בג"צ 359/66 - בנימין גיתיה נגד הרבנות הראשית והמועצה הדתית ירושלים
*רישום בן העדה הפלשית לנשואין *התערבות בג"צ בפסק הלכה של בי"ד רבני.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותר הוא אזרח ותושב ישראל ובן העדה הפלשית. הוא ביקש להינשא לבת ישראל ורושם הנישואיןבירושלים שהיה לו ספק ביהדות המבקש הפנה אותו לביה"ד הרבני שיקבע מה מעמדו של העותר מבחינת ההלכה. ביה"ד מצדו הפנה את העותר לרבנות הראשית וזו פסקה כי על העותר לעבור טכס גיורעל ידי טבילה כתנאי לעריכת נשואיו במשרד הרבנות. על כך העתירה לבג"צ.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אין לקבל את טענת העותר כי קודם צריך לרשום את הזוג לנישואין ורק לאחר מכן יכולות לבוא התנגדויות לנישואין. אין פסול בכך שהפקיד רושם הנישואין יעיין בפרטים האישיים הנמסרים לו ע"י הצדדים ואם מתעורר בלבו ספק של ממש ידרוש אישור מוסמך על יהדות המבקשים לפני רישומם.
ב. בהתאם לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, הרשות המוסמכת לפסוק בענין כשירות להנשא על פי דין תורה הוא ביה"ד הרבני. אין לקבל את הטענה כי סעיף זה חל רק על ענינים המתעוררים אחרי הנישואין. הסמכות לשפוט בעניני נישואין כוללת ממילא את הסמכות לקבוע מראש, בדרך פסק הצהרתי, אם המועמד כשר לנישואין.
ג. יתכן שאפשר היה להעלות טענה כי שגה ביה"ד הרבני בהעבירו את הענין להחלטת הרבנות הראשית שתפסוק הלכה במקרהו האינדבידואלי של העותר, שכן לזו אין עוד סמכויות שיפוט, אך טענה כזו לא הועלתה ואין לבדוק כעת סמכות הרבנות הראשית כנגד סמכות בתי הדין הרבניים.
ד. הרבנות הראשית פסקה כי מבחינת ההלכה על העותר להתגייר בדרך של טבילה. העותר טען כי אביו התגייר וחי כיהודי והוא מתקומם נגד הצורך שגם הוא יעבור טכס של גיור טבילה. לטענת המשיבים צריך להוכיח שגם אמו של העותר התגיירה ואז יפטרוהו מהצורך בטבילה. בענין זה לא יוכל הבג"צ להושיע לעותר. על פי רצון הכנסת חייבת יהדותו של העותר להתברר בהתאם לדין תורה, והבג"צ לא יבוא לחלוק בשאלה כזאת על דעתם המוסמכת של הרבנים.
ה. כוחו של הבג"צ להתערב בפסקי הרבנים מוגבל למקרים של חריגה מן הסמכות, ואפילו נניח שביה"ד טעה בדבר הלכה אין בכך עילה להפעיל את סמכות הפקוח של הבג"צ. לא נטען כאן שהיתה טעות בהלכה שכמוה כחריגה מן הסמכות ועל כן "נמנע אני מלחוות דעתי אם תתכן טענה כזאת נגד פסיקת בית דין רבני".
ו. אין לקבל את טענת העותר כי די לו לאדם להכריז על עצמו כיהודי כדי שבתי המשפט יכירו בו בתור שכזה. אף אין לקבל את טענתו החילופית של העותר שהצהרתו כי הוא יהודי מעבירה את חובת ההוכחה על מי שאינו מכיר ביהדותו.
השופט ויתקון:
א. תפקידו של רושם הנישואין לבדוק את כשירות המועמד לנישואין ואם מבחינת כשירות זו מוסמך הוא לערוך לו נישואין.
ב. בהנחה שרושם הנישואין היה רשאי להעביר את השאלה לברור בפני ביה"ד הרבני ושביה"ד הוא שהחליט שהעותר אינו כשר לנישואין על פי דין תורה - גם אז נתונה
ההחלטה לבקורתו של הבג"צ במסגרת סעיף 7(ב)(4) לחוק בתי המשפט. אמנם בהתאם לתוצאה לגופו של ענין אין עילה להתערב בהחלטת ביה"ד הרבני אעפ"כ יש לברר תחילה את שאלת הסמכות להתערב בהחלטה משום ששאלת הסמכות של הבג"צ קודמת לברור הענין.
ג. לא יתכן שיהא בימ"ש בישראל שענין שבהלכה יהיה לפניו מעין שטח סגור. אכן המקרים שבהם יחלוק הבג"צ על בתי דין רבניים בענין שבהלכה יהיו נדירים ביותר. בתי דין אלה מוחזקים מומחים בתחום ההלכה ולא בנקל ימהר הבג"צ לחלוק על דעת מומחים. אך אין בכך לשלול או לסייג את עצם הסמכות של הבג"צ להתערב בענין שבהלכה ולבדוק שמא טעה ביה"ד בהחלטתו. "ענין שבהלכה" אינו מלת קסם המונעת את הדיון על הסף.
ד. הענקת סמכות ייחודית לביה"ד הרבני בענין פלוני, וקביעת השאלה מיהו יהודי לעניני נישואין בכלל זה, אינה מונעת התערבות הבג"צ בהחלטת ביה"ד. ה"ייחודיות" היא בניגוד ל"מקביליות" של בימ"ש מחוזי אך לא לגבי זכות התערבות של בג"צ.
ה. הבג"צ מוסמך להתערב בהחלטות ביה"ד הרבני הנוגעות לעניני סמכות, הן כאשר ביה"ד נוטל לעצמו סמכות שלא כדין והן כאשר הוא קובע שאין לו סמכות ולמעשה יש לו סמכות ואפשר לחייבו לדון בענין פלוני.
ו. טעות של ביה"ד בענין כגון זה שלפנינו מהוה טעות "היורדת לשורש סמכותו" של ביה"ד. יהדותו של האיש היא שאלה פרלימינרית לסמכותו של ביה"ד ואם קביעתו בשאלה זו בטעות יסודה הרי שהוא נוטל או שולל מעצמו סמכות שלא כדין והבג"צ רשאי להתערב.
ז. לגופו של ענין לא טעו המשיבים בקביעת מעמדו של העותר מבחינת ההלכה שיש לחייבו בגיור טבילה.
הנשיא אגרנט:
א. מוכן לצאת מתוך הנחה כי מנהל מחלקת רישום נישואין היה מוסמך לפעול כרושם נישואין וכך פעל כרשות המדינה הממלאה תפקיד ציבורי על פי דין וממילא סרובו לרשום את העותר נתון לשבט הבקורת של הבג"צ.
ב. אין פסול בכך שהרושם עשה בדיקה מוקדמת של הענין ומשראה שהספק ביהדות העותר מבוסס החליט שלא לרשום את העותר עד שיביא החלטה מערכאה משפטית מוסמכת (ביה"ד הרבני) שהוא יהודי וכשר לרישום לנשואין על פי דין תורה. אין מקום להטיל על הרושם כי תחילה ירשום את העותר לנישואין ורק לאחר מכן יערוך את הבדיקה בדבר כשירותו היהודית.
ג. "דין תורה" האמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים לגבי כשירות לנשואין כולל את הדרבנן וכוונתו לכל אותו מכלול של הלכות אישות המצויות בדיני ישראל. הרבנות קבעה לגבי הפלשים את מעמדם ואת הצורך בגיורם, קביעה הלכתית זו היא חלק מ"דין תורה" בעניני נישואין.
ד. בשים לב למסקנות הנובעות מן החומר הרב בענין הפלשים שנסקר בפסק דין זה לא יהא זה מן הדין להתערב בעמדת המשיבות בדבר הספק המתעורר בשאלת יהדותם של הפלשים בכלל, וספק זה יש לו גם יסוד בשאלת יהדותו של העותר כפרט בהתחשב בממצאים בדבר גיורו של אביו ובהיעדר עדויות על גיורה של אמו.
ה. חובת הראיה לענין יהדותו של העותר לצורך רישומו היתה מוטלת עליו ועל כן משנתגלה שקיים ספק מבוסס בענין זה ולא הובאה מצידו עדות מספקת להסרת הספק, הרי שלא יצא ידי חובתו האמורה.
ו. מכיון שהטעמים דלעיל מספיקים כדי לבטל את הצו על תנאי אין צורך לפסוק אם הבג"צ היה מוסמך להתערב בהחלטת ביה"ד הרבני אילו פסק בי"ד זה בשאלת כשירותו היהודית של העותר לנישואין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקון. עו"ד בן מנשה לעותר, עו"ד ינובסקי למשיבות. 7.3.68).
בג"צ 371/67 - יהודה פוגל נגד הרב משה לוינגר ואח'
*צו של בג"צ המחייב רב לבטל הודעה על פסלות שחיטתו של שוחט במושב.(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
העובדות:
המשיב הינו הרב של מושב נחלים והעותר הוא השוחט של המושב. העותר תבע את המושב לביה"ד הרבני בענין שכרו והמשיב פסל את שחיטתו של העותר. הלה הזמין את הרב לדין תורה בפני ביה"ד הרבני אך זה סירב להופיע, וביה"ד הרבני פסק כי השוחט עומד בחזקת כשרותו. ביה"ד הרבני הוציא "כתב סירוב" נגד הרב שמשמעותו הכרזה על כך שפלוני מסרב להופיע לדין, והוא נחשב מבחינת דיני הדת כאשם בבזיון ביה"ד ומכך נובעות תוצאות שונות. לפי אחת התשובות התוצאה מכך שדיין מסרב להופיע לדין היא כי הוא אינו רשאי לדון.
על החלטתו של המשיב שלא להכריז על ביטול פסלות העותר לשחיטה הוגשה העתירה.
החלטה - השופט קיסטר:
א. ביהמ"ש לא היה מתערב בפסילת שחיטה ע"י רב המקום כי הדבר נתון לסמכותן של רשויות רבניות, אולם במקרה דנא החליט ביה"ד הרבני בפתח תקוה שאין להכניס למושב שוחט אחר היינו שאין לפסול את העותר, והמשיב לא שעה להחלטת ביה"ד ומבלי שיערער על החלטתו הוא ממשיך בפסילת העותר, ולא הופיע לדין למרות שהוצא נגדו כתב סירוב.
המשיב לא חלק על כך שבי"ד רבני כלשהו אכן רשאי לדון בשאלת כשרותו של העותר והוא אינו הפוסק הבלעדי. אם משום מה לא מצאה חן בעיניו החלטת ביה"ד הרבני בפתח תקוה היה עליו כאזרח וכעובד הצבור לנקוט בצעדים משפטיים נאותים כדי לבטל החלטת בי"ד זה.
לאור כל זה הרי המעשה אשר נעשה ע"י המשיב הוא שימוש לרעה בסמכויותיו והבג"צ רשאי להתערב במקרה זה. זאת אפילו מבלי להשתמש בנימוק הדתי כי משסרב המשיב להופיע לדין לפני ביה"ד הרבני בעניני כשרות, אזי מבחינה דתית פסול הוא עצמו לדון בכשרות של שחיטת העותר.
ב. הסעד המתאים הוא כי הבג"צ יקבע שלא היתה למשיב סמכות ולא רשאי היה להכריז על פסילתו של העותר כל עוד לא נידונה השאלה ע"י בי"ד רבני או ע"י הרבנות הראשית ועל המשיב להביא לידיעת הצבור במושב נחלים עובדה זו. כמו כן על המשיב לבטל את הודעותיו שניתנו עד כה בדבר פסלות או אי כשרות של שחיטת העותר.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד בוכהלטר לעותר, עוה"ד צוריאלי ולוינגר למשיב. 11.3.68).
ע.א. 328/67 - פלונית נגד פלוני
*העברת תביעת מזונות מבימ"ש מחוזי לבי"ד רבני.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק מזונות 1674/66 בקשה 1538/66 - הערעור נדחה)
.
העובדות:
הבעל הגיש נגד האשה לביה"ד הרבני תביעה לשלום בית ולחילופין להכריזה כמורדת ולחייבה בקבלת גט וכן לפסוק בכל ענין הכרוך בגרושין כולל מזונות. ביה"ד הרבני נתן החלטה שאין להכריז על האשה כמורדת ואין לחייבה בקבלת גט ומצא שעל הצדדים לנהל מו"מ לפתרון סופי ואם לא יגיעו לידי הסכם ישובו לביה"ד שימשיך את הדיון.
עתה פנתה האשה לביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות. ביהמ"ש המחוזי החליט להעביר את התביעה לביה"ד הרבני ונתן רשות לערער רק על השאלה אם התובענה הראשונית לביה"ד הרבני היתה תביעת גרושין כנה או רק כסות עינים כדי לזכות בסמכות הייחודית של ביה"ד הרבני.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. החלטת ביהמ"ש להעביר את הענין לביה"ד הרבני מהוה החלטה שבה סיים ביהמ"ש את מלאכתו ולפיכך יש על החלטה זו ערעור ללא הצורך בקבלת רשות לערער. על כן אפשר להתיחס לכל טענות ערעור של המערערת ולאו דוקא לטענה שעליה ניתנה הרשות לערער.
ב. החלטת הבינים של ביה"ד הרבני לא לחייב בגט ולא להכריז על האשה כמורדת אינה חותמת סופית את הדיון בביה"ד והענין עדיין תלוי ועומד לפניו. ביה"ד הרבני קבע מפורשות כי אינו סוגר את התיק וכי אם הצדדים לא יבואו לידי הסכם ישובו וידונו בתביעה זו.
ג. יכול היה התובע להסתלק מתביעתו ואז היתה נפתחת הדרך לאשה להגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי (בהסכמת הרבנים, או לדעה אחרת, אף ללא הסכמתם) אך כאן לא הסתלק הבעל מתביעתו והאשה אינה יכולה להסתלק מתביעה שאינה שלה.
ד. העובדה שהבעל כרך את תביעת המזונות בתביעת הגרושין כדי למנוע פיצול הדיון והגשת תביעה למזונות ע"י האשה לביהמ"ש המחוזי, אין בה פסול ואינה מצביעה על כך שתביעת הגרושין עצמה נועדה רק כדי למנוע הגשת תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, הלוי 6.3.68)
ע.א. 523/67 - ד"ר בלנט רוזנבלום נגד קופת-חולים של ההסתדרות הכללית
*הזיקה לבוררות לפי חוקת ההסתדרות של עובד במוסד הסתדרותי.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופטת אבנור) בהמ' 6676/67 בת.א. 2954/67 - הערעור נדחה ברוב דעות).
המערערת עבדה כעובדת לא קבועה אצל המשיבה במשך 3 שנים, ופוטרה לאחר התראה בשל עבודתה בקופ"ח נוספת, וועד העובדים הסכים לפיטורין. המערערת הגישה לביהמ"ש תביעה לפיצויי פיטורין ולזכויות אחרות. המשיבה בקשה לעכב את הדיון בתביעה כיון שלטענתה על-פי הוראות חוקת
העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות החלה על בעלי הדין נמסר ענין התביעה להכרעת ועדת הבקורת ולזה דין בוררות. ביהמ"ש נענה לבקשת המשיבה והפנה את התביעה לבירור בועדת הבקורת בהתאם לחוקת העבודה האמורה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון (דעת הרוב):
א. סעיף הבוררות של חוקת העבודה חל על שני הצדדים כעובד במוסד הסתדרותי שחלה עליו החוקה. אין טעם לצמצם את ההליכה לבוררות רק לענינים המוצאים את ביטויים בגוף חוקת העבודה ומתקבל על הדעת שהצדדים התכוונו להביא את כל חילוקי הדעות שביניהם היינו חילוקי הדעות הנובעים מיחסי עובד ומעביד, בפני גופי הבירור הפנימיים של ההסתדרות.
ב. אכן החוקה מושתתת בדרך כלל על העקרון הכללי שבאות-כוח העובדים היא הנושאת ונותנת עם המעביד ההסתדרותי אולם את סעיף הבוררות יש להחיל גם על בירור תביעה שבין העובד עצמו והמוסד ההסתדרותי המעביד. יש לעובד זכות עמידה משלו בענין הנוגע לו אישית כאשר באות כח העובדים אינה תובעת בשמו. מה שבאות-כח העובדים יכולה לעשות בשמו של עובד ודאי שיכול הוא עצמו לעשותו. המעמד שניתן בחוקת ההסתדרות לבאות-כח העובדים אינה משמשת מחסום בפני עובד שיש לו תביעה אישית נגד המוסד להביאה לבירור בפני הגוף המוסמך לכך על-פי החוקה. ומכיון שכך, חל סעיף הבוררות גם על זכות זו של תביעה אישית.
ג. חוקת ההסתדרות ביחס לפיטורין חלה לא רק על עובד שקבל קביעות אלא גם על עובד מפוטר שטרם קבל קביעות, ומכיון שכך הרי שתביעה של עובד כזה הינה ענין לבירור פנימי.
ד. החוקה חלה על הצדדים ועל חילוקי הדעות שביניהם גם לאחר פיטורה של העובדת כאשר חילוקי הדעות נוגעים לעצם הפיטורין או לענינים הנובעים מהם והמתייחסים לתקופת העבודה של העובד המפוטר. גם אחרי הפיטורין חילוקי הדעות הם בין העובד כעובד והמוסד כמעביד והם נופלים בגדר סעיף הבוררות הנדון.
ה. גם אם התביעה היא על-פי חוק פיצויי פיטורין ולא על-פי החוקה - אין מניעה למסירת תביעה כזאת לבוררות ובלבד שהחוק אינו מגביל את כח הצדדים להסכים על בוררות.
השופט ויתקון:
לנוכח לשונו הברורה והגורפת של סעיף הבוררות בחוקה אין להתעלם מסעיף זה בסכסוך דנא .
השופט כהן (דעת מיעוט):
א. תנאי הוא לפי סעיף 5 לפקודת הבוררות להפסקת הליכים כאשר ענין נמסר לבוררות שיתברר לביהמ"ש "שאין טעם מספיק לבלי למסור את הדבר לבוררות בהתאם לשטר הבוררין". מקום ומתברר לביהמ"ש ששטר הבוררין אינו ברור די הצורך, ופירושו הנכון מוטל בספק, או שאין לדלות משמעותו הנכונה של שטר הבוררין מלשונו ועל פניו אלא יש להיזקק לעבודת מחקר משפטית כדי לרדת לעמקי פרשנותו - כי אז ישתמש ביהמ"ש בשיקול דעתו ולא יפסיק את ההליכים.
ב. בניתוח סעיפי החוקה לא הצליחה המשיבה להניח דעתו של ביהמ"ש שלפי חוקת העבודה חייבת המערערת להגיש תביעתה לבוררות הפנימית וחייבת הבוררות הפנימית להיזקק לתביעה כזאת. ומכיון שכך אין המשיבה זכאית לעיכוב הליכי ביהמ"ש.
ג. בהתאם לחוקת העבודה מוסמך לפעול בשם העובד בפני המוסד ההסתדרותי המעביד רק ועד העובדים, ולעובד עצמו אין לו שום מעמד. המעביד יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את.
ד. לפי חוק פיצויי פיטורין זכאי כל עובד לתבוע פיצויי פיטורין. החוק בא להוסיף על כל זכות אחרת שבחוזה העבודה. אם חוזה העבודה שולל מעובד את זכותו לפיצויי פיטורין אם אלה לא נתבעו עבורו ע"י מאן דהוא או בדרך מסויימת, אין בכח החוזה כדי למנוע בעד העובד מלתבוע זכותו על-פי החוק. המערערת לא יכלה לתבוע פיצויי פיטוריה בעצמה על-פי חוקת העבודה, ועד העובדים לא תבע עבורה את הפיצויים תוך הזמן שנקבע לכך בחוקת העבודה. משעומדת למערערת עילת תביעה לפיצויי פיטורין לפי החוק אין למנוע ממנה את זכותה על יסוד הוראות חוקת העבודה.
ה. נוכח פני המסקנה הנ"ל אין צורך לברר במקרה דנא אם ההליכים לפני ועדת הבקורת המרכזית על-פי חוקת העבודה הליכי בוררות הם כמשמעותם בפקודת הבוררות אם לאו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. עורכי-הדין רענני וגייסמר למערערת, עו"ד נקדימון למשיבה. 12.3.68).
ע.א. 53/67 - אהרן ברעלי נגד פקיד שומה תל-אביב
*טיבה של עיסקה חד פעמית כעיסקה הונית או מסחרית.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בעמ"ה 754/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הוא אדריכל חבר באגודה שיתופית של אדריכלים. יחד עם חבריו קבל הצעה מחברת "מרכזים" לרכוש ביחד שטח אדמה ביפו שהיה בבעלות המינהל ועמד להימסר לחברת "מרכזים". הם נענו להצעה ומסרו לחברת "מרכזים" 10 אלפים ל"י לביצוע העיסקה. מחצית מסכום זה היתה השקעתו של המערער והשאר של חבריו. העיסקה נעשתה בספטמבר 1959 וכמחצית השנה לאחר מכן מכרו המערער וחבריו את חלקם. לאחר המכירה נותר בידי המערער רווח של 7,500 ל"י. פקיד השומה דרש תשלום מס-הכנסה על סכום זה בראותו את העיסקה כנושאת אופי מסחרי, אף שהיתה חד-פעמית. לעומת זאת בקש המערער לראות בעיסקה החד-פעמית עיסקה הונית שאינה נושאת אופי מסחרי. ביהמ"ש המחוזי קבל את עמדת פקיד השומה, ועל כך הערעור.
החלטה השופט קיסטר:
א. קיימים מבחנים שונים לבדיקת טיבה של עיסקה אם היא הונית או מסחרית, כגון טיב הנכס, תדירות הפעולות, מקצועו ובקיאותו של המוכר, נסיבות הרכישה והמכירה וכו'. בענין דנא אין צורך להכריע אם די בקיומו של מבחן אחד או של מספר מבחנים כדי לקבוע את טיב העיסקה. בדרך כלל הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה, ואין אפשרות לקבוע זאת באופן החלטי וברור. גם מבחן התדירות או העיסקה הבודדת לא תמיד מצביע לכאן או לכאן.
ב. בענין דנא קשה לומר שהמערער במקצועו כאדריכל רחוק מעיסקי מקרקעין ואינו בקי בטיבן. אולי זה כשלעצמו אינו גורם מספיק לקבוע את טיב העיסקה כמסחרית ועל כן אפשר להיעזר בגורמים נוספים, אשר יתכן שגם הם כשלעצמם אינם מספיקים כדי לראות את העיסקה כמסחרית, אך בהצטרפם לאחרים תיראה התמונה הכללית כעיסקה מסחרית. הכוונה למשך הזמן הקצר שעבר בין הקניה ובין המכירה, ועובדה שבעת רכישת הקרקע ידע המערער שהשטח מיועד לפיתוח מסחרי. יתכן שהמערער השקיע את כספו לשמירת ערכו אך זה אינו סותר את העובדה שהשקיע את הכסף לצורך קבלת רווחים מקרקע שנועדה לפיתוח מסחרי.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, קיסטר. 13.3.68).
ע.א. 436/67 - שמסה סובח אע'ברייה נגד פריד תאופיק אע'ברייה ואח'
*עניני ראיות בתביעת הסדר מקרקעין.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט ידיד הלוי) בתיקי קרקעות 67/אום אל פאחם ואח' - הערעור נדחה ברוב דעות)
העובדות:
בהסדר קרקעות התעורר סכסוך על אדמותיו של המנוח חג' עבדאללה מוסה אע'ברייה. המערערת הינה היורשת של המנוח ב-1/6 מירושתו, והמשיבים (ביניהם האפוטרופוס על נכסי נפקדים) טוענים כי המנוח שנפטר בשנת 1930 מכר את נכסיו בשנת 1922 לשלושת הבנים כאשר עמד לעלות לרגל למכה, ולכן לא נשאר לו מה להוריש. על המשיבים היה להוכיח טענה זו, וביהמ"ש המחוזי מצא שהטענה הוכחה. בערעור טען ב"כ המערערת שהראיות היו בחלקן פסולות ובחלקן האחר לא הספיקו כדי הוכחת גירסתם של המשיבים.
החלטה - השופט לנדוי (דעות הרוב):
א. בדין סמך ביהמ"ש המחוזי על עדותו של אחמד סעיד שהיה לדבריו נוכח בשנת 1946/47 כחבר ועדת ההסדר של הכפר כאשר בנו בכורו של המנוח הגיש בשמו ובשם שני אחיו מסמכים להוכחת זכותם. אמנם העד מדבר על חוזים שהוגשו ועל רישומי טאבו, שעה שברור שעדיין לא היו אז רישומי טאבו על שם המוריש ולא על שם הבנים, אך רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לפלג את דברי העד ולקבל את החלק מעדותו בדבר הגשת חוזים. עדות זו מתחזקת ע"י קבלות שהוגשו ושבהן אישר פקיד ההסדר קבלת שטרי קניה וקושני טאבו.
ב. לטענה שאין הוכחה שהמסמכים עצמם אבדו ושלכן עדות זו לא היתה קבילה - טענה זו אינה יכולה להישמע בערעור מכיון שלא באה כל התנגדות מצד ב"כ המערער בעת השמעת העדות בביהמ"ש המחוזי. אפשר להניח שאילו באה התנגדות כזאת היו המשיבים משתדלים להוכיח שהמסמכים אבדו.
ג. אחרי שהמוריש חזר ממכה הוא לא עיבד יותר את האדמות, ובניו היו מנהלים את כל עניני האדמות. לעדות זו אין משקל רב כי ייתכן שהבנים ניהלו את האדמות עבור אביהם לעת זקנתו, אבל שמץ של תמיכה בגירסת המשיבים יש גם בכך.
ד. המערערת ושתי אחיותיה מעולם לא קבלו חלק ביבול האדמות הנדונות. אי קבלת חלק ע"י המערערת כאשר עדיין התגוררה, אחרי מות האב, בבית אחיה, אין בה ראיה לסתירת זכותה לחלק באדמות, אבל עברו עשר שנים מאז שעזבה את בית האחים ונישאה ועד להגשה תביעתה בהסדר וגם בשנים אלה לא תבעה את חלקה ביבול למרות שמדובר בשטח של מאות דונמים.
ה. היוצא מכל האמור שגם אם חלק מן הראיות שאוזכרו ע"י השופט לא היה קביל או שאין לו משקל, הרי די גם במה שנשאר כדי להצדיק את המסקנה שהמשיבים יצאו ידי חובתם להוכיח את המכירה ע"י האב.
השופט הלוי: מסכים.
השופט כהן (דעת מיעוט):
א. כאמור היתה על המשיבים הראיה שהמנוח מכר לשלושת בניו את מקרקעיו, ואת זאת הם לא הצליחו להוכיח. עדותו של אחמד סעיד היא בחלקה מפי השמועה ובחלקה לא נכונה. גם המסמכים שהוגשו אין בהם כדי לתמוך בעדותו הבלתי ברורה של סעיד.
ב. מתקבל על הדעת שהמנוח שהיה מוסלמי אדוק בדתו אמנם רצה להשאיר את מקרקעיו בידי בניו ולא רצה שבנותיו יירשו אותו. תתכן האפשרות שלפני עלייתו לרגל עשה המנוח מסמך כלשהו, ואולי אפילו הודאה שמכר את מקרקעיו לבניו בידעו שצוואה לא תתפוס
במקרקעים אלה. גם אם נפרש את עדות סעיד פירוש מירבי לטובת המשיבים, אין בה יותר מאשר ראייה לכך שמסמך כזה הוגש לפקיד ההסדר ע"י המשיבים. אולם בהעדר ראייה כלשהי בדבר טיב התמורה אין להעמיד "מכר" שכזה בחזקתו. נהפוך הוא, מעמידים את הבעלות המקורית בחזקתה כל עוד לא הוכחה מכירה חוקית ותופסת.
ג. אין גם לייחס חשיבות לעובדה שבני המנוח עיבדו את האדמות, מכרו מקצתן ולא שיתפו את אחיותיהם ביבולן. את מחדלה של המערערת לתבוע חלקה ביבול ניתן להסביר בהסברים שונים ואין בשתיקתה עד לתחילת הליכי ההסדר כדי להשתיקה בתביעותיה בהסדר שהוגשו מיד עם פתיחת הליכי ההסדר.
ד. חזקת הבנים במקרקעין ומנהגם דרך בעלים היתה חזקה שאינה נוגדת במאומה את זכויות אחיותיהם, אלא שמסתברת יפה גם ללא מכר לטובתם מצד אביהן.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. עוה"ד בן-יעקב והווארי למערער, עו"ד וולונסקי לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. 14.3.68).
ע.א. 227/67 - אמסלם אברהם נגד צבי שץ
*תאונה שנגרמה כתוצאה של אי גידור חלק מסוכן במכונה, כשהעובד היה צריך בעצמו להתקין את המגן לפני הפעלת המכונה וגרם ברשלנותו את התאונה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 856/65 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המשיב היה מעבידו של המערער בנגריה. המערער השתמש במכונת גיהוץ חשמלית בלתי מגודרת ונפצע. לפי סדר העבודה צריך היה העובד לפני התחלת העבודה לכוון את הסכינים ולאחר מכן להדק על המכונה גזרי עץ שישמשו כמגן נגד תאונה, כך שאמצעי הבטיחות לא היו קבועים וצריך היה לקבעם לפני העבודה. המערער לא עשה כן ונפצע. הוא תבע פיצויים ותביעתו נדחתה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. העובדה שהמשיב הלך בדרכם של רוב המפעלים בארץ וסמך על הרכבת מגן ומעצור לפי צרכי העבודה מראה כי, לכאורה, פעל כשורה בנדון. אין חובה להשתמש דוקא במכונות חדישות המצוידות באמצעי המגן המשוכללים ביותר. לא כל חידוש טכנולוגי מחייב לזרוק את המכונות הישנות. השאלה הנשאלת תמיד היא אם אמצעי הבטיחות שהשתמשו בה במכונה הספציפית עונה על דרישות החוק של מניעת מגע בין החלק המסוכן של המכונה וגופו של העובד המפעיל את המכונה. אם בינתים נמצאה שיטה יותר טובה של בטיחות עדיין אינה נפסלת השיטה הקודמת. לדעת כל המומחים נותנת השיטה הקיימת את ההגנה המלאה כמו במכונות החדישות בתנאי שמרכיבים את אמצעי הבטיחות לפני העבודה.
ב. החובה לגדור לבטח חלק מסוכן של מכונה לפי סעיף 18 של חוק הבטיחות בעבודה היא חובה אישית המוטלת על המחזיק ואם מאיזו סבה שהיא המכונה אינה מגודרת כהלכה, ולו גם באשמת הפועל, וכתוצאה מזה נגרם לו נזק, הרי שנוצרה העוולה של היפר חובה שבחוק לפי סעיף 55א לפקודת הנזיקין האזרחיים. חובת הגידור אינה מתמלאת כאשר המעביד רק מספק לעובדים את החומרים והמכשירים הדרושים להכנת מגן ולהרכבתו. עליו לדאוג לכך כי למעשה יוכן המגן ויורכב כל אימת שעומדים להשתמש במכונה.
ג. במקרה שלפנינו הפעיל המערער את המכונה בשעת התאונה בלי שהרכיב את המגן ומכך נבעה התאונה. התאונה נגרמה איפוא בשל חוסר מעשהו של העובד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על התובע היה להוכיח כי התאונה קרתה עקב היעדר שיטת עבודה בטוחה, והוא
לא הרים את נטל ההוכחה. כן קבע כי גם הנתבע לא הצליח לשכנע את ביהמ"ש שהקפיד על קיום שיטת העבודה עם מגן ללא יוצא מהכלל, אבל התובע שיכנע עוד פחות מזה. לכן יש לדעתו לדחות את התביעה. על כל פנים יש לייחס לתובע שהוא בעל מקצוע מידה גדולה של רשלנות.
ד. על יסוד ממצאיו של ביהמ"ש דלמטה לא היה מקום לדחות לגמרי את תביעת התובע לפיצויי נזיקין. התובע תבע בעילת רשלנות רגילה ובעילת היפר חובה שבחוק. אשר לעילת רשלנות רגילה הוא לא הוכיח את העילה של אי הנהגת שיטת עבודה בטוחה ובדין נכשלה התביעה בשל עילה זו.
מאידך, העילה של היפר חובה שבחוק הוכחה. המכונה הופעלה בלי מגן, אמנם בעטיו של המערער אבל אין בכך כדי להשפיע על העובדה שהמכונה הופעלה בלי מגן, וחוסר המגן הוא שגרם לתאונה.
ה. כיון שכך יכול היה המשיב להסיר מעל שכמו את נטל האחריות לנזק אילו השכיל לשכנע את ביהמ"ש שאף על פי כן היתה התנהגותו של המערער הסיבה היחידה או המכרעת לגרימת הנזק. את זה הוא לא השכיל להוכיח. יתירה מזו. הוכח שהמשיב לא זו בלבד שלא הקפיד תמיד שהעובדים יפעילו את המגן לפני העבודה אלא שהוא עצמו שימש דוגמה רעה לעובדים ועבד בלי מגן.
ו. המצב הוא איפוא שהיו שתי סיבות שפעלו בעת ובעונה אחת לגרם התאונה - הפרת חובת הגידור מצד המשיב, לא הפרה טכנית בלבד באמצעות המערער אלא הפרה שהיה לו חלק פעיל בה, ורשלנות מצד המערער. לפיכך האחריות נופלת על שניהם. בהתחשב בעובדה שהמערער היה פועל ותיק ומומחה יש להטיל עליו 60 אחוז רשלנות תורמת ורק 40 אחוז על המשיב.
ז. ביהמ"ש המחוזי קבע את גובה הנזק למקרה שערעור התובע יתקבל. עתה מבקש המערער להעלות את שיעור הנזק כי בינתיים נפגע בתאונה נוספת באצבע היחידה שנותרה לו ביד ונתברר כי לא יוכל עוד לעבוד בנגרות בכלל. דרישה זו יש לדחות מן הטעם שהנזק הנוסף של התאונה החדשה אינו יכול להשפיע על גובה הפיצוי בעד הנזק שנגרם בתאונה הקודמת.
השופט כהן: מסכים.
הנשיא אגרנט (מסכים ומסביר בפסק דין נפרד את הנימוקים לקבלת הערעור):
א. החובה של גידור חלק מסוכן במכונה היא חובה מוחלטת של המעביד הנושא באחריות אישית להתמלאותה ואין בכוחו להעביר אחריות זו לאחר. טעמה של אחריות זו לתת בטיחות מלאה לפועל הבא במגע עם המכונה לבל ייפגע, וזאת לא רק לפועל הזהיר וה"סביר" אלא גם לפועל הבלתי זהיר וה"בלתי סביר", וכולל פועלים מרושלים ופוחזים בכלל.
ב. מכאן ברור שהמעביד אינו יוצא ידי חובתו בכך שהוא מספק לעובדים את החמרים והמכשירים הדרושים להכנת מגן ולהרכבתו על המכונה ואף לא ע"י מתן הוראות שלא להפעיל את המכונה מבלא להרכיב את המגן. המסקנה היא שאם עקב היעדר מגן ניזק העובד, כי אז יש לראות בענין זה היפר חובה שבחוק מטעם המעביד אשר תרם לתוצאה מבחינה עובדתית ומשפטית כאחת. מבחינה עובדתית - מפני שעובדת אי הגידור היוותה סיבה הכרחית, שבלעדיה אין, לקרות התוצאה המזיקה. מבחינה משפטית - מפני שעלינו להניח שהמחוקק קבע את חובת הגידור כדי למנוע סכנה כלשהי מהפועל
ונמצא שאם הפרת חובת הגידור גרמה בפועל להתהוות התוצאה המזיקה הרי שהמעבידחייב לתת את הדין על כך ולפצות את העובד על הנזק שנגרם לו.
ג. אין ספק כי מקום שעילת תביעה מבוססת על היפר חובה שבחוק בגידור מכונה (ולא רק כאשר היא מבוססת על העוולה של רשלנות) נמנה עם יסודותיה של עילה זאתהיסוד של קיום קשר סיבתי בין ההפרה האמורה לקרות התאונה. הדברים הללו מחייבים את המסקנה שבעילת תביעה על היפר חובה שבחוק מוטלת על התובע החובה להוכיח את קיומו של היסוד הסיבתי האמור.
ד. בעניננו יצא המערער ידי חובתו להוכיח ענין זה בכך שהעדות הראתה שתוך עבודתו בנגריה של המשיב הפעיל התובע מכונה בעלת חלק מסוכן ללא גידור ועקב כך ניזק.
ה. נותרת טענת המשיב שגם אם נכון שמן הדין לראות בהעדר המגן סיבה שבלעדיה לא היתה נגרמת התאונה, הרי מהבחינה המשפטית נשלל הקשר הסיבתי בין הפרת חובתהגידור לבין אירוע התאונה בכך שהונהגו סדרים להרכבת מגן ושהמערער הוא נגר ותיקובעל נסיון והתנהגותו ביום התאונה לא רק שהיא מהווה תרומת רשלנות, אלא שישלראות בה, גם מבחינה משפטית, את הסיבה המכרעת לאירוע התאונה. טענה זו אין לקבל.
ו. כלל גדול הוא בדיני רשלנות תורמת שאם על גרימת הנזק השפיעה גם התנהגות התובע שהיתה מסוג התנהגות וולנטרית, במובן זה שהוא עצמו התכוון במעשהו להסב את התוצאה המזיקה, כי אז נשלל כליל הקשר הסיבתי בין המשגה של הנתבע להתהוותהתוצאה הזאת. מקובל להשוות להתנהגות וולנטרית את המקרה בו נהג התובע מתוך יחס של "לא איכפתיות" לגבי סכנת הנזק. גם במקרה כזה הופכת התנהגות התובע להיותהסיבה היחידה או המכרעת לקרות התאונה.
ז. כל זאת כשמדובר בתביעה על עילת הרשלנות. אולם אם מדובר במשגה של הנתבע הנעוץ בהפרת חובה סטאטורית המהווה את עילת התביעה, כי אז רק התנהגות וולנטריתתיחשב כשוללת כליל את הקשר הסיבתי בין המשגה של הנתבע לתוצאה המזיקה, ואילוהתנהגות של "לא איכפתיות" מצד העובד תיחשב רק כסיבה חלקית לקרות התוצאה המזיקה בנוסף לסיבה של הפרת חובת הגידור. זאת בהתחשב במטרת המחוקק שחייב חובת גידור כדי להגן גם על אותו פועל פוחז הנוהג ב"לא איכפתיות" לגבי התוצאההמזיקה. (לא מן הנמנע כי במקרים קיצוניים מאוד בהתנהגות של "לא איכפתיות" מאודמופרזת יהיה מקום להשוות התנהגות זו להתנהגות וולנטרית).
ח. היוצא מן האמור שגם אם המשיב הנהיג סדרים, שלא הופעלו ע"י העובד, אין בכוחםלשלול מבחינה משפטית את קיום הקשר הסיבתי בין היפר חובת הגידור לבין התהוותהתוצאה המזיקה.
ט. מבחינת חובת הראיה, הרי כללו של החוק הוא כי חובת ההוכחה של טענת רשלנות תורמת על כל השלכותיה מוטלת על הצד המסתמך עליה - הוא הנתבע. כך שהמשיב היה צריך להוכיח כי הסדרים שהנהיג נשאו אופי של קבע ומכיון שהשופט לא השתכנעבאמיתות טענה זו, נמצא כי גם מטעם זה יש לדחות את הגנת המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, כהן. עו"ד כהנא למערער, עו"ד קורן למשיב. 7.3.68).
המ' 65/68 - בית אלעזרי מושב עובדים נגד "ניר" חברה שיתופית ואח'.
*טעם מיוחד להארכת מועד המבקשת לא הגישה במועד ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי והיא מבקשת הארכת המועד. אי ההגשה במועד נבעה מסדרת טעויות של ב"כ המבקשת אשר רק בחלקן ניתן היה למנען אילו עמד ב"כ המבקשת על המשמר. הסבר הטעויות כשלעצמו אינו מספיק לבנות על יסודו את הטעם המיוחד הנדרש להארכת מועד. טוען ב"כ המבקשת גם כי הענין הוא בעל חשיבות ציבורית כללית ומשפטית. גם חשיבות הענין כשלעצמה אין בה כדי לבנות את הטעם המיוחד. אך מכיון שכאן מצטברים גם חשיבות הענין וגם הסבר הטעויות ביחד הרי זה טעם מספיק להאריך את המועד.
(בפני הרשם ברטוב. עו"ד העצני למבקשת, עוה"ד ירון ודינאי למשיבים. 6.3.68).
המ' 438/67 - משה האווז נגד אליהו גינדי ואח'.
*סעד מן הצדק בפסק פינוי בימ"ש השלום פסק פינוי נגד המשיבים אך העניק להם סעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי בערעור מצא שלא היה מקום לפסוק פינוי ועל כן אין צורך להחליט בשאלת הסעד מן הצדק, אם כי חיוה דעתו כי נתקיימו התנאים המתירים להעניק סעד מן הצדק.
מכיון ששתי הערכאות שקלו והעריכו בחיוב את הנימוקים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק אין טעם להעלות את הענין כערעור שני לפני ביהמ"ש העליון.
(בפני: מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד קנת למבקש, עו"ד בר-אופיר למשיבים. 10.3.68).
ע.פ. 7/68 - מדינת ישראל נגד עמרם ביטון.
*קולת העונש (השתמטות משירות בטחון)
המשיב הועמד לדין בשל אי התיצבות בכוונה להשתמט משרות בטחון ונדון ל-4 חדשי מאסר על תנאי בצרוף קנס של 300 ל"י.
בקבלו את ערעור המדינה ציין ביהמ"ש העליון כי העונש הוא קל ביותר, והוא גם בלתי הולם, "כי מה טעם יש בהרשעה כזו להטיל מאסר מותנה". הנימוק לקולא של ביהמ"ש דלמטה שלשכת הגיוס גייסה עתה את המשיב לשרות מלואים תחת לגייסו לשרות כפי שיכלו לעשות ומכאן יש להסיק כי "השלטונות השלימו עם השמטותו של הנאשם" אינו נראה לביהמ"ש שלערעור. לפיכך הוחלט להטיל על המשיב עונש של 9 חדשי מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. עו"ד גב' ברזל למערערת, המשיב לעצמו).