תקציר סביר כרך ב' חוברת 21

ע.פ. 401/67 - אברהם ייני נגד מדינת ישראל

*גרימת מות בתאונת דרכים(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים אזולאי, וינוגרדוב וי. כהן) בע.פ. 200/67 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער נהג אוטובוס בשעה 11 בלילה ליד צ'יק פוסט בכביש חיפה הקריות במסלול של שני נתיבים. מכונית פרטית התקרבה אליו בצורה מסוכנת אך משצפר התרחקה המכונית לנתיב השמאלי והתקדמה במקביל לאוטובוס. שוב עקפה המכונית הפרטית את האוטובוס ו"חתכה" לאוטובוס את הדרך, האוטובוס סטה ימינה כדי למנוע התנגשות, ראה לפניו מכשול ובלם בלימת חירום. כתוצאה מכך התנגש באוטובוס אופנוע שנסע מאחוריו והרוכב נהרג. נהג האוטובוס נמצא אשם בגרימת מוותבשל כך שלא חזה מראש כי נהג המכונית הפרטית ינסה "לחתוך" לו את דרכו לאחר שכבר ניסה לפני כן להתקרב יתר על המידה לאוטובוס והתרחק ממנו רק לאחר צפירת נהג האוטובוס. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט הלוי:
המערער לא יכול היה לחזות מראש בשום אופן שנהג המכונית הפרטית "יחתוך" לו את הדרך ועל כן לא היתה כל חובה עליו להאיט את מהירות נסיעתו. העובדה בלבד שנהג המכונית התקרב לפני כן לאוטובוס בצורה מסוכנת לא היה בה כדי להעמיד את המערער על המשמר מפני כל מיני פורענויות, לרבות "חיתוך" הדרך בפניו.
המערער נסע במהירות המותרת לפי החוק והעובדה שהנהג השני נסע במהירות יותר גדולה מהמותר לא היה בה כדי להביא את המערער שיאיט כל זמן שלא נשקפה סכנה מהמהירות בה נסע הנהג השני, בהתחשב שמדובר בדרך בת 2 מסלולים ו-2 נתיבים בכל מסלול. עובדה היא גם שהתאונה אירעה לא כתוצאה מנסיעה מהירה אלא מ"חיתוך" הדרך באופן בלתי צפוי ובלתי סביר.

(בפני השופטים: ויתקון, הלוי, קיסטר עו"ד איל למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה. 25.1.68).

ע.פ. 391/67 - מדינת ישראל נגד שלום פרסק ואח'

*שימוש בכח בגניבה המהווה עבירת שוד(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופטים ב. כהן, צ'רנובילסקי ואבנור) בת.פ. 537/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
בדצמבר 1965 נסעו שלושת הנאשמים על עגלה בכביש ליד כפר קולא. הם ראו עדר כבשים, תפסו שניים מהכבשים, העמיסום על עגלתם וברחו מהמקום. בעל הכבשים ראה את מעשה הגניבה מרחוק והחל לרדוף אחרי הנאשמים, הוא הוסע במשאית והשיג אותם על-יד הקיבוץ נחשונים, שם דרש מהנאשמים את החזרת רכושו, ועל כך הגיבו במכות שהרביצו לו ולבסוף הסתלקו מהמקום עם הכבשים. בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות אם זו גניבה רגילה שחלה עליה החנינה או שיש להרשיעם בסעיף בו הואשמו, שוד לפי סעיף 287(1) לפח"פ, שעליו לא חלה החנינה. דעת המיעוט היתה שיש להרשיעם בשוד, ואילו הרוב החליט שהעבירה היא של גניבה ועל כן חלה החנינה. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. לפי הגדרת העבירה של "שוד" אשם בשוד מי שגונב דבר ומשתמש בכח בזמן הגניבה, או מיד לפני כן או מיד לאחר מכן, ובלבד שמשתמש בכח כדי להשיג את החפץ שגנב או כדי "להשאירו אצלו". במקרה דנא אין מחלוקת על כך שהנאשמים השתמשו בכח כאשר הבדואי השיג אותם לאחר מעשה הגניבה. השאלה היא רק אם
שימוש זה בכח נעשה "מיד" אחרי הגניבה. המרחק בין מקום הגניבה לבין המקום בו השיגם הוא כ-5-7 ק"מ. מרחק זה עברו כדברי המתלונן תוך כמה דקות ולא יתכן שעברו כשלושת-רבעי שעה כפי שהעריך ביהמ"ש המחוזי. אך יהא אשר יהא רווח הזמן - לא צדקו שופטי הרוב כאשר סברו שהשימוש בכח לא בוצע מיד אחרי הגניבה.
ב. מהו משך הזמן "מיד" אחרי כן תלוי בנסיבות הענין. בבואו לפסוק בשאלה זו מן הראוי שביהמ"ש ישאב השראה מן הרעיון המונח ביסוד הגדרת העבירה שבסעיף 287 הנ"ל. לכאורה שימוש בכח בעוד שתהליך ה"נטילה" לא נסתיים כדי לאפשר לגנב "להשאיר" את הגניבה אצלו הוא "מיד" לענין סעיף 287 הנ"ל.
בענין דנא לא הספיקו הנאשמים לעבור אלא מרחק קצר בלבד עד למקום הקטטה, הם טרם הספיקו להביא את הגניבה למקום מבטחים, הבדואי פתח ברדיפה מיד אחר מעשה הגניבה, תהליך הרדיפה והבריחה היה עוד בעיצומו והגניבה היתה עדיין "טריה". בנסיבות הענין יש לומר כי העבירה נכנסת למסגרת של שוד.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר עו"ד ג. בך למערערת, עורכי-הדין חיל, בראל וזוהר למשיבים. 24.1.68).

ע.א. 433/67 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*סכסוך בין הורים שהתגרשו להחזקת ילד(ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בתיק מ.א. 105/65 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער והמשיבה השניה (להלן המשיבה) התגרשו ולהם ילד שהוא כיום בן 10 שנים. האב - המערער גר בישראל והמשיבה נסעה לצרפת, מקום בו גרים גם קרוביה ועד היום היא נמצאת שם.
ההליכים בדבר הגירושין החלו בבית-הדין בישראל, אך ענין הגירושין לא הושלם. האם נסעה לצרפת ולקחה אתה את הילד תוך הבטחה לחזור ארצה אבל היא לא חזרה. בשנת 1965 נסע המערער לצרפת, נפגש שם עם האם ועשה עמה הסכם גירושין שלפיו יישאר הילד עד גיל 13 אצל האם והאב יוכל לבקרו ולקחתו לבילויי חופשה ומגיל 13 יעבור הילד לאב. על יסוד הסכם זה התגרשו הצדדים בבית-דין רבני בצרפת, אם כי ההסכם לא הוגש לבית-הדין ולא אושר.
בסוף שנת הלימודים 1965 לקח האב את הילד לחופשה בישראל ולא החזירו לאחר מכן לאמו בצרפת, ומאז נמצא הבן אצל אביו בארץ. היועהמ"ש לממשלה הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן הוראות בידי מי יהיה הילד. שמיעת הראיות נסתיימה במאי 1966 ופסק-הדין ניתן ביולי 1967 בו נקבע,על יסוד ההסכם, כי הילד יישאר אצל האם, ולדעת השופט מצביע ההסכם על כך שגם האב הודה שטובת הילד דורשת שיהיה אצל אמו עד גיל 13. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. החלטה בדבר החזקת ילד ניתנת לשינוי עם שינוי הנסיבות. במהלך ענינים רגיל כאשר פס"ד ניתן סמוך לאחר שמיעת הראיות, כך שהערעור מתברר גם הוא זמן קצר לאחר מכן, אין מקום בשלב הערעור לברר אם השתנו הנסיבות. מה שאין כן בענין דנא בו חלפה תקופה ניכרת בחיי הילד משמיעת הראיות ועד שמיעת הערעור, ובנסיבות המיוחדות של מקרה זה יכלו לחול שינויים ניכרים המחייבים קבלת הוכחות נוספות.
ב. כדי למנוע עינוי דין נוסף החליט ביהמ"ש לא להחזיר את התיק לביהמ"ש דלמטה אלא לשמוע בעצמו את ההוכחות הנוספות והזמין תסקיר של פקידת סעד.
ג. על יסוד התסקיר שלפיו עולה כי הילד נמצא אצל אביו וזוכה לטיפול נאות מהאב ואשתו השניה; בביה"ס אהוד הילד על חבריו ומצויין בלימודיו; הילד עצמו רוצה להיות בארץ בבית האב וטלטולו ממדינה למדינה ומבית-ספר לבית-ספר עלול להפריע לו; ומכיון שלפי המשפט שלנו מתחשבים בטובת הילד ולא בזכויות ההורים, אין להורות על החזרת הילד לאמו בצרפת ויש להשאירו בחזקת אביו.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר 8.2.68).

ע.א. 332/67 - יצחק אלבו והממונה על רכוש האויב נגד יצחק בן דוד

*טענת התישנות(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 892/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
התובע (המערער הראשון) הוא אחיו של המנוח יוסף אלבו שהומת ע"י הנאצים בשנת 1943. שנתיים לפני כן הוכרז כ"אויב" על פי פקודת הסחר עם האויב בהיותו איש סלוניקי ולאחר שיוון נכבשה ע"י הגרמנים. כתוצאה מ"אויבות" זו הוקנה רכושו לאפוטרופוס על נכסי האויב. רכוש זה כלל חלק בשותפות שניהל עם הנתבע החל בשנת 1932. לתובע נודע דבר השותפות בשנת 1945, לאפוטרופוס נודע על כך רק בשנת 1955. בתחילת 1950 הוכרז התובע כיורשו היחיד של אחיו המנוח. במרס 1966 הגישו התובע והאפוטרופוס תביעה למתן חשבונות ופרוק השותפות נגד המשיב, וזה התגונן בטענת התישנות. הגנתו נתקבלה ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. התובעים אינם יכולים להיעזר נגד הגנת ההתישנות בסעיף 3(1) של פקודת ההתישנות (אויבים ושבויי מלחמה), בטענה שהאדם שהיה "נחוץ לתביעה" (כלשון הסעיף) היה אויב והקנאת נכסיו לאפוטרופוס עדיין תלויה ועומדת, עובדה המקפיאה את מרוץ ההתישנות. הסעיף מדבר על "אויב" הבא לאחר שחדל להיות אויב לתבוע את זכויותיו והמחוקק נתן לו אפשרות לתבוע שמא זנח האפוטרופוס את זכויותיו. במה דברים אמורים כשה"אויב" עצמו בא לתבוע, לא כן כאשר בא לתבוע היורש שיכול היה כבר משנת 1950 להגיש את התובענה לפרוק השותפות ולמתן החשבונות.
ב. גם אם חל חוק ההתישנות החדש על המקרה אין המערער יכול לטעון כי מכיון שהאפוטרופוס לא ידע על השותפות לכן יחול סעיף 8 של החוק שלפיו אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התביעה אין ההתישנות תופסת. האפוטרופוס בנהלו את התביעה אינו עושה זאת בשמו כי הוא אין לו ענין בכל המשפט אלא בשם התובע היורש, כ"נאמנו" של זה. התובע ידע על התביעה זה למעלה מ-20 שנה ויכול היה להגישה בעצמו. אם הוא לא הגיש את התביעה הוא לא יוכל ליהנות מצירופו כתובע של האפוטרופוס אשר כאמור אין לו כל ענין בתביעה ויש ליחס לו את הידיעות שהיו בידי היורש.
השופט כהן: מסכים.
השופט לנדוי:
א. הסעיף 3(1) הנ"ל חל רק כאשר אויב או עציר בארץ אויב היה צד נחוץ לתביעה. המנוח לא היה צד בכלל לתביעה הנדונה ועל כן לא יחול על המקרה הסעיף הנ"ל.
ב. ספק אם אפשר ליחס לאפוטרופוס את הידיעה של המערער הראשון כי ספק אם ניתן לומר שקיימים יחסי נאמנות בין האפוטרופוס ובין היורש. (זאת גם אם נניח כי
ידיעת המוטב כידיעת הנאמן) כל עוד לא שוחררו הנכסים, הם "מוקפאים" בידי הממונה וזכות היורש מושעית כולה עד לשחרור הנכסים בלי שיהיה בכוחה להוליד יחסי נאמנות בהווה.
אף על פי כן לא יוכלו המערערים להסתייע בסעיף 8 לחוק ההתישנות החדש שכן את חשבון הזמן שבין תחילת ההתישנות לבין החוק החדש יש לעשות לא מיום פטירת המנוח בשנת 1943 אלא מיום היותו ל"אויב" שאז פורקה השותפות, כי המשכתה נעשתה בלתי חוקית. כיון שכך כבר עברו 15 שנה מאותו יום ועד לקבלת חוק ההתישנות החדש ולכן לא יחול על עניננו סעיף 8 של חוק ההתישנות החדש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, כהן 8.2.68).

ע.א. 283/67 - ד"ר דן, עו"ד וכו' הנאמנים לנכסי רפיח ובורקין נגד מדינת ישראל ואח'

*כוחה של הבטחה לרשום משכנתא נגד נאמנים בפשיטת רגל(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י. כהן) בהמ' 1752/66 - הערעור נתקבל)

העובדות:
בשנת 1963 רכשו רפיח ובורקין חלקת אדמה, שילמו עבורה את כל מחירה אך לא רשמו את החלקה על שמם אלא קיבלו יפוי כח בלתי חוזר להעברת החלקה, וכך היו לבעלים שביושר של החלקה.
החל מסוף שנת 1962 לוו רפיח ובורקין כספים מבנק המזרחי (המשיבה השלישית) ולבנק היו שטרות שלהם על סכום של למעלה ממאה אלף ל"י.
ב-20.6.65 נתנו לעו"ד של הבנק יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לעשות בחלקה כל פעולה שהיא, כולל מכירתה ורשימת משכנתא לטובת הבנק וכל זאת כדי להבטיח את כספי ההלוואה. הוברר במשפט כי בעת מתן יפוי הכח לעו"ד הבנק הוא ידע כבר כי לפחות בורקין נמצא במצב קשה וכבר אינו יכול לעמוד בתשלומיו. ביום 27.12.66 ניתן צו קבלת נכסים נגד בורקין וכחודש לאחר מכן גם נגד רפיח.
בינתיים עקרה הממשלה עצים מהחלקה ועליה לשלם פיצוי בסך של 12 אלף ל"י בקירוב. השאלה היא למי לשלם את הכסף. המערערים טענו כי את הכסף הם צריכים לקבל כנאמנים בפשיטת רגל והבנק טען כי הכסף שייך לו כבעל זכות שעבוד בהסתמך על יפוי הכח שקיבל. ביהמ"ש פסק לטובת הבנק באשר יש לו זכויות שביושר על הנכס ולכן הוא קודם, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. קיימת אצלנו בישראל בעלות שביושר, אולם לנוכח ההוראות הקיימות אצלנו לגבי החובה לרשום משכנתאות, ספק גדול אם יש מקום להנהיג בארץ מוסד של משכנתא שביושר, ועל כל פנים אין מקום להנהיג מוסד כזה כלפי נאמן בפשיטת רגל, באשר מוסד כזה עלול להביא עוול לנושים אחרים.
בארצות בהן קיימת שיטת רישום ישנם חילוקי דעות אם הבעלות שביושר תקיפה וגוברת על זכות נושים לקבל עיקול על נכסים שהועברו כמכר שביושר, אבל לגבי זכויות אחרות שקיימת חובה לרשמן ולא נרשמו לא יכירו בזכויות על פי התחייבות לרשום.
ב. אשר ליפוי הכח שניתן לבנק - אמנם יפוי הכח לא התבטל עם מתן הצו לקבלת נכסים אולם מיופה הכח יכול רק להמשיך ולייצג את מיפי הכח ולבצע את החוזה במידה
ואלה יכולים לבצעו. השאלה היא רק האם חייבים מיפי הכח - פושטי הרגל לבצע את החוזה לרישום משכנתא והאם אפשר לחייבם לבצע את החוזה? התשובה לכך היא שלילית. הבטחה לרשום שעבוד שניתנה עם מתן הלואה דינה להיבטל אם הרישום בוצע תוך הזמן הקרוב לפירוק. אף בעניננו אילו ביצע מיופה הכח את רישום המשכנתא תוך 3 חדשים לפני הבקשות לפשיטת הרגל היה הרישום מתבטל בתוקף סעיף 43 לפקודת פשיטת הרגל. על אחת כמה וכמה אין ערך להבטחת רישום המשכנתא כאשר היא לא נרשמה כלל.
יתירה מזו, במקרה דנא, ההבטחה ומתן יפוי הכח לא נעשו בזמן מתן ההלואה אלא זמן ניכר לאחר מכן והרי זו הבטחה ללא תמורה.
ג. כאשר ניתן יפוי הכח ידע ב"כ הבנק על כך שאחד החייבים כבר אינו יכול לעמוד בתשלומים ושמצבו של השני קשה. לא נראה גם שמתן יפוי הכח היה כתמורה להלואה חדשה או להארכת ההלואה הקודמת. העולה מכך כי לא רק שאין זה משום יושר להרשות ביצוע של הבטחה או הסכמה למשכנתא, כך שאין כל זכות אקויטבילית לבנק בנכס הנידון, אלא גם ניתן לומר כי כל העיסקה הזאת היתה בטלה ופסולה, וזאת לנוכח המטרה לתת עדיפות לנושה אחד על פני אחרים בניגוד לדין.
ד. אשר לטענה כי במתן יפוי הכח עצמו יש משום הענקת זכות או יצירת זכות כזו - אין לטענה זו יסוד. מתן יפוי כח בלתי חוזר אינו מעלה ואינו מוריד שהרי כל ענין מתן יפוי הכח הוא טפל לעיסקה גופה. הוא בא כמכשיר לביצוע העיסקה. כשיש זכות קיימת יכול יפוי הכח להיות בלתי חוזר לשמירת אותה זכות אך באין זכות כזאת לא יועיל הכתוב ביפוי הכח שהוא בלתי חוזר. במקרה שלנו ניתן ע"י בורקין ורפיח לב"כ הבנק כח לפעול במקומם לרישום עיסקה, אך אם העיסקה בטלה, או שמיפי הכח אינם יכולים לבצעה מפני זכויותיהם של נושים אחרים, כי אז גם שלוחם אינו רשאי לבצע את העיסקה. שלוחו של אדם כמותו ולשלוח אין זכויות וכוחות יתרים מאלה של שולחו.
ה. גם הכלל שיפוי כח בלתי חוזר אינו מתבטל על ידי פשיטת רגל של החייב משמעותו שהשלוח רשאי לעשות פעולות לגבי נכסים שעודם נחשבים לנכסי החייב ושהנאמן אינו רשאי לתפסם.
ו. אין גם לומר כי העיסקה בתוספת יפוי הכח משמעותם יצירת בעלות שביושר לטובתהבנק והם מהוים הענקה שהיא בעלת תוקף לפי סעיף 42 לפקודת פשיטת רגל. אילו היה בכך משום "הענקה" היה עליה להיבטל מחמת שלא ניתנה תמורה. זאת ועוד, אחד התנאים לקיום הענקה במובן הסעיף הנ"ל הוא שזו נעשתה בתום לב, וכאן אין לראות תום לב כאשר ב"כ הבנק ידע שאחד החייבים אינו יכול כבר לשלם חובותיו. גם אי אפשר לדבר על הענקה מן הטעם שהבנק כלל לא התכוון לרכוש בעלות מוחלטת על הנכס אלא היתה כאן רק הסכמה למתן בטוחה.
השופט לנדוי:
מסכים כי הבטחה ליצור שעבוד על מקרקעין שטרם נרשם אין בכוחה להקים זכות חפצא לפי דיני היושר כלפי הנאמנים בפשיטות רגל שזכותם באה להם בתוקף הדין. מעמד הנאמנים דומה במובן זה לבעל שעבוד רשום כדין אשר רכש את זכותו בתמורה ובתום לב שגם את מעמדו אין לערער בטענות מדיני היושר.
יפוי הכח הבלתי חוזר אינו מוסיף תוקף לעיסקה שלמען ביצועה הוא ניתן.

אין גם לקבל את הטענה כי מתן יפו"כ בלתי חוזר לב"כ הבנק הופך את בורקין ורפיח לנאמנים עבור הבנק והחלקה הנדונה יוצאת מגדר נכסי פושטי הרגל, בהתאם לסעיף 37(1) של פקודת פשיטת הרגל. הנאמנות שעליה מדובר בסעיף 37 הנ"ל אינה כוללת נאמנות קונסטרוקטיבית כגון נאמנותו של מי שהתחייב להעביר או לשעבד נכס לזולתו. אין להרשות חתירה תחת ערך הרישום של קרקע באמצעות הרעיון של נאמנות מכח הדין. אפילו היה הבנק מספיק לרשום את השעבוד היה צריך לפסול את זכותו כלפי הנאמנים בפשיטת רגל לפי סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל בהיותה "הסדר רכוש" פסול, שנעשה תוך שתי שנים שקדמו לפשיטת הרגל. גם אם היתה תמורה בעד הבטחת השעבוד, תום לב ודאי שלא היה כאן.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עוה"ד י. דן ור. דן למערערים, עו"ד תירוש לבנק המזרחי. 30.1.68).

ע.פ. 516/66 - חנא בן סולימאן מנוס ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה

קבילות הודאות "דבר מה נוסף" * חבלה בפסי רכבת(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים ב. כהן, בנטל וקוארט) בת.פ. 645/65 - הערעור נדחה).

העובדות:
שלושת המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי על עבירה לפי סעיף 237(ב) לפח"פ בכך שבמוצ"ש אחד במרץ 1965 פירקו אומים של פסי הרכבת ליד רמלה מתוך כוונה להזיק או לסכן את הנוסעים על המסילה ובצורה הפוגעת ומסכנת את השימוש החפשי והבטוח במסילה, הם פירקו שורה שלמה של אומים ולמרות שעברו לאחר מכן מספר רכבות לא התפרקו המסילות אם כי היתה סכנה ממשית להתפרקות והתהפכות הרכבת.
המערערים מסרו הודאות במשטרה ואף הובילו, כל אחד בנפרד, את החוקרים למקום המעשה והצביעו על הצורה בה ביצעו את החבלה. כן זיהו, כל אחד בנפרד, מפתח שבדי שבו ביצעו את המעשה, המערערים השני והשלישי אף הצביעו על נהג מונית שאתו נסעו מלוד לרמלה ועל המקום בו הוריד אותם הנהג. לאור עדויותיהם נזכר הנהג כי אכן הוביל 3 צעירים מלוד לרמלה אם כי לא זיהה אותם, המערערים הורשעו בעבירה שיוחסה להם ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. ביחס לקבילות ההודאות - במשפט זוטא החליט ביהמ"ש לתת אימון בעדויות התביעה ולהכשיר את ההודאות. אכן בסוף המשפט רשאי הסניגור להסתמך על עדויות שניתנו לאחר משפט הזוטא כדי לתקוף את כשרות ההודאות אך מופרזת היא דרישתו של הסניגור לפסול כל הודאה שביחס אליה התלבט אחד השופטים אם לקבלה ושכנראה לא שוכנע במדה של "ללא צל של ספק" בקבילותה. בשום הליך משפטי, גם כאשר מדובר בעבירה שענשה מות, לא נדרשת מאת שופט מדה כזו של שכנוע ובודאי שאין לדרוש
זאת בשאלת קבילות ראיה. השופטים שקלו את העדויות בכל הודאה לגופה ואין מקום להתערב בקביעותיהם.
ב. לאחר שמסרו את הודאותיהם ביקרו אצל הנאשמים אנשי שרות הבטחון ובפניהם טענו המערערים כי הודאותיהם הוצאו מהם תחת לחץ וכי הם לא אשמים. עובדה זו אין בה כדי להשפיע על מסקנת ביהמ"ש כי ההודאות ניתנו בדרך כשרה וללא לחץ. אין זה מוזר שאדם שעבר עבירה והודה בה מתחרט על ההודאה ומנסה לחזור ממנה בהזדמנות הראשונה.
ג. הטענה שיש לקחת בחשבון את העובדה שהמערערים היו תחת השפעת האוירה של בית כלא ולכן אין לסמוך על ההודאות אינה טענה. נכון כי אין זו אוירה נעימה אבל היא כשלעצמה אינה גורמת בדרך כלל שאדם יבדה ספור שעבר עבירה אם לא עבר אותה. בתי המשפט בישראל ערים לכך שמא מישהו מודה בעבירה שלא עבר ולכן דרוש להודאה גם "דבר מה נוסף" שהיה במקרה שלפנינו. (ברור שאם הודאה ניתנה תחת לחץ לא תתקבל כראיה גם אם נאמרו בה דברי אמת). ביהמ"ש מצא כי ההודאות ניתנו מרצון חפשי ואין סיבה לקבוע כי ביהמ"ש טעה בהערכתו את העדויות בדבר כשרות ההודאות.
ד. ביחס למערער השלישי החליט ביהמ"ש המחוזי לפסול אחת מהודאותיו מכיון שלא האמין כי ניתנה מרצון חפשי. אך אין בכך לפסול הודאות אחרות שבאו בעקבותיה ושלגביהן קבע ביהמ"ש כי ניתנו מרצון חפשי.
ה. העובדה שהיו סתירות בין ההודאות אין בה כדי להראות כי ההודאות אינן אמת וכי הוכתבו ע"י המשטרה ואין לסמוך עליהן. יתכן כי נאשם המוסר הודאה מכניס בה פרטים לא נכונים מסיבות איזה שהן גם אם הוא מודה בעשיית העבירה. אדרבה, אם יש למשטרה גירסה והיא מכתיבה אותה לנאשמים כי אז תדאג שלא יהיו סתירות בין ההודאות השונות.
ו. בעובדה ששני המערערים האחרונים זיהו את הנהג שהסיע אותם לרמלה והנהג נזכר כי אכן קיים נסיעה עם שלושה אנשים כפי שהם העידו, מהוה "דבר מה נוסף" לגביהם הדרוש להודאות שמסרו למשטרה. אשר למערער הראשון שלא זיהה את הנהג - גם כאן די בעדות הנהג כדי להוות "דבר מה נוסף" שכן המערער הראשון הראה למשטרה מקום שממנו ירד מהמונית והנהג העיד כי באותו מקום הוריד שלושה אנשים.
זאת ועוד, מעדותו של המערער הראשון ומהודעותיו במשטרה ברור כי בליל המקרה בילה בחברתו של המערער השלישי, וכך קשור הוא על ידי דברי עצמו בהוכחות שנתקבלו נגד המערער השלישי ביחס למה שהוא עשה באותו ערב.
ז. אמנם מעת פירוק האומים ועד גילוי החבלה עברו הרבה רכבות ולא נגרם להם כל נזק אך אין זאת אומרת שלכן יש להרשיע את המערערים בנסיון בלבד לבצע את העבירה. העבירה איננה בגרימת נזק לרכבת אלא בעשיית מעשה הגורם לסיכון, היינו הגורם את האפשרות שמישהו יהרג או שבריאותו תוזק. כך שאף אם לא קרה דבר הרי לפי עדות המומחים לא היה בטחון לשלום הרכבת והיתה סכנה של תקלה רצינית ואבדן חיים, ולפי עדויות המערערים לכך היתה כוונתם בביצוע המעשה.

(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. עוה"ד הרצברג, פינקלמן והגלר למערערים, עו"ד שיבולת למשיב. 24.1.68).

בג"צ 299/67 - משה כהן ואח' נגד עירית רחובות ואח'

*מסירת ניהול בית שחיטה ללא מכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)

העובדות:
העותרים מנהלים בית שחיטה ומריטה של עירית רחובות ועתה עמדה העיריה לפתוח בית שחיטה שני כנ"ל והתקשרה עם המשיב השני (להלן המשיב) שינהל את בית השחיטה. התעוררו קשיים למסירת ניהול בית השחיטה השני למשיב והעיריה החליטה להחכיר את השטח למשיב וזה ישקיע את ההשקעות הדרושות להקמת בית השחיטה וינהלו.
ללא מכרז, וללא קבלת אישורים המשחררים אותה בהתאם לחוק מהמכרז, עמדה העיריה ומסרה את הנכס למשיב וזה כבר הקים את בית השחיטה ואף פתחו לקהל וזאת אף בטרם הושג רשיון חוקי להפעלת בית השחיטה ובטרם הותר השימוש במקום לצורך זה על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבינוי עיר. כתוצאה מהתרחשויות אלה אין אפשרות להתחרות במכרז על הקמת בית השחיטה וניהולו לאחר שכבר נמסר למשיב. על כך העתירה לבג"צ.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הצו על תנאי התיחס לפרסום מכרז לניהול והפעלת בית השחיטה. כעת מתברר כי העיריה מתכוונת להחכיר את השטח להקים עליו את בית השחיטה ולא שהיא תקים את בית השחיטה ורק תמסרו לניהול. הטעות בצו על תנאי נבעה מחוסר ידיעת העובדות לאשורן ע"י העותרים, שלא באשמתם, כי העיריה סירבה לגלות להם את המתרחש מאחורי הקלעים בינה לבין המשיב. משום כך אין ביהמ"ש רואה עצמו כבול לניסוח הפורמאלי של הצע"ת ויוציא צו החלטי לפי הנסיבות הידועות לו כעת.
ב. ב"כ העיריה טען כי העתירה מוקדמת שכן מבחינה חוקית עדיין לא התקשרה העיריה עם אף אחד להעביר לו את זכות החכירה ועל כן לא התעוררה שאלת המכרז. זו טענה מתחסדת ומחטיאה את מטרתה. מחמת הברורים המרובים בין העותרים לעיריה הוגשה העתירה לא מוקדם מדי אלא מאוחר מדי, לאחר שכבר נוצרו עובדות מוגמרות המכבידות לא במעט על העותרים, המעונינים לזכות במפעל תוך תנאי התחרות ושויון בינם לבין המשיב.
ג. הצו על תנאי יהיה להחלטי במובן זה שעל העיריה להימנע מלמסור את הנהול וההפעלה של בית השחיטה ללא מכרז, או לתת זכות חכירה עליו ללא מכרז, אלא אם יתמלאו דרישות החוק העשויות לשחרר את העיריה מן החובה לפרסם מכרז.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, הלוי. עו"ד הררי לעותרים. עו"ד בר למשיבה הראשונה. 31.1.68).

בג"צ 306/67 - ישראל סגל נגד שר התחבורה ואח'

*רשיון ליבוא משאית(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

.
העובדות:
העותר פנה בשנת 1960 בבקשה להעניק לו רשיון ליבוא משאית בהקצבת מטבע חוץ. שנתיים לאחר מכן נדחתה הבקשה. שוב הגיש בקשה ושוב נדחתה וכך עד שנת 1965. מאז לא פנה העותר למשרד התחבורה ולא לביהמ"ש בענין זה. רק בספטמבר 1967 התעורר העותר ופנה שוב למשרד התחבורה ומשנדחתה בקשתו פנה לבג"צ. הוא מנה מספר מקרים שבהם הוקצבו רשיונות יבוא ועתירתו התבססה על טענת אפליה. המשיבים התגוננו בהסבירם את המקרים השונים שבהם ניתנו רשיונות,
טענו כי מעשה פסול אחד אינו יכול לחייבם לחזור על אותו מעשה פסול, וכן טענו כי כיום הוחמרה המדיניות שלא לתת הקצבות מטבע חוץ ולא היה כל מקרה חורג ממדיניות זו.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אמנם מעשה פסול אחד אינו יכול להצדיק מעשים פסולים נוספים. אולם הענקת רשיון יבוא אינו מעשה פסול לכשעצמו, כאן מתבסס הסירוב על "מדיניות" שהשלטון קבע לעצמו. מדיניות זו ניתנת לבקורת ואם מוכח שסטה השלטון ממדיניותו פירושו שהמדיניות נשברה. בנסיבות הענין תלוי הדבר אם ובאיזו מידה סטיה מהמדיניות עלולה לשבור את המדיניות.
ב. במקרה דנא לא הצליחו המשיבים להסביר את כל מקרי החריגה מהמדיניות, אולם אין צורך להחליט אם עלה בידי העותר להוכיח אפליה ולהפריך בכך את טענת "המדיניות". שכן אותם מקרים שעליהם הצביע העותר היו לפני שנתיים וכיום אמרו המשיבים כי חלה החמרה במדיניות ואין מוציאים עוד רשיונות יבוא בכלל למשאיות.
ג. נמצא שאפילו נעשה עוול לעותר בשנת 1965 אין המצב הקיים היום מאפשר תיקון העוול. אין לאדם "חזקה" על תרופתו, שהיה אולי ראוי לה בתנאים שכיום הם נחלת העבר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, הלוי עו"ד אמיר לעותר, עו"ד ברסלע למשיבים. 25.1.68).

ע.א. 400/67 - מנחם הווארד נגד מאיר מלמד

עקיבה" אחרי כספים שנרכש בהם רכוש סטיית מורשה מהוראות מרשה(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3114/61 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער הוא חותנו ודודו של המשיב וגידלו בביתו בעדן. המשיב עלה לישראל לפני חותנו וכאשר התכונן המערער לעלות לישראל שלח למשיב סכום של 10 אלפים ל"י ובקשו לקנות לו בית מגורים בתל אביב. הוא הורה לו להשתמש בסכום של 6000 ל"י לקנית הדירה ו-4000 ל"י ישלם חובות ואם יעלה הבית 1000 ל"י יותר הוא מבקשו שילוה לו סכום זה. המשיב רכש בית ב-13,500 ל"י והשתמש לשם כך בכספו של המערער ובתוספת כסף שלו. במשך הזמן פרע את החובות של 4000 ל"י של המערער כך שבבית הושקעו 6000 ל"י של המערער והיתרה של המשיב. בספרי אחוזה נרשם הנכס על שם המשיב. המערער הגיע ארצה ונכנס לגור בשני חדרים שבבית ושלושה חדרים נטל המשיב לצרכי מגוריו. במשך 9 שנים לא התערב המערער בניהול הבית והמשיב שלט כל הזמן בנכס.
בפרשת תביעתו שהוגשה בשנת 1961 טען המערער כי הנכס כולו נרכש על ידי המשיב כמורשהו או נאמנו ותבע רישום הנכס על שמו. המשיב טען בהגנתו כי מתוך 6000 ל"י שנשארו לזכות התובע שילם 5000 ל"י דמי מפתח למוכר הבית שיפנה את הדירה בה מתגורר המערער ואלף ל"י הוציא דמי מכס עבור המערער, כך שלמעשה אין למערער כל חלק בבית.
שופטת ביהמ"ש המחוזי דחתה את גירסות שני הצדדים. היא דחתה את טענת המשיב כי תמורת 6000 ל"י קיבל המערער זכות מגורים בדירה ותו לא בציינה כי הנכס נרכש במחיר של 13,500 ל"י ורישום העיסקה כאילו שולם פחות עבור הנכס וחמשת אלפים ל"י שולמו דמי מפתח בא רק כדי לחסוך באגרות העברה. עם זאת מצאה השופטת שהמשיב יכול היה להניח, בהתחשב עם תקופת תשע השנים שעברו מאז עלית המערער ארצה, שהמערער הסכים ע"י השלמה בדיעבד להסדר שלפיו ניתנה לו זכות מגורים תמורת כספו. השופטת הסתמכה על סעיף 1479 למג'לה שבהרשאה מוגבלת אין המורשה יכול לשנות הימנה ואם שינה הנכסים שלקח לעצמו לקח. מכיון שכאן שינה המשיב ורכש נכס בסכום העולה על מה שהורשה הרי לעצמו לקח. על כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. סעיף 1479 למג'לה לפיו אין למרשה חלק בקניה אם סטה המורשה מן ההוראות יחול כאשר לא השתמש המורשה בכספי המרשה לביצוע הרכישה. אולם על מקרה בו נרכש הנכס גם בכספי המרשה אין הסעיף הנ"ל חל ולא נאמר בו מאומה על אפשרות כזו. גם הסעיפים 1461 ו-1453 למג'לה אינם יכולים לפתור את השאלה הזו לגבי רכישה בכספים שיש בהם מכספי המרשה תוך חריגה מהוראות המרשה.
ב. את התשובה לבעיה זו יש לחפש בדיני היושר על "העקיבה" אחרי כספים. אמנם במקרה דנא יכול המרשה לתבוע החזרת כספו בתביעת גברא ואין הוא נזקק לשעבוד של תביעת חפצא, אולם ברור כי בתביעת גברא, להחזרת הכספים לא יבוא המערער על סיפוקו לנוכח ירידת ערך הכסף. החזרת הכסף לא תפצה על מתן 6000 ל"י לפי ערכן בשנת 1953.
הצדק דורש שלא יסתפק המרשה בהחזרת הכסף שערכו ירד אלא שישותף גם בשבח שנוצר עקב השימוש בכספו, במיוחד במקרה כמו שלנו שבו נמסר הכסף מלכתחילה לשם השקעה בנכסי מקרקעין. יצויין כי המורשה ידע שהוא משתמש בכסף של המרשה שלא כהלכה ואפשר להשאיר בצריך עיון מה יהיה הדין כאשר למורשה אין ידיעה שהוא פועל שלא כהלכה בהשתמשו בכספי המרשה. המסקנה היא שלמערער מגיע חלק יחסי בנכס בהתאם להשקעתו בו וביהמ"ש פוסק כי הוא הבעלים של אותו חלק יחסי בנכס.
ג. אין לומר כי המערער הפסיד זכותו לסעד מחמת השיהוי. נכון כי עבר זמן רב מרישום הנכס על שם המשיב ועד שפנה המערער לביהמ"ש. נכון גם כי בתביעות לביצוע בעין יש צורך בזריזות מיוחדת מטעם התובע. אך כאן אין זו תביעה לביצוע בעין. כאן התביעה מבוססת על זכות הקנין של המערער לכספו, ועל זכותו לפי דיני היושר לעקוב אחרי כספו. זו תביעה על יסוד מעין נאמנות והכלל בנאמנות מפורשת הוא שאין עבור הזמן מונע הגשת תביעה ע"י הנהנה נגד הנאמן.
ד. השיהוי במקרה זה גם אינו מהוה זניחת התביעה. המשיב הבטיח כל הזמן למערער כי ירשום לו חלק על שמו ומשסירב לו סופית פנה מיד לביהמ"ש. כמו כן מדובר בקרובי משפחה וקרובים אינם נוהגים להביא את מריבותיהם לבית המשפט אלא אם כן כלו כל הקצין.
ה. יש גם לציין כי המשיב לא הרע את מעמדו עקב שתיקת המערער מאז הקניה, וההוצאות שהוציא להשבחת הנכס הוציא, והצדק דורש כי ההוצאות שהוציא לא יכשילו את תביעת המערער בנכס.
ו. לטענה כי היתה עבירה על החוק בהעברת הכסף לישראל ולכן נגועה התביעה באי חוקיות - תביעת המערער היא תביעה קנינית ומוצאו של הכסף שהושקע על ידו בקניה אינו פוגם בתביעתו.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. 21.1.68).

ע.א. 489/67 - קמר מורי ואח' נגד צבי שמיר - מנהל תחנת הרכבת הר-טוב ואח'.

*אחריות בתאונה על מדרגות קרון רכבת המערערים תבעו פיצויים מהנהלת הרכבת בגין תאונה בה נהרג אבי המשפחה. המערערים לא הצליחו להוכיח שהמנוח היה על מדרגות הקרון לפני שהרכבת החלה לנסוע, כך שגם בלי להתחשב בעדות מסיק הרכבת שהעיד באופן פוזיטיבי שהמנוח לא היה על מדרגות הקרון לפני שהרכבת החלה לנסוע דין התביעה להידחות.
מה גם שביהמ"ש המחוזי האמין לעדות המסיק שוידא כי לא נמצא אדם על מדרגות הרכבת לפני שזו החלה לנסוע, ונהג הרכבת לא היה חייב להמשיך ולהסתכל כדי לוודא שמא קפץ אדם על המדרגות.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד רוה למערערים, עו"ד בלטמן למשיבים. 28.1.68).

בג"צ 383/67 - יצחק דוד נגד משרד הסעד ואח'.

*פסילת שופט העותר בקש כי ענין הקשור בחוק הנוער (טיפול והשגחה תש"ך-1960) יועבר מדיון בפני השופט רייפין לשופט אחר. עתירתו נדחתה שכן גם אם תוקפה של הקביעה שהשופט רייפין ישמש בשפיטה לפי החוק הנ"ל לא הוארכה ע"י שר המשפטים, גם אז אין העותר זכאי לבחור לו את השופט שבפניו יידון הענין כשאין בידו להסתמך על נימוק מיוחד לפסילת השופט.