תקציר סביר כרך ב' חוברת 3

בג"צ 255/67 - מופלח מסעוד זערור נגד נציבות שרות בתי הסהר.

*זכות לחנינה העותר נדון בשל מעשי התפרצות למאסר וכבר היו לו הרשעות קודמות מאלה שסעיף 1(ג)(4) שולל בגינן את תחולת חוק החנינה. העותר טוען כי העבירות הקודמות נעברו לפני שנים רבות ולכן אין הן צריכות לפגוע בזכותו לחנינה. טענתו נדחתה שכן החוק אינו מגביל את הזמן שבו נעברו העבירות הקודמות ואינו קובע כל התישנות של עבירות לצורך ביטול תחולת החנינה.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. העותר לעצמו, עו"ד ברסלע למשיבים, 17.9.67).

בג"צ 336/66 - בן-ציון ממן ואח' נגד ראש העיר ירושלים ואח'.

*אישור לתחנת מוניות העותרים הם בעלי "תחנת קינג ג'ורג'" של מוניות בירושלים, שעם התקנת רמזורים הועברו מרח' המלך ג'ורג' לרח' ההסתדרות. ברחוב זה היתה תחנת מוניות אחרת של קבוצת "מוניות ירושלים". מטרת העתירה היא להביא לחיסול התחנה של "מוניות ירושלים", ולחילופין להחזיר את העותרים לרח' המלך ג'ורג'. הרשויות המוסמכות אינן מוכנות להתיר החזרת העותרים לרח' המלך ג'ורג' ועמדה זו המודרכת ע"י שיקולי תעבורה מקצועיים לא יבוא ביהמ"ש לסתור.
אשר לחנייה ברח' ההסתדרות אישר ראש העיר בתוקף סמכותו שני מקומות חניה ל"מוניות ירושלים" וארבעה מקומות לעותרים. ברור שראש-העיר השתמש בשיקול דעתו מתוך מניעים כשרים, ואין כל עילה חוקית שתצדיק התערבות הבג"צ בדבר.

(בפני השופטים : לנדוי, מני, קיסטר. 6.9.67).

ע.א. 213/67 - חברה לנכסים ולבנין בע"מ נגד פקיד השומה.

חברה לנכסים ולבנין בע"מ נגד פקיד השומה חישוב פחת על נכס מוחכר.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בעמ"ה 230/66 - הערעור נדחה).

העובדות :
המערערת ערערה בביהמ"ש המחוזי על החלטת פקיד השומה וביהמ"ש המחוזי החליט להכריע, בנפרד מיתר השאלות, בשאלה אם המערערת זכאית לניכוי פחת אף כי לא היא הבעלים של הנכסים שבגינם נדרש הפחת. נכסים אלה הם בבעלות עירית ת"א, זו החכירה אותם למערערת לתקופה של 99 שנה, ובעת ובעונה אחת עם החכרה זו החכירה המערערת לעיריה בחכירת משנה אותם נכסים לתקופה של 10 שנים ולעיריה ניתנה אופציה לרכוש את הנכסים בתום תקופה זו. תמורת חכירת המשנה קבלה המערערת מהעיריה סכומים מסויימים, מקצתם כדמי מפתח ומקצתם כדמי שכירות. המשיב ראה בנ"ל עיסקה מלאכותית וראה בתשלומים ריבית על הלוואה שהמערערת נתנה לעיריה. לחילופין סרב להתיר למערערת ניכויי פחת על הנכסים באשר אינם נתונים לבעלות המערערת. ביהמ"ש המחוזי החליט להכריע תחילה בשאלת הפחת כאמור, וקבע שאין להתיר את הפחת. על כך הערעור.
החלטה:
א. השופט היה רשאי לתת החלטה חלקית כנ"ל ואין זה פס"ד חלקי אלא החלטה בלבד. יתכן שמוטב היה שלא לפצל את הדיון, אך אין הפיצול עולה כדי פגם הדורש התערבות ביהמ"ש.
ב. אם כי בזמן עריכת השומה הצטמצמה המחלוקת לשאלה אם היתה העיסקה מלאכותית אם לאו, הזכות בידי המשיב להעלות בנימוקי השומה שהוא מגיש לביהמ"ש כל נימוק העשוי להצדיק את שומתו.
ג. בהתאם לחוק ניתן להפחית את הפחת רק כשהנישום הוא הבעלים של הנכס. נכון שלפנים משורת הדין ניתן הפחת גם למי שאינו הבעלים ובלבד שמבחינה כלכלית הרי הוא נחשב לבעל הנכס, אולם - ראשית אין בידי ביהמ"ש לחייב את המשיב לנהוג לפנים משורת הדין, ושנית גם לפי אותו כלל אין נותנים את הפחת אלא פעם אחת, ואילו ניתן הפחת לכל חוכר בכל הנסיבות לא יהיה מנוס מלהעניק את הפחת הן לבעלים והן לחוכר, ושלישית, וזהו העיקר, כאן חכרה העיריה בחכירת משנה את הנכסים בחזרה, כך שגם מבחינת דיני היושר ושיקולים כלכליים לא המערערת היא אשר סובלת את הבלאי שהוא בסיס הפחת.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן.עו"ד פוטשבוצקי למערערת, עו"ד רובין למשיב. 10.9.67).

ע.א. 251/67 - בנימין ברכה נגד חיים קפרא וסהר - חברה לביטוח

*אחריות המבטח לנזק שריפה כאשר הנכס המבוטח נמצא שלא במקום הנקוב בפוליסה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יעקבי) בת.א. 1453/65 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער בטח את מכוניתו אצל המשיבה השניה, להלן המשיבה, נגד אש, ובפוליסה תואר הרכוש המבוטח כדלהלן: "מכונית מתוצרת פיג'ו ... בסככת עץ ופחים המשמשים כמוסך והנמצאתבמוסך קפרא". המכונית נשרפה לאחר שהוצאה מן הסככה וחנתה בחצר המוסך תחת כיפת השמיים. תביעת המערערת מחברת הביטוח נדחתה, באשר המכונית נשרפה כשהיא מחוץ למקום שלגביו נעשה הביטוח. על החלטת ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.

החלטה (השופט ברנזון):
א. גם אם נניח שתיאור מקום הימצא המכונית אינו אלא חלק מתיאור הרכוש המבוטח, לא יוכל המערער להיושע. המשיבה בטחה רק את הרכוש המתאים במלואו לתיאור המופיע בפוליסה, ועל כן אין לחייבה לשאת בסיכון של רכוש שאינו מתאים לתיאור זה.
ב. זאת ועוד: שינוי המקום הוא שינוי מהותי המשנה את הסיכון באופן יסודי, שכן מן המפורסמות כי הסכנה של אש משתנה ממקום למקום. שינוי הסיכון שלא על דעת המבטח פוגם בביטוח ופוטר את המבטח מאחריות.
ג. אין זה משנה שהוצאת המכונית מהסככה לחצר נעשתה, לטענת המערער, ע"י בעל המוסך בלי הסכמתו. המבטח התנה את תוקף הביטוח במקום הימצא המכונית, ולגביו לא קובע מאיזו סיבה הועברה המכונית ממקום למקום.
ד. נוסח סעיף הביטוח הנ"ל אינו דו-משמעי וקובע בבירור מוחלט שהמכונית מבוטחת רק כל עוד היא נמצאת במקום שצויין בפוליסה.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני.21.9.67).

ע.א. 101/67 - בנימין הרמן ואח' נגד כרמי דוד.

*חלוקת אחריות בתאונת דרכים בין המזיק והניזק. (ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופטת מ. שמיר) בת.א. 343/65 - הערעורים נדחו).

העובדות:
המשיב רכב באופניים עם מנוע (להלן תילון) והוביל במושב האחורי מטען חורג בניגוד לתקנה 105(א) לתקנות התעבורה. המערער נהג משאית מסוג "סמי טריילר" שארכה כ-15 מ', עקף את המשיבוהקדים להתיישר כך שפגע בתילון והמשיב נפגע. ביהמ"ש מצא את המערער אחראי ב-85 אחוז לתאונה, ואת המשיב ברשלנות של 15 אחוז. שני הצדדים מערערים על מסקנה זו.
החלטה (השופט זוסמן)
א. המשיב רכב על רכב פגיע ולא יציב, ובהובילו מטען חורג לא רק עבר על החוק, אלא גם הגביר את הסכנה שנהג אחר שיחלוף על פניו עלול להזיק לו. זו תרומתו לרשלנות שגרמה את התאונה.
ב. אף אם המשיב חייב היה להיזהר בהיותו רכוב על רכב פגיע, הרי על שכמו של המערער רובצת אשמה שהיא פי כמה כבדה יותר. המשאית שבה נהג אורכה כ-15 מ', הוא ראה את המשיב עם המטען במרחק 150 - 100 מטר, רוחב הכביש די היה בו כדי להשאיר בשעת העקיפה מרחק בטחון.
מידת הרשלנות התורמת היא, כידוע, כמידת אשמתו של הניזק. אין להעלות את חלקו של המשיב בנזק שנגרם, באשר "סגירת" דרכו של המשיב ע"י המשאית בסיום העקיפה תופסת מקום כה נכבד בין גורמי התאונה, שאין להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני.עו"ד חטר-ישי למערערים, עורכי-הדין י. טלגם וי. שפירא למשיב).

ע.א. 203/67 - משה ויטקובסקי נגד מוניש בן -יעקב ואח'.

*אחריות נהג לתאונה הנגרמת כתוצאה מפתיחת דלת המכונית ע"י נוסע. (ערעור על החלטת בינים של ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 3131/67 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער רכב על אופניו ברח' הרצל בתל-אביב, שהינו רחוב חד-סטרי, המשיב נהג בסוסיתא ועצר ליד המדרכה השמאלית של הרחוב. כאשר המערער עבר ליד המכונית, פתחה הנוסעת שישבה במושב הקדמי ליד הנהג את דלת המכונית כדי לרדת, והמערער נפגע. ביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות לתאונה 50 אחוז על המערער ו-50 אחוז על הנוסעת, בעוד שהנהג שוחרר מכל אחריות. המערער טען כי הנוסעת שאלה את הנהג אם היא יכולה לרדת מהצד הימני והנהג הביע את הסכמתו ושהנהג אחראי אף הוא יחד עם הנוסעת לתאונה. על שחרור הנהג מהאחריות נסב הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. הנהג לא הפר כל חובה שבחוק כאשר עצר בצד המדרכה השמאלית בכביש חד-סטרי ורשאי היושב בצד הנהג לרדת לצידו הימני של הרכב אלא שהמחוקק מטיל על היורד לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים. התקנה מחייבת את היורד במקרה כזה לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים, ולא את הנהג.
ב. אשר לאחריות שילוחית של הנהג למעשיה של הנוסעת - אילו פנתה הנוסעת לנהג בשאלה אם בטוח לרדת מן המכונית באותו רגע, ואם תגובתו של הנהג היתה הבעת דעה חיובית לכך, היינו אומרים שהנהג שיתף את עצמו במעשה הרשלני שנעשה ע"י הנוסעת כי היה צריך לבדוק דרך הראי אם בטוח לרדת באותו רגע.
אולם את גורל הטענה בדבר אחריות שילוחית של הנהג, חורץ הממצא העובדתי של השופט, שפניית הנוסעת אל הנהג באה להבטיח שלא ימשיך בנסיעתו עד שהיא תרד מהמכונית, ובכך נדחתה גירסת הנוסעת שפנתה לנהג כדי לקבל דעה אם אין סכנה ביציאתה מן המכונית באותו רגע. אין כל עילה להתערבות בממצא עובדתי זה.
ג. אשר לטענה שאפילו כך לא יצא הנהג ידי חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו כבעל השליטה על מכונית - ייתכנו מקרים שבהם מוטלת על הנהג חובה להשגיח על דרך יציאתו של נוסעו ממכוניתו, או לפחות לתת אזהרה ראויה לנוסע שזה יתנהג בזהירות. אולם בנסיבות המקרה הזה בו היתה הנוסעת אשה בעלת השכלה, שקטה ושקולה, שדה הראיה שלה לכיוון האחורי היה בלתי מופרע, לא חייב היה הנהג להניח שהיא לא תנקוט אמצעי זהירות זה הנדרש מאשה משכילה ושקולה כמוה. על כן אין להוסיף במקרה זה על החובה הסטטוטורית המוטלת על הנוסע עצמו, ועליו בלבד, לפי התקנה הנ"ל.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני.עו"ד שכטר למערער, עו"ד אורן למשיבים 1, 2, עו"ד רייס למשיבה 3. 18.9.67).

ע.א. 98/67 - הנס ליבהר נגד גזית ושחם חברה לבנין ואח'

*המצאת הזמנה למשפט לחו"ל לנתבע תושב חוץ כשנתבע גם תושב ישראל. (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רבינוביץ') בהמ' 154/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער יושב בגרמניה ומייצר שם ציוד מכני. הוא מכר עגורן למשיבה השניה (להלן חברת וולקן),וממנה קבלה המשיבה הראשונה (להלן גזית ושחם) בשכירות את העגורן. נתגלו בעגורן פגמים נסתרים
לאחר שגזית ושחם קבלה אותו, ומחמת הפגמים לא יכלה לנצלו. כתוצאה מכך נגרם לה נזק כספי.
גזית ושחם תבעה את הנזק מוולקן על יסוד היחס החוזי שביניהן ומן המערער על-פי עילת נזיקין של רשלנות בייצור העגורן, לפי סעיף 50 לפקודת הנזיקין.
ביהמ"ש התיר לגזית לבצע מסירת פרשת התביעה למערער בחו"ל, ועל כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. צדק ביהמ"ש דלמטה, כפי שיובהר להלן, כאשר הסתמך על תקנה 467(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה, רשאי ביהמ"ש להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום שיפוטה של המדינה כאשר "האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה", לפיכך אין צורך להתייחס לטענת גזית שהמסירה בחו"ל הינה כדין גם בהסתמך על תקנה 467(9) משום שמעשה הנזיקין בוצע לפחות בחלקו בתחום המדינה.
ב. אין לפסול את ההיתר למסירה לחו"ל משום שהמצהיר מטעם גזית רק איזכר את פרשת התביעה ולא חזר על כל הפרטים בתצהיר. אם די בעובדות שבפרשת התביעה לבסס את הבקשה. לא ייפסל התצהיר מפני שהמבקש לא חזר והעתיק אותן עובדות אל תוך התצהיר.
ג. כדי שהמוזמן בחו"ל יהא "בעל דין דרוש או בעל דין נכון" צריך שתהיה עילת תביעה נגדו, אולם אין צורך שכבר בשלב המוקדם תוכח עילת התביעה ודי בכך שביהמ"ש יהיה משוכנע שלתובע "תביעה ראויה לטיעון" כדי שיראה בנתבע "בעל דין דרוש" וכו'.
ד. כדי להקים עילת תביעה לפי סעיף 50 הנ"ל מחמת אחריות היצרן למצרך שהוצא על ידו לשוק, אין צורך שיהיה דוקא נזק פיזי לגוף או לרכוש, ודי בנזק כספי גרידא. יתכן שאחרי גביית הראיות תהיה לנתבע הגנה טובה בפני התביעה, אבל להלכה אין לומר מראש שתביעה על נזק כספי גרידא אינה ראויה לבירור לפי סעיף 50.
ה. אין לומר שלפי סעיף 3 לפקודת הנזיקין, מעשי הנזיקין המוגדרים בפקודה נותנים עילת תביעה לניזוק רק אם המעשה בוצע כולו או בחלקו בישראל.
ברירת הדין המהותי שעל-פיו תידון תביעה בגין נזיקין שבוצעו בחו"ל תלויה בכללי המשפט הבינלאומי הפרטי הנוהגים אצלנו. סעיף 3 לפקודת הנזיקין קובע את הדין המהותי למעשי נזיקין שאין בהם סממן נכרי. אולם אם כללי המשפט הבינלאומי מפנים מעשה נזק שבוצע בחו"ל לדין המהותי המקומי, אין שום דבר בנוסח סעיף 3 הנ"ל שימנע החלת הדין המהותי של הפקודה על מעשה הנזיקין הנכרי. זאת בתנאי שלביהמ"ש המקומי תהיה סמכות בנדון.
ו. כאשר מבקשים להרחיב את הסמכות של ביהמ"ש לגבי נתבע בחו"ל לפי סעיף 467(8) לתקנות סדרי הדין, אין נפקא מינה מהו מיקומה של עילת התביעה. הביסוס המקומי הנדרש לתביעה בא לפי פיסקה זו מן התביעה נגד נתבע אחר, ורק בדרך זו קונה לעצמו ביהמ"ש את הסמכות לדון גם בתביעה נגד הנתבע היושב בחו"ל.
ז. המבחן הוא - בהנחה ששניהם היו יושבים בארץ, האם היו שניהם צדדים נכונים לתביעה. מבחן זה מתחלק לשניים: אילו ישב הצד הנכרי בארץ האם היה ביהמ"ש מוסמך לברר את עילת התביעה נגדו; באותה הנחה, האם התביעה נגדו היתה ראויה להתברר ביחד עם התביעה נגד הצד היושב בפועל בארץ? המקרה שלפנינו עונה על שתי בחינות אלו גם יחד.

באשר לבחינה הראשונה הכלל הוא שאפשר לברר תביעת "גברא" נגד נתבע הנמצא כאן אפילו בוצע מעשה הנזיקין כולו בחו"ל.
באשר לבחינה השניה של צירוף התביעות נגד השניים, מבחינת דיני הדיון שלנו אין ספק שכלפי שני נתבעים אלה מתעוררות שאלות משותפות העושות את הצירוף לנוח ורצוי.
ח. לביהמ"ש שיקול דעת בענין הזמנת נתבע מחו"ל, וגישת ביהמ"ש חייבת להיות זהירה וכל ספק פועל נגד הזמנת תושב חו"ל להתדיין בארץ. יתר זהירות נדרשת בבקשה המתבססת על תקנה 467(8). במקרה דנא דורשת טובת הענין כי התביעה כולה תתברר בארץ.
ט. העובדה שבין המערער לבין וולקן הוסכם בחוזה כי כל דיון משפטי יתקיים בגרמניה אינה שוללת את כוחו של בימ"ש בארץ ליטול לעצמו סמכות בענין.
לתנאים המגבילים שבחוזה בין המערער ובין וולקן אינה יכולה להיות השפעה ישירה על ענין הסמכות בתביעה בין גזית ושחם והמערער.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני.14.9.67).

ע.א. 313/67 - ברוך חלביה נגד קצין התגמולים, משרד הבטחון.

*תביעת נכה שרות צבאי המערער הגיש תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) והתעוררה שאלה רפואית עובדתית אם נפגע המערער בזמן שירותו ועקב שירותו או לאו. חוות הדעת הרפואיות היו שקולות והועדה קיבלה את דעת הרופא מטעם המשיב שאין קשר בין המחלה לבין השירות הצבאי. הערעור על החלטה זו נדחה, שכן על יסוד חוות הדעת היתה הועדה רשאית להגיע למסקנה שאליה הגיעה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד סיני למערער, עו"ד ברנזון למשיב. 10.9.67).

ע.א. 190/67 - חברת שטרק בע"מ ואח' נגד רגינה זומרמן.

*רשות להתגונן בטענה שיש הסכם לתאריך פרעון שטרות שלא נקוב בהם זמ"פ המערערת לוותה מהמשיבה סכום כסף תמורה שטרות שלא כללו זמן פרעון. הוגשה תביעה נגד המערערת וזו טענה שזמן הפרעון טרם הגיע בהתאם להסכם שבין המערערת למשיבה. בקשת המערערת לרשות להתגונן נדחתה וערעורה על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי מכח סעיף 9 (א) (2) לפקודת השטרות זמ"פ שטרות ללא זמן נקוב הוא אמנם עם דרישה, אולם בין צדדים סמוכים זה לזה אין החותם מנוע מלהוכיח הסכם אשר לפיו לא ייגבו השטרות בהגיע תאריך מסויים.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. החלטה - השופט זוסמן. 13.9.67).

ע.א. 645/66 - מתתיהו בית הלחמי נגד פקיד השומה תל אביב.

*פסילת הנהלת חשבונות ע"י פקיד שומה המערער עבד במשך זמן ממושך בעסקו של אחר וניהל למעשה את העסק. במשך כשנה קיבל את העסק לידיו תמורת תשלום לבעלים כשכל ההכנסות היו שלו. משנתגלו
ליקויים בהנהלת החשבונות לתקופה שמלפני הזמן שהמערער קיבל את רווחי העסק לא הכיר המשיב בספרים גם לגבי התקופה בה קיבל המערער את הרווחים. ערעורו על החלטת המשיב נדחה. כדי לפתוח את השומה מחדש ולפסול את הספרים אין צורך שהרווח שהופק בתקופה בה לא נוהלו הספרים כראוי יקבל המערער. די בכך שבאותה תקופה בה היו ליקויים בספרים היה המערער מנהל את העסק ואת הספרים, אף שלא הוא נהנה מההכנסה, כדי שיהיה יסוד סביר לסברתו של פקיד השומה שהמערער אינו נאמן על דברו בדו"ח מס ההכנסה.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. החלטה - השופט זוסמן. המערער בעצמו, עו"ד נתן למשיב. 5.9.67).

בג"צ 250/67 - בינה יעקובוביץ נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

*תביעת נכה רדיפות הנאצים התעוררה שאלה אם המערערת חולה במחלת לב וזאת כתוצאה מרדיפות הנאצים. המערערת הביאה עדות רפואית על פגמים בלב ואילו רופא מטעם המשיבים לא מצא כל ממצאים של לקויים בלב. ועדת העררים קיבלה את דעת רופא הרשות המוסמכת והבקשה לצע"ת נדחתה. ועדת העררים בה משתתף רופא שקלה את החומר ומשהיא לא מצאה עילה לסתור את מסקנת הרשות המוסמכת אין הבג"צ מגלה כל עילה להתערב בהחלטותיהם של הגופים הנ"ל.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד ב. גיורא לעותרת. 17.9.67).

בג"צ 183/67 - אסתר קלך נגד המפקח הכללי של המשטרה ואח'.

*שרות צבאי העותרת הגיעה לידי הסדר עם הפוקד בדבר המרת שירותה הצבאי בשרות משטרתי. העותרת התגייסה למשטרה ומשפוטרה עומד המשיב לחייל אותה לכל תקופת השרות הצבאי. התעוררו חילוקי דעות בדבר תוכן המסמך עליו חתמה העותרת בענין הסדר דחית השרות הצבאי תמורת שירותה במשטרה. בקשתה לצע"ת נדחתה שכן היא לא עשתה כל מאמץ להשיג מהצבא את המסמך עליו חתמה. כשיש מסמך כזה אין היא יכולה לבוא לבג"צ ולבקש סעד על יסוד הצהרה לפי מיטב זכרונה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד טריינין לעותרת. 13.9.67).

בג"צ 222/67 - אלברט קופטי נגד נציבות בתי הסהר.

*תחולת חוק החנינה

העותר ביצע שני מעשי התפרצות בזה אחר זה והובא לדין על העבירה הראשונה לאחר שכבר עבר את העבירה השניה ולאחר מכן הובא לדין על העבירה השניה. העונש שהוטל על העותר בשל העבירה הראשונה בוטל לפי חוק החנינה ולדעת המשיב אין החנינה חלה על העבירה השניה וזאת בהסתמך על סעיף 1 (ג)(4) לחוק החנינה השולל את החנינה בגין "עבירה ... שנעברה ע"י אדם שכבר הורשע בשל עבירה" וכו'. החלטת המשיב בוטלה ע"י הבג"צ שקבע כי החנינה נשללת בהתאם לסעיף הנ"ל כאשר העבירה השניה בוצעה לאחר שכבר הורשע וכאן בוצעה העבירה השניה לפני שהעותר הורשע בעבירה הראשונה, אלא שהועמד לדין בנפרד ולא על שתי העבירות בבת אחת. תחולתה של החנינה אינה תלויה בסדר בה הובא הנאשם לדין אלא בסדר בו עבר את העבירות.