תקציר סביר כרך ב' חוברת 25

ע.א. 515+514/67 - מיכאל לסקר נגד אלפרד שוורצבאום

טענת התישנות פסיקת רבית (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת. א. 1280/66 וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל)

העובדות:
המשיב נתן למערער בשנת 1939 סכום של 1000 לי"ש בפולין על מנת שיעבירם לאחד מרין באנגליה. לטענת המשיב לא העביר המערער את הכסף לתעודתו. המשיב הגיש נגד המערער תובענה לביהמ"ש המחוזי בת"א, ובשנת 1960 נמחקה התובענה עם מסירת הענין לבוררות. הבוררות הופסקהללא תוצאות בשנת 1963 והתובענה הנוכחית הוגשה בשנת 1966. המערער טען טענת התישנות וכן טען נגד עצם החיוב. טענת ההתישנות נדחתה וכן חוייב בעצם התשלום. אשר לרבית נשללה מהמשיברבית מיום הגשת התובענה בשנת 57 ועד הגשת התובענה בשנת 66. על החיוב בקרן מערער המערער ועל שלילת חלק מהרבית מערער המשיב.
החלטה - השופט הלוי:
א. טעה ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי ההתישנות הופסקה עקב הודאת המערער. הוא מעולם לא הודה בקיום זכותו של המשיב. אמנם הודה בקבלת הכסף אך הוא טען כי מילא שליחותו ומסר את הכסף לתעודתו. לפי טענה זו שבתצהירו לא נותרה למשיב כל זכות תביעה ולכן אין בכך שום הודאה בקיום זכות התובע כאמור בסעיף 9 לחוק ההתישנות.
ב. מאידך ברור כי התביעה לא התישנה בהסתמך על סעיף 29 לחוק. התביעה נולדה לאחר תום המלחמה ואף לטענת המערער לא נולדה העילה אלא בשנת 1947. לפיכך לא עברה תקופת ההתישנות של 15 שנה לפי סעיף 1660 למג'לה לפני תחילת חוק ההתישנות. לפי סעיף 29 הנ"ל יש להחיל על התובענה את הוראות חוק ההתישנות הקיים ובלבד שתקופת ההתישנות לא תפחת מ-15 שנה. לפי חוק ההתישנות תובענה בפני בורר היא בכלל תובענה לצורך החוק. בשנת 57 הוגשה תובענה ובשנת 60 הועברה התובענה לבוררות. כך שהתקופות הנ"ל אינן באות בחשבון תקופת ההתישנות, ואילו התקופה עד הגשת התובענה הראשונה בצרוף התקופה מתום הדיון בבוררות ועד הגשת התובענה הנוכחית אינן כוללות תקופת התישנות של 15 שנה.
ג. המשיב הגיש באנגליה תובענה נגד מרין ובה קבע כי הוא שלח למרין את הסכום של 1000 לי"ש ע"י אדם בשם פחטר ולא ע"י המערער. זו ראיה קבילה שהשופט צריך היה לקחת בחשבון אולם השופט סירב להסיק מכך שהמערער לא קיבל את הכסף וזאת משום שהמערער הודה במפורש באחד מתצהיריו כי הוא שקיבל את הסכום הנדון להעבירו למרין אלא שלפי גירסתו הוא אמנם העביר את הכסף לתעודתו.
ד. אשר לרבית - התובענה הראשונה בשנת 1957 היתה בגדר פניה לרשות השיפוטית לפסוק בענין המהוה את נושא התובענה הנוכחית ומהוה את יום הגשת התביעה לצורך פסיקת רבית בהתאם לחוק פסיקת רבית. בתובענה הקודמת תבע המשיב סכום של 1000 לי"ש אלא שלצורך מתן פסק הדין העריך את הסכום בחמשת אלפים ל"י. העובדה שלא הוכיח את שער המטבע דאז אינה צריכה למנוע פסיקת רבית לאותה תקופה. שער המטבע אינו רלבנטי לצורך פסיקת רבית והמבחן היחידי לצורך פסיקת רבית הוא אם התובענה הקודמת היתה באותו ענין כמו התביעה הנוכחית.

ה. אין גם לקבל את הטענה החילופית של המערער כי הרבית לגבי התקופה הקודמת תחושב לחמשת אלפים ל"י בלבד ולא לסכום של שמונת אלפים ל"י לפי ערך השטרלינגים כיום. בתובענה הקודמת לא ניתן פס"ד ולכן לא נתגבש חוב השטרלינגים במטבע ישראלי. החוב במטבע ישראלי נתגבש עתה עם מתן פסה"ד וזכותו של התובע לקבל את הרבית מיום הגשת התובענה הראשונה.
השופט כהן:
לנוכח העובדה שהצדדים היו ידידים והמערער התכוון להיטיב עם המשיב ולגמול לו חסד, וכן לא התכוון לשלול ממנו את כספו ולהתעשר על חשבונו, ובהתחשב בנסיבות ששררו באותם הימים מן הדין היה להפחית את שעור הרבית ואת תקופת הרבית "אך מאחר וחברי הנכבדים סוברים אחרת אמרתי לבטל רצוני מפני רצונם".

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, הלוי. 25.2.68) .

ע.א. 304/67 - קריטי יוסף ואח' נגד בית שאן חרוד קואופרטיב להובלה

טענת גילוי מום בתמורה נגד תביעת שטרות. ביטול מכר כאשר הממכר היה משועבד.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1058/65 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער הראשון רכש מכונית מהמשיבה מבלי לבדקה, נתן לה שטרות והמערערים האחרים חתמו על השטרות כערבים. לאחר קנית המכונית נתברר שאינה פועלת כדבעי ונזקקה לתיקונים רבים.
כאשר רכש המערער את המכונית היה עליה שעבוד וכעבור מספר חדשים משעמד לבצע את הרישום במשרד הרישוי לא יכול היה מפאת השעבוד לעשות כן. לאחר שכבר הוסר השעבוד הודיע המערער כי הוא מבטל את העיסקה. יש עוד לציין כי גם לאחר שנתברר לו הצורך בתיקונים אישר המערער את חבותו וכן השתמש במכונית כל הזמן וגם לאחר הגשת התובענה. המשיבה תבעה את המערערים על סכום השטרות. טענות המערערים נגד חבותם נדחו ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. המערער השתמש במכונית גם לאחר שנודע לו דבר המום שבה וברי איפוא שאין בידו לבטל את העיסקה מחמת טענת מום.
ב. אשר לטענה שהמכר היה בטל מדעיקרא הואיל והמכונית היתה ממושכנת עת נמכרה - על פי סעיף 747 של המג'לה משמכר הבעלים הממשכן חפץ ממושכן המכר אינו בטל אלא הוא תלוי ועומד ותקפה של העיסקה תלוי ברצון הקונה. כאן ראה המערער ברשיון המכונית שיש שעבוד ולא ביטל משום כך את העיסקה. בינתיים הורד השעבוד לפני שגילה דעתו לבטל את העיסקה ונמצא עיסקת המכר שהיתה ניתנת לביטול נעשתה שרירה וקיימת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, לנדוי. 27.2.68).

ע.א. 449/67 - עירון צפריר נגד דוקל תעשיות מבלטים בע"מ

*התישנות בתביעת פיצויי הלנה(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 330/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער הגיש לממונה על הגנת השכר תביעה לפיצויי הלנה. הברור נמשך כשנה וחצי ובסיומו זכה המערער בפיצוי הלנה מוקטן של אחוז אחד לשבוע. כעבור שמונה חדשים הגיש תביעה חדשה לביהמ"ש המחוזי לתשלום פיצויי הלנה נוספים עד לסכום הפיצוי המכסימלי.
ביהמ"ש דחה את התביעה בסברו כי התביעה התיישנה שכן עברה למעלה משנה מהתקופה שבגינה נתבע הפיצוי ועד להגשת התובענה לביהמ"ש המחוזי.
הסעיף בחוק הגנת השכר הקובע את ההתישנות אומר כי הזכות לפיצויי הלנה תתישן אם לא הוגשה התביעה תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן או תוך 14 יום מהיום שבו קיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם. ביהמ"ש סבר כי במנין השנה להתישנות תביעה בפני ביהמ"ש יש להביא בחשבון גם את התקופה שבה מתבררת בפני הממונה ולכן דחה את התובענה. על כך הערעור.
החלטה:
א. המחוקק נתן לעובד אפשרות לפנות לביהמ"ש בתביעה חדשה לפיצויי הלנה אם לא בא על סיפוקו בתביעה בפני הממונה. לא יתכן כי העובד יהיה תלוי במהירות עבודתו של הממונה ואם זה משהה את התביעה למעלה משנה יאבד העובד את זכותו לתביעה מחודשת בפני ביהמ"ש המחוזי. מאידך אין גם לומר כי הגשת תביעה בפני הממונה תוך שנה מנפצת את כבלי ההתישנות המיוחדת הנקוטה בחוק הגנת השכר ומותירה שהות של שבע שנים להתישנות הגשת התביעה בפני ביהמ"ש.
ב. לפיכך נראה שאפשר להחיל כאן את הכלל של חוק ההתישנות כי תקופת ברור תובענה בפני ביהמ"ש אינה באה במנין תקופת ההתישנות. אף כאן נאמר כי תקופת הברור בפני הממונה אינה באה במנין תקופת ההתישנות של שנה להגשת תובענה לביהמ"ש. תצטברנה רק התקופות שלפני הגשת התובענה בפני הממונה וזו שלאחרי סיום הברור בפני הממונה עד להגשת התובענה לביהמ"ש. על כן לא היה כאן מקום לדחות את התביעה בגין עבור תקופה של שנה מיום שנולדה העילה לפיצויי הלנה.
ג. מאידך צריך היה לדחות את התובענה בגין התישנות באשר עברו למעלה מ-14 יום מתשלום השכר המולן בהתאם לפסק הדין של הממונה ועד להגשת התובענה לביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. 5.3.68)

ע.א. 550/66 - א. שטאובר בע"מ... נגד בנק המזרחי בע"מ...

*חיוב חברה בחשבון בסכומים שנגבו ע"י פקיד שלה שזייף שיקים של החברה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 91/65 (פורסם בפסקים(מ)נ"ג 3) - הערעור נדחה ברוב דעות)

העובדות:
למערערת היה חשבון בבנק המזרחי. פקיד של המערערת בשם ארזי זייף במשך 15 חדשים שיקים של המערערת ומשך 75 אלף ל"י מחשבון המערערת בבנק. במשך הזמן קיבל מנהל המערערת העתקי חשבונות מהבנק אך מעולם לא שם לב כי נמשכו כספים בשיקים מזוייפים וכן ביקר יחד עם ארזי בבנק לבקר את החשבונות ולא שם לב לזיופים. הבנק זקף לחובת המערערת את הכספים
שנמשכו ע"י ארזי. המערערת ביקשה למנוע מהבנק את חיובה בסכומים הנ"ל. הבנק טען כי השיקים לא היו מזוייפים וכן כי המערערת מנועה מלטעון שהשיקים מזוייפים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על הבנק חובה להוכיח כי השיקים לא היו מזויפים ולא הצליח להוכיח זאת אך מאידך מצא שהמערערת מנועה מלטעון שהשיקים מזויפים, כי לא הגיבה על העתקי החשבונות שנשלחו לה על אף האמור בהם כי באין הסתייגות תוך 15 ימים "ייחשב הדבר כהודאה בנכונותו" (של החשבון).השופט סבר כי המערערת נכשלה בתביעתה אם מחמת השתק, ואם מחמת "אימוץ" החיובים המרובים או בגלל רשלנותה. יחד עם זאת מצא שגם הבנק התרשל בכך שלא בדק מספיק את החתימה על השיקים, אך התרשלות זו לא היתה שקולה כנגד התרשלות המערערת והתביעה נגדו נדחתה, על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון (דעת הרוב):
א. נראה שבדין הוטל נטל ההוכחה על הבנק להוכיח כי השיקים לא היו מזויפים הבנק הוא במצב של חייב שמחובתו להצדיק זקיפות לחובת נושהו בחשבונו. אולם אין צורך לקבוע כאן על מי נטל ההוכחה שכן הוכח בפני השופט שהחתימות על השיקים היו מזויפות.
ב. ביהמ"ש דלמטה קבע כי למרות התרשלות הבנק עיקר האשמה רובץ על המערערת שלא בדקה את העתקי החשבונות. הלכה פסוקה היא כי לקוח שידע או שצריך היה לדעת שחתימתו זויפה והוא שותק ושתיקתו גורמת לבנק נזק הרי הוא מנוע מלטעון שחשבונו חויב בשיקים מזויפים. אין לפקפק בכך שלא רק שתיקה תוך ידיעה מונעת מהלקוח מלטעון שהשיקים היו מזויפים, אלא גם "ידיעה מיוחסת" דהיינו ידיעה אשר אלמלא רשלנותו של הלקוח היה בידו להשיגה.
ג. העובדה שלמערערת צריך היה להיות ידוע על הזיופים רק לאחר שהשיקים נפרעו ולכן לגבי אותם שיקים רשלנותה לא הזיקה לבנק, טובה רק לגבי מספר השיקים הראשונים. להלכה יכלה איפוא המערערת להציע לחלק את השיקים לשתי קבוצות, היינו קבוצת השיקים שנפרעו בתחילת פרשת הזיופים שאין המערערת אחראית לה וקבוצה שניה שנפרעה לאחר מכן. אך הואיל והמערערת לא הציעה חלוקה כזו והמדובר הוא במספר קטן מאוד של שיקים לא יהיה זה מן הדין להזקק עתה לטענה כזו.
השופט לנדוי - מסכים ומוסיף:
השתק ע"י התנהגות יכול להיווצר לא רק כאשר הצד המושתק ידע את העובדות לאמיתן אלא גם כאשר יכול היה לגלותן אילו נהג בזהירות סבירה.
הרשלנות של הלקוח צריכה להתיחס לעצם העיסקה שבינו לבין הבנק. שליחת העתקי החשבון ללקוח והעיון בהם על ידי הלקוח הנם בגדר מהלך העסקים הקובע את הנוהג המסחרי בינו ובין הבנק בכל הנוגע לכיבוד שיקים הנמשכים על הבנק. העובדות בדבר העתקי החשבונות שנשלחו למערערת דיין כדי ליצור את ההשתק שימנע מאת המערערת לטעון שהשיקים היו מזויפים.
השופטים זוסמן, ברנזון: מסכימים.
השופט כהן (דעת מיעוט):
א. בין בעלי הדין קיימים יחסים חוזיים שבין בנק ללקוחו. הלקוח התחייב לשלם לבנק כל סכום שימשוך בשיק אך לא התחייב לשלם סכום שנמשך בשיק שהוא לא חתם עליו. שיק אשר חתימת עושהו זוייפה אינו אלא פיסת נייר ובנק המשלם כסף על פי פיסת נייר שכזאת, פשיטא שאינו יכול לחזור ולהפרע ממי שלא חתם עליה כל עיקר.

ב. ייצא מן הכלל כאשר הלקוח אישר או אימץ את המשיכה שנעשתה ע"י החתימה המזויפת ובמקרה דנא לא נטען כי המערערת אישרה או אימצה בלשון מפורשת את התשלומים. הטענה היא כי המערערת אישרה את התשלומים ע"י התנהגותה.
ג. אכן התנהגותה של המערערת שלא בדקה את החשבונות ויצרה מצב שפקידה יוכל למעול באימון מהוה רשלנות מצד המערערת ואולם רשלנות לחוד וידיעת דברים לחוד. גם לקוח המתרשל בפיקוח על עובדיו אינו מרשה לבנק לכבד "שיקים" שאינם נושאים את חתימתו וכל עוד לא ידע על זיוף חתימתו או שלא היה לו יסוד להאמין שמזייפים חתימתו אינו יכול לאשר למפרע את אשר לא הרשה מראש.
ד. הקביעה החד צדדית של הבנק בהעתקי החשבונות כי אם לא יגיב הלקוח במועד יראו את החשבון כמחייב את הלקוח אינה יכולה לחייב את הלקוח. ביחסים החוזיים שבין הצדדים אין הבנק יכול לקבוע תניה שלא הותנתה בתנאים החוזיים.
ה. אשר להשתק - תנאי הוא לקיום השתק שיהא מצג מצד הלקוח כלפי הבנק ושכתוצאה ממנו פעל הבנק לרעתו. כאן לא היה מצג מפורש ולא מצג שבהתנהגות ושתיקה בעלמא לא סגי בדרך כלל ליצור השתק. מכיון שהמערערת לא ידעה ולא היה לה יסוד סביר להאמין כי מזייפים את השיקים הרי לא נוצר השתק כנגד המערערת.
ו. אפילו היה מצג כלשהו מצד הלקוח הרי לא די בכך כדי ליצור השתק. צריך הבנק עדיין להראות שהוא פעל על פי מצג זה לרעתו. כאן נתגלו הזיופים לבנק וללקוח כשהזייפן עדיין היה בחיים ויכול היה הבנק לתבוע ממנו החזרת כספי הזיופים. אם לא היתה התביעה, בעלת סיכויים מעשיים אין זה מעלה ולא מוריד לענין דנא.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון, ויתקון, כהן. עו"ד ר. כספי למערערת, עו"ד אברהם למשיב. 27.2.68).

ע.א. 389/67 - בנק פ.ק.או. בע"מ נגד יוסף קיבוביץ ואח'

*טענת אחיזה שלא בעד ערך נגד בנק שהוסבו לו שטרות לבטחון חוב.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3389/66 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המשיב הראשון (להלן המשיב) עשה שטר לטובת המשיבה השניה (להלן גזית) ולטענת המשיב נתן את השטרות לגזית להבטחת טיב עבודה ומשעמד בחובתו לביצוע העבודה היו צריכים להחזיר לו את השטרות. גזית לא החזירו את השטרות אלא הסבו אותם על החלק לבנק המערער כבטחון לתשלום חובות שחבה גזית למערער. טענת המשיב היתה כי מכיון שלגזית לא היתה רשות לסחר השטרות הרי זכות הקנין של הבנק פגומה והבנק לא היה זכאי להיפרע מהמשיב אלא אם הוכיח כי לאחר פגימת המסמך נתן בתום לב ערך בעד השטר. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד המשיב בקבעו כי מאחר שהבנק נטל את השטר בתור בטחון בלבד אין הוא אוחז בעד ערך. על כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. בנק הנוטל שטר להבטחת חוב הרי זה כאוחז שיש לו עכבון על השטר כאמור בסעיף 26(ג) לפקודת השטרות ודינו כאוחז בעד ערך, בגבול החוב המבוטח ע"י השעבוד.
ב. אינו דומה המקרה דנא לנוטל שטר בהבטחה לתת תמורה בעתיד שאז אין לו דין של אוחז בעד ערך כאשר הוכח פגם בזכות הקנין שבשטר. כאן לא סוחר השטר תמורת הבטחה לשלם בעתיד אלא השטר סוחר לבנק המערער לבטחון חוב אשר מסחרו חב לו בהווה ומכח סעיף 26 הנ"ל הרי זה ערך מבוצע.
ג. היתה בפני ביהמ"ש הוכחה כי הבנק לא ידע מה הם היחסים המשפטיים שבין שני המשיבים ובכך הוכח גם תום לבו של הבנק.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. 27.2.68).

ע.א. 423/67 - ויולט ונורי רג'ואן נגד רגינה ומרגריט צמח

תביעה על יסוד שיק שניתן לסיכום עסקאות שונות. רבית דרבית. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 3957+2647/65 - הערעור נדחה)

א. בין הצדדים היו עיסקאות של הלואות ופרעונות במשך 12 שנה שבסופם נתנו המערערים למשיבים שיקים על סכומי כסף שונים. כאשר המשיבים הודו שקיבלו תשלומים שונים אלא שלטענתם קיבלו אותם לפני החתימה על השיקים ועל חשבון עסקאות אחרות לא היה מקום להעביר עליהם את חובת ההוכחה שלא על חשבון השיקים שולמו התשלומים. לא עמדה טענה בפני ביהמ"ש כי לאחר החתימה על השיקים שולם סכום כלשהו על חשבון החוב, אלא שהתשלומים נעשו לפני כתיבת השיקים. כלומר טענת הגנה של חוסר תמורה וזו על הנתבע להוכיח שכן סעיף 29(א) לפקודת השטרות מעמיד את הנתבע בחזקת שקיבל תמורה.
ב. בין הצדדים לא התנהל חשבון עובר ושב, אלא המערערים לוו כספים לזמן קצוב ובהגיע זמן הפרעון המוסכם הגיעו לידי הסכם הלואה חדש לגבי החוב שהמערערים חבו אותה שעה, היינו לגבי הקרן והרבית שעד לאותה שעה. הרבית שנקבעה בהסכם החדש אין לה דין של רבית דרבית לגבי סכום הרבית שהצטבר עד לאותה שעה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 27.2.68).

ע.א. 545/67 - מרכז עבודה בע"מ נגד שאול לוי.

*חישוב היוון קצבת זיקנה וגמלת נכות בערעור זה הוחלט, בניגוד לדעת ביהמ"ש המחוזי, כי לצורך ניכוי קצבת זיקנה מגמלת נכות יש להוון את גימלת הנכות לפי לוח 1 ולהוון את קצבת הזיקנה לפי לוח 9 ורק לאחר ההיוון הנפרד של שתי הגמלאות לנכות את הסכום המהוון של קצבת הזיקנה מהסכום המהווה של גימלת הנכות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד שפיר למערערת, עו"ד שנידר למשיב. 25.2.68).

ע.פ. 35+30/68 - סטפן ברט וקרל הובר נגד מדינת ישראל.

*מידת העונש (פריצה וגניבה)

אין יסוד מספיק לתקוות קצינת המבחן שניתן לשקם את סטפן ברט ויש לדחות את ערעורו
אשר למערער הובר יש לקבל את ערעורה של המדינה על קולת העונש. הוא הורשע בעשרות עבירות של פריצה וגניבה ונדון לשלוש שנות מאסר והופעל נגדו מאסר על תנאי של שנתיים וחצי שמהן יהיו שנתיים חופפות.
צודק ב"כ המדינה שאיש זה מהוה סכנה לציבור ויש להחמיר בענשו. לפיכך נקבע כי התקופה של שנתיים וחצי מאסר על תנאי שהופעל יהיה מצטבר לעונש של שלוש שנות מאסר.