בג"צ 29/68 - חברת חלקות וכו' נגד עירית רמת-גן.
*תשלום ארנונה של חלקה שנועדה להפקעה לפי תכנית מתאר.(התנגדות לצו-על-תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
החברה העותרת היא הבעלים של חלקה ברמת-גן, והעותר השני (להלן העותר) הוא קבלן במקצועו שרכש את השליטה על החברה כדי להקים בנין. כאשר רכש את השליטה על החברה אפשר היה לבנות על החלקה, אך כאשר בא לבנות התברר לו כי הוכנה בינתיים תכנית מתאר מקומית שלפיה נועדה החלקה להפקעה ולכן לא יוצא לגביה היתר בניה. לאחר שפורסמה הודעה ברשומות בקשר לתכנית פנה העותר למשיבה בבקשה לפי סעיף 79 לחוק התכנון והבניה לתת לו פטור מלא מתשלום המיסים בגין החלקה. מועצת העיריה החליטה לא לוותר על הארנונה לאור העובדה שועדת העררים מתחשבת במצבנכסים בעת שהיא דנה בערר על שומת הנכס. על החלטת המועצה הוגשה העתירה בטענה כי המועצה חייבת לפטור ממס, ולא רק רשאית, בגין חלקה הנועדת להפקעה.
החלטה - השופט מני:
א. לענין הערכת השווי של אדמה לצורך ארנונה חייבת ועדת העררים לעניני שומה להביא בחשבון את הגורם של סכנת ההפקעה הכלולה בתכנית מפורטת על שוויה של האדמה.
ב. בהתאם לסעיף 79 לחוק התכנון והבניה רשאית רשות מקומית, אך אינה חייבת לתת פטור מלא או חלקי מתשלומי מיסים מקום שהוגבלו זכויותיו של פלוני בקרקע מכח תכנית מתאר שהועדה המקומית החליטה על הכנתה. לרשות המקומית ניתן שיקול דעת בענין זה וכל עוד לא הוכרע סופית ייעודה של החלקה הנדונה רשאית היתה המשיבה במסגרת שיקול הדעת לקחת בחשבון את העובדה שועדת העררים מתחשבת בגורם של סכנת ההפקעה ולסרב לתת לעותרים לעת עתה פטור ממיסים.
ג. המגבלות החלות כיום על החלקה אמנם גורמות לירידת ערכה ומחייבות שירידת ערך זו תשתקף בקביעת השווי לצרכי ארנונה, אולם בסופו של דבר גם אם החלקה תופקע יקבלו בעליה פיצויים בשיעור ערכה בזמן ההפקעה ועל כן אין לומר כי החלקה משוללת כל ערך בשוק ועל כן גם אין לחייב פטור מוחלט של מסים לגבי החלקה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. עו"ד שרגא בן-עמי לעותרים, עו"ד יחיאל למשיבה. 28.3.68).
בג"צ 223/67 - שבתי בן דב נגד שר הדתות.
*חופש הגישה של יהודים להר הבית.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותר הגיש בקשה לבג"צ שיורה לשר הדתות להראות טעם "מדוע לא יבטיח שהפיקוח על הכניסה להר הבית יהיה בידי אנשים שענינם הוא בשמירה עליו כמקום קדוש לבני דת ישראל" וכן "מדוע לא ינקוט את הצעדים הדרושים לשחרור הכניסה להר הבית מן התלות בהצגת כרטיס או בתשלום כלשהו". לצורך עניננו יש לציין את חוק השמירה על המקומות הקדושים הקובע בסעיף 1 שבו כי "המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות". בעתירתו עמד העותר
על קדושתו של הר הבית ליהודים וזכויות בני דת ישראל להר הבית כפי שזכויות אלה משתקפות בסעיף 1 לחוק הנ"ל. וכן טען כי היו מקרים שבהם השומרים על הר הבית לא התיחסו בכבוד הראוי לקדושת המקום.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. אשר לשחרור הכניסה להר הבית מתשלום - רוב השערים פתוחים לכניסה ללא תשלום פרט לשער אחד שעל יד משרדי הנהלת ההקדשות של המוסלמים שבו נדרשים אלה שאינם מוסלמים לשלם עבור הכניסה. הסדר זה מעיד כי זכותם של בני דת ישראל לחופש הגישה להר הבית לא נפגעה.
בהתחשב בעובדה שטרם נקבעו סופית סדרי הגישה להר הבית אין לומר כי ההסדר של "כרטיס ותשלום" עבור כניסה בשער אחד יש בו כדי לפגוע ברגשותיו של יהודי אל קדושת הר הבית.
ב. אולי יש מקום לטעון הפליה באשר יהודי צריך לשלם עבור כניסה באותו שער ואילו מוסלמי אינו צריך לשלם, אך העותר לא טען הפליה אלא טען נגד היעדר חופש גישה ולנוכח המצב אין מקום לטענה זו.
ג. אשר להצבת שומרים שעינינם בשמירת המקום כמקום קדוש לבני דת ישראל - השומרים הניצבים במקום ובכניסות הם חיילי ישראל ושוטרים, הסעד שהעותר מבקש הוא בעל אופי כללי וסתום והלכה פסוקה היא שאין הבג"צ מעניק סעד בעל אופי כה כללי כפי שנתבקש להעניק במקרה זה. העותר לא ביקש לצוות על שר הדתות לעשות פעולה מסויימת כלשהי או להימנע מעשית פעולה מוגבלת כזו אלא סעד כללי לנקוט בצעדים לשמירה חיובית על הר הבית כמקום קדוש ליהודים. סעד כה כללי אין הבג"צ יכול להושיט. (מ"מ הנשיא זילברג הוסיף לפסה"ד הנ"ל על חובת השמירה על הר הבית כפי שהדבר משתקף במקורות התלמודיים).
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, כהן, קיסטר. עוה"ד ינובסקי לעותר, פרקליט המדינה בר ניב ועו"ד חשין למשיב. 27.3.68).
ע.פ. 6/68 - עומר אבו רביע נגד מדינת ישראל
*הוכחת הכוונה וההחלטה להרוג באישום לפי סעיף 214(ב) והנסיבות להרשעה לפי סעיף 214(ג).
(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים כספי, ידיד הלוי ודורי) בת.פ. 446/66 - הערעור נתקבל),
העובדות:
לאחר סכסוך הופיעו המערער ואחרים בביתה של המנוחה סעדה חמד, והמערער דקר את המנוחה בסכין שלוש דקירות, שאחת מהן במרפק גרמה למותה בעקבות שטף דם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח לפי סעיף 214(ב) לאחר שלדעתו הוכחו שלושת היסודות הדרושים להוכחת כוונה תחילה, והם: החלטה להרוג, הריגה בדם קר וללא קינטור והכוונה להרוג. לא היתה כל הוכחה ישירה שהמערער החליט להרוג את המנוחה, וביהמ"ש הסיק את קיומו של יסוד זה מנסיבות המקרה, דהיינו: המכשיר בו השתמש המערער, מספר הדקירות, מקומות הדקירה ומידת הכח בה השתמש המערער. על קביעת ביהמ"ש המחוזי ערער המערער ואילו ב"כ המשיבה בקש כי במידה ואין מקום להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 214(ב) הרי לפי חומר הראיות יש מקום להרשיעו לפי סעיף 214(ג).
החלטה - השופט קיסטר:
א. אמנם הליכתו של הנאשם ואחרים לבית המנוחה והמכשירים שלקחו אתם מוכיחים
שלא היה זה "ביקור נימוסין" אלא שהלכו לסדר חשבונות, אך מהליכה זו בלבד אין להסיק שהלכו להרוג מישהו, אלא שהיו מוכנים ורצו לפגוע במישהו ממשפחת המנוחה פגיעה גופנית רצינית.
ב. מתוך צורת ההתנפלות, מספר הדקירות וחוזקן אין להגיע למסקנה בדבר כוונת המערער להרוג מישהו. יש לזכור כי מתוך שלוש הדקירות שהמנוחה נדקרה רק הדקירה במרפק היתה פאטאלית, וקשה לומר שהדוקר במרפק יכול היה להבין שעל-ידי זה יגרום למות הנפגע. אכן, אילו נכנס המערער והיה דוקר את שלוש הדקירות כאחת, היה ניתן ללמוד מהמכשיר, ממספר הפגיעות ועוצמתן על כוונה להרוג ועל הכנה. אולם כאן התפתח מאבק והפגיעות לא היו בבת אחת והיו תוך כדי מאבק. מכאן אי אפשר להסיק כוונה או החלטה להרוג.
ג. אין גם מקום להרשיע את המערער לפי סעיף 214(ג) בשל גרימת מוות בזדון תוך כוונה לעבור עבירה או כדי להקל את עשיית העבירה או ביצוע העבירה. שוב משום שהתמונה מעורפלת וסדר האירועים אינו ידוע ולכן קשה לקבוע מסמרות. לא ידוע מתי נדקרה המנוחה לראשונה ואין גם יסוד לקבוע כי מה שעשה המערער עשה בהתכוונו להקל עשיית עבירה או בבצעו עבירה אחרת.
(על יסוד הנ"ל הוחלף סעיף האישום להריגה, ובהתחשב בחומרת המעשה הוטל על הנאשם העונש המירבי של 20 שנות מאסר).
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד הייק למערער, עו"ד בך למשיבה. 28.3.68).
ע.א. 568/67 - משה מישאלוף נגד יעקב ברטל.
*תחולת חוק הגנת הדייר בבנין חדש כשהדבר לא פורש בחוזה ושינוי מעמדו של הדייר בהסכמה הדדית.(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופטים הרפזי, ארליך, גרשוני) בע.א. 69/67 - הערעור נדחה ברוב דעות).
העובדות:
המשיב השכיר למערער ביולי 1958 מחסן וקבל אלפיים ל"י דמי-מפתח. המחסן נמצא בבנין שבנייתו הושלמה לאחר 1.4.54, והשכרתו למערער היתה השכרה ראשונה אחרי תחילתו של חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים) תשט"ו-1955. בהתאם לחוק זה לא חלים חוקי הגנת הדייר על מושכר שבנייתו הושלמה לאחר 1.4.54 והושכר לראשונה אחרי תחילתו של חוק זה והדבר פורש בחוזה השכירות. בחוזה השכירות שבין הצדדים מיום 24.7.58 נמצא סעיף הקובע שהבניה הושלמה לאחר 1954 וכו' אולם בימ"ש השלום קבע כעובדה כי ציון מפורש זה הוסף לחוזה השכירות לאחר החתימה על החוזה וכי המערער הוטעה כשנשללו ממנו חוקי הגנת הדייר. בתום השנה הראשונה לשכירות נחתם בין הצדדים הסכם חדש ובו צויין שוב שהדירה נבנתה לאחר 1954 וכו' וכי המערער אינו מוגן ע"י חוק הגנת הדייר, והפעם היה השוכר ער לתוספת סעיף זה. כמו כן הוסף בחוזה החדש כי אלפיים הל"י שניתנו כדמי-מפתח יהוו פקדון ויוחזרו למערער עם עזבו את המושכר. חוזים דומים נחתמו ע"י הצדדים מדי שנה עד שב-1965 עם תום תקופת השכירות האחרונה תבע המשיב את פינויו של המערער מהמושכר. בימ"ש השלום קבע כי אין ספק שבעת עריכת ההסכם החדש ידע הדייר כי הוא מפסיד את הגנתו וקבל תמורה בעד ויתורו על המעמד שרכש. על יסוד כך פסק בימ"ש השלום את פינויו של המערער מן המושכר. ביהמ"ש המחוזי אישר את צו הפינוי, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט מני (דעת מיעוט):
א. לפי חוק הגנת הדייר בנינים חדשים תשט"ו-1955 שלושה הם התנאים החייבים להתמלא כדי להוציא את השכירות מכלל תחולתם של חוקי הגנת הדייר: שהמושכר נמצא בבנין שהושלם לאחר 1.4.54; שהושכר לראשונה לאחר תחילתו של אותו חוק ושהדברים האלה פורשו בחוזה השכירות. לפי ממצאו של בימ"ש השלום לא נתמלא
בחוזה השכירות הראשון התנאי השלישי דלעיל והמסקנה המשפטית הבלתי נמנעת היא שעל המושכר הזה ולגבי המשכיר הזה חלים חוקי הגנת הדייר.
ב. מכיון שכך הסכמתו של המערער לפנות את המושכר עם כלות תקופת השכירות החוזית אינה תופסת מאחר והגנת דיירות הניתנת לדייר מטעם החוק אין הדייר רשאי לוותר עליה או להתנות עליה בחוזה.
השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. סעיף 15(א) לחוק הגנת הדייר תשט"ו-1955 נותן את הגנת החוק לדייר המחזיק במושכר לאחר שתמה תקופת השכירות. אין הוא מונע עשיית חוזה חדש בתום תקופת השכירות הראשונה אם החוזה החדש אינו מנוגד לחוק.
ב. בבתים ישנים נוגד ויתור על הגנת הדייר בדרך-כלל את החוק, ומשום כך רואים בו התנאה על החוק שאין לה תוקף. לא כן לגבי בנינים חדשים שבהם החוק מאפשר חוזה שבו מוציאים שכירות מתחולת הגנת הדייר, ודבר שניתן לעשותו במסגרת החוק אין לראות בו התנאה על החוק בין שההסכמה על כך באה עם כניסתו של הדייר למושכר ובין שהיא באה באיזה מועד יותר מאוחר.
ג. מובן ששינוי מעמדו של הדייר יכול להיעשות רק בהסכמתו המלאה וללא שמץ של הטעייה מצד בעל-הבית, ובמקרה דנא אכן היתה הסכמה מלאה כזו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. 26.3.68).
ע.א. 447/67 - שלמה בן-אברהם נגד שמחה פרבשטיין ואח'.
*חתימת ערבות כשנעדרות המלים "בון פור אוול". (ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 358/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב השני, להלן קנטור בקש הלוואה מהמערער, ועל השטרות הציע כערב את בעל קולנוע "עצמון", להלן המשיב. המשיב חתם על השטרות אך בלא ציון המלים "בון פור אוול", או לשון ערבות כלשהו. המשיב טוען כי הוא חתם כמסב ומכיון שהמערער לא נקט בהליכים שצריך היה לנקוט כדי לחייב אותו כמסב, הרי הוא פטור מחבותו, ואילו המערער טען כי חתימת המשיב היתה חתימת ערבות. בשיחה בעל-פה הודה המשיב כי חתימתו היתה חתימת ערבות. ביהמ"ש המחוזי קבל את טענת המשיב שהוא חתם כמסב ועל כך הערעור.
החלטה - השופט הלוי:
א. כדי שאדם יתחייב כערב צריכות להיות הוכחות ברורות שהוא נתכוון לחתום כערב אם בכתב ואם בעל-פה ואם על-פי נסיבות המקרה. לא הלשון שבה משתמש אדם בשעת החתימה קובעת אם הוא אחראי כערב אלא הכוונה המלווה את החתימה, משמודה הוא שחתם כערב אף אם אין הודאתו מוכחת בכתב הרי זו חתימת ערבות. די בעדותם של עדים מהימנים שבפניהם הודה הנתבע שחתם על השטר בתורת ערב.
ב. אין להסיק את כוונת החותם מנסיבות כלליות שהשתמעו לשתי פנים אך כאן הודה המשיב בפני עדים מהימנים כי חתם כערב ומכיון שכך יש לחייבו כערב.
ג. גם לשיטה הגורסת במקרים כגון אלה ערבות לפי המג'לה הוכחה ערבותו של המשיב
כלפי המערער שכן הוכח קשר ערבות ישיר בין המשיב והמערער - נפרע השטרות - שלא סיחרם לאחר.
קנטור - עושה השטרות לפקודת המערער - שהחתים את המשיב על השטרות ומסרם למערער פעל בעליל כשלוחו של הערב כלפי הנפרע.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, הלוי. עו"ד גרסטל למערער, עו"ד טויסטר למשיב. 27.3.68).
בר"ע 51/68 - עמרם רגב ואח' נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'.
*זכויות הצבעה במינוי נאמן בפשיטת רגל. באספת נושים של פושט-רגל נבחר נאמן בקולו של נושה אחד התובע סכום של 400 אלף ל"י ואשר סכום זה גדול הרבה יותר מאשר תובעים כל שאר הנושים. הנושים האחרים מתרעמים על כך ששיעור החוב הכריע בבחירת הנאמן. טענתם נדחתה שכן בהתאם לפקודת פשיטת הרגל הולכים בבחירת נאמן אחר סכום החובות ולא אחר מספר הנושים. צדק גם כונס הנכסים כאשר הוא עצמו בא במקום ועדת הבקורת כשאיש מבין הנושים באסיפת הנושים לא בקש לבחור בועדת בקורת.
(בפני השופט זוסמן. עו"ד שרון למבקשים. 20.3.68).
ע.פ. 5/68 - אברהם בן-חיים מזרחי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירות מרמה).
המערער נדון ל-3 שנות מאסר בשל שורה של עבירות מרמה. הוא נתן שיקים דחויים ללא כיסוי על סכום של 200 אלף ל"י וקבל תמורתם סחורות. המערער שהינו חשמלאי הסתבך בעסקי מסחר והגיע למימון עסקותיו בדרך ביצוע העבירות הנ"ל. לנוכח חומרת המעשים וההיקף הכספי הגדול של העיסקות אי אפשר היה להטיל על המערער עונש קל יותר מאשר הוטל.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, הלוי. עו"ד סנובסקי למערער, עו"ד חסיד למשיבה. 10.3.68).
ע.פ. 42/68 - יהושע בן-עזוז נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירות זנות).
המערער הורשע בשידול למעשה זנות של קטינה ובסרסרות ונדון ל-3 שנות מאסר. ערעורו על ההרשעה נדחה שכן היה סיוע מספיק לעדות הנערה עצמה, וכן הוכחה הסרסרות בכך שקבל המערער מלקוחותיה של הנערה כסף. בכסף זה אין לראות בו שליח של הנערה אלא כסף זה היה בשליטתו. אשר לעונש - הרי אפילו נכון שהקטינה כבר היתה מושחתת כאשר נפלה לידי המערער בגיל שלוש-עשרה וחצי יש לראות במקרה מזעזע זה של ניצול גופה של קטינה שחיתות מוסרית רבה מאוד ואין מקום להמתקת הדין.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד פפקין למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 12.3.68). ע.פ. 19/68 - מדינת ישראל נגד סלח אבו ראס.
*חומרת העונש (אינוס ונסיון רצח).
הנאשם נמצא אשם על-פי הודאתו באינוס, במעשה סדום ובנסיון לרצח בכך שאנס את המתלוננת בה 17 וחצי מקיבוץ בית-השיטה, זרק אותה לבור לאחר שקשר את ידיה ולאחר מכן זרק עליה אבן כדי לוודא שנהרגה. המתלוננת רק בנס ניצלה ממוות. הנאשם נדון ל-4 שנות מאסר. ערעורו של הנאשם על חומרת העונש נדחה. מאידך נתקבל ערעורה של
המדינה על קולת העונש, ועל הנאשם הוטל העונש המירבי של 20 שנות מאסר. ביהמ"ש ציין כי בדרך כלל אין בתיהמ"ש נוהגים להטיל את העונש המירבי הקבוע בחוק אך אין החוק צריך להישאר אות מתה שכן הוא מבטא את רצונו של המחוקק. מעשי הנאשם במקרה זה של ביצוע פשעים חמורים מצדיקים ענישה בכל חומר הדין.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט הלוי. עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד שוכרי למשיב. 18.3.68).
בג"צ 77/68 - אליהו מאיר לוי נגד יו"ר משרד ההוצאה-לפועל ואח'.
*גודל תשלומים של חייב כפי שנקבעו ע"י יו"ר ההוצל"פ העתירה מופנית כלפי המשיב הראשון שהורה כי העותר ישלם 3,000 ל"י לחודש בארבעה תיקי הוצאה-לפועל. הבקשה לצו-על-תנאי נדחתה. טענת העותר שלא היתה בפני יו"ר ההוצאה-לפועל ראיה ברורה לקביעת יכולתו לשלם את חובותיו אפילו יש לה יסוד, הרי אשם בה העותר עצמו שלא הראה בחקירתו פרטים על היקף העסקים שלו כקבלן בניה. אשר לטענת העותר שהוא חייב לשלם לנושים נוספים תשלומים חדשיים - הרי אם ימציא ליו"ר ההוצאה-לפועל רשימה מפורטת של החובות הנוספים ופרטים ברורים על היקף עסקיו אין ספק כי המשיב יהיה מוכן לעיין מחדש בפניית העותר.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. החלטה: השופט זוסמן. עוה"ד רובוביץ ובר אדון לעותרים.25.3.68).
בג"צ 84/68 - יוסף שבי נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*החלטתו של היועהמ"ש שלא להגיש ערעור על קולת העונש. העותר בקש להוציא צו נגד המשיב שיתן טעם מדוע חזר בו מערעור על קולת העונש שהגיש נגד נח מוזס. העתירה נדחתה. הבג"צ לא יתערב בשיקול דעתו של היועץ- המשפטי אלא במקרים נדירים ביותר. בענין דנא אינה מתעוררת אפילו השאלה אם ראוי המקרה להתערבות בג"צ אם לאו, הואיל ולאחר שהערעור בוטל אין עתה אפשרות ליועץ-המשפטי לחדש את ערעורו אפילו יצווה עליו הבג"צ לעשות כן.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. 28.3.68).
ע.א. 69/68 - קצין התגמולים נגד שבח עודד.
*ערעור לפי חוק הנכים. ועדת העררים קבעה שקיים קשר סיבתי בין עובדת השיתוק שלקה בה המשיב לבין שירותו בצבא. טענת המערער היא שהועדה לא נתנה את דעתה כי בזמן שהמשיב פנה בבקשתו לתגמולים כבר חלף השיתוק הנ"ל כך שהמשיב איננו נכה במובן סעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום). טענת המערער נתקבלה והענין הוחזר לועדה שתתן הזדמנות לצדדים להביא ראיות בדבר נכותו של המשיב היום.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, מני. עו"ד ברנזון למערער. 2.4.68).
ע.א. 10/68 - אהרון אוהבי נגד קצין התגמולים - משרד הבטחון.
*ערעור לפי חוק הנכים. המערער סובל מפגם בלבו, ורופא משרד הבטחון וכן הרופאים שישבו בועדת הערעורים סברו שהמום היה קיים עוד מלפני גיוסו של המערער לצבא. השאלה אם הפגם בלב בא עקב השירות הצבאי היא שאלה רפואית מקצועית וסמכות ביהמ"ש להתערב בהחלטת הועדה מוגבלת לנקודות משפטיות, ונקודות כאלה לא הועלו בערעור.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, הלוי. עו"ד סנובסקי למערער, עו"ד חסיד למשיבה. 10.3.68).
ע.א. 407/67 - פרל אייזנר ואח' נגד שושנה פינקלשטיין ואח'.
*רשות ערעור על החלטת הועדה המיוחדת לפי פקודת האריסים (הגנה) המערערים בקשו מביהמ"ש המחוזי רשות לערער על החלטת ועדה מיוחדת לפי פקודת האריסים (הגנה).
לפי הפקודה אפשר לערער על החלטת הועדה בנקודה משפטית, ברשות ביהמ"ש המחוזי, בצורת אבעיה. בקבלו את ערעור המערערים על דחיית בקשתם לרשות ערעור כנ"ל ציין ביהמ"ש העליון כי בדונו בבקשת רשות לערער על החלטת הועדה המיוחדת אין ביהמ"ש המחוזי צריך להיכנס לעובי הקורה אלא להחליט אם לכאורה קיימת נקודה משפטית הראויה לבירור מלא בפני ביהמ"ש המחוזי בהרכב של שלושה. מתוך החלטת השופט דלמטה נראה שהוא לא השקיף על הענין באור זה אלא ראה עצמו כיושב בעצמו בערעור על החלטת הועדה המיוחדת. לפיכך הוחלט לתת למערערים רשות לערער בפני ביהמ"ש המחוזי בהרכב של שלושה, בשאלות המשפטיות כפי שהותוו בערעור זה ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. 27.3.68).
ע.א. 503/67 - אריה פיין נגד ישראל סולומונס.
*נשיאה בהפסדים כאשר לא נערך הסכם בכתב
המשיב, תושב אנגליה, אמרגן תחרויות של התאגרפות באירופה, ערך הסכם עם המערער, שהוא ישראלי, לעריכת תחרות התאגרפות בישראל. התחרות בישראל נסתיימה בהפסד כספי. בין הצדדים לא נעשה הסכם בכתב לגבי העיסקה הנ"ל, ועתה המחלוקת היא אם לפי המוסכם היה על המערער לשאת בעצמו בכל ההפסדים - כטענת המשיב, או שהמשיב גם הוא היה צריך לשאת בהפסד. ביהמ"ש המחוזי קבל את גירסת המשיב, בהסתמכו על עדויות שהביא התובע שלפיהן אישר המערער בפני העדים כי הוא ישא לבדו בכל ההפסדים. הערעור נדחה שכן הערכת המהימנות של העדים נתונה, כידוע, לשיקול דעתו של ביהמ"ש השומע את העדים וביהמ"ש לערעורים אינו מתערב אלא אם חלה טעות בולטת בשיקול דעתו. כאן אין מקום להתערב בהערכת המהימנות של ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו. עו"ד שמש למשיב. 13.3.67).