תקציר סביר כרך ב' חוברת 32

בג"צ 397/67 - אוטו ומרים ברנהיים נגד נשיא ביהמ"ש המחוזי ת"א ואח'

*כשרות עיסקה שנעשתה ע"י מנהל חברה פרטית כאשר המנהל נתמנה לאחר שהוכרז כפושט רגל.(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)

העובדות:
המשיבה השניה היא חברה בע"מ שבעלי מניותיה הם אחד גבירץ, אשתו ובנו. לחברה מטרה אחת - לשמש כבעלים של דירה. העותרים הלוו לחברה כספים ונרשמה משכנתא לזכותם על הדירה. העותרים הפעילו את המשכנתא והחברה עוררה טענה בפני המשיב הראשון כי מנהלה של החברה, גבירץ, שחתם על העיסקה הוכרז כפושט רגל לפני התמנותו כמנהל ועד היום לא שוחרר. מכיון שפושטרגל אינו כשר לנהל חברה ציוה המשיב הראשון להפסיק את הליכי ההוצאה לפועל עד שהעותרים יפנו לביהמ"ש המוסמך. על כך העתירה לבג"צ.
החלטה השופט ויתקון:
א. אילו היה ממש, אף לכאורה, בטענת החברה היה צריך המשיב הראשון להפסיק את הליכי ההוצל"פ. אולם לא היה צריך להפנות את הנושים לביהמ"ש המוסמך אלא את החייבים. על החייב ולא על הנושה לנקוט את הצעדים הדרושים לפסילת רישום במרשם צבורי רשמי שלכאורה שריר וקיים הוא. אך מכיון שאין כל ממש בטענת החברה לגופה אפילו לכאורה, יכריע בה הבג"צ כדי לא לפתוח פתח להתדיינויות נוספות.
ב. פקודת החברות מורה כי אדם שקיימת נגדו הכרזה של פשיטת רגל לא יהיה מוכשר לשמש מנהל חברה אלא אם כן ניתנה לו רשות של ביהמ"ש. פושט רגל ששימש כמנהל עובר עבירה וצפוי לעונש אך אין כל קביעה בפקודה או אסמכתאות משפטיות מה דינה של עיסקה שנעשתה בשם חברה ע"י אדם כזה.
ג. נראה כי פושט רגל שנתמנה כמנהל חברה המינוי תופס והוא מנהל אלא שאסור לו לפעול בתפקידו. במקרה כגון זה אין לומר שפעל בשם החברה אדם שכלל לא היה אחד משלוחיה. לכל היותר ניתן לומר שפעל אדם שחרג מסמכותו, שהיתה מצומצמת, במקרה זה, עד כדי אפס.
ד. גם בהנחה שמינוי פושט רגל היא פסולה לפי סעיף 73 לפקודת החברות, נראה שפעולותיו של מנהל כזה ניתנות לתיקון לפי סעיף 72 לפקודה, הקובע כי מעשיו של מנהל יהיו בני תוקף למרות כל פגם שיתגלה, אחר כך במינויו או בהכשרתו.
ה. עוד עומדת לעותרים טענתם לכשרות העיסקה על יסוד הכלל שאדם המתקשר בתום לב עם חברה מותר לו להניח שמעשים שבגדר חוקתה וסמכויותיה נעשו כדין ואין עליהם לחקור אם פעולות של ניהול פנימי היו כשורה.
יכולים איפוא העותרים לטעון: שהפסול שבפעולת מנהל פושט רגל אינו פסול מוחלט אלא פסול שניתן להסירו ברשות ביהמ"ש; שענין של ניהול פנימי הוא לקבל רשות כזו; שהם רשאים להניח שהלכה למעשה, הרשות גם ניתנה.
ו. יתר על כן, הכלל הנ"ל עשוי גם להכשיר פעולתו של אדם בשם חברה אף כי מעולם לא נתמנה לכך כדין ובלבד שניתנה לו סמכות נחזית לאותה פעולה. במקרה דנא ברור שהיה מצג מצד החברה של הצגת המנהל כבעל סמכות.
ז. כאן יש להזכיר כי היתה זו חברת מעטים של המנהל ובני משפחתו ובמקרה כזה יש לראות את מעשה בעלי החברה כמעשה החברה עצמה. כאן עשו את המצג לא מועצת המנהלים אלא כלל בעלי המניות שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה.

ח. השאלה במקרה שלנו לא תהיה אם המנהל יכול היה לשמש בתפקיד זה או לא, אלא אם החברה ע"י כלל חבריה יכלה לקבל הלואה ולרשום משכנתא. אין ספק שלחברה היתה סמכות כזאת. אם היא בחרה לביצוע עסקאותיה באדם פסול והציגה אותו כאדם כשיר, הרי זה ענין של ניהול פנימי, שצד שלישי בעל תום לב, רשאי להניחו בחזקת מעשה כשר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון. עו"ד שטינמץ לעותרים, עו"ד ליכטנברג למשיבה השניה. 25.4.68).

ע.א. 456/67 - שמעון שושן ואח' נגד החברה לעבודות חוץ ונמלים בע"מ

*אחריות בנזיקין וקיום קשר סיבתי בין הרשלנות לבין קרות הנזק(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1649/65 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המשיבה עסקה בעבודת חציבה לצורך הקמת המוביל הארצי. המנוחה שמחה ששון עבדה במטבח הסמוך למקום החציבה. המשיבה ערכה פיצוצים ולפני הפיצוצים דאגה כי עובדי המטבח יעזבו את המטבח שנמצא קרוב, עד כדי סכנה, למקום הפיצוץ. עובדי המטבח עזבו את המטבח ומצאו מחסה במחסן המרוחק שני מטר מהמטבח ואשר גם הוא מהוה מקום מסוכן. המנוחה לאחר ששמעה את הפיצוץ, אך לפני שעובדי המשיבה נתנו את אות ההרגעה כנהוג, חזרה למטבח מאחר ששכחה לכבות את התנור שעליו עמדו סירי בשול. ברגע הכנסה למטבח נפלה אבן שהועפה מהפיצוץ והיא נפגעה בכתפה, תביעתה לפיצויי נזיקין נדחתה ובינתיים נפטרה ויורשיה באו במקומה לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי אנשי המסעדה לא קיבלו הוראות מפורשות היכן עליהם להמצא בשעתפצוץ, כן קבע כי ההסתתרות במחסן שליד המטבח לא היתה מספיקה כדי לשמור מסכנת פגיעה, כך שהמשיבה לא יצאה ידי חובת הזהירות שהיא חבה כלפי עובדי המסעדה, שכן על אנשי המשיבה היה לדאוג לא רק שעובדי המסעדה יצאו מהמטבח אלא לוודא לאן ילכו כדי להיות בטוחים שלא ישארו בתחום הסכנה, מכיון שלא עשו כן הרי שהתרשלו. אעפ"כ דחה את התביעה מן הטעם שרשלנות זו של המשיבה איננה סיבת החבלה הואיל והמנוחה לא נפגעה בהיותה במחסן אלא בשובה למטבח לפני אות ההרגעה. על הקביעה כי לא קיים קשר סיבתי בין רשלנות המשיבה לבין פגיעתה של המנוחה נסב הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. אין חולק על העובדה כי פעולות הפיצוץ טומנות בחובן סכנה גדולה לאנשים הנמצאים בסביבת המקום והמטבח בו עבדה המנוחה נמצא בתחום הסכנה. המשיבה חבה לעובדי המטבח חובת זהירות בדרגה גבוהה שפירושה כי עליה היה לוודא שהעובדים יצאו מתחום הסכנה למקום בטוח בטרם יבוצע הפיצוץ. משלא נעשה כן הרי התרשלה המשיבה.
ב. לפי העדויות היו צריכים להתרחק כדי מאתיים מטר ממקום הפיצוץ כדי לצאת מכלל סכנה או להמצא במינהרה שגם היא מרוחקת כמאה מטר. לעומת כן היה המחסן בו הסתתרו עובדי המטבח מרוחק 2 מטר מהמטבח שאף הוא היה מרוחק כחמישים מטר בלבד ממקום הפיצוץ. היוצא מזה שאילו התרחקה המנוחה כדי מאתיים מטר או אילו התרחקה עד המינהרה לא היתה מצליחה לחזור למטבח באותה מהירות בו חזרה, כך שהתאונה לא היתה נגרמת, ובכך קיים הקשר הסיבתי בין רשלנות המשיבה שלא דאגה להרחקת העובדים מרחק מספיק ממקום הסכנה לבין התאונה.

ג. הרשלנות גרמה לתאונה הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית: מבחינה עובדתית - מפני שאלמלא הרשלנות כאמור לא היתה התאונה קורית; ומבחינה משפטית - מפני שעל המשיבה היה לחזות מראש, כי כל אדם הנשאר בתחום הסכנה עלול להנזק.
ד. העובדה שהמנוחה חזרה מהמחסן למטבח לפני שניתן אות ההרגעה, אין בכוחה לנתק את הקשר הסיבתי שבין רשלנות המשיבה לבין אירוע התאונה, וזאת משום שנמצאה במשך כל הזמן הרלבנטי בתחום הסכנה. אפשר רק לומר כי מכיון שמנוחה ידעה שהמטבח, על כל פנים, הוא מקום מסוכן, הרי שגם היא התרשלה כאשר יצאה, לפני מתן אות ההרגעה ובניגוד למקובל, ממקום שנחשב בעיניה כמחסה וחזרה למטבח. בהתנהגות זו אין לראות יותר מאשר סתם רשלנות, להבדיל מפזיזות, הואיל ומצד אחד חשבה המנוחה שהסכנה כבר עברה, ומצד שני היה בהתנהגותה משום היסח הדעת בלבד שכן עיניה היו נשואות אל הסירים שהשאירה על התנור הדולק. נמצא שאמנם גם המנוחה גרמה ברשלנות להתהוות התוצאה המזיקה, אך לא די בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין רשלנות המשיבה לבין קרות התוצאה המזיקה.
השופט ברנזון (מסכים ומוסיף):
עצם השארותה של המנוחה בתחום הסכנה, כאשה מבוגרת וברת דעת, מהוה רשלנות מצדה. עליה היה לדעת כי התרחקות של שני מטר מהמטבח אינה מהוה תפיסת מחסה, והיא לא יצאה ידי חובת השמירה על נפשה.
(על יסוד הנ"ל הוחלט לחלק במידה שוה את האחריות בין המנוחה לבין המשיבה).

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. עו"ד הדסי למערערים, עוה"ד אלקס ושטרן למשיבה. 25.4.68).

ע.א. 554/67 - ד"ר מאיר ולדמן נגד אפרים אלחסיד

תביעת פינוי ע"י אחד הבעלים בדירה שבבעלות משותפת הענקת סעד מן הצדק(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים בן פורת, לנדא, נועם) בע.א. 71/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער שכר דירה מאת אחד אופלטקה (להלן המשכיר) שהיה מיופה כח של בעלי הדירה. המערער לא שילם שכר דירה והוגשה נגדו תביעת פינוי לאחר שכבר שנה לפני כן הוגשה נגדו תביעת פנוי על אי תשלום שכר דירה. את התביעה הגיש המשכיר בשמו הוא. לאחר שמיעת המשפט ולפני הגשת הסיכומים נפטר המשכיר וזמן קצר לאחר מכן נפטר אחד הבעלים של המושכר ובנו היורש ביקש להצטרף כתובע לתביעה המקורית. ביהמ"ש החליט לצרפו כתובע בתביעה. לאחר מכן נתן את צו הפינוי וביהמ"ש המחוזי אישר את הצו. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. לאחר שצורף כתובע לא צריך היה המשיב להגיש כתב תביעה מתוקן הן משום שתקנות סדר הדין אינן מחייבות זאת והן משום שלא נותר מה לתקן בכתב התביעה לאחר שנקבע כי המשיב יהיה לבעל דין בתוקף תובע. לשם החלפת שם התובע המקורי בשמו של המשיב כבר לא היה צורך לתקן את כתב התביעה והבהרת מעמדו של המשיב בתביעה נעשתה כבר בעת הדיון על צרופו כתובע.

ב. לטענה כי המשיב הוא רק אחד הבעלים של המושכר ולכן לא יכול היה לתבוע לבדו את הפינוי מספר תשובות:
1. הכלל שמקום ששנים עשו הסכם עם פלוני ואחד מהם רוצה לתבוע את פלוני לדין על סמך ההסכם עליו לצרף את חברו כתובע או כנתבע אינו חל על מקרה כגון דנא שבו אין המערער גר בדירה על יסוד חוזה השכירות אלא כדייר מוגן לפי החוק.
2. לפי דיני המג'לה שותפים בנכס זרים זה לזה וכל אחד יכול למנוע מחברו את השימוש בנכס. אם לגבי שותפים כך, לגבי זר לא כל שכן.
3. כבר נפסק כי שותף אחד בלבד רשאי לתבוע החזרת חזקה בנכס המשותף בלי הצטרפותם של כל שאר השותפים לתביעה.
ג. די בכך שהוכחה בעלות המוריש והוכחה העובדה שהמשיב הוא יורש. העובדה שהירושה טרם חולקה וטרם נרשמה על שם המשיב אינה גורעת מכוחו להופיע כתובע.
ד. לבקשת המערער לזכות בסעד מן הצדק לפי סעיף 37 לחוק הגנת הדייר - הנסיבות של אי תשלום שכר דירה לאחר תביעת פינוי קודמת ואי הפקדת הכספים מיד עם הגשת התביעה אלא תשעה חדשים לאחר מכן, מצדיקות את החלטת בתי המשפט דלמטה שלא להעניק סעד מן הצדק.
השופט לנדוי (מסכים ומוסיף):
ב"כ המערער ציטט בסכומיו בצורה שהיה בה כדי להטעות את ביהמ"ש ודבר זה יש למנוע. רק לאחר שיקול נוסף החליט ביהמ"ש שלא להפנות את הענין ללשכת עורכי הדין.
גם הטיעון בענין סעד מן הצדק לא בא בזמן אלא לאחר תשובת המשיב לסיכומי המערער וכנראה שגם דבר זה נעשה במתכוון. תשובות המערער לסיכומים לא נועדו להעלות טיעונים חדשים אלא להגיב על תשובת המשיב. משום כך אי אפשר להטות אוזן קשבת לטיעון בענין זה שנטען בצורה הנ"ל.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני.)

ע.א. 542/67 - שמעון גבאי נגד משה אלול

תביעה לביטול חוזה על יסוד מצג שוא העדה ומשלוח הודעת חילול בתביעת שיקים(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי בת.א. 498+329/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער רכש מהמשיב חנות ועל חלק מהתמורה נתן 13 שיקים לתשלומים חדשיים. לאחר שהמערער קיבל את החזקה בחנות הגיש תביעה לביטול העיסקה ולתשלום פיצויים על סמך הטענה כי רומה ע"י המשיב שהצהיר בחוזה מכר כי הוא הבעלים של החנות בעוד שזו עדיין היתה בבעלות של עמידר וכן בכך שלא גילה לו כי על החנות רובצת משכנתא. המשיב מצדו הגיש תביעה על יסוד השיקים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער בקבעו כי המערער ידע על קיום המשכנתא ואף התחייב לפרעה, כי המשיב פעל בתום לב בהצהירו כי החנות היא רכושו וכי גם היום יוכל המערער לקבל את הבעלות אם ישלם את המשכנתא. מאידך חייב את המערער לשלם למשיב את סכום השיקים. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. היה די חומר לקביעת הממצאים של ביהמ"ש המחוזי לדחיית תביעת המערער לביטול החוזה.

ב. גם אילו קבע ביהמ"ש כי הצהרת המשיב בדבר בעלותו על החנות ניתנה מתוך תרמית ולא בתום לב היה דין התביעה להדחות. זאת משום שלא נגרם כל נזק למערער כתוצאה מהצהרת בעלותו של המשיב שכן ביהמ"ש קבע כי גם כיום יכול המערער לקבל את הבעלות אם יפרע את סכום המשכנתא.
ג. באשר לתביעת המשיב המבוססת על השיקים - נטען ע"י המשיב (התובע) בכתב התביעה כי הוא פטור מחובת ההעדה וכי השיקים הוצגו כחוק אך לא נפרעו. בתצהירו לא הגיב המערער במאומה על הטענות הנ"ל ורק בסיכומים טען כי התובע לא ציין בכתב תביעתו את הנימוקים הפוטרים אותו מחובת העדה וכי לגבי הודעת חילול אין בתביעה כל רמז לטעם הפוטר את התובע ממתן הודעת חילול:
(1) ההליכים שיש לנקוט בהם כראוי לאחר חילול השטר הם העדה ומתן הודעת חילול. שטר, ובכלל זה שיק, שלא הוצג לפרעון כדין, לא הועד כדבעי ולא ניתנה לגביו הודעת חילול אין המושך חייב בתשלומו.
(2) עילת תביעה המבוססת על שטר הינה לא רק משיכת השטר וחילולו לאחר שהוצג כראוי, אלא גם נקיטת כל ההליכים הדרושים לאחר חילול השטר, וציון העובדות שבגינן פטור התובע מנקיטת הליכים אלה. תובע שנמנע מלציין בכתב תביעתו את הפרטים הללו, כתב תביעתו לוקה בחוסר עילה.
(3) במקרה דנא לא פירש התובע מדוע היה פטור מחובת נקיטת ההליכים הנ"ל. העובדה שהבנק לא פרע את השיקים אין בה כשלעצמה כדי לפטור את המשיב מחובת ההעדה ומתן הודעת חילול, מאחר ולא כל סירוב של הבנק מביא לפטור כזה.
חוסר הפירוט יכול היה על כן להיות לרועץ למשיב ולהביא לדחיית תביעתו אך מכיון שהענין לא נטען כדבעי בתצהיר המערער ששימש ככתב הגנה אין לשעות לטענה הנ"ל.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד לוינסון למערער, עו"ד ענבר למשיב).

ע.א. 608/67 - "לוזית" - מושב עובדים ואח' נגד שלמה וקיל ואח'.

*קביעת שכ"ט עו"ד לצד הזוכה פחות מהתעריף המינימלי (ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (הנשיא צלטנר) בת.א. 2399/65 - הערעור נדחה ברוב דעות).

העובדות:
המערערת הראשונה (להלן המערערת) הגישה תביעה כנגד המשיב הראשון (להלן המשיב) וזכתה בתביעתה. ביהמ"ש המחוזי פסק למערערת שכ"ט הנמוך מן התעריף המינימלי. ביהמ"ש המחוזי לא הסביר את הנימוקים לקביעת הוצאות הפחותות מהתעריף מינימלי. על אי קביעת שכ"ט לפי התעריף נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון (דעת מיעוט):
א. ביהמ"ש לא הצביע על נימוק שיצדיק סטיה מהתעריף המינימלי, ועל ביהמ"ש היה לפסוק את הסכום המינימלי כדי למנוע חסרון-כיס מהמערערות שזכו במשפט, אשר חזקה עליהן שנשאו בשכ"ט מינימלי כזה.
ב. אכן, בדרך כלל מסור ענין ההוצאות לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בתובענה, אך יחד עם זאת אם ביהמ"ש רואה לשלול מבעל-דין שזכה מקצת ההוצאות שנשא בהן - עליו לנמק את מעשהו, ובאין נימוק להצדקת המעשה יתערב ביהמ"ש שלערעור.

ג. אין זה מתפקידו של ביהמ"ש שלערעור לחטט בתיק על מנת לגלות מיזמתו נימוק להצדקת מעשהו של ביהמ"ש דלמטה, נימוק אשר בכלל לא נטען ע"י הצד השני.
השופט לנדוי - (דעת הרוב):

א. אמנם ביהמ"ש דלמטה לא נמק את קביעת סכום ההוצאות פחות מהתעריף המינימלי, אבל מתוך עיון בחומר שהיה בפני ביהמ"ש דלמטה נראה שהיתה הצדקה להפחתת סכום ההוצאות.
ב. ב"כ המערערות נקט בלשון בלתי מרוסנת כנגד הצד השני, ודי בלשון בלתי מרוסנת זו כדי להקטין - אם לא לשלול לחלוטין - את הוצאות המשפט של המערערות.
השופט קיסטר - מסכים ומוסיף:
א. ענין פסיקת ההוצאות נתון לשיקול דעת ביהמ"ש הפוסק בענין, וכידוע כלל הוא שביהמ"ש שלערעור לא יתערב בפסיקה זו. אכן מן הראוי שביהמ"ש שאינו פוסק לזוכה את מלוא הוצאותיו ינמק את דבריו, אך אם הוא לא עשה כן יכול ביהמ"ש שלערעור למצוא את הנימוקים מתוך החומר.
ב. אין צורך לקבוע כאן אם נכונה הגישה הקיצונית שבדרך כלל לא יתערב ביהמ"ש שלערעור בפסיקת ההוצאות שכן במקרה דנא נמצא טעם המצדיק פסיקת הוצאות כפי שנפסקו

(בפני השופטים: ברנזון לנדוי, קיסטר. 10.4.68).

ע.א. 215/67 - חיים הירש נגד רחל רוט ואח'.

*דחיית ערעור בשל אי הופעת מערער המערער שחתם על הודעת הערעור בעצמו לא הופיע לערעור ושלח אישור בית-החולים כי הוא שוהה בבית החולים מיום שלפני המועד שהערעור עמד להישמע. מהות המחלה לא צויינה באישור ולאחר שהתקשרו מביהמ"ש עם בית-החולים נמסר כי הוא נכנס לבית- החולים לבדיקות. בהעדר פרטים נוספים שגרמו לאישפוזו של המערער לשם בדיקות בימים שבהם היה הערעור צריך להישמע אין לראות באישור טעם מספיק לדחיית שמיעת הערעור ליום אחר. תעודת רופא מקובלת שהמערער אינו מסוגל להופיע מחמת מחלה - לא הוגשה. הערעור נמחק באשר ביהמ"ש ראה את המערער כנמנע מלהופיע ללא סיבה מספקת.

(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. בשם המערער אין הופעה. עורכי-הדין בראל ולוצק י למשיבים. 4.4.68).

ע.פ. 124/68 - משה בן-יוסף לוי נגד היועץ-המשפטי.

*הרשעה במעשה אונס הנאשם נמצא אשם באינוס תיירת ילידת אנגליה בת 20 בדרכה מחוף ים-המלח לקיבוץ עין-גדי. הוטל עליו עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של הנאשם על ההרשעה נדחה לאחר שביהמ"ש דלמטה נתן אימון בעדות המתלוננת, מצא סתירות בין עדות הנאשם בביהמ"ש לבין הודאתו במשטרה ומצא סיוע ממשי לגירסת המתלוננת בעדות שנכנסה לקיבוץ כשהיא מבוהלת ונרעשת עד היסוד.
מאידך נתקבל ערעורו של היועץ-המשפטי על קולת העונש והעונש הועלה ל-4 שנות מאסר בפועל.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי. החלטה - השופט הלוי. המערער לעצמו. עו"ד חסיד למשיב. 3.4.68).

ע.א. 578/67 - משה מנצור נגד יהודה משאט.

*דחיית תובענה בשל אי הבאת ראיות תביעת המערער לתשלום פיצויים עקב תאונה בעבודה לא התבררה לגופו של ענין באשר באחד התאריכים שנועד לבירור הליך שבתביעה, לאחר דחיות שונות, בקש ב"כ המערער דחיות נוספות, ומשלא עלה בידו, השתמש במעשה רמייה וטען כי מרשהו המערער סבל באותו בוקר התקפה של מחלת נפילה ולא יכול להגיע לביהמ"ש. כתוצאה מכך דחה השופט את המשפט. ב"כ המשיב יצא לחפש את המערער בביתו, ומשלא מצא אותו שם חפש אותו במקום עבודתו ושם מצא אותו, וזה אמר לו שכלל לא ידע על קיום המשפט. ב"כ המשיב חזר לביהמ"ש, מסר לשופט את הענין ובקש דחיית התובענה בשל אי הבאת ראיות. בישיבה שנקבעה לדיון בבקשה הנ"ל הגיש המערער תצהיר שלו לאימות הטענה שהיה חולה, אך הטענה נדחתה ע"י ביהמ"ש כשקר. מכיון שהמערער עצמו בחר להיות שותף למעשה הרמאות של פרקליטו, דחה ביהמ"ש את תביעת התובע בשל אי התייצבות למשפט והערעור על כך נדחה. לבעל-דין שחתם על תצהיר כוזב כזה אין ביהמ"ש יכול להושיע.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון. החלטה - השופט ויתקון. 21.4.68).

המ' 234/68 - אוניקו רויטמן וכו' נגד עפר וסלע בע"מ.

*בקשת רשות ערעור

המבקשת נתבעה בסדר-דין מקוצר ובקשה למחוק את כתב התביעה מחוסר עילה. רשם ביהמ"ש דחה את הבקשה והנשיא התורן דחה את הערעור. המבקשת בקשה רשות ערעור על יסוד תקנה 377(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אך מכיון שתקנה זו מחייבת את המבקש לצרף לבקשתו "העתקים של החלטות הערכאות הקודמות והמבקשת צירפה רק את החלטת הנשיא ולא את החלטת הרשם נדחתה הבקשה לרשות ערעור". עתה מבקשת המבקשת כי ביהמ"ש ידון שנית בבקשה לרשות ערעור אך שוב נדחתה הבקשה. גם בהנחה שביהמ"ש מוסמך לבטל החלטה קודמת שנתן לדחיית הרשות לערער הרי יש לדחות את הבקשה שכן הפגם של אי הגשת ההחלטה של הערכאות הקודמות יורד לשרשו של הענין הואיל וללא עיון בהחלטת הרשם לא ניתן להבין את החלטת הנשיא התורן שישב בערעור.