ע.א. 381+464/67 - המוסד לביטוח לאומי ואח' נגד צבי קרייצמן ואח'
*חיובו של נתבע חילופי כשחוייב הנתבע העיקרי * חיוב בעילת רשלנות(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 197/62 - הערעור נתקבל ברוב דעות)
העובדות:
המשיבים שטיינפלד (להלן שטיינפלד) הקימו שלד בנין עבור חברת בודקס. לשם ביצוע העבודה הזמינו שטיינפלד מערבל בטון. בעל המערבל הוא קלמן קרייצמן והפעלת המערבל היתה בידי בנו צבי.הפעלת המערבל כללה בין היתר הפעלת מעלית שהעלתה "סל" של עירבול הביטון ישירות לקומה בה נעשתה הבניה. כל ברזי המים שבמקום הופנו בצינורות לתוך המערבל והפועלים שרצו לשתות היו עולים על ה"סל" ושותים מים מתוך הצנורות שבמערבל. לפני עלותם ל"סל" היו מודיעים על כך לקרייצמן וזה לא הפעיל את ה"סל" עד לרדת הפועל. ביום התאונה עלה המערער כהן על ה"סל" לשתות, לדבריו קרא לקרייצמן והודיעו על כך אולם זה לא שמע והפעיל את המעלית וכהן נפצע. הוא תבע את מעבידיו שטיינפלד על הנהגת שיטת עבודה לא בטוחה ולחילופין את קרייצמן על רשלנות, הבטוחהלאומי תבע את אלה מכח סעיף 70 לחוק בטוח לאומי, תשי"ד - 1953.
ביהמ"ש המחוזי חייב את שטיינפלד מחמת הנהגת שיטת עבודה פגומה אך את התביעה נגד קרייצמן דחה בקבעו שהם לא התרשלו בהפעלת המכונה. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן (דעת מיעוט):
א. דין תביעתו של כהן נגד קרייצמן להידחות כבר מטעם זה שתביעתו נגדם לא היתה אלא תביעה חילופית אם לא יחוייבו הנתבעים העיקריים שטיינפלד. מכיון שאלה חוייבו, ואף כי חוייבו רק חלקית מכיון שנקבעה תרומת רשלנות של התובע, אין עוד מקום לתביעה החילופית נגד קרייצמן. גם את תביעת הביטוח הלאומי נגד קרייצמן בעילת רשלנות יש לדחות.
ב. אין לראות את כהן כמסיג גבול אצל קרייצמן. אין גם לראותו כמוזמן, הואיל ולבעל המערבל לא היה כל ענין בעלותו של הפועל על המערבל לשתות. משהשלים קרייצמן עם עלותם של העובדים על המערבל לשתות היו אלה לבני רשות אצל קרייצמן.
ג. לבן רשות לא חב אדם אלא חובת אזהרה כאמור בסייג לסעיף 50(2) לפקודת הנזיקין. כאן לא היה כל סיכון חבוי או סכנה נסתרת שמפניהם היו חייבים מפעילי המכונה להזהיר את הנפגע. הסיכון היה גלוי לעין והנפגע הודה שידע מה הסיכון הכרוך בעלייתו על המערבל. לפי לשון ההוראה של סעיף 50 הנ"ל אין זו אלא הלכה לגבי בעלי מקרקעין ומחזיקיהם, אך אותו כלל נוהג גם לגבי מחזיקו של חפץ מטלטל.
ד. אפילו נסכים שהנפגע היה מוזמן, אין המחזיק בתור שכזה חב לו חובת זהירות אלא מקום בו נשקפת סכנה אשר בשביל בני אדם מסוגו של המוזמן אינה מן הרגילות. בשביל הנפגע כפועל בנין מקצועי ומנוסה היתה זאת בודאי סכנה רגילה.
ה. לגבי מצב המכונה אין מחזיקה חב לתובע אלא אותה חובה שנקבעה בסייג לסעיף 50(2) הנ"ל, אך אין הדבר פוטר אותו מן החובה לנהוג זהירות כלפיו במעשיו אם היה עליו לחזות מראש שמעשהו או מחדלו עשויים להסב נזק, השאלה היא אם קיימת עילת הרשלנות בגין הפעלת המכונה. רשלנות זו נמדדת לפי מבחן הצפיות.
ו. יש ואדם חייב לחזות מראש שהזולת לא ינהג לפי כל כללי הזהירות אלא יתרשל, ובמקרה כזה לא יצא פטור מפני רשלנותו של השני. במקרה דנא אין להחיל כלל זה. העובדים היו ערים לכך שמפאת הרעש עלול מפעיל המכונה לא לשמוע את הודעת הפועל שהוא עולה לשתות ועל כן היה הפועל צריך לחכות לאישור כי הלה שמע את הקריאה. אישור לקליטת הקריאה ע"י קרייצמן היה תנאי שבלעדיו אין לעלות על המערבל. מדוע יהא מפעיל המערבל חייב להניח ולחזות מראש שאדם אחר מנוסה כמוהו יסכן את חייו ויטפס על המערבל תוך הפרת הסדר שנקבע?
ז. קרייצמן לא יכול ממקום עמדו לראות אם מי מהפועלים עלה על המערבל אלא היה צריך לצעוד צעד או להתכופף לראות אם אין מישהו על המערבל. הוא הפעיל את ה"סל" כל מספר דקות וקשה לחייבו כל פעם ללכת ולהסתכל אם ה"סל" פנוי. אי זהירות גסה של אחד הפועלים שיעלה על הסל תוך הפרת סדרי העבודה לא חייבת היתה לעמוד כנגד עיני מפעיל המכונה עד כדי לחייבו להאיט ולסבך את מהלך העבודה.
ח. מבחן חמור יותר נוהג לגבי מעביד, אך מפעיל המערבל לא היה מעבידו של הנפגע.
השופט קיסטר:
א. בפני הנפגע אין עומד המכשול הטכני של תביעה נגד קרייצמן לחילופין בלבד. בסוף פרשת התביעה קובע התובע מפורשות כי הטענות הן לחלופין או משלימות הכל לפי הצורך והקשר הענין. אמנם אין זה ניסוח הולם של פרשת התביעה אך היא מעוררת ספק בשאלה אם אמנם התביעה נגד קרייצמן היא חילופית בלבד. נוסף לכך ביקש הנפגע לחייב את קרייצמן ושטיינפלד ביחד ולחוד וכמו כן קריצמן התגונן נגד התביעה ולא סמך על כך שהוא נתבע חילופי בלבד.
ג. לגופו של דבר יש לחייב גם את קריצמן בשל רשלנות. (את הבן ברשלנות ואת האב באחריות שילוחית). הנפגע התרשל בכך שעלה בלי לוודא שמפעיל המכונה קלט את קריאתו שהוא עולה לשתות, אך גם מפעיל המכונה התרשל בכך שהיה ידוע לו שאנשים עולים על המכונה לשתות והיה עליו להסתכל ולבדוק אם לא עלה מישהו בלי להודיע מראש או בלי שהוא שמע את ההודעה, כי הרי לא היו שום הוראות תקנות או הסכמים בין המפעיל לבין העובדים שאיש לא יעלה אלא לאחר שיודיע או רק לאחר שיברר שהמפעיל קלט את הודעתו.
ד. מידת הרשלנות של התובע היתה גדולה ביותר ויש לקבוע לנפגע תרומת רשלנות של 75 אחוז בהשוואה לרשלנותו של המפעיל.
השופט כהן:
א. העובדה שמי שעלה על המערבל צריך היה להודיע על כך מראש למפעיל אינה גורעת מחובתו של המפעיל לוודא שאכן לא נמצא איש על המערבל בלי הודעה או שמא לא קלט את ההודעה. אכן לנוכח הרעש צריכים היו העולים לבדוק אם קלט המפעיל את ההודעה אולם לא היה כל תנאי המגביל את העליה רק למקרה שבו וידא הפועל שהמפעיל קלט את הודעתו. אי קיום חובה שהיתה מוטלת על המודיע אינו מעלה ואינו מוריד לענין רשלנות המפעיל. איש לא העיד שכאילו היה מותנה או מוסכם שהמפעיל היה רשאי להפעיל את המערבל אם לא שמע הודעה שניתנה לו, ולאפשרות שהודעה שתינתן ולא תישמע היה המשיב צריך להיות ער לא פחות מאשר הנפגע.
ב. אכן התביעה היתה חילופית ומשזכה בה התובע נגד שטיינפלד אין עוד מקום לחייב את קריצמן, אולם "כשלעצמי, מוכן אני ללכת לפי שיטתי, היא שיטה שלפנים משורת הדין, ולא לפקוד על המערער את עוונות עורך דינו". לכן יש להתעלם מן החלופיות של התביעה נגד המשיב ולייסר את המערער בשלילת הוצאותיו.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. 18.3.68).
ע.א. 572/67 - חנן פרסר ו"אגד" נגד עזרא דוד
*השיטה לקביעת פיצויי נזיקין(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 27/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב בהיותו ילד בן 4, נפצע ע"י אוטובוס נהוג בידי המערער הראשון. נקבעה לו נכות של 70 אחוז. ביהמ"ש המחוזי פסק לו פיצויים בסך 70 אלף ל"י עבור הפסד השתכרות בעתיד. ביהמ"ש לא ביסס את קביעת הסכום על חשבונות אקטואריים כפי שהיה נהוג עד כה במדינה אלא הלך בעקבות ההנחיות שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 77/67 (פד"י כ"א(2) 128) שיש לנהוג לפי השיטה הנהוגהבאנגליה ולקבוע את סכום הפיצויים באופן כללי תוך מתן הדעת על הדברים והענינים העשויים להשפיעעל גובה ההפסד. על גובה הסכום שנקצב נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. ב"כ המערערים ניסה להוכיח כי השיטה הקודמת טובה יותר וצודקת יותר מקביעת סכום גלובאלי שרירותי. אולם גם לפי שיטת החישוב של אחוז הנכות, אורך החיים ושכר רגיל ממוצע הנעלם והסתום מרובה על הקיים והעומד, והסכום המתקבל אינו אלא אומדן משוער העלול להיות רחוק ממה שמתאים למקרה הקונקרטי, אף יותר מהאומדן שייעשה בדרך שהומלץ עליה בע"א 77/67 הנ"ל.
ב. לטענה כי המשיב נכה רק ב-70 אחוז ונקבע לו סכום פיצויים כאילו היה נכה שלם - נכות פיזית אינה אמת מידה נכונה ומדויקת לקביעת סכום ההשתכרות. רק מחוסר ברירה השתמשו בנכות כקנה מידה להפסד. במקרה דנא הוכח בארבע השנים שעברו מיום התאונה עד כמה אין אחוז הנכות משקף את ההפסד החמרי הממשי, (המשיב נפגע באופן שכלי, אינו יכול ללמוד בבית ספר, ממשפחה אומנת החזירו אותו הביתה למחרת היום שקיבלוהו וכו', וסגולותיו הנפשיות הן כאלה שאם לא ישתפרו לא יהיה לו כל סיכוי להשתכר אף שמבחינת הפגיעה הפיזית יוכל לעבוד).
ג. ביהמ"ש לא יתערב באומדן הפיצויים שנקבעו בסכום גלובאלי אלא אם הוא מופרז במידה בלתי רגילה אם למעלה ואם למטה.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, הלוי. עו"ד לברון למערערים, עו"ד טלגם למשיב. 15.3.68).
ע.א. 445/67 - אברהם פאלוך נגד אהרן ושושנה בלומנפלד ואח'
*מתן רשות להתגונן נגד תביעה להשבת כספים בטענת הפרת חוזה(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדא) בהמ' 520/67 (ת.א. 249/67) - הערעור נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
המשיבים מס' 1 (להלן המשיבים) הגישו תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער והמשיב השני (להלן המערער) להשבת סכום ששולם למערער תמורת התחייבותו להעביר למשיבים מגרש. ההסכם לעריכת העיסקה נערך בעל פה וההעברה נדחתה מפעם לפעם ע"י המערער. לבסוף תבעו המשיבים החזרת כספם ואילו המערער הביע נכונותו לבצע את ההעברה. הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער בטענה שאי ביצוע ההעברה בזמן מהוה הפרת הסכם ובקשת המערער להרשות לו להתגונן נדחתה. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. מן המפורסמות כי ביהמ"ש יתן רשות להתגונן כאשר יראה כי יש למבקש הגנה לכאורה ולו גם הגנה שבדוחק.
ב. די לנו בקיומו של ספק בכוונת הצדדים בנוגע לזמן הביצוע של החוזה ואם זה תנאי היורד לשרשו של החוזה, בלא להכנס להכרעה בשאלה גופה, כדי להקנות למערער את רשות ההגנה.
ג. בענין דנא לא נערך הסכם בכתב, הצדדים הסכימו מזמן לזמן לדחיות בביצוע ההסכם משום קשיים בהעברת המגרש, ובאופן כללי טיב העיסקה דנא יש בו לעורר ספק ביחס לגורם הזמן, האם היה תנאי עיקרי בהסכם וכו'. משהתעורר ספק ביחס לשאלת מועד ביצוע החוזה, האם היה תנאי יסודי בהסכם, והאם היתה הפרה שרשית של תנאי זה, יש לתת רשות להתגונן.
השופט כהן:
חומר הראיות אשר היה מונח בפני ביהמ"ש דלמטה, על כל פנים מעורר ספקות - ועל כן גם עילה אפשרית של הגנה - שמא הוגשה תביעת המשיבים לפני זמנה, בהליכים כגון אלה שמבקשים רשות להתגונן אין צורך להכריע סופית בשאלות השנויות במחלוקת ודי להראות עילה אפשרית של הגנה כדי לקבל רשות להתגונן.
עם זאת יש לחייב את המערער להפקיד את סכום התביעה או ערבות בנקאית על סכום זה בקופת ביהמ"ש.
השופט לנדוי (דעת מיעוט):
מועד ההעברה אמנם לא היה מלכתחילה תנאי חיוני להסכם אבל אחרי שהוא חלף, היו המשיבים רשאים לדרוש את בצוע ההעברה תוך זמן סביר. הם דרשו זאת וההעברה לא בוצעה תוך זמן סביר, גם ההודעה שבאה מצד המערער למשיבים כי הוא מוכן לבצע את ההעברה לא היתה מעשית אלא אמירה בעלמה. לפיכך אין לתת למערער את הרשות להתגונן.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. עו"ד דיבון למערער, עו"ד הילר למשיבים. 17.3.68).
ע.א. 496/67 - סולומון שוקורי נגד מדינת ישראל
*תביעת פיצויי פיטורין של מתפטר הטוען הרעה ביחסי עבודה(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט שרשבסקי) בת.א. 219/63 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הועסק במינהל מס הכנסה כמבקר חוץ ומשלא היה יכול להמשיך בעבודה זו הועבר לעבודה אחרת במחלקת המודיעין של אותו משרד. עבודה זו ניתנה לו לנסיון. המערער ראה את עבודתו במודיעין כהרעה בתנאי עבודתו, התפטר ודרש פיצויי פיטורין. תביעתו נדחתה ועל כך ערעורו.
החלטה - השופט זוסמן:
בהעברתו של המערער לתפקידו החדש לא היה שינוי כזה בתנאי עבודתו ש"כל עובד המכבד את עצמו" לא היה משלים עמו. הממונים על המנגנון הם אשר חייבים וזכאים לקבוע מקום עבודתו של עובד המדינה, והמערער לא רשאי היה לכפות אותם לעשות את רצונו. לבסוף התפטר משרות המדינה אך לא נאלץ להתפטר ובזה נסתיימו יחסי העבודה.
השופט כהן:
השאלה אם חלה הרעה בתנאי עבודתו של המערער המצדיקה לראות בהתפטרותו כאילו היו פיטורין המזכים אותו בפיצויי פיטורין היא שאלה מעורבת של חוק ושל עובדות.
אשר לעובדות לא יהרהר ביהמ"ש שלערעור אחרי שפיטתו של ביהמ"ש המחוזי שקבע שהרעה כזאת בתנאי עבודתו של המערער לא היתה; ובאשר לדין - הרי הרעה מוחשית בתנאי העבודה אינה אלא הרעה כה רצינית עד אשר ייחס ביהמ"ש למעביד את הרצון להתפטר מן העובד ומביא אותו לידי כך שיגיש התפטרותו. בענין שלפנינו אין ליחס למעביד רצון כזה אלא להיפך נעשה הכל כדי לשמור למערער את מקום עבודתו ושלא יצטרך להתפטר ללא פיצויי פיטורין.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. עו"ד סגל למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 12.3.68).
ע.א. 525/67 - מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נגד עירית ירושלים
*השאלה אם מדחנים מהוים ציוד לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (הנשיא בקר) בהמ' 1058/63 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער טען כי מדחנים שהציבה עירית ירושלים מהוים ציוד שנועד לשמש לעסק כמשמעותו בחוק מס רכוש. העיריה מאידך טענה כי אינה חייבת במס רכוש על המדחנים ושתי טענות בפיה: אחת שהפעלת המדחנים אינה "עסק" אלא פעולה שלטונית המבוצעת בהתאם לחוק עזר לירושלים; והשניה, שאפילו היה כאן "עסק", עדיין פטורה היא מהמס בשל המדחנים על פי סעיף 39(4) לחוק הפוטר "רשות מקומית, לגבי נכסים שאין עמם הכנסה". ביהמ"ש דלמטה קיבל את טענתה הראשונה של העיריה וראה עצמו פטור מלדון בטענתה השניה. על החלטת הפטור של ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. רשות מקומית מבצעת הן פעולות שלטוניות והן פעולות עסקיות. הרבה מפעלים עומדים על הגבול וקשה לסווגם. פעילות יכולה להיות עסקית על אף העובדה שהיא מבוצעת על יסוד הסמכה סטטוטורית לטובת הצבור ובלי שהרשות מפיקה או מתכוונת להפיק רווחים. מבחן הרווחיות אינו מכריע לגבי השאלה אם הציוד משמש לעסק (אם כי אותו מבחן חשוב לענין הפטור לפי סעיף 39(4)). אך נראה שטעמה ותולדותיה של שיטת המדחנים מצביעים על אופיה השלטוני.
ב. אין הרשות מפעילה את המדחנים מתוך מניע עסקי. מושכל ראשון הוא שהרחוב הוא חפשי הן לתנועה והן לחניה אלא שריבוי התנועה הממוכנת גרמה לכך כי הרשות מבקשת לאפשר לכל בעל מכונית להחנות את מכוניתו במקרה הצורך ברחוב ולמנוע כי בעל מכונית יתפוס את מקום החניה לכל היום. מנגנון המדחנים בא לייקר את המצרך כדי לצמצם את הביקוש ולחלק את מקומות החניה חלוקה צודקת שוה לכל נפש. זו פעולה שלטונית שכל כולה מיועדת לויסות התעבורה ולשמירת הסדר הציבורי.
ג. למעשה אפשר היה לקבל גם את הטענה השניה של העיריה כי המדחנים הם נכסים שאין עמם הכנסה כי הפעילות המדחנית רחוקה מלהיות מבוססת על שיקולים של רווחיות מסחרית, אך אין צורך לקבוע כאן מסמרות לאחר שנתקבלה הטענה הראשונה של העיריה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. 22.3.68).
ע.א. 535/67 - יחזקאל אברמוב ואח' נגד מיכאל זלוטניק ואח'.
*בחירות לאיגוד עובדי המדינה(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט י. כהן) בת.א. 47/66-27 - הערעור נדחה ברוב דעות).
העובדות:
המשיבים עובדי מדינה חברי ארגונים שונים שאינם חברים בהסתדרות הגישו תביעה נגד איגוד עובדי המדינה ונגד חברי המזכירות וחברי ועדת הבחירות של האיגוד לצו מניעה שלא יקויימו הבחירות לאיגוד אלא אם ינתן גם למשיבים שאינם חברי הסתדרות זכות לבחור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי איגוד עובדי המדינה הוקם בתור אגודה מקצועית כמוגדר בחוקת ההסתדרות אולם לאחר סקירת תהליך הקמת האיגוד ומתן זכות הבחירה בעת הקמתו לכלל עובדי המדינה בא לידי מסקנה שאין לשלול מהמשיבים את זכות הבחירה. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. לטענה שאגוד עובדי המדינה אינו גוף משפטי ועל כן לא ניתן לתבעו לדין - אפילו תאמר שהאיגוד עצמו לא יכול לעמוד בדין, בעלי התפקידים באופן אישי עמדו בדין וצו המניעה יצא גם נגדם. הצו נגד הנתבעים אינו נפגם אם האיגוד עצמו אינו מנוע מעריכת הבחירות.
ב. עם הקמת האיגוד הודיעו נציגי הממשלה וההסתדרות כי הוא מכוון לכלול את כלל עובדי המדינה וניתנה בו זכות בחירה גם ללא חברי ההסתדרות. נראה הדבר שהאיגוד אינו אגודה מקצועית מסונפת להסתדרות ועל כן אין החוקה של ההסתדרות יכולה למנוע זכות בחירה ממי שאינם חברי הסתדרות. ההסתדרות עזרה בהקמת האיגוד אך לא קיבל האיגוד מעמד של אגודה המסונפת להסתדרות.
ג. אפילו נלך בדרכו של השופט דלמטה ונקבע כי אכן הוקם האיגוד כאגודה מקצועית במסגרת ההסתדרות וחלה חוקת ההסתדרות גם אז יש ליתן זכות בחירה גם לאלה שאינם חברי ההסתדרות. בחוקת ההסתדרות נמצאת דרך לקבל לאגודה מקצועית הפועלת במסגרת ההסתדרות חברים שאינם חברי הסתדרות. הסמכות לכך נתונה לועד הפועל של ההסתדרות. מזכיר ההסתדרות שחתם על הסכמים עם ארגונים אחרים שאינם חברי הסתדרות שיכולים להיות חברים באגודות מקצועיות, נאם בועידת היסוד של האיגוד והזכיר מפורשות שחברים באיגוד גם אלה שאינם חברי הסתדרות. בכך ניתן לראות הסכמת הועד הפועל לקבלת המשיבים לאיגוד עובדי המדינה. הזמנת כל עובדי המדינה להשתתף באיגוד יצרה הסכם מכללא ביחס לזכויות כל חברי האיגוד לבחור למוסדותיו.
ד. משנתקבלו 12 המשיבים הנ"ל לאיגוד התקשרו אתם במעין קשר של חוזה ולענין זה אין נפקא מינה אם האיגוד אישיות משפטית הוא אם לאו.
ה. נושא התובענה של סעד במקרה של אי מתן זכות בחירה הוא מן הסעדים שבית המשפט יעניק כשם שיעניק סעד למנוע גירושו של אדם מהתאגדות תוך הפרת קשר חוזי שערך עם ההתאגדות.
השופט הלוי :
איגוד עובדי המדינה הוקם בעזרת ההסתדרות כדי לאגד וליצג את כלל עובדי המדינה. ייצוג כלל עובדי המדינה ושלילת זכות הבחירה מחלק מצבור העובדים מהוים דבר והיפוכו שכן בציבור בני חורין אין ייצוג ללא זכות הבחירה. מוסדות האיגוד שנבחרו ע"י כלל עובדי המדינה ואשר ייצגו את כלל עובדי המדינה אינם יכולים כיום לבוא ולהגיד לחלק מציבור עובדי המדינה אין לכם חלק באיגוד, כלכו והקימו לכם איגוד עובדי מדינה משלכם. כל עובד מדינה הוא חבר מכח עבודתו באיגוד עובדי המדינה. זכות הבחירה של עובד המדינה נובעת מעצם חברותו באיגוד ומהוה חלק מהותי ממנה. אחרי שאיגוד עובדי
המדינה הגשים הלכה למעשה את מטרתו לאחד וליצג את כלל עובדי המדינה, אין הוא רשאי לשלול את זכות הבחירה מחלק מחבריו.
השופט ויתקון (דעת מיעוט):
א. אם נקבל טענת המשיבים שהאיגוד הוא גוף עצמאי, הרי שאין לו כלל תקנון או חוקה ואין אנו יודעים כיצד, מתי ולפי אילו כללים יש לערוך את הבחירות.
ב. אין ספק בכך כי האיגוד מהווה אגודה מקצועית במסגרת ההסתדרות, וחוקת ההסתדרות השוללת זכות הבחירה ממי שאינו חבר הסתדרות חלה על האגודה.
ג. העובדה שלמשיבים ניתנה זכות בחירה בשנת 1952 לא די בה כדי לחייב ויתור דומה על חובת החברות בכל הבחירות העתידות להתקיים. לכל היותר אפשר לומר שאלה שאינם חברי הסתדרות שהשתתפו אז בבחירות מוחזקים גם היום כבעלי זכות בחירה, אך אלה שהצטרפו בינתיים לשורת עובדי המדינה לא הובטח להם כלום. הרשות שנתנה בשעתו ההסתדרות ללא חברים לבחור אינה עומדת לעד וככל רשות בלתי מוגבלת בזמן אף היא ניתנת לביטול.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. עוה"ד ליפשיץ וגילאור למערערים, עוה"ד ינובסקי ומאק למשיבים. 14.3.68).
ע.א. 482/67 - יעקב מינצר נגד בנק לייצוא בע"מ ואח'
*טענות ערב נגד הסכם הנושה עם החייב בדבר מימוש משכון(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3823/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
הבנק נתן אשראי להוצאת ספרים "פרדס" למימון עיסקת יבוא של ספרים, להבטחת האשראי משכנה "פרדס" את הספרים לבנק וכן נתנה לבנק 4 שטרי חוב הנושאים חתימת ערבות של המערער שהיה אחד המנהלים של "פרדס". הכסף לא שולם לבנק והבנק הגיע לידי הסכם עם אחד שולביץ שלפיו שלם שולביץ חלק מסכום החוב ורכש זכויות בספרים תוך הסכם שתוך כדי המכירה של הספרים יוסיף שולביץ לשלם לבנק כספים עד לחיסול החוב של "פרדס" לבנק, ורק בתום סלוק כל החוב ירכוש שולביץ את כל הזכויות בספרים, על הסכם זה לא חתם המערער בשמו אלא חתם עליו בשם "פרדס". גם עיסקה זו לא הצליחה והבנק הגיש תביעה נגד המערער, כערב לשטרות, וזכה בתביעתו. המערער טען בערעור בין היתר שההסכם של הבנק עם שולביץ שלל או קפח את זכות הסוברוגציה של המערער בתור ערב לקבלת המשכון על הספרים שניתן לבנק - זכות שבכוח ההופכת לזכות בפועל עם סילוק החוב ע"י הערב, ולפיכך שוחרר מערבותו.
החלטה - השופט לנדוי:
א. הטענה שההסכם עם שולביץ פגע בזכויותיו של המערער לא נטענה כלל בביהמ"ש המחוזי וחסר לה הבסיס העובדתי. לביסוס זה היה המערער צריך לדאוג ע"י בירור העובדות הדרושות בדרך הבאת ראיות וכל אי בהירות הקיימת עתה מפני שהעובדות לא הובהרו דיין יש לזקפן לחובת המערער.
ב. לגופו של ענין אינו דומה מקרה זה למקרה בו קנה הנושה את הרכוש הממושכן בלי הסכמת הערב. משמעותו של ההסכם היתה ששולביץ ירכוש את כל הזכויות בספרים רק אחרי סילוק יתרת החוב המגיעה לבנק. נוכח הוראות אלה אין ממש בטענת ב"כ
המערער שהבנק מכר את הספרים הממושכנים לשולביץ באופן ששלל מן המערער את זכות הסוברוגציה שלו.
ג. ההסכם עם שולביץ לא שנה את תנאי הערבות של המערער, לא גרם נזק למשכון ולא הרע את מעמדו של המערער ומשמעותו היתה שבמקום להוציא את המשכון למכירה ע"י פניה לביהמ"ש הסכים הבנק שהמשכון ימומש בדרך פרטית.
ד. יש להבחין בין פגיעה במשכון העשויה לשחרר את הערב ובין מימוש המשכון על חשבון החוב שאין בה פגיעה במשכון אלא שימוש בו למטרה שלה הוא נועד מלכתחילה. על המערער היה להוכיח את טענתו שדרך המימוש של המשכון שננקטה בהסכם נגדה את התנאים המקוריים של המשכון ואת זה הוא לא הוכיח.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, לנדוי. 20.3.68).
בג"צ 361/67 - אברהם גולדנברג ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'.
*הפעלת חוק החנינה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
נגד העותרים הוגש כתב אישום שהכיל 433 פרטי אישום של עבירות מרמה, סחיטה ועושק בסכום העולה על 100 אלף ל"י כך שלגבי כתב האישום כולו אינו חל חוק החנינה. ביהמ"ש ציוה להפריד מכתב האישום 75 פרטי אישום שבהם ידון בנפרד. סכום הכסף ב-75 פרטי אישום אלה אינו מגיע לכדי 100 אלף ל"י. הסעיף בחוק החנינה הנוגע לעניננו אומר כי החוק לא יחול "כשהעבירה או העבירות שצורפו בכתב אישום אחד נוגעות לנושא או לנושאים ששווים הכולל הוא 100 אלף ל"י". בביהמ"ש המחוזי טען ב"כ העותרים כי מכיון שביהמ"ש הפריד 75 פרטי האישום חלה החנינה וביקש לבטל את ההליכים, ב"כ התביעה טען לעומת זאת כי די בכך שכתב האישום הוא על למעלה מ-100 אלף ל"י כדי שהחנינה לא תחול. ביהמ"ש החליט בהחלטת בינים להמשיך בהליכים. בעקבות זאת פנה ב"כ העותרים ליועץ המשפטי שהוא יעכב את ההליכים אך הוא דחה את הבקשה לאחר שעיין בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. נגד היועץ המשפטי פנו העותרים לבג"צ.
החלטה - השופט כהן:
א. אין מקום להבחין בין החלטות בינים של ביהמ"ש על טענות מקדמיות אחרות לבין החלטותיו לענין תחולת חוק החנינה. בכל אלה החלטת ביהמ"ש היא החלטה שיפוטית שנעשתה בתורת החלטת בינים בהליכים פליליים התלויים ועומדים לפניו ואין לבג"צ סמכות להזקק לעתירה לביטול החלטה כזו כאשר ביטולה מצוי בסמכותו של בימ"ש אחר, הוא ביהמ"ש לערעורים פליליים.
ב. בג"צ לא יתן יד לעקוף את החוק המונע ערעור על החלטות בינים במשפט פלילי ע"י תהליך של פניה אליו. מתן אפשרות של ערעור על החלטות בינים במשפט פלילי שייכת למחוקק ולא לביהמ"ש. יש להעדיף את המצב בו אין ערעור על החלטות בינים והמשך המשפט הפלילי במהירות אם גם נגרם עינוי הדין, כנגד הפירצה אשר ערעורי הבינים עשויים לפרוץ ברציפות הדיון הפלילי ובמהירותו.
ג. נכון שהסמכות לעכב הליכים היא בידי היועץ המשפטי והרשות נתונה בידי נאשם לעתור לבג"צ בענין עיכוב הליכים. במה דברים אמורים - בהחלטת היועץ המשפטי שאינה זהה עם החלטת בינים שנעשתה בידי בימ"ש באותם ההליכים. כשהפניה ליועץ המשפטי באה כדי לעקוף את הדין המונע ערעור על החלטת בינים לא יזקק לכך הבג"צ. נכון שהסמכות ליועץ המשפטי לעכב הליכים אינה מוגבלת ע"י כך שהעילה כבר נבדקה ע"י ביהמ"ש ונמצאה לא מספיקה, אולם המחוקק לא התכוון לעשות את היועץ המשפטי
ערכאת ערעור על החלטות ביהמ"ש, ויצדק היועהמ"ש בסרבו לדון בעיכוב הליכים כאשר ביהמ"ש כבר החליט שאין מקום לעכבם.
ד. לגופו של ענין צדק ביהמ"ש המחוזי בסרבו לעכב את ההליכים משום שחוק החנינה לא חל על המקרה. החנינה אינה חלה כאשר "העבירות שצורפו בכתב אישום אחד" עולות על 100 אלף ל"י. כאן כולל כתב האישום פרטים העולים על הסכום הנ"ל ואף אם הסכום שבו דן ביהמ"ש לאחר ההפרדה נמוך מכך לא תחול החנינה.
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. עוה"ד אדרת ושטיינמן לעותרים. עו"ד ברסלע למשיבים. 10.3.68).
המ' 12/68 - צבי פיינשטיין נגד רישרד קוך
*צו מניעה נגד מטרד (בקשה להרשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי שנדונה כערעור - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב ביקש צו מניעה נגד המערער שמטרתו למנוע שימוש בקומה בבית כבית ספר. בימ"ש השלום החליט שיש מקום לבטל סופית את צו המניעה שהוצא "לא בגלל... שהרעש מבית הספר נעלם לחלוטין אלא... כי המבקש עשה מה שדרוש באופן סביר... על מנת להקטין את המטרד בממדים סבילים". ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת בימ"ש השלום. ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. הקריטריון לצורך צו מניעה איננו אם בעל המטרד עשה מה שדרוש, כי מציאותו של המטרד אינה נמדדת בכמות המאמצים שגורם המטרד מבצע כדי לסלקו.
ב. המכריע הוא אם הרעש הבוקע מבית הספר מהוה מטרד או לא. למסקנה בענין זה מגיע ביהמ"ש לאחר שהוא מעריך את העובדות שהוכחו בפניו. בנוגע להערכה אין ביהמ"ש לערעורים במצב פחות נוח מאשר השופט שדן בענין, ולכן יכול ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנה השונה ממסקנת בימ"ש השלום.
ג. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה לקבוע מידיעתו כי הצבת שלטים בפרוזדורי ביה"ס בהם נדרשים התלמידים לשמור על השקט ונוכחותם של המורים בשעת ההפסקות לא תמנע את הרעש מצד התלמידים. השופטים הם אנשים המעורים בחיי הצבור ויודעים מה טיבו וטבעו של ילד ישראלי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד אהרן כהן למבקש, עו"ד כרם למשיב. 6.3.68).
ע.א. 9/68 - בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ נגד איבגי מסעוד ואח'.
*שכ"ט עו"ד המערער הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים על סכום של למעלה מ-18 אלף ל"י. המשיבים לא בקשו רשות להתגונן וניתן נגדם פסק-דין על סכום התביעה בתוספת אלף ל"י הוצאות ושכ"ט עו"ד. ההוצאות היו 465 ל"י, ונמצא ששכר-הטרחה שנפסק הסתכם ב-535 ל"י בלבד. הערעור על הסכום הנמוך של שכ"ט עו"ד נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי בהעדר נסיבות מיוחדות אין לסטות מן הכלל שאם זכה בעל דין במשפט, זכאי הוא לכך שבעל הדין שכנגד ישפה אותו על כל ההוצאות שהוצרך להוציא, לרבות שכ"ט עו"ד לפי התעריף המינימלי של לשכת עורכי-הדין.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד ארדשטיין למערער, 12.3.68).
ע.פ. 41/68 - אביטל ניר פז נגד מדינת ישראל.
*חומרת עונש המערער, בהיותו בשירות במשטרת ישראל ובהיותו במדים כשהוא מזויין בתת- מקלע, שדד יחד עם קבוצת חיילים, מספר תושבים ערביים במזרח ירושלים. הוטל עליו עונש של שנתיים מאסר שמתוכן שנה אחת על תנאי. ערעורו על חומרת העונש נדחה.
לעומת העונש המירבי של 20 שנות מאסר הקבוע בסעיף החוק שבו הואשם, העונש שהוטל על המערער איננו חמור כלל ועיקר, אות הוא שביהמ"ש דלמטה כבר התחשב בכל הנסיבות לקולא. מעשה השוד הטיל כתם על שם המדינה, והשימוש בנשק שהיה בידו כשוטר משקלו חמור.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד עליאש למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 11.3.68).
ע.פ. 86/68 - אלברט צרפתי נגד מדינת ישראל.
*חומרת עונש ביום 12.10.67 נדון המערער ל-3 שנות מאסר עקב עבירות התפרצות וגניבה. ביום 18.1.68 הורשע בעבירת זנות והוטלה עליו שנת מאסר כעונש מצטבר ל-3 שנות המאסר הקודמות. המערער טוען נגד הקביעה שמאסר שנה יהיה מצטבר באשר מן הראוי היה להביא עבירה זו בחשבון כשנדון ל-3 שנות מאסר, כאמור. ערעורו נדחה שכן בעמדו לדין בשל עבירות התפרצות וגניבה ידע כי קיים ועומד נגדו אישום בעבירת זנות והוא לא בקש שיביאו את העבירה הנוכחית בחשבון. בהתחשב ברשימת ההרשעות הקודמות של המערער אין מקום להקל בענשו.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - השופט זוסמן. המערער לעצמו. עו"ד גב' בניש למשיבה. 5.3.68).
בג"צ 69/68 - יעקב וייראוך נגד מנהל מקרקעי ישראל.
*טענה נגד תשלום דמי הסכמה למינהל מקרקעי ישראל העותר חכר מהמינהל חלקת אדמה ועליה בנה בית. בהתאם להסכם החכירה אסור לחוכר להעביר את זכויותיו מבלי לקבל מראש הסכמה בכתב מאת המחכיר. כאשר בקש להעביר את זכות החכירה נדרש ע"י המינהל לשלם דמי הסכמה. העותר שלם את דמי ההסכמה תוך שמירה על זכויותיו ועתה הוא מבקש התערבות הבג"צ שיקבע שאין לתשלום הנ"ל בסיס חוקי.
הבקשה לצו-על-תנאי נגד המנהל נדחתה שכן תביעת העותר היא תביעה לתשלום סכום כסף שביהמ"ש המחוזי ובימ"ש השלום מוסמכים לדון בה ובפני בתי-משפט אלה יוכל העותר להעלות כל השגה בין שהוא מבקש לבססה על הוראות החוזה ובין על מקור אחר.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - השופט זוסמן. 5.3.68).
ע.פ. 1/68 - שלמה בן-שמעון טובול נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש המערער הורשע בארבע פריצות ובגניבת רכוש בערך של 60 אלף ל"י וכסף מזומן בסכום של 7,000 ל"י. הוטל עליו עונש של 6 שנות מאסר. המערער טען נגד חומרת העונש ואגב כך גם נגד הממצא העובדתי שעם הסחורות לקח גם כסף מזומן. ביהמ"ש העליון החליט שאין הוא יכול להתערב בממצא העובדתי המבוסס על עדות המתלוננים שהיתה מהימנה על השופט. לנוכח עברו הפלילי של המערער והעובדה שבצע את העבירות בהיותו משוחרר ממאסר קודם על-פי הרשיון, לא התערב ביהמ"ש גם במידת העונש שהוטל על המערער.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, הלוי. עו"ד בירגר למערער, עו"ד חסיד למשיבה. 10.3.68).
בג"צ 22/68 - יהושע בן-דוד בן-עזיז נגד היועץ המשפטי.
*עתירה בבקשת דיון בפני הרכב של שלושה שופטים
העותר הועמד לדין בפני ביהמ"ש המחוזי בהרכב של שלושה שופטים על החזקת סמים מסוכנים. לפי סעיפי האישום יש בידי היועץ המשפטי שיקול דעת להעמיד את הנאשם לדין בפני ביהמ"ש המחוזי בהרכב של שלושה או בפני דן יחיד או בפני בימ"ש השלום. אלמלא הועמד העותר לדין בפני הרכב של שלושה היה העותר זוכה מן החנינה, ומכיון שהועמד לדין בפני הרכב של שלושה אינו זוכה מן החנינה. העותר קובל על כך, והוא מצביע על מקרה אחר בו הועמד אדם לדין בפני דן יחיד למרות שלדעתו הנסיבות אצלו יותר קלות. העותר קבל מהיועהמ"ש הסבר מפורט למניעים שגרמו לעמדת פרקליטות המחוז בענין זה. העתירה נדחתה שכן הענין נמצא כולו בידי היועהמ"ש ונציגיו, ולא יתכן שבג"צ ייטול לעצמו את הסמכות להיכנס מראש לבירור הנסיבות מסביב לאישום שהוגש נגד העותרים לעומת הנסיבות של אישום אחר. אין כל טענה שעמדת התביעה נובעת מחוסר תום-לב.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, הלוי. עו"ד פפקין לעותר, עו"ד חשין למשיב. 10.3.68).