תקציר סביר כרך ב' חוברת 26

ע.פ. 427/67 - יעקב בן מכלוף עמר נגד מדינת ישראל

*פנקס זהוי כראיה לכאורה כי גיל נערה הוא למטה מ-16 * טענת נאשם שהאמין כי הנערה היא יותר מבת 16(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, בנטל, קוארט) בת.פ. 577/65 - הערעור נדחה)

החלטה:
א. פנקס זהוי שניתן על פי פקודת מרשם התושבים רואים אותו כאילו ניתן לפי חוק מרשם האוכלוסין ומכח חוק זה מהוה הוא ראיה לכאורה לגיל הרשום בו. לפיכך אין לקבל טענת המערער כי פנקס הזהוי שבידי המתלוננת לא היה בו ראיה לכאורה לקבוע כי היתה למטה מבת 16 בתקופה הנדונה באישום.
ב. אשר לטענת המערער כי האמין שהנערה היא למעלה מגיל 16 - לפי עדות המערער עצמו עולה כי לא ידע את גילה וממילא אין לומר כי האמין שהיא יותר מגיל 16.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון. עו"ד קנת למערער, עו"ד בך למשיבה. 22.2.68).

בר"ע 41/68 - פלוני נגד פלונית

*סמכות ביהמ"ש בתביעת מזונות של אשה וילדים(בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שאל) בתיק מז' 1128/67 - הבקשה נדחתה)

החלטה:
א. הבעל הגיש תביעת גרושין לביה"ד הרבני ובה ביקש גם להכריז על פטור מלזון את אשתו וכן על שעור של 200 ל"י לחודש למזונות ילדיו הקטינים. לאחר מכן תבעה האשה מזונות בביהמ"ש לה ולילדיה הקטינים כשהיא מיצגת אותם כאפוטרופא שלהם.
ב. הלכה פסוקה היא שתביעת מזונות של הורה לגבי מזונות הילדים בביה"ד הרבני אינה חוסמת לילדים את הדרך לביהמ"ש המחוזי בו הם עצמם תובעים.
ג. אף תביעת האשה למזונותיה מסורה לשיפוט מקביל לפי ברירת האשה. בקשת הבעל מביה"ד הרבני לפטרו ממזונות האשה אין בה כדי לגרוע מסמכותו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופט: זוסמן. 27.2.68. )

בג"צ 353/67 - "אגד" נגד שר התחבורה ואח'.

טענת "אגד" נגד ביצוע צו החלטי של בג"צ במשפט קודם שבו לא היתה צד ושפגע בזכויותיה שיקול דעת של שר התחבורה שפעל לפי הצו ההחלטי(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

העובדות:
בשעתו הגישו חברות ערביות מנצרת (להלן החברות) בקשה לצו נגד שר התחבורה בענין הסדרת התנועה באיזור נצרת, כולל ביטול קוים של "אגד" והענקתם לחברות. "אגד" לא צורפה כמשיבה לאותה עתירה אך ידעה על דבר קיום הצוים על תנאי ולא בקשה את צירופה כצד למשפט. הבג"צ עשה את הצוים על תנאי להחלטיים בהסכמת השר. בינתיים נדחה ביצוע הצו ובהסכמת החברות ו"אגד" מונתה ועדה שמתפקידה היה להמליץ המלצותיה בענין חלוקת הקוים. שר התחבורה הודיעכי יבצע את המלצות הועדה אם שני הצדדים יסכימו להן. "אגד" לא בצעה את ההסדר שהופעל על יסוד המלצות הועדה והשר החליט לפעול בהתאם לצו ההחלטי ולהסדר שהושג בבג"צ בענין הפעלת
הקוים. עתה מבקשת "אגד" כי ההסדר שנעשה לפי הצו ההחלטי לא יופעל וטענתה כי היא מבקשת לבצע את המלצות הועדה וכן כי אין לקיים את הצו ההחלטי באשר הוא פוגע באינטרסים של "אגד"וזו לא היתה צד בדיוני הבג"צ הנ"ל.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. העותרת באה לפני הבג"צ בידיים לא נקיות. היא טוענת כי בקשה לקיים את המלצות הועדה, ולמעשה היא חבלה בזדון בהמלצות הועדה והפעילה ללא היתר קוים לא לה או את קויה שבוטלו על יסוד ההמלצות הנ"ל.
ב. לטענת העותרת כי הצו ההחלטי הנ"ל עם ההסדר שנעשה על-פיו אינם יכולים לעמוד:
1. לטענה שההסדר אינו תואם את הוראת תקנה 394 של תקנות התעבורה - התקנה הנ"ל די רחבה כדי שתשתרע בה הטענה העיקרית - טענת האפליה - שנטענה ע"י החברות בבג"צ הנ"ל.
2. לטענה כי הצו לא חוקי באשר "אגד" לא היתה מיוצגת בדיוני הבג"צ - "אגד" ידעה על ניהול המשפט הנ"ל ויכלה לבקש צירופה לדיונים.
השופט ויתקון:
אין פסול בהחלטת השר שלא לכפות על הצדדים את המלצות הועדה והמצב חזר לקדמותו כפי שמצא ביטוי בצו ההחלטי. העותרת לא שכנעה את ביהמ"ש שהשר לא שקל את המצב לגופו או שלא מצא את ההסדר של הבג"צ מניח את הדעת, או שהחלטתו לסדר את ענין הרשיונות על בסיס זה פגעה בהוראות תקנה 394 לתקנות התעבורה. לפיכך יש לבטל את הצע"ת גם אם נניח שהצו ההחלטי שניתן במשפט הקודם אינו סוף פסוק לגבי העותרת שלא היתה צד בדיוני הבג"צ.
השופט כהן:
א. במשפט הקודם נעשתה טעות בכך שלא צירפו את "אגד" לדיונים. אולם העותרת ידעה היטב על הדיונים בבג"צ ויכלה לבקש את צירופה כצד להליכים ההם. לכן אינה יכולה לטעון שזכויותיה נפגעו שלא כדין מבלי שהיתה לה הזדמנות להשמיע את טענותיה.
ב. לטענה שלאחר שמינה השר ועדה שבק הצו ההחלטי חיים ואין השר יכול להחיות את הצו ולשומו במקום שיקול דעתו בהתאם לתקנה - אילו קיים השר את שהטיל עליו הצו המוחלט ולאחר מכן השתנו הנסיבות, היה השר רשאי, ואולי גם חייב, להפעיל מחדש את שיקול דעתו כאמור בתקנה 394 הנ"ל, אך לא זו בלבד שהשר לא קיים עוד את הצו של ביהמ"ש אלא גם לא חל שינוי בנסיבות אשר היה מחייב או מצדיק שיקול דעת חדש, כאמור.
ג. השאלה מה דינו של צו של בג"צ המטיל על רשות מרשויות המדינה פעולה החורגת מסמכותה החוקית לא היתה צריכה להתעורר בענין שלפנינו שכן לכאורה נראה שהצו כפי שיצא מידי הבג"צ מצוי בד' אמותיה של תקנה 394 הנ"ל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, כהן. עוה"ד כספי וקנטור לעותרת, עוה"ד חשין, סלומון וגילאור למשיבים. 8.3.68).

בג"צ 388/67 - לינה עמר נגד יו"ר ההוצל"פ ת"א ורודי כהן.

*תחולת חוק החנינה על חיובו של קובל בהוצאותיו של האיש שנגדו הגיש קובלנה פלילית(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

העובדות:
העותרת הגישה קובלנה פלילית נגד המשיב השני, להלן המשיב, והאשימה אותו בתקיפה ובחבלה גופנית. בינואר 1967 זיכה ביהמ"ש את המשיב מהעבירה וחייב את העותרת בהוצאות הגנתו של המשיב ושכ"ט עו"ד. העותרת הגישה ערעור על הזיכוי, ובין נימוקי הערעור טענה כי השופט טעהבהטילו עליה הוצאות המשיב. עקב חוק החנינה לא התברר הערעור והמשיב הגיש את צו ההוצאות
שניתן נגד העותרת להוצל"פ. העותרת בקשה שלא להפעיל את צו ההוצאות בטענה שגם על צו זה חלה החנינה. יו"ר ההוצל"פ דחה את טענתה, ועל כך עתירתה לבג"צ.
החלטה - השופט הלוי:
א. בגוף פסק-הדין לא נאמר על יסוד איזה סעיף חייב ביהמ"ש את העותרת בתשלום ההוצאות - אם לפי סעיף 36 או 37 של החוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) תשי"ד-1954, אך נראה כי הבסיס החוקי לחיוב הוא סעיף 36, חיוב זה הוא חיוב אזרחי שבין אזרח לאזרח.
ב. אפילו נניח שצו ההוצאות ניתן לפי סעיף 37 אין לומר כי לענין הערעור רואים את ההוצאות בהן חוייב מתלונן כאילו היו קנס.
ג. חוק החנינה משחרר אדם ממאסר ומקנס, אבל אין בחוק כדי לגרוע תוצאה של עבירה, הרשעה, או גזר-דין זולת אם נאמר הדבר במפורש בחוק החנינה ואין בו כדי לגרוע מכל אחריות משמעתית או אזרחית. יתירה מזאת חוק החנינה אינו בא לבטל חיוב ממון בין אזרח לאזרח אלא להפסיק הליכים פליליים בלבד. חיוב העותרת בהוצאות הגנת המשיב אינו אלא חוב אזרחי במהותו, וחוק החנינה אינו נוגע לחיוב זה.
ד. מאידך הערעור על חיוב העותרת בהוצאות כנ"ל אינו אלא חלק בלתי נפרד מן הערעור שהוגש ע"י העותרת על זיכוי המשיב, ערעור שהופסק כדין הליך פלילי לפי חוק החנינה ולפיכך נעשה חיוב העותרת בהוצאות המשיב סופי, ויש לבצעו.
השופט לנדוי - מסכים.
השופט ויתקון:
ההוצאות שנפסקו אינן בחינת קנס ולא חל חוק החנינה על החיוב. הערעור על החיוב מהווה הליך פלילי שיופסק לפי חוק החנינה. גם אילו הוגש הערעור רק על החיוב בהוצאות - גם אז דין הערעור להיות מופסק בלי שתהיה בידי הקובל - המערער - האפשרות למנוע תוצאה זו. ויתור על החנינה לא יעזור שכן המערער - הקובל - אינו יכול לוותר על החנינה כי אין הוא אדם שהואשם או הורשע בשל עבירה כלשהי.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, הלוי. עו"ד קנת לעותרת, עו"ד קגנובסקי למשיב. 10.3.68).

ע.א. 524/67 - אברהם קליין נגד הארלין בע"מ ואח'.

*האפשרות לתבוע בסדר דין מקוצר החזרת סכום ששולם ע"י נתבע על יסוד פס"ד שניתן בלי לתת לנתבע רשות להתגונן ואשר אח"כ בימ"ש שלערעור החליט לתת רשות להתגונן.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוין) בת.א. 3219/67 - הערעור נתקבל ברוב דעות)

העובדות:
המערער הגיש נגד המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר ובקשתם של המשיבים לרשות להתגונן נדחתה. בהליכי הוצל"פ שילמו המשיבים למערער את סכום התביעה. בינתיים השיגו המשיבים בערעור רשות להתגונן בתביעה הנ"ל ואז הגישו תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער להחזרת הסכומים ששילמו לו. ביסוס תביעתם הוא כי "החוב של (המערער למשיבים) הינו מכח התחייבות מפורשת ולחילופין מכללא ולחילופין הוא בבחינת מעין חוזה לפיו על (המערער) להחזיר את סכום התביעה (למשיבים), אם יזכו בערעור. המערער ביקש רשות להתגונן ובקשתו נדחתה. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני (דעת מיעוט):
א. נכון שאין לראות בתשלום שביצעו המשיבים הסכם מפורש או מכללא כי באם יבוטל פסה"ד יוחזר סכום הכסף לנתבעים. מאידך, לפי סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל העותומני חובה על המערער להחזיר את הסכומים למשיבים, ומכח תקנה 269 לסדר הדין האזרחי אפשר להגיש תביעה בסדר דין מקוצר על סכום שתובעים אותו מכח חיוב שעילתו בהוראה מפורשת של החוק.

ב. עילת התביעה של המשיבים אינה זהה עם התביעה של המערער הממשיכה להתברר ועל כן אין למחוק את התביעה על הסף בטענת היותה תביעה שניה באותה עילה.
השופט כהן (דעת הרוב):
א. ביטולה של החלטת ביהמ"ש במשפט הקודם ומתן רשות להתגונן אינו ביטול שיש עמו דחיית התובענה לגופה ושלילת זכותו של התובע לסכום הכסף כולו או מקצתו, אלא ביטול דיוני תוך כדי מתן רשות להתגונן בתובענה. התובענה עצמה עודה תלויה ועומדת. בנסיבות אלה אין ענין סעיף 34 לחוק ההוצל"פ העותומני לכאן. הוראת הסעיף הנ"ל בדבר החובה להחזרת הכספים ששולמו בהליכי הוצל"פ חלה רק כשפסה"ד בוטל באופן שנשללה לחלוטין הזכות שנקבעה בו לקבלת הכסף. דומה הענין דנא למקרה שנתקבל ערעור והתיק הוחזר לביהמ"ש קמא לדיון מחדש שגם אז לא נוצרת עילה מכח סעיף 34 להחזרת הכספים ששולמו בינתיים.
ב. הערעור נסב רק על דחיית הבקשה לרשות להתגונן ויש למערער הגנה טובה מפני תובענת המשיבים, ברם גם צודק המערער בטענתו שהתובענה אינה יכולה לבוא במסגרת תקנה 269 באשר אינה מושתתת לא על חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא ולא על כל חיוב סטטוטורי.
הנשיא אגרנט:
א. כאשר המשיבים שילמו למערער את סכום התביעה עדיין לא בוטל פסה"ד שמכוחו שילמו את הסכום שחוייבו בו ולכן מן הנמנע להסיק כי התשלום נעשה על סמך הסכם מכללא, לפיו יוחזר הכסף אם פסה"ד יבוטל.
ב. החיוב בהחזרת הכספים לפי סעיף 31 לחוק ההוצל"פ העותומני הינו רק כאשר בערעור בוטל פסה"ד לפיו שילמו כספים ונקבע שאין כל זכות בתביעה לצד שזכה בתחילה במשפט. במקרה דנא לא נקבע כי למערער אין כל זכות בתביעה אלא שניתנה רשות להתגונן ומכיון שכך אין תביעת המשיבים מבוססת גם על עילה מפורשת בחוק ואין להגישה בסדר דין מקוצר, ויש לאפשר למשיבים להתגונן בתביעה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, מני. 7.3.68).

ע.א. 405/67 - פתחיה, מושב עובדים וכו' נגד אברהם אללי

*חוקיותו של חוזה לשכירות מקרקעין שלא נרשמה בספרי האחוזה, כאשר החוזה מתחדש בתום 3 שנים לעריכתו אם אחד הצדדים לא מודיע על ביטולו.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, יעקובי) בע.א. 113/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
המושב המערער השכיר למשיב מבנה המשמש לצרכניה. חוזה השכירות היה לשלוש שנים וסעיף 3 שבו קבע כי בתום תקופה זו, אם לא תבוא הודעה מאחד הצדדים על רצונו לבטל את החוזה ימשיך תקפו לתקופה נוספת של שלוש שנים. בתום שלושת השנים לא הודיע אף אחד מהצדדים על רצונו לבטל את החוזה והוא הוארך לשלוש שנים נוספות. לפני תום שלושת השנים האחרות הודיע המערער למשיב על ביטול החוזה ועל דרישתו כי יפנה את המושכר. הגנת המשיב היתה כי הוא דייר מוגן ומתגורר בדירה מכח החוזה הראשון. על כך טען המערער כי החוזה הוא בלתי חוקי מכיון שהוא לתקופה העולה על 3 שנים והוא בטל מפני שלא נרשם במשרד ספרי האחוזה. טענה זו נדחתה ע"י בימ"שהשלום וביהמ"ש המחוזי ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. השאלה הנשאלת במקרה שלנו אינה אם חוזה זה הכיל סעיף ברירה להארכת החוזה מעבר לתקופה של שלוש שנים במובן ההגדרה שבסעיף 2 של פקודת העברת קרקעות. הסעיף בחוזה דנא אינו קובע ברירה להארכת החוזה אלא לסיומו ורק אם לא משתמשים בסעיף הברירה יוארך החוזה אוטומטית מעבר לשלוש שנים.

ב. לכן השאלה המתעוררת היא אם חוזה שתקופתו מתחדשת מדי פעם, אך ניתן להגבילה לשלוש שנים בלבד על ידי זה שאחד הצדדים משתמש בברירה ומביא את החוזה לידי גמר, הוא בגדר "שכירות לתקופה שאינה עולה על שלוש שנים".
ג. התשובה לכך היא כי מכיון שהמשכיר יכול לבטל את השכירות בתוך הזמן של שלוש שנים, הרי שהמשכיר לא הוציא מתחת ידיו את המושכר לתקופה העולה על שלוש שנים, ואין השכירות טעונה רישום. ההגיון שבדבר הוא שדרישת החוק לרישום שכירות העולה על שלוש שנים באה להגן על קונה של הנכס הצריך לדעת בבואו לקנות את הנכס את מצבו. במקרה דנא אם המשכיר יכול לבטל את השכירות ע"י סעיף הברירה הרי גם הקונה יוכל לעשות כן כי זכויות המוכר עוברות אליו ואין הוא נכשל ע"י אי רישום השכירות והוא הדין בעושה משכנתא וכד'.
ד. מכיון שכך, לא היתה השכירות החוזית בטלה, ובתום שלוש השנים הראשונות היה בכוחה להקנות למשיב מעמד של דייר על פי החוק.
השופט הלוי:
א. סעיף ההארכה הכתוב בחוזה אינו קושר את הצדדים לתקופה העולה על 3 שנים ואף אינו מאפשר לאחד מהם להאריך את תקופתו בעל כרחו של חברו. משמעות הסעיף - יצירת אפשרות להתקשרות מחדש ע"י שתיקה בתום שלושת השנים. הארכת חוזה ע"י שתיקת שני הצדדים בתום תקופתו היא צורה כשרה ואף מקובלת של התקשרות מחדש. גם בשכירות חודשית לפי סעיף 494 למג'לה מתחדש קשר השכירות מדי חודש בחודשו ע"י שתיקה, והיא עשויה במשך הזמן לעלות על 3 שנים ולא יעלה על הדעת כי שכירות חודשית שלא צויין בה זמן תיחשב לדיספוזיציה הטעונה רישום. סעיף 3 לחוזה הנדון אינו קושר שום צד לתקופה העולה על 3 שנים ולכן לא היתה השכירות טעונה רישום.
ב. אין להיזקק למבחן "האדם השלישי" הסומך כביכול על נכונות ספרי האחוזה ושלימותם. פעולה הטעונה רישום ולא נרשמה בטלה ומבוטלת לא רק כלפי אדם שלישי שלא ידע על הפעולה אלא גם כלפי קונה שידע עליה ואף בין הצדדים לבין עצמם.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, הלוי. 12.3.68 ).

בג"צ 242/67 - פדל קנג' אסעד ואח' נגד המועצה המקומית יפיע.

*חובת רשות מקומית לתת אישור העברה למשרד ספרי האחוזה העותרים רכשו מרשות הפיתוח שטח קרקע בכפר יפיע שהיה רשום לפני כן לטובת הכפר, הופקע והיה לקנין רשות הפתוח. עתה מבקשת רשות הפתוח להעביר את הקרקע לעותרים ובקשת הצדדים לקבל אישור העברה לרושם הקרקעות ממועצת הכפר נתקלה בסירוב באשר הכפר טוען כי ההפקעה לא היתה כדין. הבג"צ הורה למועצת הכפר לתת את האישור המבוקש שכן לפי החוק ישנה חובה סטטוטורית על הרשות המקומית להוציא את האישור לבעל הרשום של הקרקע במידה והוא משלם את המסים המגיעים ממנו. הוצאת התעודה המבוקשת לא תפגע בזכויות המשיבה לטעון את טענותיה כנגד עצם ההפקעה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עוה"ד אבו חנא ובר סלע לעותרים. עו"ד נקארה למשיבה. 5.3.68).

ע.פ. 20/68 - מדינת ישראל נגד משה וינוגרד.

*קולת העונש (זיוף ומרמה) הנאשם הורשע בעבר בעשרות עבירות זיוף, מרמה ומשיכת שיקים ללא כיסוי. הוא נדון ל-4 שנות מאסר ושוחרר בעקבות החנינה. מיד לאחר מכן שב ופנה למעשים פליליים של מעשי תרמית ענפים, הוצאות כסף בטענות שוא וכדו'. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב ל-3 שנות מאסר שמחציתן על תנאי. ביהמ"ש העליון קבל את ערעור המדינה על קולת העונש בציינו את התכנון של מעשי התרמית של המשיב. למעשה צריך היה להטיל על המשיב עונש חמור מ-3 שנות מאסר, אך בהיסוס רב הסתפק ביהמ"ש בכך שכל 3 שנות המאסר יהיו מאסר בפועל.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד בלטמן למערערת, המשיב לעצמו. 25.2.68).

ע.פ. 2/68 - יצחק בן-עזרא נגד מדינת ישראל.

*הרשעה על יסוד זהוי של עד שלא היה עקבי בהודעותיו למשטרה המערער הורשע בעבירת פריצה על יסוד עדותו היחידה של המתלונן שזיהה אותו ואשר השופטת נתנה בו אמון מלא בעדותו. בזכותו את המערער ציין ביהמ"ש העליון כי ענין זיהויו של המערער התגבש אצל המתלונן רק בהדרגה. בהודעתו הראשונה למשטרה לא אמר המתלונן שזיהה את המערער אלא שיוכל לזהותו. כעבור שבועיים מסר הודעות נוספות בהן כבר אמר שהוא זיהה את המערער והסביר את השינוי שחל אצלו בכך שדבר עם שכנה שהזכירה לו את השם יצחק בן-עזרא ואז קשר את דמות הגנב עם דמות יצחק בן-עזרא. המתלונן הסביר שבהתחלה הוא פחד מן המערער ולכן לא זיהה אותו. על יסוד הנ"ל נראה שזהו אחד המקרים בהם ייתכן שגירסת העד היחיד היא אמנם האמת אך לא היה זה בטוח להרשיע נאשם על יסוד עדות כזאת נוכח החולשות שבה. ייתכן שבטחונו של המתלונן בזיהוי נוצר, או לפחות התחזק, רק לאחר שיחתו עם השכנה. מפסה"ד דלמטה לא נראה שהשופטת נתנה משקל לספיקות שהיו חייבים להתעורר למקרא הודעותיו השונות של המתלונן.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד לויט למערער, עו"ד ברנזוןלמשיבה. 20.2.68).

ע.א. 611/67 - פלוני נגד פלונית.

*תביעת אם להגדלת מזונות בתה הקטינה, לאחר שהוסכם לפני כן על סכום מזונות נמוך יותר במאי 1966 ניתן פס"ד נגד המערער לתשלום מזונות בסך 275 ל"י לחודש לבתו הקטינה. ביולי 1966 נערך הסכם בין ההורים שאושר ע"י בית-הדין הרבני שבו הוקטן הסכום ל-150 ל"י לחודש. ב"כ המערער טוען שיש לקרוא לתוך הסכם זה תנאי מכללא שלפיו פעלה האם גם בשם הבת הקטינה בהסכימה להקטין את סכום המזונות. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. ההסכם על פניו נעשה בין בני הזוג בלבד וכאשר בטובת הילדה עסקינן - אין להיזקק להנחות המשתמעות או שאינן משתמעות מכלל הכתוב. אין לדעת גם מה היתה עמדת בית-הדין הרבני אילו ידע על החיוב הקודם. הבעל זכאי לבקש מן האם שיפוי על תביעת הילדה הקטינה ועל סיכוייה של תביעה כזו אין ביהמ"ש מביע דעתו.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, הלוי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד וינציגסטר למערער, עו"ד גב' כגן למשיבה. 3.3.68).

ע.פ. 421/67 - זלדה כהנא נגד מדינת ישראל.

*הרשעה בהצתת דירה לצורך קבלת דמי ביטוח המערערת הורשעה בהצתת דירתה כדי לקבל דמי ביטוח, וביהמ"ש העליון קבל את ערעורה וזיכה אותה. את הערעור קבל ביהמ"ש לאור עובדות אלה: כי האש בדירה פרצה למעלה מ-40 דקות לאחר שהמערערת עזבה את דירתה; כי המערערת בשל עיסוקיה הרעים (זנות) יש לה הרבה שונאים וכבר קרה בעבר שהציתו את דירתה וכי הרווח שהיה עלול לנפול בחלקה בעקבות שריפת הדירה כתוצאה מביטוח הדירה הוא מפוקפק מאוד. כל אלה מעוררים את הספק שמא לא המערערת הציתה את הדירה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון. עו"ד נ. קנת למערערת, עו"ד בך למשיבה. 22.2.68).

ע.א. 553/67 - גורל ישראל ואח' נגד הלואה וחסכון יפו-ת"א

*בקשת רשות להתגונן בתביעה על יסוד שטרות

המערערים נתבעו על יסוד שטרות שחתמו ובתצהיריהם טענו כי השטרות נמסרו למשיבה להחזקה בידיה הנאמנות כפקדון עד לביצוע עיסקה מסוימת עם חברה בת של המשיבה ושלא יעשה בהם שימוש. על טענה זו הסכים הרשם שיש לתת למערערים רשות להתגונן אלא שבחקירת המצהיר על תצהירו נתבדתה הטענה מיניה וביה והבקשה לרשות להתגונן נדחתה. גם הערעור על כך נדחה מהסיבה שטענת ההגנה התבדתה בחקירת המצהיר. גרסה אחרת שהועלתה ע"י המערערים בערעור אין לה ביסוס כלשהו לא בתצהיר ולא בראיה אחרת ולכן אין לתת רשות להתגונן על יסודה.