ב.ש. 282/67 - פלונית נגד פלוני
*בקשה לפי סעיף 55 לדבר המלך במועצה.(בקשה לפי סימן 55 לדבר המלך במועצה)
החלטה:
א. המבקשת היא יהודיה והמשיב הינו נוצרי. השנים נישאו בנישואין אזרחיים בשנת 1945 במוסקבה, עלו לישראל בשנת 1948 וקיבלו תעודת עולה.
ב. בבקשה שהוגשה ע"י המבקשת ובהסכמת המשיב מתבקש הנשיא להחליט כי לביה"ד הרבני בחיפה תהיה סמכות לדון ולהחליט בדבר התרת נשואי הצדדים.
ג. בבקשה צויין כי הצדדים הם אזרחים ישראליים. אין ספק כי המבקשת היא אזרחית ישראלית מכח חוק השבות. ביחס למשיב הוצגה תעודה ממשרד הפנים שלפיה הוא אזרח ישראלי. מאידך בתצהירו אומר המשיב כי הוא חסר נתינות. אך בין אם יש לראות את המשיב כחסר נתינות ובין אם יש לראותו כאזרח ישראלי נתקיימו כל התנאים המכשירים את הסמכות להיעתר לבקשה. יצויין כי הצדדים גם ערכו הסכם לגבי כל עניניהם הכספיים לצורך התרת נשואיהם.
ד. על יסוד כל האמור יש להיעתר לבקשה כאמור.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד אפפלפלד למבקשת, עו"ד פרימוב למשיב, עו"ד גב' לויצקי ליועץ המשפטי. 10.4.68).
בג"צ 47/68 - א. שרמן ובנו בע"מ נגד שר העבודה ואח'
*מסירת עבודה במכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
.
העובדות:
מע"צ הוציאה מכרז פנימי בין 7 קבלנים ובשל הדחיפות לא היה אחד הפריטים מוכן וחסרו תכניות לגביו שהגיעו לקבלנים רק יום לפני המועד האחרון להגשת ההצעות. הצעת המשיב השלישי (להלן גרינוולד) היתה הזולה ביותר אך המחיר שהציע גרינוולד לפריט הבלתי מושלם היה כה נמוך שלא כיסה אף את ההוצאות. כיון שכך נפגש יו"ר ועדת ההצעות של מע"צ עם מנהלי גרינוולד והעמידאותם על העובדה. הוא אף סיפר להם כי הצעתם הכוללת היא הזולה ביותר, התוצאה היתה שגרינוולד תיקן את הצעתו והעלה את המחיר בשלוש עשרה אלף ל"י בקירוב וגם כך היתה הצעת גרינוולד הכוללת הזולה ביותר. העבודה נמסרה לגרינוולד ועל כך פנתה העותרת לבג"צ.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אין ספק כי ועדת ההצעות פעלה בתום לב ובכוונה טובה מתוך רצון ליישר את ההדורים שנתגלו בהצעת גרינוולד ולא לתפוס אותה על טעותה שנעשתה בתום לב אם כי ברשלנות. אולם העקרון במכרז הוא כי מקבלים הצעה או דוחים אותה כמות שהיא אך אין מנהלים מו"מ. טעמו של דבר שכל מו"מ עם אחד הצדדים לאחר פתיחת ההצעות עלול להפר את השוויון הגמור של התחרות בין המציעים ושוויון ביחסו של מוציא המכרז אל כל המציעים. כדי להרחיק כל חשד של העדפה במו"מ אין דרך טובה יותר מהפסקת כל מגע בין הגוף שהוציא את המכרז ובין המציעים במשך התקופה מפתיחת ההצעות ועד לקבלה הסופית של אחת ההצעות.
ב. אמנם לא תמיד אפשר לשמור על כלל זה בכל קיצוניותו. בהתאם לתקנות העיריות רשאית ועדת מכרזים להזמין בעל הצעה על מנת לברר פרטים בהצעתו שלדעת הועדה יש לבררם. כאשר מתגלה טעות אריתמטית בהצעה תוכל הועדה להזמין את בעל ההצעה
ולעשות את התיקון הדרוש במעמד המציע. אף אם מתגלה בהצעה שגיאה אחרת או או אי בהירות שאפשר לתקנה בלי לתת יתרון בלתי הוגן לאותו מציע לעומת מתחריו - גם תיקון כזה יכול להיות בגדר המותר. בנדון זה קשה לקבוע מסמרות והכל תלוי בנסיבות הענין, אבל לעולם חייב נטל השכנוע על מי שמבקש להכשיר תיקון כזה להיות כבד, שאם לא כן תיעשה פירצה בסדרי המכרז, פירצה הקוראת לרמאי.
ג. במקרה דנא, למרות שיו"ר ועדת ההצעות לא גילה לגרינוולד פרטי ההצעות האחרות, הרי עיון בפרטי השיחות מראה שנתגלו לגרינוולד דברים שגרמו להעדיף אותו על פני אחרים.
ד. המסקנה היא שלא עלה בידי המשיבה לבטל את החשש שמא גרמה ההזדמנות לתיקון הצעת גרינוולד מבחינה אובייקטיבית לחוסר שויון בינו ובין המציעים האחרים
ה. מכיון שכאן המכרז היה כשר ורק הדרך בה נתקבלה הצעת גרינוולד נפסלה אין לפסול את כל המכרז אלא יש למסור את העבודה לבעל ההצעה השניה הבאה אחרי הצעת גרינוולד, זו הצעת העותרת. יש לזכור שגרינוולד לא הציע לקיים את העבודה במחיר שהציע בהצעתו המקורית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון עו"ד ירון לעותרת, עו"ד בר סלע וז'ק למשיבים. 11.4.68).
ע.א. 516/67 - יעקב מזרחי נגד יוסף לריאה.
*טענה של זקיפת תשלום על חשבון חוב מסויים(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט רובין) בת.א. 2542/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער חתם לפקודת המשיב על שני שיקים בסכום של 10 אלפים ל"י, ובתביעה התגונן בטענת "פרעתי". התובע הודה בפרעונות מסויימים אך ייחס אותם לחובות אחרים. השופט לא האמין לעדויותהתובע ולא לעדויות הנתבע וראה את שניהם כשקרנים, אך מכיון שהנתבע הודה בקבלת הסכום ולא הצליח להוכיח את זקיפת הפרעון על-חשבון השיקים המדוברים, חייב את הנתבע בתשלום סכום התביעה. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. כאשר נתבע חייב כמה חובות ונתן סכום לבעל חובו הרי הוא נאמן על דיבורו באיזה חוב זקף את התשלום גם כשהנתבע מכחיש את קיומם (לשעבר) של שני החובות הנפרדים וטוען אלטרנטיבית כי הוא זוקף את הפרעון לחשבון החוב שנתבע.
ב. זכות הזקיפה לפי סעיף 1775 למג'לה איננה זכות מטריאלית שהנתבע מממש אותה בהבל פיו ע"י הצהרה בעת המשפט שהוא זוקף את התשלום על-חשבון החוב הנתבע. הקונסטרוקציה היא שהנתבע נאמן על דיבורו באיזה חוב "זקף" בעבר ולא באיזה חוב "זוקף" בהווה. מכיון שהוראת הסעיף הנ"ל היא פרוצסואלית הרי כל ההוראה אבד סברה ובטל סיכויה לאחר חקיקת פקודת העדות המוסרת את הערכת מהימנותו של העד לשופט הדן בענין. השופט אינו כבול, איפוא, בהוראת המהימנות המוכתבת לו בסעיף 1775 ורשאי היה שלא לתת אימון בדברי הנתבע.
ג. כיון שכך, הרי נוכח הודאת הנתבע בקבלת הכסף והעדר המהימנות לדברי הנתבע ביחס לזקיפת התשלום, צדק השופט בחייבו את הנתבע.
השופט לנדוי - מסכים ומוסיף:
א. על המשיב היה להוכיח שהיו קיימים שני חובות, וביהמ"ש המחוזי מצא שהמשיב יצא ידי חובת ההוכחה הזאת והיה לו יסוד מספיק לכך בעדות המשיב אותה הוא העדיף בענין זה למרות חוסר האמון בעדות זו בכללה.
ב. לאחר שהוכח כי היו שני חובות, עברה חובת ההוכחה למערער שעליו היה להוכיח כי זקף בשעתו את התשלומים על-חשבון החוב שבתביעה ולא שהוא מבקש לזקפם כעת על חשבון תביעה זו. את זאת לא הוכיח המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון. עו"ד ויינשטיין למערער, עו"ד סגלסון למשיב. 11.4.68).
ע.א. 262/67 - פקיד השומה למפעלים גדולים נגד תעשיית מתכת ואמאייל בע"מ
*תשלום פיצויים המתיחס לתקופה שעובד עבד במפעל קודם שנרכש ע"י הנישום האם הוא מהוה הוצאה הונית או הוצאה שבפירות(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בעמ"ה 976/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
מפעל שפורק נרכש ע"י המשיבה על כל נכסיו וחובותיו. בין החובות שפורטו ברשימה המצורפת להסכם היה סכום של 60 אלף ל"י פיצויי פיטורים לעובדים. העובדים סרבו לפרוש ובהסכם בין המשיבה לועדי העובדים סוכם כי העובדים ימשיכו לעבוד ובמקרה של פיטורין ישולמו להם פיצויים על בסיס שנות שרותם אצל המשיבה ואצל קודמתה. בשנת המס פוטרו עובדים ושולמו להם פיצויים כאמור בהסכם גם עבור השנים שעבדו אצל החברה שפורקה, פקיד השומה סבר כי במידה שהתשלומים שולמו בגין התקופה שהעובדים עבדו בחברה שפורקה אין זו הוצאה שהוציאה הנישומה בייצור הכנסתה היא, אלא הוצאה הונית, דהיינו חלק מהמחיר ששולם בעד המפעל. בית המשפט המחוזי ראה בתשלום הפיצויים כולו הוצאה שבפירות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. מענקי פרישה מותרים לניכוי רק בשנת המס שבה שולמו לזכאי להם או לקופת הגמל ומכאן שהחוק מכיר בהוצאה זו רק על בסיס "שיטת המזומנים", על כן ניתן לראות בכל התשלום הוצאה שבפירות.
ב. אמנם החבות לתשלום פיצויי פיטורין נצמחת ומצטברת במשך תקופת שירותו של העובד ומכאן שההתחייבות צמחה ונצטברה לפני מכירת המפעל למשיבה ועברה עקב כך במכירה מהמוכר לקונה - אך לא נראה שהעברה זו עשויה לשנות את אופי החוב ולהפכו מחוב שבחשבון פירות לחוב שבחשבון הון. נדמה שהחוב שהנישומה קיבלה על עצמה כלפי העובדים נשאר אותו חוב, ותשלומו - הוצאה שבפירות.
ג. אך אפשר להשאיר את השאלה מה דינם של חיובים וזיכויים בשעת העברת עסק כעסק חי בצריך עיון ולהכריע בעניננו על פי נימוק פשוט יותר. גם במקרה שסכום הפיצויים מביא בחשבון שנות ותק אצל מעביד קודם, ההוצאה כשלעצמה נעשית כולה מתוך התחשבות בשירות העובד אצל הנישומה. זהו חלק מהגמול שהיה צפוי לעובד תמורת עבודתו אצלה.
ד. בשאלה הנדונה יכולות להיות שתי דעות נוגדות אך נראה שהדעה הרואה בתשלום פיצויים אלה הוצאה שבפירות נראית עדיפה על פני חברתה. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד רובין למערער, עו"ד שניצר למשיבה. 10.4.68).
ע.א. 530/67 - חוטי ברזל... בע"מ נגד בנימין גולדשטיין ואח'.
*טענת פרעתי של שטר שהוצג לפרעון לא ע"י האוחז ונפרע שלא בהתאם להרשאה(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 3220/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערת עשתה שטר לפקודת חברת אושה וזו הסבה אותו למשיב, השטר לא נפרע לאחר שנמסר לבנק לגוביינא והמשיב חזר לאושה עם השטר. אחד ממנהלי אושה נטל את השטר כדי לגבותו מהמערערת. המנהל סיפר למערערת כי הוא פרע את השטר ותבע את תמורתו. המערערת פרעה את השטר בדרך קזוז תמורתו כנגד חובות שהגיעו לה מחברת האחים אושה אך לא ביקשה החזרת השטר. לאחר מכן הלך אותו מנהל למשיב טען בפניו כי לא הצליח לגבות מהמערערת את תמורת השטר והחזיר את השטר למשיב, זה תבע את המערערת על יסוד השטר והמערערת התגוננה בטענת פרעתי. טענתה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. המערערת מודה כי חברת אושה לא היתה אוחזת בשטר בעת התשלום ומשום כך יורדת מהפרק כל טענה שהשטר נפרע כשורה לאחים אושה.
ב. טענת המערערת כי המשיב לא היה אוחז בשטר מפני שההסבה לבנק לא נמחקה על ידו לא תישמע מפני שלא נכללה בהגנת המערערת. אילו נכללה יכול היה המשיב למחוק את הסבת הגוביינא.
ג. הטענה כי המערערת פרעה את השטר לאושה שפעלה כמורשה של המשיב אין לקבלה. המערערת לא פרעה במזומן את השטר אלא קיזזה כנגד השטר חוב של אושה אליה, כך ערבב מנהל אושה במישרין את תפקידו כמורשה לגביה עם סילוק החוב המגיע מן החברה שלו. זאת לא היתה גביה כמורשה אלא מעילה באימון, ואין המערערת יכולה להסתמך על פעולה פסולה שכזאת של המורשה אושה, כדי להוכיח פרעון כשורה לתובע. (גם אילו שילמה המערערת במזומן לאושה כמורשה של המשיב את תמורת השטר ואושה בהעלם אחד מיד, היתה מחזירה את הכסף למערערת לפרעון חוב שלה, ספק רב אם היתה יכולה המערערת לטעון שהיה פרעון שטר כשורה, אך מכל מקום לא כך התרחשו הדברים).
השופט הלוי:
אילו שילמה המערערת במזומן את השטר לאושה יכולה היתה לטעון כי פעולת אושה כשליחו של המשיב מחייבת את השולח הנסתר ופוטרת את המערערת ע"י התשלום. שכן שליח לגביית חוב, שנפרע את החוב בלי שהחייב ידע על השליחות - החייב מופטר. אין נפקא מינה שעל ידי גביית החוב מעל השליח באימונו של השולח. אך כאן לא פעל השליח במסגרת השליחות לקבל את הכסף במזומן אלא זקף חוב שלו כנגד הפרעון ולכך לא ייפה השולח את כוחו של השליח, פעולה החורגת מהרשאת השלוח אינה מחייבת את השולח הנסתר.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. 9.4.68).
ע. א. 555/67 - מנשה פרץ נגד יוסטוב עזאמי ואח'.
*חבותו של מסב לשיק כשחתם על ערבות אוול שלא על גבי השיק(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט ולך) בת.א. 3978/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב מס' 2 משך שיק לפקודת המערער וזה הסב אותו למשיב מס' 1. את השיק מסר המערער למשיב מס' 1 יחד עם שיקים ושטרות אחרים להבטחת חוב שחב המערער למשיב מס' 1. בין הצדדים נערכו מסמכים שונים ובמסמך האחרון חתם המערער על התחייבות שלפיה הוא מוסר את השיקים והשטרות למשיב מס' 1 והוא (המערער) "ערב עבורם ערבות אוול". השיק נשוא התביעה לא כובד והמשיב מס' 1 תבע את המשיב מס' 2 ואת המערער. המערער התגונן בטענה כי השתחרר מחבותו היסודית למשיב מס' 1 לאחר שהעביר לו את השטרות והשיקים וביחס לחבותו על יסוד השיק טען כי חבותו היא כמסב בלבד, ומשלא נעשתה העדה ולא נשלחה הודעת חילול הרי הוא שוחרר מחבותו. בקשתו לרשות להתגונן נדחתה, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. טענתו של המערער כי חובו היה לבנו של המשיב מס' 1 ועל כן אין הוא קשור למשיב מס' 1 בעיסקת היסוד - אין לקבל. לפני שחתם המערער על המסמכים עם המשיב מס' 1 יכול היה לטעון כי המשיב מס' 1 אינו בעל דברים שלו. אך משחתם על המסמכים והתחייב כלפיו הסכים לכך שבמקום בנו של המשיב מס' 1 יבוא המשיב מס' 1 ואין המערער יכול עתה לחזור מכך.
ב. הטענה שלא נעשה פרוטסט לא תועיל למערער, שכן הוא חתם על המסמך בו ערב לסכום החוב הנקוב בשיקים ובשטרות, ומסמך זה מהווה כתב ערבות נפרד מחבותו שנעשתה על-פי חתימת ההיסב שבשיק. בחתמו על כתב ערבות נפרד אחראי המערער כלפי האוחז גם אם לא נעשתה העדה כאילו היה הוא המושך של השיק ואין צורך בהעדה ובהודעת חילול.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. 11.4.68).
ע.א. 528/67 - עירית תל אביב נגד חברת "דביר" בע"מ
*חבותו של מו"ל למס עסקים לפי פריט של תעשייה ולא של סיטונאי ספרים(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בע.ש. 142/67 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיבה מקיימת בעסק שברחוב מזא"ה בתל אביב מכירת ספרי "דביר" וכמו כן נעשים שם כל מיני פעולות הקודמות להדפסת הספר, כגון קבלת כתבי היד, בדיקתם, עריכתם, מו"מ עם המחבר וקביעת שכר סופרים וכו'. השאלה שהתעוררה היא אם על המשיבה לשלם מס עסקים גבוה בהתאם לפריט של מסחר סיטוני בספרים, או מס נמוך יותר בהתאם לפריט של תעשיה. העיריה וביה"ד העירוני סברו כי אין מדובר כאן בעבודה יצרנית של תעשיה אלא בעסק סיטוני ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי המשיבה לא רק מוכרת ספרים אלא מייצרת אותם ומכאן שהמס צריך להקבע לפי הפריט של תעשיה. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. לא הרי מו"ל כהרי מוכר ספרים. מוכר ספרים ענינו במכירת ספרים וקבלת רווחיו. לא כן המו"ל הבוחר לו להוצאה לאור ספרים לאחר בדיקה מעמיקה של סוג הספרים שהוא רוצה להוציא לאור, חוג הקהל וכו'. תפקידו לא רק למכור אלא לעשות נפשות לספר, לקרוא כתב היד, לערוך החומר וכו'. מכאן שהמולו"ת היא בגדר ייצור.
השופט ויתקון (מסכים ומוסיף):
התהליך של המולו"ת הוא תהליך יצרני. העובדה שהמשיבה מוסרת לאחרים ביצוע עבודות דפוס, כריכה וכו' ואינה עושה זאת במקום הנ"ל אינה גורמת שהמקום, בו מנהל המו"ל את עסקו, יחדל להיות מקום ייצור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, מני. 11.4.68).
ע.א. 589/67 - רינה דניאלי נגד יורם דניאלי
*מינוי בורר מכריע ע"י בית המשפט (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר) בהמ' 8471/67 - הערעור נתקבל)
החלטה - השופט ברנזון:
א. משנתמנו שני בוררים בשטר בוררין ואלה לא יכלו להגיע לכלל הכרעה בסכסוך וגם לא בענין מינוי בורר מכריע, מוסמך ביהמ"ש למנות בורר מכריע, אלא אם כן קבעו הצדדים במפורש בשטר הבוררין כי לא תהיה לביהמ"ש סמכות למנות בורר מכריע.
ב. כאשר הצדדים לשטר בוררין קובעים שהבוררים לא יהיו קשורים בחוקים המטריא- ליים של המדינה, אין הדבר מפקיע את תחולת פקודת הבוררות, על הבוררות ועל פעולות הבוררים.
ג. הפקעת סמכות ביהמ"ש למנות בורר מכריע צריכה להיות מפורשת ואין לומדים זאת מכללא. נקיבת שמות הבוררים אין בה משום ראייה לכוונת הצדדים שלא יתמנה בורר אחר מכריע בשעת הצורך. בלי תנאי כזה רשאים הבוררים למנות בורר מכריע וגם ביהמ"ש מוסמך לכך.
ד. אין נפקא מינה לגבי סמכות ביהמ"ש למנות בורר מכריע בין מקרה שבו מונו שני הבוררים בדרך זבל"א ובין המקרה שבו נבחרו שני הבוררים ע"י שני הצדדים.
ה. העקרונות שנקבעו לגבי מינוי בורר יחיד ע"י בימ"ש בהתאם לשטר בוררין שאז ישתמש ביהמ"ש בשיקול דעתו למנות בורר, כוחם יפה גם לגבי מינוי בורר מכריע. על ביהמ"ש להשתמש בדרך כלל בשיקול דעתו כדי למנות בורר כזה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד סבוראי למערערת, עו"ד הוכמן למשיב. 22.4.68).
בג"צ 85/68 - דניאל גדעוני נגד מנהל הקריה למחקר גרעיני בנגב.
*סכסוך עבודה הנובע מהסכם קבוצי הסכסוך בין בעלי הדין נובע מיחסי עבודה, שעליהם חל הסכם קיבוצי מיוחד שנעשה בין מדינת ישראל ובין ההסתדרות. טענת העותר כי הפיטורין נעשו בניגוד להסכם הקיבוצי צריכה להתברר בפני בימ"ש רגיל. הסכם קיבוצי הוא בבחינת חוזה ובכגון דא אין הבג"צ מתערב.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד בנאי לעותר. 28.3.68).
ע.פ. 67/68 - יצחק לבנקופף נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*תחולת חוק החנינה התביעה שגתה בהגישה נגד המערער אישום על עבירה הכוללת מעשים שנעשו גם לפני תחולת חוק החנינה. אולם המערער הודה כי חלק מהכסף נגנב על ידו לאחר ה-5 ביוני אשתקד, ומתוך פרוטקול ביהמ"ש המחוזי עולה כי המערער הורשע רק על גניבת סכומי הכסף שביצע לאחר ה-5 ביוני. כמו כן לא קופח המערער בהגנתו לנוכח כתב האישום כאמור.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד הרצברג למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 9.4.68).
ע.א. 3/68 - מימון שמואל ואח' נגד פקיד השומה תל-אביב.
*שומה לפי מיטב השפיטה של פקיד שומה המערערים לא ניהלו ספרים, ופקיד השומה מתוך השוואת הכנסותיהם של נישומים אחרים העוסקים באותו מקצוע פסל את הדו"חות שלהם וערך להם שומה לפי מיטב שפיטתו. ערעורם נדחה, באשר פקיד השומה רשאי לשום לפי מיטב שפיטתו נישום שאינו מקיים את חובתו לנהל ספרים.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד עמיר למערערים, עו"ד רובין למשיב. 24.3.68).
ב.ש. 15/68 - חיים ברוך נגד "ירקון" - מוצרי פלסטיקה בע"מ ואח'.
*טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור
המבקש בקש הארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בת"א. המבקש העלה נימוק שפרקליטיו אחד היה באבל והשני היה חולה. כמו כן הצביע על הבעיה המשפטית החשובה המהווה, לדעתו, סיוע ל"טעם מיוחד" הנדרש להארכת מועד. בדחותו את הבקשה ציין השופט כי כל הנימוקים אינם מסבירים ואינם מצדיקים את האיחור בהגשת הבקשה להארכת המועד. אף אם קיימת הצדקה לאיחור בהגשת הערעור הרי הצדקה זו נעלמה כשהמערער אינו מזדרז ומגיש את בקשתו להארכת המועד בהקדם האפשרי.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד פרנקל למבקש, עו"ד נייסמר למשיבים. 1.4.68).