ע.פ. 322/67 - סלמאן אחמד אבו דאהר ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעת כל המערערים בהריגה על יסוד הופעתם ביחד ונוכחותם בהריגת אדם ע"י אחד המערערים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופטים אלקיים, דבורין והלוי) בת.פ. 167/66 - הערעור על הרשעת 5 מהמערערים נתקבל והערעור של מערער אחד על חומרת העונש נדחה)
העובדות:
המערערים הועמדו לדין באשמת רצח בדואי שנחשד ע"י המערער 5 שפגע באחותו. ביום המקרהבאו המערער 5 והמערערים האחרים (להלן המערערים) למקום בו נמצאו הקרבן עם בניו ואחרים והמערער 5 פגע בגולגלתו של המנוח שנפצע ומת לאחר מכן. כתב האישום הוחלף נגד המערער 5 מרצח להריגה והוא הודה והורשע ונדון לשמונה שנות מאסר. (ערעורו על חומרת העונש נדחה). המערערים הורשעו גם הם בהריגה ברוב דעות השופטים אלקיים והלוי כנגד דעתו החולקת של השופט דבורין שיש לזכותם. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. לא היתה כל עדות ישירה על הידברות בין המערערים לבין עצמם או עם אחרים לבוא למקום המעשה לשם תקיפת המנוח או לסייע לתקיפתו, אף כי ישנה עדות כי בבוקר המעשה היו כל המערערים במקום או סמוך לו מאד.
למערער 5 שבא לנקום במנוח את דבר פגיעתו באחותו נתלוו המערערים. דעת הרוב בביהמ"ש היתה כי כולם נועדו יחדיו לתקוף את המנוח בתור אדם שיש להענישו על שפגע בנערה או לסייע למערער 5 במעשה הנקמה.
ב. יש והליכה ביחד מראה על קשר וכוונה משותפת אבל כדי לקבוע ממצא על פי ההליכה יש צורך בעדות על הליכה יחדיו בצורה כזו שאפשר לקבוע מעבר לכל ספק סביר שההליכה היתה בעצה אחת ובמטרה אחת ולא בכל מקרה מראה העובדה שאנשים באים וחשים בעת ובעונה אחת למקום קטטה כי ברצונם לעזור לצד כלשהו. במקרה דנא לא היתה צורת ההופעה או ההליכה מראה על כך שכל המערערים באו בלב אחד ובמחשבה אחת לעשות שפטים במנוח ואין להרשיע את המערערים בגלל עצם בואם ונוכחותם במקום המעשה.
ג. נותרה השאלה אם המערערים הלמו ממש במנוח. על כך היו עדויות סותרות וביהמ"ש המחוזי הכריע את הכף נגד המערערים בקבעו כי "לאחר ששקלנו את הראיות לפנינו, אנחנו מעדיפים את גירסת עדי התביעה". אולם עצם הגישה של העדפת ראיות יפה למשפט אזרחי, אבל במשפט פלילי מרשיעים רק כאשר השופטים משוכנעים בקביעותיהם מעבר לכל ספק סביר, ודבר זה אינו משתמע מפסק הדין.
הסברות המועלות ע"י שופטי הרוב להכרעת הכף לרעת המערערים הן סברות קלושות. אבל אפילו היתה סברה כלשהי שעל פיה יש להעדיף עדויות התביעה על עדויות המער- ערים, דבר שהוא מספיק במשפט אזרחי, הרי כאן שופטי הרוב לא קובעים כי שוכנעו מעל לכל ספק סביר באשמת המערערים על יסוד עדויות התביעה וגם בניתוח עדויות אלה אין לומר כי ישנו חומר משכנע נגדם.
כיון שלא הוכחה האשמה מעל לכל ספק סביר נגד המערערים יש לזכותם.
(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. עו"ד יעקובי למערערים 1-4 ו-6, עו"ד קאזיס למערער 5, עו"ד חסיד למשיבה. 8.2.68).
בג"צ 389/67 - רחמים תרשיש נגד יו"ר משרד ההוצל"פ נתניה ואח'
*סירובו של יו"ר ההוצל"פ להוציא לפועל פס"ד.(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות)
העובדות:
נגד המשיב השני הוצא פס"ד שבפשרה לתשלום 2500 ל"י. הוסכם בפשרה כי אם המשיב ישלם 1100 ל"י ב-11 תשלומים חדשיים שוים יראו את התביעה כמסולקת, אולם אם המשיב יפגר בשלושה תשלומים כאלה יעמוד לפרעון כל סכום פסק הדין. המשיב פיגר בתשלום 3 תשלומים והעותר פנה ליו"ר ההוצל"פ להפעיל את פסה"ד. הלה סירב להפעילו בנימוק שבסופו של דבר שילם המשיב את מלוא הסכום של 1100 ל"י. על כך העתירה לבג"צ.
החלטה - השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. תנאי הפשרה שהפכה לפסק דין ברורים ואין ליו"ר ההוצל"פ כל שיקול דעת בדבר אלא עליו להוציא את פסק הדין לפועל כמות שהוא.
ב. מטעם המשיב נטען כי נוצר הסכם חדש בינו לבין העותר המבטל את הסכם הפשרה טענה זו הוכחשה ועל כל פנים טענה כזו לא יו"ר ההוצל"פ יכול להכריע בה אלא צריכה להתברר בביהמ"ש.
ג. לנוכח מסיבותיו האישיות המצערות של המשיב שמנעו בעדו לקיים את הפשרה ניסה הבג"צ לעשות הסכם פשרה נוסף בין הצדדים אך ללא הועיל וביהמ"ש לא יוכל להושיע למשיב ולא יוכל למנוע מהעותר את זכותו המגיעה לו על פי הדין. מטעמים כלליים חשוב הוא שיו"ר ההוצל"פ לא יוכל למנוע כרצונו הוצל"פ של פס"ד אפילו כשזה נובע מהתחשבות במצבו הקשה של החייב.
השופט ויתקון - מסכים.
השופט כהן:
נכון שיו"ר ההוצל"פ חרג מסמכותו בסרבו להוציא לפועל את פסק הדין ונכון שאין לזלזל בחשיבות הרבה הנודעת לבטחונם של בעלי-דין שפסקי הדין שהשיגו יוצאו לפועל ללא עוררין אולם בנסיבות המיוחדות של הענין דנא אין התערבות הבג"צ דרושה לשם עשיית הצדק ויש לבטל את הצו על תנאי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. עו"ד הדרי לעותר, עו"ד גולן למשיב השני. 20.2.68).
ע.א. 569/67 - בית בחלקה... גוש... נגד נחמיה וייצמן
*הושטת סעד מן הצדק לדייר שלא שילם שכ"ד.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, גרשוני) בהמ' 105/67 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
המשיב הינו דייר עסק בבית המערערת, התנהל משפט בין הצדדים על גובה שכר הדירה והמשיב חוייב בתשלום הפרשים של אלפיים ל"י בקירוב בחמשה תשלומים. בשעת מתן פסה"ד היה המשיב בחו"ל ודרישות התשלום בהתאם לפסה"ד נמסרו לבתו וחתנו שהחזיקו בעסק. אלה התעלמו מהדרישות ולא שילמו את הסכום המגיע. גם לאחר שהמשיב חזר לישראל לא שולם הסכום ורק חדשיים לאחר שהתובעת הגישה תביעת פינוי שילם המשיב את הסכום שחוייב בו. יש לציין עוד כי המשיב מחזיק בדירה באותו בית ומנהל גם בה את עסקו. בימ"ש השלום נתן צו פינוי נגד המשיב, ביהמ"ש המחוזי החליט להעניק למשיב סעד מן הצדק וביטל את צו הפינוי תוך חיוב המשיב בתשלוםפיצוי של 4000 ל"י למערערת. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון (דעת הרוב):
א. המשיב פיגר בתשלום הסכום של שכר דירה שנפסק במשך למעלה משנה. הוא ידע על המשפט התלוי ועומד נגדו ואינו יכול להתנצל מחובתו בטענה שהיה בחו"ל כי היה צריך לדאוג לכך שפסק הדין לכשינתן יכובד. גם בשובו לישראל לא מיהר לתקן את המעוות וגם לאחר הגשת תביעת הפינוי חיכה חדשיים עד ששילם את חובו. גם בניהול המשפט לא היה נקי מכל רבב והכחיש שנשלח לו מכתב התראה לשלם את החוב ובכך הכביד על התובעת בניהול המשפט.
ב. די בנסיבות הנ"ל כדי להצדיק מתן צו פינוי נגד המשיב. נוסף לכך קיים גם השיקול שהשפיע על שופט השלום שנתן את צו הפינוי והוא כי המשיב מנהל את עסקו גם בדירתו באותו בית והוא יכול להמשיך את מלאכתו בבית דירתו.
ג. אין לומר על המערערת כי היא מנצלת "מציאה" של אי תשלום חוב שכ"ד להשגת פינוי. תביעתה היתה תביעה מוצדקת ורק טעמים כבדי משקל לטובת המשיב כגון שההפרה היתה קלה יחסית או שמיהר לתקן את המעוות עשויים היו להעביר את רוע הגזירה. שיקולים כאלה לא היו במקרה דנא, ולא עוד אלא שהמשיב הוסיף חטא על פשע והכביד על המערערת את ניהול תביעתה ע"י הכחשת שוא.
השופט לנדוי: מסכים.
השופט כהן (דעת מיעוט):
לא זו בלבד שהמערערת קיבלה לבסוף את מלוא תשלום שכר הדירה אלא שגם נפסק לה פיצוי נאות על הטרחה שנגרמה לה. בנסיבות אלה יש ללכת לפי ההנחה ש"הצדק" כמשמעותו בסעיף 37 לחוק הגנת הדייר תשט"ו - 1955 אינו נפגם ע"י התנהגותו הנפשעת של הדייר לפני משפט הפינוי או במהלכו ואינו מחייב הענשת הדייר על פשעיו אלה. כששוקלים זה לעומת זה את עילתו המוצדקת של בעל הבית לתביעת פינוי ואת ענינו המוצדק של דייר להמשיך ולנהל את עסקו במקום בו רכש לעצמו מוניטין, אין ספק שענינו של הדייר שקול כנגד עילתו של בעל הבית ובלבד שיפצה את בעל הבית בטבין ותקילין.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. 27.2.68).
המ' 2/68 - חברת קו צינור אילת בע"מ נגד חסן עזקי ואח'
*בקשה לבטול פס"ד קודם שבו נדחה ערעור על חיוב בהוצאות.(בקשה לבטל חלק מפס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש העליון - הבקשה נדחתה)
העובדות:
בפסק דין קודם דחה ביהמ"ש העליון ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לחייב את המבקשת בתשלום הוצאות בגין החלטת בינים. לטענת המבקשת נדחה הערעור מחמת תרמית, היינו שב"כ הצד שכנגד הצהיר שלא הוצעה פשרה ע"י ביהמ"ש המחוזי ואילו לאחר דחיית הערעור מצא פרקליט המבקשת בין ניירותיו את נוסחת הצעת הפשרה כפי שהוכתבה ע"י השופט למתמחה שלו ושלאחר מכן נזרקה ע"י השופט כאשר לא הושגה הפשרה ועו"ד המבקשת נטל אותה. לקראת הגשת הבקשה הנוכחית החתים ב"כ המבקשת את המתמחה על תצהיר כי אכן זוהי התרשומת שרשמה כהצעת הפשרה ושלאחר מכן נזרקה ע"י השופט.
החלטה - השופט לנדוי:
א. ההחלטה לדחות את הערעור על החיוב בהוצאות, ניתנה לא על יסוד ההצהרה שלא היתה הצעת פשרה אלא מפני שלגופו של דבר היתה צודקת ההחלטה לחייב את המבקשת בהוצאות החלטת הבינים.
ב. המו"מ על פשרה לא השפיע על שיקול דעת ביהמ"ש שכן כל מו"מ להסדר הפשרה בביהמ"ש שנכשל, אסור לו שישפיע על ביהמ"ש שניסה להביא את הצדדים להסדר או על ביהמ"ש שלערעור. "זריקת" הפרוטקול ע"י השופט כמוה כמחיקת כל זכר לדברים שקדמו לדיון הפורמלי כפי שאלה חייבים היו להימחק.
ג. אסור היה לעו"ד לקחת את הפרוטקול שנזרק ע"י השופט. הדבר דומה להוצאת רשימות שבוטלו מסל הניירות של שופט. רשימות כאלה סופן להישמד ואין בעלי הדין יכולים לקנות בהם חזקה.
ד. למתמחה אסור היה לתת תצהיר ללא רשות השופט. בתפקידה כרושמת פרוטוקול מפי השופט אין היא אלא "זרועו המוארכת" של השופט עצמו.
השופט כהן (מסכים ומוסיף):
א. כל הענין העומד לדיון סובב על פסיקת הוצאות. מן המפורסמות הוא שפסיקת הוצאות ענין הוא לשיקול דעתו של בית המשפט. כשבית משפט אינו מפרט את הנימוקים שהניעוהו לפסוק את אשר פסק בענין הוצאות לא יהרהר ביהמ"ש שלערעור אחר מידותיו ושיקוליו ובלבד שלא יהיו בלתי סבירים על פניהם. לפיכך גם לא היו צריכים להיזקק כלל לערעור הקודם על פסיקת ההוצאות.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. 15.2.68).
המ' 27/68 - מנשה ציון ואח' נגד שלמה יחזקאל
*אי ציון מפורש בחוזה השכרת דירה חדשה מתי נבנתה הדירה לצורך חוק הגנת הדייר (בתים חדשים).
(בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי - הבקשה נדחתה)
העובדות:
בהתאם לחוק הגנת הדייר (בנינים חדשים) לא חלים חוקי הגנת הדייר על דירה שהושלמה לאחר 1.1.1953 ושהושכרה לראשונה לאחר תחילת תקפו של החוק והדברים פורשו בחוזה השכירות. במקרה דנא נאמר בחוזה השכירות כי הדירה הושלמה לאתר 1.1.53 והושכרה לראשונה "אחרי תחילת תקפו של חוק זה" אך לא פורש לאחר איזה חוק מדובר. ביהמ"ש פסק כי מכיון שבעל פה פורש בין הצדדים למה מכוון סעיף זה הרי זה מספיק לצורך הוראות החוק שלא יחולו חוקי הגנת הדייר. עלכך הבקשה לרשות ערעור.
החלטה:
א. ב"כ המבקש ניסה להכניס לדיון שאלות נוספות שלא נומקו בביהמ"ש דלמטה ואת זאת אין להרשות. חוץ מאשר, במקרים יוצאים מהכלל אין מערער או מבקש רשות לערער יכול להרחיב את הדיון על שאלות שלא נטענו על ידו בשעת הדיון בערכאה הקודמת.
ב. אכן אם הידיעה כי הדירה הושכרה לראשונה לאחר תחילת תקפו של החוק הנ"ל נשאבת ממקור אחר שאינו ההסכם לא יכנס החוזה למסגרת החוק הנ"ל וחוקי הגנת הדייר יחולו עליו. מה שאין כן בענין דנא שהעובדה מצויינת בגוף החוזה, אלא שאחת ממלות הציון הזה אין להבינה בלתי אם ע"י הסבר בעל פה ובמתן הסבר זה של המלים "חוק זה" הפכה העובדה לעובדה שפורשה בגוף החוזה.
(בפני: מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד נדר למבקש, עו"ד שמידט למשיב. 21.2.68).
ע.א. 464/67 - נחמן אמיתי נגד מדינת ישראל
*זכות קדימה של חוב למס רכוש בהוכחת חוב לפני מפרק חברה.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת.א. 579/65 - הערעור נדחה)
החלטה - השופט ויתקון:
א. חוב מס רכוש בעל זכות קדימה בהוכחת חוב בפני מפרק החברה, הינו מס שהוערך בנוגע לתקופה של לפני בקשת הפירוק ואחת היא אם נעשתה השומה עצמה לפני התאריך הנ"ל או אחריו. התקופה של המס צריכה להתיחס לתקופה של עד ה-31 למרץ שלפני תאריך הפירוק אך תאריך השומה אינו קובע ולא חשוב שהשומה נערכה לאחר הגשת בקשת הפירוק.
ב. לא השומה יוצרת את החיוב במס אלא החיוב נובע מהחוק עצמו ואילו השומה רק קובעת את הסכום וזמן התשלום. לפיכך אין כל חשיבות בענין דנא לשאלה אם השומה תקפה למפרע או מכאן ואילך בלבד.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. 25.2.68)
בג"צ 19/68 - מוסטפה מקאוי נגד היועץ-המשפטי לממשלה.
*תחולת חוק החנינה העותר הורשע בעבירת חטיפת אדם שעונשה המקסימלי 10 שנות מאסר, ולפיכך לא יכול היה ליהנות מהפסקת הליכים לפי חוק החנינה אלא מהפחתת העונש כדי רבע. אשר לשלילת רשיון הנהיגה שלו - הרי הוראת הסיפא של סעיף 7 לחוק החנינה מתייחסת רק להרשעה על-פי סעיף 4(2) לפקודת ביטוח כלי רכב ואילו שלילת רשיונו של העותר נעשתה על יסוד סעיף 43 לפקודת התעבורה. לפיכך נדחתה עתירתו לצו על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, הלוי. העותר לעצמו, ד"ר חשין למשיב. 14.2.68).
בג"צ 297/67 - אסתר קלך נגד שר הבטחון והמפקח הכללי של המשטרה.
*שחרור מצה"ל על יסוד שרות במשטרה העותרת התייצבה לשרות בטחון, עשתה הסדר לגיוס למשטרה כתחליף לשרות סדיר, ולאחר 18 חדשי שרות במשטרה פוטרה מהמשטרה. בקשתה היא להשתחרר מהשרות בצה"ל או לפחות שתקופת השרות במשטרה תנוכה משירותה הסדיר. ביהמ"ש קבע כי פיטוריה מהמשטרה היו כדין לנוכח התנהגותה. כמו כן התגייסותה למשטרה רק מביאה לדחיית שירותה בצה"ל, ואם היא לא מסיימת 3 שנות שרות במשטרה אין לה כל זכות לפטור משרות סדיר בצבא. (בתקופת שירותה במשטרה קבלה העותרת משכורת רגילה של למעלה מ-500 ל"י לחודש והוצבה במקום קרוב למקום מגוריה).
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד טריינין לעותרת, עו"דחשין למשיבים).
בג"צ 34/68 - יוסף ינקוביץ' נגד יו"ר ההוצל"פ חיפה ואח'.
*חיוב בתשלום של נתבע כשחלה טעות בציון השם נגד אדם בשם משה ינקוביץ הוגשה בקשת תשלום שכר מולן בפני הממונה על הגנת השכר. העותר התיצב לדיון וחוייב בתשלום. הוא החל בתשלום אך לאחר מכן התברר כי חלה טעות בשם הנתבע והתובע ביקש תיקון שם הנתבע לסשה ינקוביץ הידוע בשם משה ומבוקשו ניתן לו ע"י הממונה. הנתבע - העותר לא הופיע והממונה השתכנע בטעות שנפלה ושינה את שם החייב.
העותר פנה לבימ"ש השלום בבקשה לביטול החיוב נגדו בטענה כי שמו יוסף ינקוביץ' ולא משה, ולא סשה ולכן אין לחייבו בתשלום. הוא לא אמר לשופט כי בפועל
התיצב בפני הממונה והתגונן. בימ"ש השלום דחה את בקשתו לביטול צו התשלום באשר קבע כי הצו ניתן נגד אדם אחר והוא אין לו כל זכות לעמוד בדין, כי שמו לא משה ולא סשה. על כך לא ערער.
עתירתו לבג"צ נדחתה שכן אין חולק כי העותר הוא שהעביד את התובע והוא שהופיע בפני הממונה. אם מפני תעלוליו הסתבך בבימ"ש השלום אין לו להלין אלא על עצמו. התערבותו של הבג"צ לשם עשיית צדק כאמור בסעיף 7 לחוק בתי המשפט אינה דרושה. העתירה נדחתה.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי. עו"ד פרנק לעותר. 7.2.68).
ע.פ. 438/67 - משה מרקוס נגד מדינת ישראל.
*ראיות מספיקות להרשעה המערער הורשע בפריצה לבית דירה וגניבה וטענתו שלא היו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות ובטוחות לביסוס ההרשעה. הערעור נדחה בהתחשב בעדויות שהובאו ע"י התביעה הכללית ובחיזוק משקל עדויות אלה ע"י מסקנות שליליות שניתן להסיקן מהתנהגות המערער לאחר המעשה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד טריכטר למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה. 20.2.68).
המ' 640/67 - רפאל מזרחי נגד חיים גולדברג ואח'.
*בקשת רשות ערעור על אי חיוב בהוצאות בימ"ש השלום חייב את המבקש בתשלום פיצויים למשיב בשל נזקי גוף שגרם לו. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החיוב באשר לא מצא שהוכח הקשר שבין המכות והנזק שנגרם אך לא חייב את המשיב בתשלום הוצאות למבקש ולא נימק את אי החיוב בהוצאות.
הבקשה לרשות לערער על אי חיוב בהוצאות נדחתה ע"י מ"מ הנשיא זילברג בציינו כי במקרה דנא היה טעם מספיק שלא לחייב את המשיב בהוצאות ואין זה חשוב אם נימוק זה פורש ע"י ביהמ"ש או לאו. דיינו שהיה נימוק כזה. במקרה דנא אכן הכה המבקש את המשיב אלא שהתעורר ספק בלב ביהמ"ש המחוזי אם הוכח הקשר הסיבתי שבין המכות לנזקים. זה נימוק מספיק שלא לחייב בהוצאות את המשיב.
(בפני: מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד רדובסקי למבקש, עו"ד וגנר למשיבים. 11.2.68).
ע.א. 380/67 - "עמיר ביעף כנף" וכו' נגד יורם מלר.
*תביעה בגין שטרות המערערת עשתה שטרות על החלק ומסרה אותם לידי אחד בשם אמיתי תמורת הלוואה של 15 אלף ל"י. הלה נפטר ולאחר מותו החזירה המערערת לאלמנת המנוח את סכום ההלוואה, אלא שזו לא היו לה השטרות בידה ונתנה למערערת התחייבות בכתב שתפצה אותה על כל תשלום שתצטרך לשלם תמורת השטרות. המערערת טוענת שמסרה את השטרות למנוח לבטחון שלא יציגם לפרעון אלא אם ההלוואה לא תוחזר לו. לנוכח העדויות שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי אין ממש בטענת המערערת כאילו המשיב אינו אוחז בעד ערך ובנוסף לכך לא הצליחה המערערת להוכיח שהיה תנאי כי השטרות לא יהיו סחירים.
(בפני השופטים : הנשיא אגרנט, ברנזון, כהן. 26.2.68).
ע.א. 357/67 - מיכאל ובנימין גייגר נגד יהודית גייגר
*הטלת חיוב אישי בתשלום הוצאות על תובעים בשם עזבון
בערעור קודם חוייבו המבקשים בתשלום הוצאות למשיבה בסכום של אלפיים ל"י. כעת מבקשים המבקשים להבהיר כי החיוב בערעור הקודם לא היה נגדם אישית אלא כנציגי עזבון המנוח דוד גייגר ובשמו. הבקשה נדחתה באשר לא בהיסח הדעת חוייבו קודם לכן המבקשים אישית בתשלום ההוצאות אלא בכוונה תחילה, וזאת משום שהערעור הוגש ללא יסוד סביר. בעל דין גם כשהוא מופיע בתפקיד ייצוגי הנוקט בהליך משפטי בלי הסכמת כל הנוגעים בדבר ובלי רשותו של ביהמ"ש לוקח עליו את הסיכון לתשלום ההוצאות אם לא היה יסוד סביר לנקיטת ההליך.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. 21.2.68).