תקציר סביר כרך ב' חוברת 30

ע.פ. 437/67 - משה דיילס נגד מדינת ישראל

*גרימת מוות בתאונת דרכים(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.פ. 161/67 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער הורשע בגרימת מותו של הולך רגל שעבר שלא במעבר חציה תוך שנהג באוטובוס בצומת רמזורים בכניסה לחיפה ליד גשר "של". בימ"ש השלום קבע את רשלנותו של המערער בכך שנכנס לצומת כשכבר האור היה צהוב ולכן צריך היה לשים לב לרמזור כדי לצאת מהצומת לפני התחלתהתנועה של מכוניות אחרות, ולא יכול היה לשים לב לכביש. ביהמ"ש המחוזי קבע, בהסכמת התובע, כי המערער נכנס לצומת בעוד האורות ירוקים ורק לאחר מכן נהיה האור צהוב, אך הרשיעו על יסוד חישוב אריתמטי של מידת התקדמותו של הולך הרגל ומידת התקדמות האוטובוס. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בימ"ש השלום ביסס את הרשלנות על הכניסה לצומת ברמזור צהוב דבר שהצריך נסיעה מהירה ותשומת לב מיוחדת לתנועת המכוניות והרמזורים ומנע שימת לב לכביש. משנפלה קביעה זו התמוטטה הנמקת בימ"ש השלום לביסוס רשלנות המערער. נהפוך הוא אם לאחר שנכנס לצומת הפכו האורות לצהובים הרי החוק וגם ההגיון מחייבים שימהר ככל האפשר לצאת מהצומת ואין פלא אם עיקר תשומת לבו של נהג נתון למצב הרמזורים ויתר כלי הרכב שבכביש.
ב. החלטת ביהמ"ש המחוזי לקיים את ההרשעה על בסיס חישוב זמני מעבר הולך הרגל והאוטובוס גם היא אינה יכולה לעמוד. מידת הזמן המדוייקת ואופן הבלימה של האוטובוס הושארו ע"י בימ"ש השלום בספק ודין הוא שהנאשם ייהנה מן הספק. כשההכרעה בין אשם וחף מפשע תלויה בחשבון של שניה או מחצית השניה, ולא היו ממצאים עובדתיים בטוחים השוללים כל אפשרות סבירה של טעות מינימלית בחישוב הזמן והמרחק, זכאי המערער ליהנות מן הספק.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, קיסטר. 31.3.68).

ע.פ. 426/67 - יוסף בארי ואהרן בכר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסיוע לעבירת שוד(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, בנטל וקוארט) בת.פ. 436/67 - ערעורו של בארי נדחה וערעורו של בכר נתקבל ברוב דעות)

העובדות:
שני המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי בעבירת שוד. בארי הורשע שחטף תיק מתיירת עת הלכה בשעות הערב ברחוב. בכר הורשע כמסייע למעשה השוד מאחר שבארי נמלט ממקום העבירה בטנדר שהיה שייך לבכר. אותו יום לפני מעשה השוד העמיד בכר את הטנדר לרשות בארי אך לא היו ראיות אם גם בכר היה בתוך הטנדר עת נמלט ממקום הפשע, בכר נתן אליבי לשעת ביצוע העבירה שהוכח ככוזב וכן טען כי הטנדר נגנב ממנו אך גם זה הוכח ככוזב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בכר נתן לבארי את הטנדר "לבצוע העבירה הנדונה". ערעורו של בארי על הרשעתו ועל חומרת העונש של 4 שנות מאסר נדחו. בכר ערער גם הוא על הרשעתו.
החלטה - השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. אן7 להרשיע אדם כמסייע לעבריין העיקרי אלא אם גם אצלו היתה קיימת כוונה פלילית. בדרך כלל צריכה הכוונה להיות מכוונת לאותה עבירה שבוצעה, ולא לעבירה כלשהי. אם כי במקרים בהם משאיר המסייע "שיקול דעת" לעבריין העיקרי לבחירת שעת הכושר ומקום הכושר להגשמת הכוונה הפלילית המשותפת לשניהם די בכך שלמסייע היתה כוונה לסייע לאותו סוג של עבירה שבוצעה לבסוף ולאו דוקא אותה עבירה ממש.

ב. במקרה דנא אין ספק כי בכר ידע שבארי רוצה את המכונית למטרה לא כשרה כלשהי, אולם ביהמ"ש המחוזי הרשיע את בכר כמי שהעמיד את הטנדר לביצוע העבירה הנדונה דווקא. היות והראיות נגד בכר היו נסיבתיות, היה על התביעה להוכיח שמן הנסיבות מתבקשת המסקנה שהטנדר נמסר למטרות שוד או גניבה דוקא, ומטרה זו לא הוכחה יותר מאשר אפשרות שמסר לו את הטנדר למטרה בלתי כשרה שאין בינה ובין העבירה שבוצעה ולא כלום.
ג. אין יסוד לסברה מרחיקת לכת שעצם השמוש במכונית של בכר לשם בצוע שוד די בו להרשעתו כמסייע לשוד, באין הסבר אחר בפיו. יתכן שבארי דיבר עם בכר על עיסקה של הברחה או עיסקה בלתי כשרה אחרת ולבכר לא היתה כל כוונה לביצוע שוד.
ד. אשר לשקרי בכר - יש לנהוג זהירות בהעמדת הרשעה אף במקצת על כך שהנאשם נתן הסבר כוזב פן יורשע באחד הימים אדם חף מפשע. הסבר כוזב יכול לחזק אימון ביהמ"ש במהימנות העדים מטעם התביעה, אך אין הוא יכול למלא חלל הקיים במערכת התביעה מבחינת כמות ההוכחות הדרוש להרשעה. קיימות סיבות שונות להסברת שקריו של בכר ולאו דוקא הסיבה שהוא סייע לבאר בעבירה הנדונה.
השופט ויתקון: מסכים.
השופט הלוי (דעת מיעוט):
הוכח שבכר מסר לבארי את המכונית סמוך לפני ביצוע השוד. עובדה זו חייבה את בכר לתת הסבר למעשיו בזמן הרלוונטי והסבר לשימוש במכוניתו לביצוע השוד. האליבי וההסבר שנתן הוכחו ככוזבים ומחוסר הסבר אמיתי לעובדות שהצביעו לכאורה על היותו מעורב בשוד היה ביהמ"ש רשאי לראות את העובדות הנ"ל כהוכחה סופית ומשכנעת לשותפותו באותו פשע.
לטענה כי מסירת המכונית מוכיחה אמנם על קשר לביצוע עבירה אך לא על ביצוע עבירת שוד - אין לנו להפליג בנדון זה בהשערות שאין להן אחיזה בחומר הראיות. השכל הישר מחייב את המסקנה שהמטרה הפלילית שלמענה העמיד בכר את המכונית לרשות בארי היא הפשע שבוצע.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, הלוי. עו"ד קנת למערערים, עו"ד חסיד למשיבה. 8.4.68).

בג"צ 392/67 - אריה פנץ נגד עירית תל-אביב ואח'.

*פיטורי עובד ע"י מועצת העיריה מבלי שהמועצה שמעה את טענות המפוטר(התנגדות לצו-על-תנאי - הצו הפך להחלטי)

העובדות:
העותר עבד בעירית ת"א משנת 1949. בשנת 1966 הועמד בפני בית-דין משמעתי לעובדי העיריה בעבירות שונות על יסוד הוראות הקבע לעובדי העיריה. בית-הדין המשמעתי המליץ על פיטורי העותר ללא פיצויים, ומועצת העיריה קבלה את המלצת הפיטורין והחליטה לפטר את העותר. בספטמבר 1967, לאחר המלצת בית-הדין המשמעתי, הודיעו לעותר על השעייתו מן העבודה עד לאישור פיטוריו ע"י המוסדות המוסמכים תוך תשלום מחצית המשכורת בתקופת ההשעייה. על אלה העתירה לבג"צ.
החלטה - השופט לנדוי:
א. העותר היה מיוצג ע"י עו"ד בפני בית-הדין המשמעתי ולא טען נגד סמכות בית-הדין שהוראות הקבע לעובדים הקובעות גם את תקנות בית-הדין המשמעתי אינן מחייבות
אותו. אך גם אלמלא כן היה הדבר ידוע לכל עובד כי הוראות החוקה מחייבות אותו כאילו היוו חלק מחוזה עבודה אינדיבידואלי. אמנם הוראות הקבע נתקבלו כאשר העותר כבר עבד בעיריה, אבל גם כך יש לראותו, באין ראיה נוגדת, כמי שקבל על עצמו ביחד עם חבריו לעבודה את עול הוראות הקבע הללו ועל מנת כן המשיך בעבודתו.
ב. מאידך יש לקבל את טענת העותר כי כללי הצדק הטבעי מחייבים מתן אפשרות לעובד להביא את טענותיו בפני מועצת העיריה כאשר זו באה לדון בשאלת פיטוריו. העובדה שבית-הדין המשמעתי כבר שמע מה שיש לעותר לטעון לגוף האישומים, אין בה כדי להגביל את ההלכה שיש לתת לעובד להביא את טענותיו בפני מועצת העיריה. בית-הדין המשמעתי רק ממליץ על פיטורין ואילו הגוף המוסמך להחליט על הפיטורין היא מועצת העיריה והיא החייבת לשמור בעצמה על הכלל הגדול שאין דנים ואין מענישים אדם בלתי אם הביא את טענותיו בפני מי שסמכות ההחלטה בידו. לכן יש לעשות את הצו להחלטי ולהחזיר את הענין למועצת העיריה לשם דיון נוסף אחרי שתקיים את מצוות הצדק הטבעי, כאמור.
ג. אין פגם בכך שמלאכת קביעת העובדות נעשתה ע"י בית-הדין המשמעתי ולא ע"י מועצת העיריה עצמה ומועצת העיריה תקבל את העובדות כפי שנקבעו ע"י בית-הדין המשמעתי ולא תשעה אל נסיונות לערער בפניה על עובדות אלה.
ד. אמנם בפקודת העיריות אין הוראות על השעיית עובדים, אך בנדון זה נוהגת העיריה להשלים את הוראות הקבע ע"י התקשי"ר של שירות המדינה ודרך זו כשרה היא.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני. עו"ד דרנט לעותר, עו"ד גור למשיבים. 5.3.68)

ע.א. 512/67 - אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נגד יצחק אבני

*טענת תשלום מוחלט וסופי ע"י מסירת מסמך סחיר כנגד תביעה בגין עיסקת היסוד(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטת בן פורת בת.א. 161/64) - הערעור נדחה.

העובדות:
המשיב היה מנהל קק"ל בדרום אפריקה. עם סיום כהונתו בסוף דצמבר 1958 חיסל את עניניו שם ומכר את מכוניתו למי שעמד לבוא במקומו אחד פריימן. לאל-על שילם עבור כרטיסי הטיסה בהמחאה שקיבל מפריימן עבור מכוניתו. ההמחאה על סך 450 לי"ש כתב פריימן על שם אל על. השיק של פריימן חולל וחזר למערערת ב-5.1.59. המערערת לא הודיעה על כך למשיב ויומיים לאחר מכן עזב המשיב את דרום אפריקה ומסר בשדה התעופה את המכונית לפריימן. לאחר חילול השיק נטלה המערערת שיק אחר מפריימן במקום השיק שחולל אך גם זה חולל. בינתיים נעלם פריימן ונעלמה המכונית ובשנת 1964 הגישה המערערת תביעה נגד המשיב על יסוד עיסקת היסוד לשלם את הסך 450 לי"ש. התביעה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מן הטעם שהשיק של פריימן נתקבל ע"י המערערת כתשלום מוחלט וסופי של חוב המשיב, אשר על כן אינו חב עוד בגין עיסקת היסוד. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. חזקת התשלום אם על תנאי ואם שלא על תנאי הנובעת מנטילת מסמך סחיר אינה חזקה ממש המעבירה את נטל השכנוע מבעל דין אחד לבעל דין אחר אלא מסקנה שביהמ"ש מסיק מנסיבות הענין כדי לקבוע מה שהצדדים נמנעו מלקבוע.
ב. בהקשר זה מן הראוי להביא בחשבון מה היה המסמך הסחיר, אם היה שטר חוב או שטר חליפין רגיל או שמא היה שיק. בשטר חוב או שטר חליפין רגיל העומדים לפרעון
לאחר זמן, ייתכן שיש ענין לבעל חוב בחבותו של החותם על פי השטר עד כדי להמיר ממש חייב בחייב ולשחרר את השני מכל חבות. במקרים נדירים ביותר יהא אמנם צידוק למסקנה זאת. אך שיק אינו מסמך של אשראי אלא מכשיר לתשלום כסף העומד לפרעון מיידי ולבעל החוב אין הדבר מעלה או מוריד מי משך את השיק, החייב שלו או אדם אחר, ובלבד שיכובד עם הצגתו. אין כל סיבה להעמיד את בעל החוב בחזקת שהסכים לא לראות עוד את החייב המקורי שלו כחייב.
ג. העובדה שפריימן כתב את השיק לפקודת המערערת ולא לפקודת המשיב אין לייחס לה כל חשיבות. לכל היותר יש לומר כי עם ביצוע העיסקה לא נתנו הנוגעים בדבר את דעתם על השאלה אם ישאר המשיב חייב למקרה שהשיק לא יכובד.
ד. לעומת כן, כאשר חולל השיק יכלה המערערת לתבוע את פריימן על פי השיק, או את המשיב על פי עיסקת היסוד. אך היא לא נקטה באחד משני צעדים אלה. לעומת זאת עמדה המערערת וקיבלה מפריימן שיק אחר במקום זה שחולל, ואל המשיב לא פנתה המערערת עד לשנת 1964. התנהגותה זו של המערערת היא שמצביעה על כך שראתה בקבלת השיק תשלום מוחלט עבור עיסקת היסוד ובכך די לבסס את מסקנת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר.)

ע.א. 591/67 - שמואל דובדבני נגד יצחק פרינצנטל

*מתן רשות לתיקון כתב תביעה כאשר התיקון משנה את עילת התביעה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 3984/66 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער הגיש תביעה נגד המשיב על יסוד הסכם ואח"כ ביקש תיקון כתב התביעה כדי לבסס את התביעה על הסכם בעל פה נוסף להסכם המקורי. הרשם נתן רשות תיקון ואילו השופט שאליו ערער המשיב ביטל את רשות התיקון באמרו שהתיקון משנה את עילת התביעה מיסודה. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. השאלה אם להרשות תיקון כתב תביעה אין לה ולא כלום עם שינוי עילת התביעה. למעשה כל תיקון של כתב תביעה עשוי לשנות את העילה, שהיא כידוע מכלול העובדות שהתובע טוען להן כדי לבסס עליהן את זכות הסעד שהוא תובע. כל אימת ששינית מעובדות אלה הרי לפניך שינוי עילה.
ב. השאלה אשר יש להציג כשבאים להרשות תיקון כתב תביעה היא אם התיקון דרוש כדי להביא את הפלוגתא האמיתית לדיון. כאן התיקון אינו נוגע לעיסקה אחרת שאינה קשורה עם העיסקה המשמשת יסוד לתביעה המקורית. אם נעשה הסכם אחד בכתב והסכם אחד בעל פה לגבי אותו ענין ממש, מוטב ששתי הטענות על יסוד ההסכמים יתבררו יחדיו במשפט אחד ולא בנפרד.
ג. לטענת המשיב כי נוכח ההסכם שנעשה בכתב תהיה חסומה בפני המערער הדרך להוכיח את ההסכם הנוסף שהוא בעל פה שלא בדרכים הקבועות בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני - אין הדבר ברור מיניה וביה שהתיקון אינו יכול להועיל בשום פנים ואופן ועל כן אין המשיב צודק בהתנגדותו מסיבה זו.
השופט הלוי (מסכים ומוסיף):
עקרונית אין לערבב דיני הראיות עם הדין המהותי ועל כן השאלה אם מבחינת דיני הראיות ניתן להסתמך על הסכם בעל פה נוכח הסכם בכתב אינה יכולה לחסום את הבקשה לתיקון כתב התביעה. המבחן לתיקון תביעה אינו יכול להיות קשור בדיני הראיות אלא במקרה הנדיר, שאינו חל על סעיף 80 הנ"ל, שבאצטלה של הוראה דיונית קבע המחוקק לאמיתו של דבר הוראה מהותית לגבי תוקף העיסקה.

(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. עו"ד בר שלטון למערער, עו"ד קובלר למשיב. 18.3.68).

ע.א. 521/67 - פקיד השומה למפעלים גדולים נגד "אלד" בע"מ.

*דין רווחי פיחות על מטבע שהיה בחשבון פז"ק שנתקבל כרווח פירות ויועד להשקעה הונית(ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט לובנברג) בעמ"ה 289/65 וערעור נגדי. הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

העובדות:
המשיבה עוסקת בייצור ובייצוא. בשנת המס 1961 עמדו לזכותה כספים משני סוגים פרי פעולותיה כיצרן ויצואן: היו לה יתרות אצל לקוחות בחוץ-לארץ שהיו חייבים לה מטבע חוץ והיו לה חשבונות פז"ק, אף הם במטבע חוץ. ב-9.2.62 חל הפיחות וכתוצאה מכך זכתה להפרשים של 43 אלף ל"י בגין הסכומים שטרם נתקבלו מלקוחותיה, ובסך 225 אלף ל"י בגין הסכומים שכבר נכנסו לחשבון פז"ק. הסכום בחשבון פז"ק הועד ע"י המשיבה להשקעה הונית. ביהמ"ש דלמטה קבע כי הפרשי הפיחות על היתרות שהיו עדיין אצל הלקוחות חייבים במס, ועל כך מערערת המשיבה ואילו ביחס להפרשי הפיחות של הסכומים שבחשבון פז"ק קבע כי מכיון שהסכומים הועדו להשקעה הונית הרי זה רווח הון הפטור ממס, ועל כך מערער פקיד השומה.
החלטה - השופט ויתקון:
א. העובדה שלפני הפיחות הועידה המשיבה את יתרת חשבון הפז"ק שלה למטרה הונית אין בה כדי לשנות את אופי הרווח. רווח שבפירות אינו חדל להיות רווח כזה אפילו שמש למטרה הונית, ובמקרה דנא את הרווח עשתה המשיבה בזמן שהרויחה את תמורת הסחורה במטבע חוץ. היצואן רשאי לדחות את מועד ההמרה לעת מצוא וכל עוד מוחזק המטבע בחשבון פז"ק עשוי השווי להשתנות עם הפיחות. ברור שעליו לרשום את הרווח שלו בלירות ישראליות שעה שהרווח נעשה, אך רישום זה אינו סופי ועשוי להשתנות לטובתו עם פיחות המטבע המקומי. הרווח הוא כולו תוצאה של עיסקת היצוא. הפיחות לא יצר את הרווח ומשמש אך ורק גורם לקביעת שוויו.
ב. שונה מקרה זה ממקרים בהם הפיחות הוא שגרם לרווח ולא איזה מאורע קודם שאירע במהלך העסק. זאת כאשר מטבע החוץ נרכש מתוך הון חוזר ולא כתקבול שהוא בעצמו רווח ברוטו. כאשר הפיחות בעצמו יוצר את הרווח יש מקום לשאלה אם המטבע חוץ שמש למטרה הונית או למטרה בתחום העסק השוטף.
ג. נכון שאין להרחיק לכת עד כדי לומר שכל תוספת המתווספת עקב פיחות לשווי מטבע הנובע מריווח תהיה חלק מהרווח של עיסקת יצוא. אילו היה משטר חופשי של מטבע חוץ ייתכן שאפשר היה לראות בדחיית מועד ההמרה פעולה ספקולטיבית שהיא כשלעצמה גרמה לעשיית הרווח, אך כאן אין משטר חופשי של מטבע חוץ והפריבילגיות הניתנות ליצואנים בחשבונות פז"ק ניתנות לו בזכות עיסקת היצוא וכדי שירויח יותר בעיסקות היצוא.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. 4.4.68).

ע.א. 588/67 - נכסי יקום בע"מ נגד ישעיהו ברקו

*פינוי בגין שמוש במושכר בניגוד לתנאי חוזה השכירות.(ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטים: עציוני, גוברניק וסלוצקי) בע.א. 88/67 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיב שכר דירה מאת אחד יעקב קלוצמן שהעביר לאחר מכן את זכויותיו בדירה למערערת. בחוזה השכירות מאוקטובר 1954 נאמר כי הדירה הושכרה למטרת מגורים, אך למעשה כבר עם התחלת השכירות השתמש בה המשיב גם לצרכי מכבסה פרימיטיבית. בשנת 1959 רכש המשיב לעצמו דירה פרטית שאליה העביר את מגוריו ואילו במושכר הנ"ל המשיך להשתמש כמכבסה בלבד. בינואר 1966 תבעה המערערת את פינויו של המשיב בגין שינוי מטרת השכירות ע"י הפיכת המושכר למכבסה המהווה הפרת תנאי יסודי של חוזה השכירות.
לגבי התקופה בה שמש המושכר גם למגורים קבע בימ"ש השלום כי מכיון שמהתחלת ההתקשרות נוהל גם עסק במושכר בניגוד להתחייבות שבחוזה השכירות ניתן לראות בכך הפרה סופית ותמידית של ההסכם ואם המשכיר, בידעו על הפרה זו, השלים אתה על-ידי קבלת דמי השכירות או בצורה אחרת, נוצר ע"י כך ויתור המהווה כפרה שלימה על ההפרה אחת ולתמיד.
מה שאין כן לגבי התקופה שבה השתמש המשיב במושכר למכבסה בלבד. ביחס לכך קבע בימ"ש השלום כי התובעת לא הסכימה במשך הזמן לקבל שכר-דירה ודרשה מיד את הפינוי. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד חומר הראיות כי המשכירים לא הראו התנגדות לניהול מכבסה בלבד ע"י המשיב ולפיכך בטל את צו הפינוי. על כן הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. גם אם נניח לטובת המשיב כי המשכיר לא הראה התנגדות ממשית לניהול מכבסה בלבד במושכר יש לקיים את צו הפינוי שניתן ע"י בימ"ש השלום.
ב. ההפרה של הפיכת המושכר בשנת 1959 מבית מגורים לבית עסק בלבד היא הפרה נמשכת אשר מטבעה מכפר אמנם ויתורו של בעל-הבית על מה שקרה בעבר אבל אין לראות בו כשהוא לעצמו הסכמה להמשכת אותו מצב בעתיד. במידה וההפרה נמשכת אחרי התקופה שבעדה נתקבלו דמי השכירות, קמה לו לבעל-הבית זכותו הישנה על-פי החוזה לדרוש פינוי בגין שינוי במטרת השכירות אלא אם אפשר להסיק מתוך הנסיבות שהוא לא רק ויתר על ההפרה בעבר כי אם גם הסכים ממש לשינוי המצב.
ג. מתוך הנסיבות במקרה הנדון עולה כי לכל היותר לא הראה המשכיר התנגדות לניהול מכבסה בלבד ע"י המשיב אך אין להסיק מכך כי הסכים מכללא לביטול האיסור שבחוזה לשינוי מטרת השכירות. זאת הן בהתחשב שמדובר על תקופת הסכמה המסתכמת רק בחמש שנים ולא בעשרות שנים, והן בהסתמך על ההסכם האומר במפורש שאם המשכיר לא ישתמש בזכותו לביטול החוזה לא ייחשב הדבר לויתור מצידו.
ד. אשר לבקשה להעניק סעד מן הצדק למשיב - סעיף 37 לחוק הגנת הדייר לא בא להתיר לדיירים להפר חוזים אלא לאפשר תיקון המעוות ולמנוע פינוי. כאן הודה המשיב שאין בכוונתו לחזור ולגור במושכר כך שאין הוא מבקש תיקון המעוות אלא הכשר להנציח את הפרת תנאי השכירות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, קיסטר. 2.4.68).

בג"צ 379/67 - הרב יצחק אוחנה נגד שר הדתות.

*טענות נגד כשרותה של מועצה דתית העותר, שהוא רבה של קרית-שמונה, טוען נגד כשרותה של המועצה הדתית בקרית-שמונה בשל אי קיום התייעצות משותפת המוטלת על שלושת הגופים המרכיבים את המועצה הדתית. העתירה נדחתה מן הטעם ששני הגופים מחוץ לעותר קיימו התייעצות בהתאם לחוק ביחס למועמדים שלהם, ואילו העותר הוא שסירב למסור את שם המועמד שלו למועצה הדתית והוא שסירב לקיים את ההתייעצות. מכיון שכך אין לו לעותר אלא להלין על עצמו על שלא נתקיימה ההתייעצות ההדדית ביחס למועמד שלו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ברנזון. עו"ד יהודה כהן לעותר, עו"ד ברסלע למשיב. 27.3.68).

ע.א. 537/67 - אריה כץ ואח' נגד שוק עכו פירות וירקות בע"מ.

*יפוי כח לעו"ד

יפוי-כח לעו"ד לייצוג במשפט שהוא כללי ולאחר-כך נאמר "ובכללן" המפרט הרשאות שונות, מאפשר לעו"ד לחייב את שולחו על-פי הודאת עורך-הדין אף שביפוי- הכח לא פורשה ההרשאה להודות. הפירוט של "ובכללן" אינו מצמצם את הסמכות הכללית לפירוט המובא ביפוי-הכח.
כאשר ניתנו פרטים נוספים ע"י התובע והנתבעים לא טענו מאומה נגד הפרטים הנוספים ולא בקשו תיקון כתב הגנה יכול השופט לחייב את הנתבעים על יסוד פרטים נוספים אלה.