בג"צ 20/68 - חברת גוש וכו' נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה בתל-אביב
*מתן רשות לערעור על החלטת הועדה.(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה)
העובדות:
העותרת הגישה למשיבה התנגדות לתכנית בנין עיר מפורטת, ובהחלטה מנומקת דחתה המשיבה את ההתנגדות. לפי החוק העותרת רשאית, ברשות המשיבה, לערור על החלטתה בפני המועצה הארצית אך המשיבה הודיעה לעותרת על סירובה לתת לה רשות לערור. על כך הפניה לבג"צ.
החלטה - השופט זוסמן:
א. לפי הסעיף 115 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 מתן רשות לערור הוא ענין שבשיקול דעת, ולעומת הוראות חיקוק אחרות המסמיכות ליתן רשות לערער לא ניתנה בסעיף 115 הנ"ל אלא אפשרות מוגבלת לקבלת רשות לערור.
ב. נוכח המצב האמור ייתכנו רק מקרים נדירים שבהם יתערב ביהמ"ש בהחלטתה של הועדה המחוזית. זאת כאשר יתברר שהועדה דחתה את הבקשה לרשות לערער תוך פגיעה באחד מעקרונות הצדק הטבעיים או שהוכח מניה וביה פגם אחר הפוסל את החלטתה. עצם חשיבות השאלה שנדונה בפני הועדה היא לבד איננה מחייבת את הועדה להיעתר לבקשת רשות לערור.
ג. המשיבה יצאה ידי חובת ההנמקה של החלטתה בכך שהודיעה שנימוקי הבקשה אינם מצדיקים מתן רשות לערור. ההחלטה המקורית שבה נדחתה התנגדות העותרת, מכילה הנמקה מלאה ואין לדרוש מהמשיבה יותר מאשר לשקול את נימוקי הבקשה לרשות ערר ולקבוע אם אלה מצדיקים מתן רשות אם לאו.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי. 31.1.68).
בג"צ 322/67 - סעיד עבדל רחים ואח' נגד ראש עירית ירושלים ואח'
*הפעלת מפעל המים בשועפט באמצעות העותרים.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותרים טוענים כי מפעל המים בכפר שועפט הוא מפעל פרטי שלהם ודורשים כי העיריה תתן להם רשיון להשתמש ולהפעיל את מפעל המים. בדיון בבג"צ התברר כי בשנת 1951 חתמה העיריה הערבית של ירושלים הסכם עם אחד אבו חדיר המנוח שלפיו יוזרם המים לרכושו הפרטי והוא יספק את המים בין תושבי הכפר באמצעות המפעל. עם פטירתו הסכימה העיריה לבקשת אפוטרופוס של ילדי המנוח כי האפוטרופוס ימשיך בחלוקה של המים בשם ילדי המנוח הקטינים וזאת עד שיושלמוכל ההליכים של צרוף אזור שועפט לגבולות עירית ירושלים. לאחר מכן החליט האפוטרופוס להעביר את המפעל לעותרים והודיע על כך לעיריה, זו החליטה שלא להסכים להעברת חוזה הספקת המים לעותרים ואז חזר בו האפוטרופוס מהעברת הזכויות של הילדים לעותרים, בינתיים שוחררה ירושלים העתיקה וזו יחד עם הכפר שועפט סופחו לירושלים העברית. עתה מסרבת העיריה להמשיך בהספקת המים באמצעות העותרים ועל כך העתירה.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. היחסים בין העיריה לבין בעל המפעל הפרטי לא היו יחסים של זכיון אלא יחסים חוזיים. הזכות החוזית שהיתה אישית בטלה עם מות הצד לחוזה ורק בתורת
חסד הסכימה עירית ירושלים הערבית כי הזכות תופעל ע"י היורשים עד שתסופח שועפט לירושלים.
ב. לעותרים אין מקום עמידה בבג"צ לא מן הבחינה האישית ולא מן הבחינה המהותית: 1. מבחינה אישית לא - מפני שמעולם לא קיבלו מן העיריה כל רשיון להפעלת מפעל המים הנ"ל;
2. מבחינה מהותית לא - מפני שתוכנו של הרשיון האחרון מעיקרא היה להפעיל את המפעל עד שתסופח שועפט לירושלים ובינתיים נתרחש מאורע זה ע"י הכרזת שר הפנים על הרחבת תחום עירית ירושלים גם על שועפט.
ג. העותרים ביקשו לצוות על העיריה להעניק להם רשיון להפעיל את מפעל המים שלהם, אך לפי פקודת העיריות (אספקת מים)1936 אין העיריה רשאית, ועל כל פנים אינה חייבת למסור לאחרים את החובה המוטלת עליה להפעיל את מפעלי המים.
השופט ויתקון: מסכים.
השופט הלוי:
א. תקפם של המסמכים שהעותרים מסתמכים עליהם פג עם צירוף איזור שועפט לגבולות עירית ירושלים ולפיכך אין לעותרים זכות קנויה או היתר בעל תוקף להפעיל את מפעל המים שלהם בשועפט.
ב. לאחר הכללת איזור שועפט בתחום עירית ירושלים מוטלת על העיריה החובה לספק מים לתושבי השכונה, ובהתאם לחוק העזר של ירושלים צריכה הספקת המים להיות ישירה מהעיריה לאזרח ואין חוק העזר משאיר מקום לעיריה להנהיג שיטת אספקה ע"י ספק פרטי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, הלוי. עו"ד רונן לעותרים, עו"ד גב' נחמד למשיבים. 19.2.68).
בג"צ 30/68 - דוד פיטוסי ואח' נגד עירית נתניה
*קבלת הצעה במכרז.(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה)
העובדות:
העיריה פרסמה מכרז להשכרת מתקנים בחוף הרחצה שבנתניה. הצעת העותרים היתה הגבוהה ביותר,אך העיריה סברה שהסכום נמוך מדי ולא סביר. לפיכך החליטה להוציא מכרז חדש. על כך העתירה.
החלטה:
א. בתנאי המכרז נקבע שאין העיריה מתחייבת לקבל כל הצעה שהיא, ומכאן שהיתה רשאית להוציא מכרז שני כאשר לא קבלה הצעות סבירות. בדיקת הסבירות של המחירים בענין זה איננה ענין לבג"צ.
ב. בעתירה ישנה טענה באופן כללי שדחיית הצעת העותרים היתה מנימוקים אחרים מן הנימוק שניתן, ואלה נימוקים פסולים. טענת האפליה והשיקולים הפסולים היא כללית, מעורפלת ואיננה מפורטת ואין ביהמ"ש יכול לדון בה.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי. 7.2.68).
בג"צ 360/67 - בורוכוביץ נתן ואח' נגד עירית חדרה ו"אגד" בע"מ
*קבלת אחת משתי הצעות במכרז.(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
העובדות:
העיריה (המשיבה הראשונה) הוציאה מכרז להסעת תלמידים לבתי הספר והעותרים הגישו את ההצעה הזולה ביותר, קיבלו אותה עבודה תוך הסתייגות שהענין עוד יבורר, והחלו בהסעות. לאחר מכן שלחה העיריה מכתב אל העותרים ואל המשיבה השניה שהוכתר כ"תוספת הסעה למכרז" וביקשה הצעה "לתוספת מחיר" בשביל קו הסעה נוסף עקב הצורך להעתיק אחד מבתי הספר ממקומו. הצעת המשיבה השניה - "אגד" היתה זולה יותר מהצעת העותרים במידה כזו שעכשיו כבר היתה ההצעה הכוללת של "אגד" עבור כל ההסעות זולה יותר מהצעת העותרים ולפיכך נמסרו ההסעות ל"אגד". על כך העתירה.
החלטה - השופט זוסמן:
א. אין לראות את ההצעה לתוספת למכרז יחד עם המכרז כיחידה אחת. אמנם מתוך הכותרת של התוספת נראה כאילו הורחב נושא המכרז, אך למעשה נעדרים מן התוספת כל הסממנים של מכרז וקריאת ההצעה מראה כי לא היה כאן מכרז ולא תוספת למכרז. לא נקבעו פרטים שצריכים לקבוע במכרז בדבר מועד הגשת הצעות, לא הוגשו ההצעות במעטפה סגורה, הן לא הושמו בתיבת ההצעות והמכרזים, וכו'. נמצא, המכרז המקורי שריר וקיים והעותרים זכו בו בהגישם את ההצעה הזולה ביותר.
ב. אלו היתה ההצעה החדשה "מכרז" אולי היו המשיבים נשמעים בטענתם כי ברגע שהעותרים השתתפו במכרז אינם יכולים לטעון נגד חוקיותו, אולם מכיון שההצעה החדשה לא היתה תוספת למכרז, אין כאן אלא נסיון להשיג חוזה הסעה נוסף ואין ההצעה החדשה יכולה לפגום בזכיה במכרז המקורי.
ג. העובדה שאגד החלה כבר בהסעות אינה צריכה למנוע החזרת העותרים לעבודה. אין דנים כאן בקבלן שהשקיע כבר כספים על יסוד חוזה שנכרת עמו ושלכן אין לפסול את החוזה למרות שהמכרז נפסל. כאן אין חילופי הקבלן גורם לשיבושי העבודה ו"הנזק הניכר" עליו מדברת המשיבה השניה לא פורט די הצורך. העובדה שהיא ביצעה כבר את העבודה במשך פרק זמן אינה מצדיקה שלא לחייב את העיריה לאשר את החוזה עם העותרים _ לגבי המכרז המקורי.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי. עו"ד רנדאו לעותרים. עו"ד מועלם לעיריה, עו"ד כספי לאגד).
ע.פ. 289/67 - מדינת ישראל נגד רפאל בלילטי.
*תחולת חוק החנינה על עבירות נסיון כאשר החנינה לא חלה על העבירה המושלמת.(ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ב. כהן) בת.פ. 564/67 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב הואשם בעבירת נסיון לפרוץ מתוך כוונה לגנוב לפי סעיפים 298 ו-29 לפח"פ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על העבירה חל חוק החנינה באשר אין זו עבירה על סעיף 298 בלבד שלא חלה החנינה באישום בגינו במסיבות מסויימות אלא שלצורך האישום צריך להיעזר בסעיף 29 של עבירת נסיון ולפיכך חלה החנינה. על כך הוגש הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. הגדרת הדיבור "עבירה" בסעיף 5 לפח"פ שלפיה נכלל גם נסיון בעבירה כוונתו שבחיקוק המגדיר עבירה ואינו קובע מה דינו של נסיון לעבור אותה עבירה, יש לומר שגם מי שמנסה לבצע את העבירה הוא בר עונשין מכח סעיף 29 לפח"פ אשר תחולתו אינה מוגבלת לאותה פקודה בלבד.
ב. אולם גם במקרה כזה אין ביהמ"ש מרשיע נאשם אלא עקב הרכבת הסעיף 29 הנ"ל על הוראת העונשין הספציפית המגדירה את העבירה. ההרשעה תהא הרשעה בנסיון לעבור עבירה על פקודה פלונית לפי סעיף 29 לפח"פ וסעיף אלמוני לפקודה אלמונית.
ג. בענין שלפנינו קבע חוק החנינה את כלל החנינה, ובצידו קבע את היוצאים מהכלל. החוק לא הורה אלא זאת שלגבי עבירה לפי פרק ל"ג (הכולל את הסעיף 298 הנ"ל) שנעברה בתנאים מסויימים החנינה לא תחול. כאן כשאישום בנסיון מבוסס על הוראת העונשין המגדירה את העבירה (סעיף 298) וסעיף 29 יחדיו, אין זו עבירה לפי פרק ל"ג, על כל פנים אין זו עבירה לפי פרק ל"ג בלבד.
ד. אין צורך לקבוע כאן אם הנסיון בדרך כלל הוא עבירה עצמאית או לאו, שכן חוק החנינה מוציא מתחולתו עבירה לפי פרק ל"ג, היינו עבירה מושלמת ואינו קובע יוצא דומה לגבי הנסיון.
השופט ברנזון:
לפי חוק החנינה לא חלה חנינה על עבירה לפי פרק ל"ג שנעברה בתנאים מסויימים. עבירת הנסיון הגדרתה והעונש שלה מצויים בסעיפים 29 ו-30 לפח"פ ואינה על כן עבירה לפי פרק ל"ג. אזכורו בכתב האישום של אחד הסעיפים המצויים בפרק ל"ג איננו הופך את הנסיון לעבירה לפי אותו פרק, אף כי כדי שהנסיון יהיה מושלם יש צורך שיתיחס לעבירה האחרת שיכולה להיות אחת העבירות המנויות בפרק ל"ג.
בנסיון לעבור עבירה חסר היסוד של ביצוע עד כדי עשיית אותה עבירה. לכל הדעות העבירה של התפרצות לפי פרק ל"ג לא נעברה ומשום כך חלה החנינה על עבירתו של הנאשם.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד גב' ברזל למערערת, עו"ד נח סביר למשיב. 4.2.68).
ע.א. 477/67 - חיה רבינוביץ' ואח' נגד אברהם ארגש ואח'
*תביעת פינוי עסק בעילת נטישה כאשר בנו של השוכר עובד במושכר.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, אלון, קווארט) בע.א. 547/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב הראשון שהינו סנדלר לפי מקצועו שכר לפני כשלושים שנה מושכר אצל מורישם של המערערים לצורך בית-מלאכה לתיקון נעלים. המשיב השני שהוא בנו של המשיב הראשון עבד עם אביו משחר ילדותו. חוזה השכירות לא הכיל כל תנאי הקובע את דרכי השימוש במושכר או האוסר על העברת החזקה בו או מסירתו לאחר. ברבות השנים נבצר מהאב, מסיבות בריאות, לעבוד בעבודת כפים של סנדלרות ופתח חנות לנעלים ואילו הבן ממשיך לעבוד במושכר. בעה"ב מחה על כך בפני האב אך במשך שבע שנים לא עשה דבר לשינוי המצב והמשיך לראות באב כשוכר החנות. במשך תקופה ארוכה נמנע מקבלת שכר דירה אך לא מפני השינוי בחזקת המושכר אלא מפני שלא השתווה עם הנתבעים על שכר הדירה. גם סמוך להגשת תביעת הפינוי נגד המשיבים עמד במו"מ עם האב ועם בנו בדבר דמי השכירות.
לאחר מכן הגיש תביעה לפינוי ולסילוק יד נגד המשיבים בשלוש עילות: המשיב הראשון נטש את המושכר לחלוטין. המשיב השני הינו מסיג גבול, המשיב הראשון הפר את תנאי השכירות בהעברת המושכר למשיב השני. בימ"ש השלום דחה את התביעה ובערעור לביהמ"ש המחוזי עמדו המערערים על עילת נטישת המושכר בלבד והערעור נדחה. על כך הערעור דנא.
החלטה - השופט מני:
המדובר כאן אינו בהשכרת משנה אלא בהושבתו של הבן במושכר כך שהאב לא שלל מעצמו, גם לא באורח זמני, את הזכות להחזיר לעצמו את החזקה בו בכל עת. ההושבה של הבן לא היוותה הפרה כלשהיא של תנאי השכירות, והשלמתו של בעה"ב עם מצב הדברים זה במשך שבע שנים בהן הסכים לראות באב כשוכר ובעל דברו, מעיד על כך שהוא הסכים לראות בחזקתו של הבן כחזקה לענין החוזה שעשה עם האב. מכיון שכך לא ניתן לומר שהיתה כאן נטישה מצד האב ואף לא השגת גבול מצד הבן.
השופט קיסטר (מסכים ומוסיף):
א. עילת נטישת המושכר אינה עילה לפינוי המוזכרת בחוק הגנת הדייר אלא בתי המשפט רואים בה עילת פינוי בהתחשב בכך שמטרת חוק הגנת הדייר להבטיח קורת גג לדייר ובנטשו את המושכר אין עוד צורך בהגנת החוק עליו. לפיכך יש להתחשב במעגל האנשים שהמחוקק בא להגן עליהם בחוק הגנת הדייר כשהכליל חלק מבני משפחת הדייר כנהנים מהגנת החוק ונתן אפשרות לשינויים והחלפת דיירים בתוך המשפחה, ללא צורך בהסכמת בעל הבית וכן בזכות קרובים מסויימים לבוא במקום הדייר אם הוא זונח את משפחתו.
ב. יצויין שבדרך כלל אין החוק מתנה זכויות הקרובים בכך שיהיו תלויים בדייר או שהם קטינים. ברור איפוא כי החוק רצה להבטיח זכויות לא רק לדייר עצמו אלא גם לבני משפחתו שהם לא ינושלו ממקום מגורים או בית עסק.
ג. לפיכך אין לראות כאן ניצול לרעה של החוק, כאשר הדייר שהסתלק מעבודתו בגלל חולשתו מושיב ומחזיק במקומו את בנו אשר עבד אתו באותו עסק משחר ילדותו.
יתירה מזו, אילו היה הדייר זונח בן כזה ואף מסכים עם בעל הבית על הפסקת השכירות היה יכול הבן להשיג זכויות של דייר במקום אביו,
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר.) ע.א. 564/67 - פלונית נגד פלוני
*סמכות בימ"ש מחוזי לדון בתביעת מזונות לאחר שהוגשה ובוטלה תביעת מזונות לבי"ד רבני.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק מ.א. 861/67 - הערעור נתקבל ברוב דעות)
העובדות:
המערערת הגישה לביה"ד הרבני תביעת גרושין ותביעת מזונות. ביה"ד הרבני דחה את תביעת הגרושין וכן דחה את תביעת המזונות "בשלב זה". ערעור האשה לביה"ד הרבני הגדול נדחה ובענין המזונות נקבע כי "לא מגיע לאשה מזונות מהבעל". לאחר מכן פנתה האשה לביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות וביהמ"ש פסק כי לאחר שביה"ד הרבני האזורי דחה את תביעת המזונות "בשלב זה" הרי הדיון בפניו לא נסתיים ואין לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בענין ולכך העביר את הענין לביה"ד הרבני.לאחר אותה החלטה פנתה האשה לביה"ד הרבני והודיעה כי היא מבטלת את תביעתה בפניו ולאחר מכן שוב פנתה לביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות. שוב נדחתה תביעתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע
כי "אם דן ביה"ד הרבני בתביעת מזונות אין אחד הצדדים יכול להעביר הענין לבימ"ש אזרחי ע"י הודעת ביטול, על כן אין בימ"ש זה מוסמך לדון בתביעה". על כך הערעור.
החלטה - השופט הלוי (דעת הרוב):
א. כבר ההחלטה הקודמת של ביהמ"ש להעביר את הדיון לביה"ד הרבני בטעות יסודה, אמנם ביה"ד הרבני דחה את תביעת המזונות "בשלב זה" אולם ביה"ד הרבני הגדול פסק כי "לא מגיע" לאשה מזונות דהיינו פסיקה לגופו של ענין ובכך נפסק סופית כי לפי המצב העובדתי שהיה קיים באותה שעה לא מגיע לאשה מזונות ולא היה עוד בפני ביה"ד הרבני כל דיון תלוי ועומד.
ב. אחרי דחיית התביעה של האשה למזונות ע"י ביה"ד הרבני היתה האשה רשאית להגיש תובענה חדשה לביהמ"ש האזרחי אם השתנה המצב העובדתי לעומת מה שהיה קיים בשעת פסה"ד של ביה"ד הרבני. אך השאלה אם השתנה המצב העובדתי כדי שפסק הדין של ביה"ד הרבני לא יהווה מעשה בי"ד נגד האשה אינה נוגעת לשאלת הסמכות.
ג. אולם על אותו פס"ד של ביהמ"ש המחוזי לא הוגש ערעור, ומשהעביר את הענין לדיון בביה"ד הרבני היה הענין תלוי ועומד בפני אותו בי"ד עד שבוטל, אם בוטל, ע"י האשה בהדעתה לבית הדין.
ד. בהעדר כל הוראה מגבילה בתקנות הדיון בביה"ד הרבני עומדת לתובע בביה"ד הרבני זכות לבטל תביעה שהוגשה על ידו כרצונו ללא כל הגבלה. משביטלה האשה את תביעתה הרי היא חפשית להגיש תובענה חדשה לביהמ"ש המחוזי.
ה. אשה יכולה להגיש תביעות למזונות חדשים לבקרים כל ימי נישואיה, והעובדה שהגישה פעם אחת תביעה כזו לבי"ד רבני אינה מונעת ממנה להגיש בפעם הבאה את תביעתה לבימ"ש חילוני.
מ"מ הנשיא זילברג (דעת יחיד):
החלטת ביה"ד הרבני לדחות את התביעה "בשלב" זה מורה כי כוונתו היתה לא לדחיית תביעה אלא לדחיית דיון ולכן צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את התביעה מחוסר סמכות. אם תותר במקרה זה פניה לבימ"ש מחוזי יווצר מצב של התרוצצות מן הרבני למחוזי ומהמחוזי לרבני וחוזר חלילה עד אין סוף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, הלוי. עו"ד הוכמן למערערת, עו"ד ויסנבלט למשיב. 8.2.68).
ע.א. 403/67 - ליאו וארוין כהן נגד מנהל מס עזבון
*הבאה בחשבון נכסי עזבון של חלק בשותפות כאשר הזכויות בשותפות פוקעות עם המות.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בערעור מס עזבון 16/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
מורישם של המערערים היה שותף בשותפות בה היו שותפים גם המערערים. חוזה השותפות קבע מפורשות כי במות השותף ולטר (המנוח) או ליאו עוברות כל זכויות הנפטר בשותפות לידי השותף הנשאר או השותפים הנשארים וליורשי הנפטר אין כל זכות ברכושו בשותפות וכל זכות כזו תפקע עם מות השותף. השאלה המתעוררת היא אם במות המנוח יש להכניס לחשבון נכסי עזבונו
לצרכי מס עזבון את חלקו בשותפות. מנהל מס עזבון וביהמ"ש המחוזי השיבו על כך בחיוב ומכאן הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. זכות שמראש היתה מוגבלת לימי חייו של המנוח ופוקעת עם מותו, שוויה לצורך מס עזבון הוא אפס. שום קונה מרצון לא היה מוכן להציע עבורה תמורה כלשהי.
ב. אפסות השווי חלה גם לגבי נכס הנחשב כנכס עזבון מכח הוראת סעיף 3(א)(1) ו-(2) לחוק מס עזבון. אך יתירה מזו. בשתי ההוראות שבסעיף זה תנאי לתחולתן שלנפטר לא ניתנה תמורה עבור הפקעת זכותו עם מותו, ובמקרה דנא יש לראות בהסכם שהוא הדדי הסכם בתמורה ובודאי שהוא מוציא את המקרה מכלל שתי הוראות החוק הנדונות.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. 12.2.68)
ע.א. 483/66 - קרן קיימת לישראל נגד עלי נצר אד דין ואח'
*רכישת זכות שביושר במקרקעין הנמצאים בהסדר. *זכותו של רוכש מקרקעין מאוחר נגד תקפות הרכישה של קודמו *הסתמכות על הסכם פשרה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בתיקים 27, 29/כסרא - הערעור נדחה בעיקרו)
העובדות:
לגבי חלקות אדמה הנמצאות בהסדר קרקעות נתן המשיב השני (להלן סלמאן) למשיב הראשון (להלן עלי) שהוא בן אחיו יפוי כח בלתי חוזר בשנת 1957. בשנת 1958 הגישו סלמאן ועלי תביעות נוגדות לפקיד ההסדר לגבי אותן חלקות. בשנת 1964 נתן סלמאן לגבי אותן חלקות יפוי כח בלתי חוזר לקק"ל וקיבל חלק מהתמורה עבורן.
שבועיים לאחר מתן יפוה"כ לקק"ל הוגש הסכם בין עלי והקק"ל לתיק ההסדר לפיו יקבלו הקק"ל והאפוטרופוס על נכסי נפקדים שליש מהחלקות שתבע עלי, כולל החלקות של סלמאן, ואילו עלי יקבל שני שליש. זאת כפוף לתוצאות הדיון בסכסוך בין עלי לסלמאן בדבר תקפו של יפוי הכח שניתן ע"י סלמאן לעלי. בהסכם זה לא הוזכר כלל יפוי הכח שניתן לקק"ל על ידי סלמאן.
ביוני 1964 הוחל בשמיעת העדויות מטעם סלמאן לפסילת יפוי הכח שנתן לבן אחיו עלי ושנה לאחר מכן החליט סלמאן לבטל את תביעתו נגד עלי. בעקבות זאת ביקשה הקק"ל להצטרף לתביעה במקום סלמאן ולאחר שמיעת המשפט החליט ביהמ"ש לדחות את תביעת הקק"ל על החלקות. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. לא היה מקום לדחות את תביעת הקק"ל מן הטעם שההסכם עם סלמאן לרכישת החלקות נגד את החוק. האיסור בסעיף 37 לפקודת הסדר קרקעות לעשות עיסקות במהלך ההסדר ללא אישור פקיד ההסדר אינו חל על רכישת זכות שביושר, לרישום עיסקה בעתיד.
ב. ביהמ"ש העלה נימוק נוסף לדחיית תביעת הקק"ל באשר סלמאן חזר בו מהתנגדותו להפעלת יפוי הכח שנתן לעלי ולכן אין ביהמ"ש יכול לבטל יפו"כ זה והטענה כי ניתן תחת לחץ יכולה לעלות בתביעה בין עלי לסלמאן אך אין הקק"ל יכולה להעלות טענה כזו. גם נימוק זה אינו יכול לעמוד. תביעת הקק"ל מבוססת על יפו"כ שניתן לה וטענתה כי יפוה"כ שניתן לעלי בהיותו נגוע באונס בטל ואם היה ניתן לביטול בלבד הרי הוא בוטל עם הגשת ההתנגדות ע"י סלמאן. אם כך הוא, שום פשרה יותר מאוחרת בין סלמאן ועלי לא היה בכוחה לפגוע בזכות שנרכשה על ידי הקק"ל.
ג. מאידך צדק ביהמ"ש בדחותו את תביעת הקק"ל מן הטעם שהסכם לפשרה שנערך בין
הקק"ל לבין עלי קובע מפורשות כי שני שליש ירשמו על שם עלי ושליש על שם הקק"ל ואח'. הסכם זה שנעשה שבועיים לאחר שהקק"ל רכשה את יפוה"כ אינו מזכיר כלל יפוי כח זה ואין הוא כולל הסתייגות על יסוד יפוי הכח. הפשרה נעשתה לפתור ולחסל את הסכסוך עם עלי ויתכן שאילו הוזכר יפוי הכח וההסתייגות על פיו לא היה עלי חותם על הסכם הפשרה. אמנם בהסכם צויין כי הוא תלוי בתוצאות ההתדיינות בין עלי לסלמאן, אך משנטש סלמאן את שדה המערכה אין הקק"ל יכולה לבוא במקומו על יסוד יפוה"כ שבידה לצורך ההגבלה שבהסכם הפשרה כאשר יפו"כ זה לא הוזכר באותו הסכם.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד הללי למערערת, עו"ד נקארה למשיבים. 15.2.68).
ע.א. 302/67 - חברת מפ"י בע"מ ואח' נגד משק אשר אשכנזי ושות'
*אחריותו בנזיקין של בעל מקרקעין העושה שימוש סביר ברכושו וגורם נזק לשכנו. בקצור(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 2998/64 - הערעור נדחה ברוב דעות).
העובדות:
בעלי הדין הם בעלי אדמות הגובלות זו בזו. אדמות המערערים בגבעה ואדמות המשיבים בואדי מתחתם. כתוצאה מהשקיית אדמות המערערים הוצפו מטעי המשיבים ונגרם נזק. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום דמי הנזק בהסתמכו על הוראות סעיף 51 לפקודת הנזיקין באשר המערערים לא הצליחו להוכיח כי הם לא התרשלו במניעת הימלטות המים מאדמותיהם לאדמות המשיבים.
המערערים הוכיחו ששיטת ההשקאה בה נקטו היא שיטה מקובלת ואף רצויה וכן שכמות המים העומדת לרשותם היא מוגבלת, אך מאחר ולדעת ביהמ"ש המחוזי היתה מוטלת עליהם חובה לעשות את הדרוש כדי למנוע את זרימת המים שלהם למטעי המשיבים והם לא נקטו בשום אמצעי זהירות כדי למנוע את הדבר הרי התרשלו והם אחראים לנזק. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן (דעת מיעוט):
א. הכל תלוי בענין דנא בשאלה אם חבו המערערים חובה כלפי המשיבים למנוע זרימת מים מאדמתם אל אדמת המשיבים. ברור שסעיף 51 אינו מטיל חובה למנוע הימלטות מים, אלא קובע שמשנמלט דבר שבהימלטו הוא גורם לנזק על תופש הנכס הראיה שלא התרשל. כלומר על תופש הנכס הראיה שלא היתה חובה מוטלת עליו למנוע הימלטות הדבר, או אם היתה חובה כזו מוטלת עליו - שעשה את כל הדרוש כדי לצאת ידי חובתו זו. פשיטא שאם תופש הנכס מצליח להוכיח שלא היה מחובתו למנוע הימלטות הדבר אין הוא נדרש להוכיח עוד שהוא נקט באמצעים כדי למנעה.
ב. כלל גדול הוא בדיני המשפט המקובל שאדם העושה בתוך אדמתו שלו בדרך הרגילה והמקובלת אינו חב בנזק לשכנו ע"י כך בלבד. שכנות אין בה כשלעצמה כדי להטיל חובה על בעל האדמה להמנע ולהינזר מן השימוש הרגיל באדמתו, אך באשר עלול שימוש שכזה לגרום נזק לאדמת שכנו. בעל אדמה שלא חרג משימוש רגיל ומקובל והשתמש באדמתו למטרה לה נועדה, ובשיטות עבודה רגילות ומקובלות, ולא עשה את עבודתו רמיה אינו חב לשכנו חובת זהירות כלשהי.
ג. משקבע השופט שהשיטה בה נקטו המערערים היא הרצויה והטובה ביותר להשקיה שוב אין לחייבם באשר לא נקטו אמצעי זהירות למנוע הצפת מטע אחר, שכן לא היתה כל
חובה מוטלת עליהם לנקוט באמצעי זהירות כאלה. המערערים יצאו ידי כל חובה המוטלת עליהם בכך שלא הביאו אל אדמתם מים אלא במידה שהיתה דרושה לשם השקאת המטע שלהם בצורה הרצויה והטובה ביותר. כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליהם לפי סעיף 51 לא היו צריכים להוכיח אלא זאת שלא עשו באדמתם אלא עשיה רגילה ומקובלת כאמור ומשהוכיחו זאת נסתם הגולל על הטענה שהפרו חובת זהירות, באשר חובה שכזאת לא היתה כלל מוטלת עליהם.
השופט זוסמן (דעת הרוב):
א. על פי סעיף 51 מוחזק הנתבע רשלן בהימלט מים מרכושו ועל הנתבע להוכיח או שלא חב חובת זהירות לתובע או שלא התרשל.
ב. זכות הבעלים לנצל את רכושו אינה זכות מוחלטת, המדובר אינו בכוחות טבע שהזרימו את המים מרכוש הנתבע לרכוש התובע אלא הנתבע העלה אותם למקום שממנו יכלו לגרום נזק לתובע ולתוצאות מעשה זה אחראי הוא אפילו לא התכוון להזיק ואפילו לא עשה כן אלא כדי להנות מרכושו הוא.
ג. העובדה שהנתבעים לא חרגו מן הנוהג המקובל ואפילו הלכו בתלם של אחרים אינה פוטרת אותם מאחריות. אפילו דרכו של עולם שלא להיזהר אין בכך משום היתר או צידוק לנהוג כמו אחרים. מוטעית הטענה שכל עוד אדם משתמש ברכושו כדרך הטבע אין הוא חב לזולת חובת זהירות.
ד. מכיון שהנתבעים היו חבים חובת זהירות עליהם להוכיח היעדר רשלנות. השאלה היא מה היה האדם הסביר עושה במקרה דנא. מדברי העדים עולה כי ניתן היה למנוע את הנזק ע"י נקיטת צעדים שונים בעת ההשקיה ומכיון שהמערערים לא נקטו בצעדים הדרושים למנוע את הנזק לא הוכיחו חוסר התרשלות ויש לחייבם בתשלום נזקי המשיבים.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד קנת למערערים, עו"ד לויסון למשיב. 20.2.68).
בג"צ 325/67 - ישראל ויינשטיין נגד יעקב מכלוף - ראש המועצה בית שאן ואח'
*סמכות מועצה מקומית לאשר עבודת חוץ לעובד המועצה. השאלה אם עבודה שעוסק בה עובד מועצה מחוץ לעבודתו על מנת לקבל פרס יש בה משום התחרות בלתי הוגנת עם מי שאינו עובד במועצה ואם רשאית המועצה-המקומית להתיר לעובד אותה עבודה, הוא בשיקול דעתה של המועצה המכירה את תנאי המקום, המכירה את האנשים ויודעת את טיב העבודה שלהם. במקרה הנדון הוגשו תצהירים סותרים ע"י המועצה-המקומית וע"י העותר שביקש לאסור על שניים מעובדי המועצה לעסוק בעבודות פרטיות. מכיון שהחוק נותן שיקול דעת מכריע למועצה, וחזקה עליה שהשתמשה בו לטובת האינטרס הכללי של תושבי המקום, יש לבטל את הצו על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, ויתקון. 1.2.68).
בר"ע 26/68 - הוצאת מודיעין בע"מ נגד ג'ורג' אבן ואח'
*צו למתן תשובה נוספת לשאלון בדונו בבקשת צו למתן תשובה נוספת לפי תקנה 121 לסדר הדין האזרחי, על ביהמ"ש לבדוק אם נתן בעל דין תשובה מספקת, היינו תשובה שהיא ממין השאלה שנשאל. התשובה - יכול שתהא נכונה ויכול שתהא לא נכונה, אך לענין התקנה 121 דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד.
(בפני השופט זוסמן. 5.2.68).
בר"ע 21/68 - ברנח בע"מ נגד יעקב צור
*תיקון פרוטקול בדונו בבקשה לתיקון הפרוטוקול רשאי ביהמ"ש להסתייע בזכרונו ולקבוע אם משקף הפרוטוקול את מהלך הדיון אם לאו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
(בפני השופט זוסמן. 18.2.68).
בר"ע 28/68 - פחמט - תעשיית מתכת ואח' נגד ד.ב. דניז וכו' ואח'
*בקשה לקיום משפט בישראל בניגוד לאמור בהסכם. הנתבעות (המשיבים) הן תאגידים תורכיים, ואנייתם מפליגה תחת דגל תורכי. טבעי ומקובל שלענין ההובלה באניה יתנה המוביל כי השיפוט יהא בידי ביהמ"ש של ארצו הוא, אין בבקשה כל נמוק המעורר ספק שמא לא ייעשה למבקשות צדק בתורכיה או שיעמדו שם בפני קושי מיוחד. לכאורה משהוסכם על מקום השיפוט, אפילו ההפרה המשמשת עילה לתביעה היא יסודית ויורדת לשרשו של ענין ההסכם מחייב, ובאין סיבה לסטות ממנו אין טעם לערעור.
(בפני השופט זוסמן. עו"ד נשיץ למבקשות. 18.2.68).
ע.פ. 64/68 - עלי ג'מיל חנינה נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (הסתננות והתפרצות).
המערער נדון ל-30 חדשי מאסר בשל שורה של עבירות, וביניהן עבירות נגד הרכושוהסתננות. הערעור על חומרת העונש נדחה לנוכח עברו הפלילי של המערער ועבירותיו הנוכחיות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. המערער בעצמו, עו"ד בלטמן למשיב. 18.2.68).
ע.פ. 76/68 - האשם מוחמד ג'רח נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (הסתננות).
המערער יצא לירדן שלא כחוק אחרי שהשיג תעודת זהות ירדנית מזוייפת שהמירה בתעודת זהות הישראלית שלו, ולאחר מכן עבר את הירדן בשחייה וחזר לעכו עיר מגוריו. כיון שעבירות אלה נפוצות מאוד ויש להן רקע בטחוני, אין סיבה להתערב בעונש של שנתיים מאסר שנגזר על המערער.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. עו"ד לוצקי למערער, עו"ד בלטמן למשיב. 18.2.68).
ע.פ. 263/68 - ג'ורג' מצלאוי נגד היועץ המשפטי
*העמדה למבחן. על המערער הוטלו 18 חודשי מאסר בשני תיקים. למערער הרשעה קודמת בה הועמד למבחן והוא עדיין בתוך תקופת המבחן. לנוכח הדו"ח של קצין המבחן על התקדמותו של המערער בעזרת שרות המבחן והעובדה כי מאז נעברו עבירות אלה לפני כ-3 שנים לא עבר המערער על שום עבירה אחרת, בוטלו עונשי המאסר.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. עו"ד לוצקי למערער, עו"ד בלטמן למשיב. 18.2.68).
ע.א. 613/67 - אריה בן-חרוץ, עו"ד נגד עובדיה רזיאל, עו"ד ואח'
*העברת כונס נכסים מתפקידו. הטענה שכונס הנכסים אינו משיב למערער על מכתביו אינה מצדיקה העברת המפרק מתפקידו. קובלנתו של המערער יכולה להתברר ע"י פנייה לבימ"ש שיתן הוראה למפרק להשיב למערער על כל השאלות שהוא מבקש לדעת ועל מצב החשבונות של הפירוק.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - השופט זוסמן. 14.2.68).
ב.ש. 4/68 - דור מיר נגד זאב מרמלשטיין ואח'
*בקשה להארכת מועד
המערער אחר ב-17 יום בהגשת ערעור על פס"ד שבו יוצג ע"י עו"ד. טענת המבקש כי פרקליטו מסר לו את פסה"ד רק שבוע לפני תום מועד הערעור. כן הוא טוען כי מצבו החומרי הקשה אלץ אותו להכין לבד את הודעת הערעור ועל כן אחר והגיש את הבקשה להארכת המועד רק שבועיים לאחר תום המועד. הבקשה להארכת המועד נדחתה, שכן בהעדר יעוץ משפטי אמנם לא יכול היה המבקש להכין את הודעת הערעור בתקופה קצרה אולם סיבה זו אינה מהווה הצדק להגשת הבקשה באיחור ניכר.
(בפני: הרשם ברטוב. 19.2.68).