בג"צ 382/67 - צבי רוזנבליט נגד רשם הקרקעות תל-אביב ואח'.
*הנחה בתשלום אגרות בבית משותף, לפי ערך הקרקע כאשר משלמים תוספת מס ולא רושמים את העיסקה בטאבו.(התנגדות לצו-על-תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותר רכש דירה בבית משותף וקבל את החזקה בדירה ביום 15.2.65. לפי סעיף 65 לחוק בתים משותפים משנרשמת בספרי האחוזה דירה בבית משותף תוך שנה מהיום בו נכנס הרוכש לדירה, תחושב האגרה לפי ערך הקרקע בלבד. לפי סעיף 9 לחוק מס-שבח מקרקעין מכירת זכות במקרקעין שאינה נרשמת בפנקסי המקרקעין חייבת בתוספת מס בסכום האגרה שהיתה חלה אילו אותה זכות היתה נמכרת בדרך החייבת רישום בפנקסי המקרקעין. סעיף 56 לחוק מס-שבח מקרקעין קובע כי מששולמה תוספת מס לפי סעיף 9 לא תשולם אגרת העברה בזמן הרישום של הזכות האמורה בפנקס המקרקעין.
לאחר שהעותר גר בדירה שנה פחות כמה ימים ומסיבות משפחתיות עדיין לא יכול היה לרשום את הדירה בפנקס המקרקעין, עמד ובקש אצל מנהל מס-שבח הערכת מס לצורך תשלום תוספת מס. ניתנה לו הוראת תשלום לפי ערך הקרקע והוא שלם את תוספת המס יומיים לאחר תום השנה מיום שנכנס לדירה.
משבא לאחר מכן לרשום את בעלותו במשרד רושם הקרקעות, דרש רשם הקרקעות תשלום מיסי העברה לפי מלוא ערך הדירה, ושניים היו נימוקיו: האחד - ההנחה לפי ערך הקרקע לפי סעיף 65ניתנת רק לגבי רישום בפנקס המקרקעין ולא כאשר משלמים תוספת מס בלבד. ונימוקו השני - כי גם תוספת המס שולמה לאחר תום השנה. על כך העתירה לבג"צ.
החלטה - השופט כהן:
א. סעיף 9 הנ"ל חל על כל מכירה של זכות במקרקעין, כולל מכירת זכות בבית משותף, ועל כן הערכת המס לפי סעיף 9 צריכה להיות בהתאם להוראות סעיף 65 הנ"ל, היינו לפי ערך הקרקע בלבד. ממילא חלה גם ההוראה שבסעיף 56 הנ"ל שלאחר ששלמו מס לפי סעיף 9 אין לשלם מס בעת ההעברה.
ב. מאידך, איחר העותר ביומיים ולא שלם את תוספת המס בתוך השנה. כיון שכך - אין הוא יכול ליהנות עוד מההנחה של סעיף 65.
ג. העותר פנה לשר המשפטים להשתמש בסמכותו לתת את ההנחה לפי ערך הקרקע גם לאחר תום השנה. נראה ששר המשפטים דחה את הבקשה מכיון שסבר שסעיף 65 אינו חל בכלל בתשלום תוספת מס לפי סעיף 9 הנ"ל. לנוכח המסקנה שאין הדבר כך, ייטיב העותר לעשות אם יחדש את בקשתו לשר המשפטים.
מ"מ הנשיא זילברג:
הסעיפים 65 לחוק בת"מ וסעיף 56 לחוק מש"מ דנים במישורים שונים. סעיף 65 מטרתו לעודד רישום בתים משותפים, ולכן הוא קובע כי אם נתמלאו תנאים מסויימים תחושב האגרה על העברת הדירה לא לפי שווי הדירה אלא לפי ערך הקרקע. אין כל אסמכתא לכך שסעיפים 56 ו-9 הנ"ל יפטרו מן התנאי שרישום הדירה במשרד ספרי האחוזה תהיה תוך שנה.
השופט קיסטר:
א. ההנחה במס בסעיף 65 הנ"ל מותנית ע"י המחוקק בתנאים שונים, וביניהם התנאי שההעברה על שם הרוכש בפנקס המקרקעין תבוצע תוך תקופה של שנה. לפי סעיף זה צריכה ההעברה להיות ממשית, ותשלום תוספת מס תוך השנה אינה יכולה לפטור מן התשלום המלא אם הרישום הממשי נעשה לאחר שנה.
ב. כאשר נעשה חוזה-מכר בתנאים המחייבים תשלום תוספת מס, מתחייב רוכש
המקרקעין בתשלום התוספת אף אם לא נעשתה ההעברה. אם החוזה קובע שההעברה תבוצע לאחר המועד של שנה, לא ייהנה הקונה מהנחה בתשלום תוספת המס. אם החוזה אינו קובע זאת במפורש, ישלם הקונה תוספת מס לפי ערך הקרקע ולאחר מכן אם תבוצע ההעברה במועד לא יצטרך להוסיף אגרות העברה, ואילו אם תבוצע לאחר תום השנה יצטרך להוסיף מסים עד כדי ערך הדירה. (מ"מ הנשיא זילברג והשופט קיסטר מציעים שהעותר יפנה מחדש לשר המשפטים שישקול את בקשתו להארכת המועד לנוכח העובדה שניסוחו של החוק הטעה אותו ביחס לאפשרות הפטור).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, קיסטר. עו"ד וירניק לעותר, עו"ד חשין למשיבים. 6.5.68).
ע.פ. 60/68 - דוד ורוד נגד היועץ-המשפטי לממשלה.
*מעשה בלתי חוקי וכוונת זדון בהצתה לפי סעיף 321 לפח"פ.(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופטים: קנת, דולב, א. מני) בת.פ. 20/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
הנאשם, יחד עם אחרים, פרצו לבית בנוה-מגן בלילה, וכדי להאיר את הדירה אספו מספר ניירות של בעל הדירה והדליקו אותם. האש פשטה בדירה וגרמה נזק לבית ולרהיטים. הנאשם הורשע בעבירה החמורה של הצתה, וטענתו היא כי אמנם הדליק בתחילה את הגפרורים כדי להאיר את החדר בשלב הראשון, אך לאחר מכן טפל נאשם אחר באש, אסף ניירות והדליק אותם, ואז אירעה ההצתה.
החלטה - השופט זוסמן:
א. מתוך הודאת הנאשם ברור שהנאשמים פרצו יחד לבית בכוונה משותפת לגנוב ממנו ואחד מהם הבעיר את הניירות כדי להקל לביצוע הגניבה. שילוח האש בניירות נעשה לשם ביצוע מטרת הגניבה המשותפת ולכן בא המערער עצמו בגדר סעיף 24 לפח"פ, אפילו לא הוא אלא חברו לפשע הוא אשר הבעיר את הרכוש.
ב. אשר לטענת המערער שהמעשה לא נעשה "בזדון ובאורח בלתי חוקי" כאמור בסעיף 21ב לפח"פ - מעשה המערער וחבריו בהתפרצם לדירה לגנוב ובהעלותם באש ניירות שהיו רכוש בעל הדירה ודאי היה בלתי חוקי. ה"זדון" לצורך סעיף 321 הוא כמו ה"זדון" לצורך סעיף 214 לפח"פ, היינו שיש לומר כי העבירה בוצעה בזדון אם חזה הנאשם מראש שהוא עלול לגרום במעשהו את התוצאה המזיקה, בין אם ממש חפץ בה ובין אם לאו. אין צורך להתעכב על האסמכתאות האנגליות שהביא ב"כ המערער, שכן הסעיף האנגלי המקביל אינו זהה עם סעיף 321 שלנו. אך לא למותר להזכיר שאפילו לפי אותן אסמכתאות אם ההצתה של טובין היתה בבנין תוך לא איכפתיות לסכנת השריפה הנשקפת בבנין, כפי שהיה כאן, די בכך כדי לבסס את ההרשעה.
השופט הלוי - מסכים ומוסיף:
א. לפי סעיף 321 לפח"פ הכוונה הפלילית צריכה להתייחס אך ורק לאותם חפצים שבתוך הבנין אשר הוצתו באופן בלתי חוקי, ואינה צריכה להתייחס, כמו במשפט האנגלי, גם לתוצאה של התפשטות האש לבנין עצמו. במקרה שלנו הוצתו ניירות של בעל הדירה, והרי אין ספק שניירות אלה הוצתו באופן בלתי חוקי. גם הגדרת ה"זדון" צריכה להתייחס ל"תוצאה המזיקה" של סעיף 321, היינו לשילוח אש בחפצים הנמצאים בתוך הבנין. הסכנה הנשקפת לבנין עצמו היא הנחה כללית של המחוקק ואין צורך שהנאשם חזה מראש את הסכנה לבנין עצמו.
(בפני השופטים: זוסמן, א. מ. מני, הלוי. עו"ד לויט למערער, עו"ד חסיד למשיב. 3.4.68)
ע.פ. 79/68 - שבתאי סדינה נגד מדינת ישראל.
*הכוונה להשתמט המשתמעת מאי התייצבות לשרות צבאי. *הכרעת הדין לפני שמיעת הראיות.(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט ב. כהן) בת.פ. 962/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הועמד לדין באשמת אי מילוי חובת התייצבות בכוונה להשתמט מן השירות. משהוקרא לו כתב האישום הוא השיב: "הכל נכון, אלא שלא התכוונתי להשתמט משירותי", והוסיף כי חשב שעליו לקבל הודעה מיוחדת להתייצבות. ביהמ"ש הכריע את הדין באמרו שההסדר החוקי קובע שיש לראות את הנאשם כמי שידע על חובתו להתייצב ולכן בגזירת המחוקק ניטלת ממנו הגנתו היחידהשעליה הוא מבסס טענת חוסר הכוונה להשתמט. אדם שביודעין אינו מתייצב במשך הרבה שנים, הרי בהעדר נסיבה מיוחדת חזקה עליו שאינו מתייצב בכוונה להשתמט. לפיכך הורשע המערער באי התייצבות מתוך כוונה להשתמט מן השירות, על כך הערעור.
החלטה:
א. הפרזומפציה המשפטית היא שעל התובע להוכיח שהנאשם חייב בחובת ההתייצבות, ואם הוכיח זאת - על הנאשם הראיה שמלא אותה חובה. מאידך אין כל גזירת מחוקק שמי שלא התייצב - חזקה עליו שהתכוון להשתמט מהשירות, זו הכוונה המבדילה בין העבירה הקלה של אי התייצבות לבין העבירה החמורה יותר של כוונה להשתמט משירות.
ב. בתשובתו לאישום לפי סעיף 136 של חוק סדר הדין הפלילי כפר המערער במפורש בכך שהיתה לו כוונה להשתמט מהשירות ונתן הסברים לכך. אעפ"י כן הרשיע השופט את המערער בגלל העובדה שאי ההתייצבות נמשכה זמן רב. בכך הקדים השופט את שלב הערכת העובדות הנפתח רק אחרי התשובה לאישום. לאחר שהמערער כפר ביסוד העיקרי של העבירה ולא אמר דברים שהיה בהם כדי לבטל את כפירתו באישום, היה על ביהמ"ש לפתוח בפרשת ההוכחות, ואחרי פרשת התביעה היתה זאת זכותו של המערער לעלות לדוכן העדים ולאשר את גירסתו בשבועה. השאלה אם נוכח עבור הזמן הרב יש למערער סיכוי, לכאורה, להצליח בהגנתו - טרם הגיעה שעתה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד זיונץ למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 9.4.68).
ע.א. 361/67 - פסח וולברגר נגד יוסף בלום ואח'.
*טענת חוסר תמורה של מסב שיק. * פטור להעיד שיק ולהודיע על חלולו למסב.(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט רווה) בת.א. 3268/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה מס' 2 (להלן פונדקים) רכשה מהמערער סחורה של בית-חרושת המנוהל ע"י המשיב (להלן בלום), התשלום נעשה בשיק שחתמה פונדקים לפקודת המערער והוסב על-ידיו לבלום. נתברר שהסחורה שהיתה מיועדת ליצוא לא היתה ראויה לכך והוחזרה ע"י פונדקים. היה, איפוא, כשלון תמורה בין פונדקים מזה והמערער מזה, ובלום שידע על כך לא היה אוחז כשורה. מכאן שתובענת בלום נגד פונדקים נדחתה.
אך דחיית התובענה נגד פונדקים מושכת השיק לא יכלה לפטור את המערער מחבותו. הוא הסב את השיק והוא מוחזק עקב חתימת ההסבה כמי שקבל תמורה כל עוד לא הוכיח היפוכו של דבר. ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה שביחסי המסחר בין המערער לבין בלום לא נכשלה התמורה, ולפחות לא כשלון מוחלט, ולפיכך חייב המערער בתשלום השיק. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. בין שבלום הצליח להוכיח תביעתו החילופית נגד המערער על יסוד העיסקאות
ביניהם ובין אם לאו, המערער נמצא חייב על-פי השיק שהוסב ועליו היה לשכנע שחתימתו אינה נשענת על תמורה. משנמצא כי לפחות לא הוכח חוסר תמורה מוחלט, הרי הוא חב על-פי השיק.
ב. בנסיבות הענין כמו שהוכחו היה הצדק שלא להעיד את השיק ולא להודיע למערער על חילולו. נסיבות אלה הן שלאחר החזרת הסחורה ע"י פונדקים שחרר המערער את פונדקים מתשלום השיק וידע שלא יכובד. ביחסים בין המערער לפונדקים נעשה השיק מסמך חסר ערך. אך ביחסים בינו ובין בלום נשאר השיק אכיף וחבותו עמדה בעינה. בצדק הסיק השופט שהיה ויתור מכללא על העדה ועל הודעת חילול.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד פרוסט למערער, עו"ד דראזנר למשיב מס' 1. 23.4.68).
ע.א. 379/67 - פנחס והלה רינסקי נגד אסתר האובנשטוק ואח'.
*אכיפת הסכם לחלוקת נכסי דלא-ניידי.(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופטים ארליך, הרפזי ויעקובי) בע.א. 192/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת השניה והמשיבים הם שתי אחיות ואח. יש להם בבעלות משותפת בנין הכולל 9 דירות. המערערת עמדה להשכיר דירה והתעורר סכסוך בין המערערת לבין שני המשיבים. הוזמן האח הבכור של היריבים, ובעוד המשיבים עומדים מחוץ לבית נכנס האח הבכור אל המערערת ושם כתבו הסכם זמני הקובע בין היתר חלוקת 9 הדירות, כך שהמערערת תקבל 3 דירות מסויימות, ושני המשיבים יישארו הבעלים של 6 הדירות האחרות. נקבע כי המערערת תהיה בעלת הבית בהכנסה ובהוצאות של 3 הדירות הנ"ל; כי הסכם זה ייעשה ע"י עו"ד ולפי רצון אחד הצדדים אפשר לרשום אותו בטאבו. על ההסכם הזמני חתמה המערערת. האח הבכור יצא עם ההסכם החוצה ושם חתמו עליו שני המשיבים והשאירו איתו בידי האח. עוד אותו יום התחרטו המשיבים ומחקו את חתימותיהם. עתה מבקשת המערערת להשכיר את אחת הדירות מתוך השלוש, והמחלוקת היא על דמי-המפתח. בימ"ש השלום היה בדעה שאין לראות במסמך הנ"ל הסכם המקשר את הצדדים משום שלדעתו "לא היה מפגש אמיתי של המתקשרים, ואין אדם נתפס על מעשהו הרגעי", מה גם "שהתובעים מחקו את חתימתם בטרם הספיקו להודיע לנתבעים על הסכמתם למה שהוצע ע"י האחרונים". כמו כן סבר כי כוונת הצדדים היתה שהקשר יווצר רק כאשר ייעשה הסכם ע"י עו"ד. כן סבר שופט השלום שהמסמך מתכוון יותר לחלוקת ההנאה בנכס מאשר לחלוקה מוחלטת שאינה אפשרית, בצורה שנעשתה, לפי החוק העותומני וענין חלוקת ההנאה לא נטען ע"י המערערים. באשר להפיכת הבית לבית משותף שזו האפשרות היחידה לביצוע החלוקה - דרך זו לא בא זכרה במסמך. בניגוד לכך סבר ביהמ"ש המחוזי כי נקשר הסכם מחייב בין הצדדים אלא שדחה את הערעור מהטעם שההסכם לוקה בחוסר שלימות ובחוסר ודאות לגבי מהות העיסקה שנקשרה בו ודרכי ביצועה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי שנקשר הסכם מחייב בין הצדדים. הדעה שאין אדם נתפס כביכול על מעשהו הרגעי אין לה על מה שתסמוך. נהפוך הוא: אדם נתפס על מעשהו אם רק נתכוון לו וחשב באותו רגע להיות קשור בו. אשר למפגש הרצונות וקבלת ההצעה ע"י המשיבים - האח הבכור לא היה סתם שליח להעביר את הנייר מיד ליד. הוא הוזעק ע"י הצדדים למצוא פתרון לסכסוך והוא בא ותיוך והשיג את חתימות הצדדים על הפשרה. הנסיבות מחייבות את המסקנה שהוא היה מורשם של שני הצדדים וכי המערערת הרשתה אותו לקבל את הקבלה של המשיבים על ההצעה כשם שהמשיבים הרשו אותו לקבל את ההצעה. הנסיבות מצביעות על כך שכוונת הצדדים היתה להתקשר בהסכם מחייב ולאלתר.
ב. במסמך הנ"ל אמנם נשארו דברים שלא באו על סידורם, כגון: הדרך החוקית לביצוע החלוקה שכולם הסכימו לה, אך לכן קבעו כי ייעשה הסכם מפורט יותר אצל העו"ד שישלים את הפרטים החסרים.
ג. חלוקת הנאה בנכסי מירי אפשרית כמו חלוקת הנאה בנכסי מולק ואין למצוא כל דופי שיוכל לפסול הסדר כזה של חלוקת הנאה.
ד. ברם, לפי נוסח ההסכם והנסיבות הסובבות את עשייתו הכוונה לא היתה לחלוקת ההנאה כי אם להפרדה מוחלטת בין חלקה של המערערת לבין חלקם המשותף של המשיבים, ולכן מדבר ההסכם על אפשרות רישומו בטאבו.
ה. במצב הדברים הנוכחי אין לבצע את החלוקה הנדונה לפי החוק העותומני על חלוקת נכסי דלא-ניידי משותפים אלא לפי חוק בתים משותפים. באשר לחלוקה זו לא חשוב שההסכם לא מורה במפורש שהחלוקה תבוצע לפי חוק בתים משותפים. לבעלי ההסכם לא נהירים נתיבי החוק והם העלו את רצונם לבצע את החלוקה. הם לא ידעו איך, ולכן קבעו כי יפנו אל עו"ד וזה היה כבר קובע את הדרך החוקית. דרך חוקית זו היתה ברישום בית משותף, ואין איפוא כל מניעה לתת תוקף לכוונת הצדדים לחלק את הבעלות ביניהם בדרך חוקית.
לפיכך יש לתת תוקף להסכם, ולקבל את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. עו"ד טורבוביץ למערערים, עו"ד אפוסקר למשיבים. 1.5.68).
ע.א. 50/68 - משה איזקסון נגד ועדת השומה שליד עירית נהריה ואח'.
*הערכה לצורך מס עירוני של שטח הצמוד לבנין כ"בנין".(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט פרידמן) בהמ' 47/66 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
למערער בית העומד על חלקה ששטחה כ-2 דונם. ועדת השומה סיוגה שטח של דונם אחד כ"בנין" והשטח הנותר של קרוב לדונם כ"אדמת בנין" לצורך תשלום ארנונות. השטח שהוגדר ע"י הועדה כ"אדמת בנין" תפוס בעיקרו ע"י ששה עצים גדולים הנותנים את פריים ומהם מפיק המערער הכנסה. ועדת העררים השתיתה את החלטתה על כך כי "החלק הנטוע כמה עצי פרי אינו חיוני לשימוש במבנים". בהמרצה קודמת שהיתה בפני ביהמ"ש העליון ושבה הוחזר הענין לועדה, לדיון ביחס לשנת הכספים 1964/65, נקבע על יסוד הצהרת שני הצדדים כי עירית נהריה קבעה את השטח המירבי שאפשר לכללו ב"בנין" ב-2 דונמים. עתה מתברר כי השטח המירבי הוא רק דונם אחד. על החלטת ועדת העררים נסב הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. השאלה אם שטח הוא אדמת בנין או נחשב כחלק מן הבנין אינו אם אותו שטח חיוני בשימוש במבנים או אם אפשר להקים בנין נוסף על חלק מן החלקה שיופרד מן החלק עליו עומד המבנה הקיים, אלא אם עיקר שימושה של החלקה כולה הוא כחצר או כגינה או לצורך אחר של המבנה. אין זה מן ההכרח שהקרקע תשמש באופן בלעדי את המבנה אלא די שזה יהיה עיקר שימשו של שטח הקרקע.
ב. מכיון שבהמרצה הקודמת הונח - אם כי בטעות - כי עירית נהריה קבעה כי השטח המירבי שאפשר לכללו בבנין הוא 2 דונם, הרי לגבי אותה שנה יש לקבל את הערעור, שכן עיקר שימושו של השטח הוא לצורך בית המגורים, אם לצורך משק-הבית ואם לצורך מנוחה ונופש לבני הבית.
ג. שונה המצב לגבי שנת הכספים 1965/66 שלגביה אין ביהמ"ש קשור לקביעה קודמת שהשטח המירבי שאפשר להצמידו למבנה הוא 2 דונם. לגבי שנה זו הובאו ראיות כי השטח המירבי שאפשר להצמידו הוא דונם אחד, ועל כן יש לדחות את הערעור לגבי שנה זו.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד סופרין למערער, עו"ד אילת למשיבות. 30.4.68).
ע.א. 37/68 - פלונית נגד פלוני
*סמכות בימ"ש לבטל למפרע צו זמני למזונות.(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט אשר) בתיק מ.א. 815/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת השיגה צו זמני למזונות מאת המשיב עבורה ועבור בתה בסכום של 400 ל"י לחודש. המשיב לא בצע את שהוטל עליו, ונאסר. לאחר מכן בקש לבטל את הצו הזמני למזונות, וביהמ"ש בטל אותו בכל הנוגע לאשה לא רק לגבי העתיד אלא גם לגבי העבר. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי טעה בעת שהוציא את הצו הזמני ביחס ליכלתו של המשיב וכן כי טעה בכך שלא החשיב הסכם בין הצדדים לעריכת גט שאושר ע"י ביה"ד הרבני ושבו ויתרה המערערת על מזונותיה כלפי המשיב. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. המצב הוא, לפי הראיות, שהמשיב היה מוכן למלא את ההסכם, וכל עוד ההסכם או פסק-הדין הרבני המאשרו, לא שונו, אין לראות עילה למערערת לבקש לחייב את המשיב לשלם לה מזונותיה לאחר שויתרה עליהם בהסכם.
ב. בימ"ש שהוציא צו זמני, רשאי לבטלו על-פי בקשת בעל-דין או מיזמתו, שכן לעולם אין אדם רוכש לו זכות קנויה בצו כזה. בדרך-כלל פונים לביהמ"ש לשינוי צו זמני כשנשתנו הנסיבות, אך מבחינה משפטית אין מניעה שביהמ"ש יעיין מחדש ויבטל צו זמני שנתן לא רק במקרה של שינוי הנסיבות, אם כי מקרים כאלה נדירים ביותר.
ג. מתוך מהותו של צו זמני למזונות, מבחינה עיונית, רשאי השופט שהוציאו, לשנותו או לבטלו אף מעיקרו. אין שום סיבה שבתי-המשפט ינהגו בענין ביטול צו זמני למזונות ביתר חומרה מאשר בענין ביטול כל צו ביניים אחר. אדרבא, ההגיון מחייב שסמכויות ביהמ"ש לביטול צו זמני למזונות תהיינה רחבות יותר וסמכויותיו תופעלנה גם באופן רטרואקטיבי במידת הצורך.
ד. השאלה היא רק האם השתמש ביהמ"ש בסמכותו כראוי והאם הבקשה לשינוי הצו, ללא שינוי בנסיבות לא היתה טורדנית. הפרקטיקה בבתי-המשפט שלנו בענין צווים למזונות היא די ליבראלית. בתי-המשפט המחוזיים מוציאים צווי מזונות זמניים גם ללא הגבלת זמן. ביהמ"ש יוצא מהנחה שאשה הנשואה כדין וילדים שנולדו מנישואין זכאים למזונות עד אשר יתברר המשפט גופו. רצוי, כמובן, שלאחר מתן הצו הזמני יתברר המשפט גופו במהירות, כיון שרק במשפט יכול ביהמ"ש לקבוע את הסכום הנכון לתשלום. במקרה שלפנינו חלפו חדשים, והמשיב נאסר בינתיים והמשפט עדיין לא קויים. בנסיבות המקרה אין יסוד לומר כי בקשת המשיב לשינוי הצו הזמני היתה טורדנית. כאשר בא השופט לדון מחדש בצו הזמני לא היתה כל מניעה בפניו לבדוק מחדש אם בכלל יש לתובעת סיכויים להצליח בתביעתה נוכח ההסכם שבין הצדדים ובינתיים גם הוגשו כתבי טענות שמתוכם
יכול היה השופט ללמוד היטב את מצב הדברים. לפיכך יפה עשה השופט בבדקו את החלטתו הקודמת ובבטלו אותה כאשר עמד על טעותו.
(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. עו"ד וינגרטיין למערערת, עו"ד עדיני למשיב. 30.4.68).
ע.א. 473/67 - עזבון המנוח צבי ראוטשטיין ואח' נגד ראובן לביא ואח'
*הכלל של מעשה בית-דין.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 5867/67 - הערעור נתקבל ברוב דעות)
העובדות:
המנוח ראוטשטיין (שחליפיו יקראו להלן בעה"ב) ערך חוזה עם המשיב הראשון (להלן הקבלן) שלפיו צריך היה הקבלן להפוך דירה בת 3 חדרים של בעה"ב לחנויות ומדמי המפתח עמד הקבלן לקבל חלק תמורת עבודתו. בדירה היה גם מטבח שנהפך לחנות ע"י בעה"ב והקבלן דורש חלקו בדמי המפתח גם מהשכרת חנות זו. התביעה היא על סכום של 14 אלף ל"י והסמכות לה בידי ביהמ"ש המחוזי.
באשר למטבח כבר היתה התדיינות קודמת בין בעה"ב והקבלן. זאת לאחר שהקבלן תפס חזקה במטבח ובעה"ב תבע את פינויו. תביעת הפינוי הוגשה לבימ"ש השלום שציוה על הפינוי. עתה טוען בעה"ב כי בימ"ש השלום כבר דן בשעתו אם החוזה משתרע גם על המטבח וקבע כי אינו כולל את המטבח והרי זה מעשה בי"ד ויש למחוק את חלק התביעה של הקבלן המתיחס לענין זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את מבוקשו ועל כך הערעור.
בערעור התעוררו 3 שאלות: האם קבע בימ"ש השלום בצורה פוזיטיבית כי ההסכם אינו חל על המטבח או שמא רק קבע כי אפילו חל ההסכם על המטבח אין לקבלן זכות חזקה בו אלא זכות לחלק בדמי המפתח; אם קבע בימ"ש השלום שאין החוזה חל על המטבח האם לא היתה זו קביעה אינצידנטלית לענין שאין לו בו סמכות ואין היא מחייבת את ביהמ"ש המחוזי בתביעה החדשה; מכיון שיש כאן בתביעה הנוכחית צדדים נוספים האם יש לקבוע את הכלל של מעשה ביה"ד בין הצדדים שהתדיינו בשעתו כשממילא ימשך הדיון בין הצדדים הנוספים.
החלטה - השופט ויתקון (דעת הרוב):
א. בימ"ש השלום דחה את טענת הקבלן לזכותו להחזיק במטבח משני טעמים כאחד - שהחוזה לא העניק לו כל זכות במטבח, ושאפילו העניק לו זכות הרי זו לא זכות להחזיק בו אלא לדמי מפתח. היתה איפוא קביעה פוזיטיבית שהחוזה אינו חל על המטבח.
ב. סעיף 35 לחוק בתי המשפט הקובע כי שאלה שהוכרעה דרך אגב לצורך הכרעה בענין שנדון אינו מחייב כמעשה בי"ד בהתדיינות שניה בה מועלית השאלה להכרעה לגופה, הוא רק כשהשאלה שהוכרעה דרך אגב לא היתה בסמכותו של אותו בימ"ש ואח"כ היא מועלית בפני ביהמ"ש שהוא בעל הסמכות לדון בה. מאידך אם השאלה היתה בסמכות ביהמ"ש שקבע בה דרך אגב, הרי קביעתו מהוה מעשה בי"ד.
ג. השאלה אם ענין אינצידנטלי שהוכרע לפני כן ע"י בימ"ש שלא היתה לו סמכות לענין האינצידנטלי מהוה מעשה בי"ד כאשר אותו ענין שוב מועלה כשאלה אינצידנטלית בפני בימ"ש שאין לו סמכות לגבי אותה שאלה אינה צריכה כאן להכרעה ויש להשאירה בצריך עיון.
ד. כאשר נדונה בפני בימ"ש השלום תביעת הפינוי היה הדיון בשאלת חלותו של החוזה על המטבח ענין שבסמכותו של בימ"ש השלום. העובדה שהפעם הדיון הוא בתביעה כספית
על סכום של 14 אלף ל"י שהיא בסמכות בימ"ש מחוזי אינה הופכת את הדיון הקודם לענין מחוסר סמכות. "הענין שבשאלה" אם המטבח כלול בחוזה אינו כשלעצמו נתון לסמכותו הייחודית של בימ"ש מחוזי. תוקף ההכרעה כמעשה בי"ד אינו תלוי בכך אם התובענה השניה שבה צריך שוב להחליט בענין שכבר הוחלט נכנסת לתחום סמכות ביהמ"ש הקודם.
ה. העובדה שבדיון ישנם צדדים נוספים אינה יכולה להכשיל את בעה"ב. הוא זכאי לכך שאותה שאלה שוב לא תצוף בדיון בינו לבין בעל דינו הקודם והצטרפות בעלי דין נוספים אינה יכולה לשלול ממנו את זכותו. מטרת הכלל של מעשה בי"ד אינו רק למנוע הטרדת ביהמ"ש בשאלות שכבר נדונו אלא גם למנוע מהצד שזכה את הצורך להתדיין מחדש באותו ענין.
השופט כהן (דעת מיעוט):
א. פסק דינו של בימ"ש השלום בפלוגתא הקודמת לא קבע שאין החוזה חל על המטבח אלא שלקבלן אין זכות חזקה במטבח גם אם החוזה כן חל ביניהם.
ב. אין כאן צורך לדון בסעיף 35 לחוק בתי המשפט ויהא פירושו אשר יהא. גם אילולא סעיף 35 הדין הוא "מקום שביהמ"ש הכריע דרך אגב בענין שלא היה בסמכותו להכריע בו אילו הובא לפניו בתובענה שהוגשה במישרין לשם הכרעתו פסק הדין אינו מחייב בתובענה שהוגשה לאחר מכן לשם הכרעת הענין במישרין".
כאן השאלה הישירה אם החוזה כולל גם את המטבח יכול ותיעשה בדרכים שונות כגון הזמנת פתיחה, פסק דין הצהרתי או צו ביצוע בעין, שכולן בסמכות ביהמ"ש המחוזי. כך שהחלטת בימ"ש השלום לא יכלה להוות מעשה בי"ד בדיון להכרעה ישירה של הענין.
ג. כאשר בין הקבלן וצדדים אחרים ממילא תעמוד השאלה מחדש לדיון אין הצדקה לקבוע מעשה בי"ד בין בעה"ב והקבלן. ראשית מה בצע במעשה בי"ד שאינו מביא את ההתדיינות לידי גמר; ושנית אין זה צודק שהתוצאה בין בעה"ב והקבלן עשויה להיות שונה לגבי חלותו של החוזה מאשר התוצאה בין הקבלן והצדדים האחרים.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. עו"ד טוניק למערערים, עו"ד בורשטיין למשיבים. 30.4.68).
ע.א. 56/68 - סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נגד מוסכי בריסטול בע"מ ואח'.
*חיוב של כונס נכסים לשלם דמי שכירות עבור מושכר שהוא תופס ככונס נכסים. (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט דבורין) בהמ' 1053/67 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיבה הראשונה (להלן החברה) שכרה מהמשיבה השניה (להלן המשיבה) ביתן בשכירות שנתית למשך עשר שנים, תוך שנה חדלה מלשלם דמי שכירות. המשיבה הגישה נגדה תביעת פינוי וקיבלה פסק דין מחוסר הגנה. משבאה המשיבה עם פקידי הוצל"פ לממש את פסק הפינוי התברר כי נתמנו כונסי נכסים לנכסי החברה. המשיבה פנתה לכונסי הנכסים בדרישה לקיים את פסק הפינוי, אלה פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקבל הוראות וזה ציוה עליהם לציית לפסק פינוי. אעפ"כ לא ביצעו את הפינוי במשך מספר חדשים עד שנמכרו מכונות החברה שהיו בביתן. על מכונות אלה היה למערערת שעבוד של אגרת חוב ותמורת המכונות לא הספיקה לפרוע את חוב השעבוד. מאידך תבעה
המשיבה את דמי השכירות המגיעים לה וכונסי הנכסים פנו לביהמ"ש לקבלת הוראות. ביהמ"ש פסק כי תביעת המשיבה לדמי שכירות קודמת לתביעת הנושה המובטחת. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. טענת המערערת שכונס נכסים שנתמנה לביצועה של אגרת חוב אינו אחראי לדמי שכירות לפי חוזה שלא הוא אלא החברה עשתה, נכונה כשכונס הנכסים מוצא שהחברה התחייבה בחוזה שכירות ואז אין הוא נותן עדיפות למשכיר על פני בעלי חוב אחרים.
ב. משכיר של נכס שמונה לגביו כונס נכסים הרוצה להיות בטוח בדמי השכירות שלו לגבי הזמן שהמחזיק הוא כונס נכסים יבטל את חוזה השכירות וידרוש החזרת המושכר. עד שלא יעשה כן "כונס הנכסים הוא מוחזק פשוט מכח כינוס הנכסים ולא בתור מסיג גבול".
ג. גם מקום שלא כונס הנכסים התקשר כשוכר נכס אלא בא מכח חוזה ולא נוצרה יריבות בינו לבין המשכיר יש וביהמ"ש מחייב את כונס הנכסים, מטעמים של צדק, לשלם למשכיר דמי שכירות בעד תקופת שימושו הממשי של כונס הנכסים.
ד. בענין דנא נפסק הקשר החוזי בין המשיבה לבין החברה וכונסי הנכסים חייבים היו לבצע את פסק הפינוי. כונסי הנכסים החזיקו במושכר כמסיג גבול, ותביעת המשיבה היא לדמי שכירות ראויים או תביעת נזיקין. הם חייבים לשלם דמי שכירות לא בתור חוב של החברה אלא בתור כונסי נכסים של החברה. כונסי נכסים שגרמו לנזיקין בתוקף תפקידם הרי הניזוק מועדף בתביעתו על פני בעלי החוב אחרים אפילו אלה נושים מובטחים. דין חובות שכונס הנכסים חב בתוקף אחריותו "הרשמית" הוא ממש כדין הוצאות כינוס הנכסים וניהולם הנפרעים לפני חובות נושים מובטחים.
(עו"ד עבר-כהן למערערת, עו"ד ש. כהן למשיבה השניה
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. המשכירה), עו"ד זמיר לכונסי הנכסים. 9.5.68).
בג"צ 60/68 - אחים ולוסי וכו' נגד עירית חולון ואח'.
*התנגדות לפסילת מכרז לקבלת עבודה. חברת מנוף מרמלה עסקה בפינוי פסולת גינות בחולון. עם תום תקופת החוזה פורסם מכרז שבו היתה הצעת העותרת זולה מהצעת מנוף. בישיבת ועדת המכרזים נפסלה הצעת מנוף שלא הגישה ערבות בנקאית כנדרש בתנאי המכרז. כך נשארה הצעת העותרת ההצעה היחידה והועדה החליטה לפסול את המכרז כולו בהתאם לתקנות העיריה בענין מכרזים שלפיהן לא תמליץ הועדה בדרך-כלל על קבלת הצעה שהיתה ההצעה היחידה שהוגשה. הבג"צ החליט לעשות את הצו-על-תנאי להחלטי בקבעו כי מכיון שלא הוגשה הצעה יחידה אלא שההצעה נשארה יחידה, לא חלה התקנה הנ"ל. המגמה שלא לקבל הצעה יחידה היא כדי למנוע קנוניות בין מציעים בכח שיעשו יד אחת וכמו כן כדי שלועדת המכרזים תהיה אפשרות להיעזר בהשוואת הסכומים שהוצעו, אך כאן הוגשו שתי הצעות והעובדה שהאחת נפסלה אין בה כדי לפסול את המכרז.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד בירגר לעותרת, עו"ד יחיא ל למשיבות. 6.5.68).
בג"צ 344/67 - אנדריי דומאני ואח' נגד עירית גבעתיים.
*הבטחה לקבלת קיוסק. העותרים קבלו מהעיריה הודעה כי אשרו להם קיוסק בגבעתיים, ושילמו כסף על- חשבון דמי השכירות של הקיוסק שיוקם. עברו כמה שנים והקמת הקיוסק התעכבה. העותרים לא פנו בתביעה אזרחית על יסוד ההסכם נגד המשיבה ופנו לבג"צ בטענה שהעיכוב אינו כדין. הבג"צ קבל את עמדת המשיבה כי מסיבות של תכנון וסדר עדיפויות לא פיתחה את הגן הציבורי שבו צריך לקום הקיוסק, ודחה את העתירה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד דוידוביץ לעותרים, עו"ד אילת למשיבה. 21.4.68). ב.ש. 45/68 - שמואל וייצטום ואח' נגד הלוואה וחסכון חיפה.
*בקשה להארכת מועד. בקשה של המבקשים להארכת מועד להגשת ערעור נדחתה ע"י הרשם על אף טענת המבקשים כי האיחור נגרם עקב הקשיים לגלות את התיק במזכירות ביהמ"ש המחוזי בחיפה. הבקשה לא נתמכה בתצהיר מתאים. כמו כן הוגשה הבקשה לאחר שעבר מועד הערעור, ולדעת הרשם אין המאמצים שעשה ב"כ המבקשים לגלות את התיק מהווים את הטעם המיוחד הדרוש להארכת מועד.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד פרנק למבקשים, עו"ד יודלביץ' למשיבה. 6.5.68).
ב.ש. 39/68 - ראובן היינמן ו"אגד" נגד נח רינקין ואח'.
*העברת דיון בתביעת פיצויים מתל אביב לחיפה. המבקש מס' 1 מתגורר בחיפה והמשרד הראשי של המבקשת מס' 2 נמצא בת"א, אלא שיש לה גם סניף בחיפה, בקשת המבקשים היא כי תביעת פיצויים שהוגשה נגדם בת"א תועבר לביהמ"ש בחיפה. הנשיא נעתר לבקשה בציינו כי התאונה ארעה בחיפה נחקרה ע"י משטרת חיפה וכן כי הרוב המכריע של עדי הראיה וכן הבוחן המשטרתי ורוב הרופאים גרים בחיפה. אמנם קיים הקושי כי אחד התובעים הנפגעים הוא ישיש בן 92 השוכב בבית-חולים ברעננה וקרוב לודאי שלא יוכל להגיע לאיזה בימ"ש שהוא למסור עדות במשפט. אולם לא הוגש כל תצהיר מטעם המשיבים כדי להראות באיזו מידה יש ערך לעדותו. יתר על כן: אם יהיה צורך לגבות את עדותו בבית-חולים, אין נפקא מינה גדול אם היא תיגבה באמצעות ביהמ"ש של ת"א או של חיפה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ווגנר למבקשים, עו"ד קגנובסקי למשיבים. 22.4.68).
ד.נ. 3/68 - עומר אבו רביע נגד מדינת ישראל.
*פסיקת העונש ע"י ביהמ"ש העליון לאחר שהפך הרשעה ברצח להרשעה בהריגה. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי ברצח, וביהמ"ש העליון הפך את ההרשעה להריגה, והטיל על המבקש את העונש המירבי של 20 שנות מאסר. בקשתו של העותר לדיון נוסף נדחתה ע"י הנשיא אגרנט שציין כי לא היה צורך להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי לקביעת העונש, שכן ביהמ"ש העליון היה מוסמך לעשות כן בעצמו לאחר שנתן לב"כ העותר הזדמנות נאותה להשמיע את דבריו.
ביהמ"ש העליון נתן את דעתו על הסולחה שנערכה בין העותר לבין בנה של המנוחה קרבן הפשע ומצא שאין לכך משקל לעומת התוצאה הקטלנית של המעשה והנסיבות החמורות שבהן בוצע הפשע. אין ביהמ"ש חייב להקל בעונש במקרה של סולחה, אם כי הוא רשאי להביא בחשבון שיקוליו את העובדה לענין גזר-הדין.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד אלהווארי למבקש. 12.5.68).
המ' 165/68 (ע.א. 227/67) - צבי כץ נגד אברהם אמסלם.
*ע.א. 227/67) - בקשה לתיקון פס"ד קודם בטענה כי היתה "טעות סופר". ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקש לשלם למשיב נזיקין בשיעור של 100 אחוז. הוא קבע את דמי הנזק ב-52 אלף ל"י. ניכה מכך 31 אלף ל"י שהמשיב היה צריך לקבל מביטוח- לאומי, וחייב את המבקש בהפרש של 21 אלף ל"י. ביהמ"ש העליון קבע שיש לפסוק למשיב רק 40 אחוז מהנזק, ופסק לטובת המשיב 8 אלפים ל"י שהם 40 אחוז של ההפרש שבין הנזק לבין הסכום שישולם ע"י הביטוח-הלאומי. עתה טוען המבקש כי מחובת ביהמ"ש העליון היה לקבוע שסכום הפיצויים הוא 40 אחוז מהסכום של 52 אלף ל"י וסכום זה נבלע ע"י הסך 31 אלף של הביטוח-הלאומי, ולפיכך לא היה צריך המבקש לשלם פיצויים למשיב, לדעת המבקש הרי בהחלטת ביהמ"ש העליון היתה "טעות סופר" והוא מבקש עתה לתקן טעות זו. הבקשה נדחתה באשר הטעות איננה "טעות סופר" במובן התקנה 486 לתקנות סדר הדין אלא טעות משפטית שחלה בדרך קביעת סכום הפיצויים המגיעים למשיב, ואין בסמכות ביהמ"ש לתקן את פסק-הדין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד קורן למבקש, עו"ד כהנא למשיב. 28.4.68).
ע.א. 52/68 - חברה ישראלית להנדסה וכו' נגד "מנורה" - חברה לאחריות ואח'.
*קביעת שכ"ט למטה מהתעריף המינימלי. בערעור זה טוענת המערערת נגד מיעוט שכ"ט שנפסק לה בביהמ"ש דלמטה. ביהמ"ש המחוזי נתן מספר סיבות לקביעת הסכום של שכ"ט פחות מהתעריף המינימלי. מכיון שחברו יחדיו מספר נימוקים להצדקת הקטנת סכום ההוצאות, דחה ביהמ"ש את הערעור, בציינו כי ענין פסיקת הוצאות הוא בשיקול דעת ביהמ"ש היושב לדין ורק באין סיבה ויסוד להקטנת ההוצאות מתחת לסכום המינימלי יתערב ביהמ"ש שלערעור, מקרים שכאלה הם נדירים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גלזר למערערת, עו"ד גולדברג למשיבים. 29.4.68).
ע.א. 616/67 - לוי יצחק נימצוביץ ואח' נגד מדינת ישראל.
*תביעת פיצויים כאשר התובע אשם בנזק שנגרם לו.המערער הראשון בקש להתקבל כתלמיד בבית-הספר הימי הממשלתי "מבואות-ים" ולמד בו מספר חדשים. תנאי הוא להתקבל לבי"ס זה שלתלמיד יש כושר ראיה מצויין וכושר כזה לא היה למערער. משנתגלה הדבר, הופסקו לימודיו של המערער ועל כך תבע פיצויים מהמשיבה. התביעה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי המערער הראשון והוריו ידעו על הצורך בכושר ראיה והמערער העלים את העובדה מהנהלת ביה"ס ולא התייצב לבדיקת עינים בלשכת הגיוס. ביהמ"ש המחוזי קבע שגם ביה"ס התרשל כשלא בירר בירור מלא את מצב בריאותו של המערער, אך מכיון שלא רשלנות זו גרמה את הנזק, דחה את התביעה. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור לאור הקביעה שהמערער ידע את מצבו וניסה להעלימו מעיני הנהלת ביה"ס, ועם זאת העיר כי קשה להבין במה התרשלה המשיבה במילוי חובתה לנהוג זהירות כלפי המערערים.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון,מני. עו"ד קולודני למערערים. עו"ד גב' אלבק למשיבה. 21.4.68).
ע.א. 603/67 - מדינת ישראל נגד יחזקאל מטואש ובניו בע"מ.
*החזרת היטלים ששולמו על גרוטאות נחושת שיוצאו. עניינו של הערעור בשאלת החזר היטלים ששילמו על פסולת וגרוטאות של נחושת שנועדו ליצוא בהתאם לתקנות שעת חירום שונות בדבר תשלומי חובה. בין היתר הועלתה שאלה של הסתמכות על כותרת שוליים וביהמ"ש חזר על ההלכה כי בבואו לפרש חיקוק יכול ביהמ"ש ליתן דעתו גם על כותרתו או כותרת השוליים שלידו. במה דברים אמורים - בדברים שאינם סותרים את גופו של החוק. אך אם יש סתירה בין השניים, בפירוש או אפילו מכללא, אזי אין ספק שהחוק עדיף והכותרת בטעות יסודה. בסיכומו של דבר דחה ביהמ"ש את הערעור של המדינה וקבע כי תשלומי החובה על פסולת וגרוטאות של נחושת שיוצאו יש להחזירם למשיבה.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד גב' ולנשטיין למערערת, עו"ד מוריץ למשיבה. 30.4.68).
ע.א. 26/68 - פלוני נגד פלוני.
*בקשת עיכוב יציאה מהארץ נגד חייב בתשלום מזונות. המערערים, ילדי המשיב, בקשו למנוע צאתו של המשיב מן הארץ, אלא אם יתן ערובות לתשלום מזונות בו התחייב. הבקשה היתה מבוססת על תצהיר האם שהמשיב אמר לה שיש בכוונתו לעזוב את הארץ, בעוד שהמשיב הכחיש בתצהירו שזו כוונתו. לאחר ששני המצהירים נחקרו ארוכות לא שוכנע ביהמ"ש כי המשיב רוצה לעזוב את הארץ. הערעור נדחה. אמנם קשה להוכיח כוונה של החייב הכמוסה עמו בדבר כוונתו לצאת מן הארץ, אך מאידך חשש בלבד של התובע לא די בו כדי לחייב את הנתבע במתן ערובה. נטל השכנוע מוטל על מבקש הצו, אם כי ביהמ"ש בשקלו את חומר הראיות יביא בחשבון את הקשיים העומדים בדרכו של תובע החייב להוכיח דבר שבלב הנתבע.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה -השופט זוסמן. עו"ד קובו למערערים, עו"ד אבי-יצחק למשיבים. 21.4.68).
ע.א. 49/68 - קידום וביסוס בע"מ נגד "אמישר" - חברה וכו'.
*סמכות להלוות כספים של חברה שבתזכירה הורשתה "לנהל עסקים כבעל הון". במשפט זה הועלתה בין היתר השאלה אם המשיבה בהתאם לתזכירה, חרגה ממסגרת כוחה כשנתנה הלוואה למערערת. טענת המערערת נגד סמכות המשיבה נדחתה. המשיבה מוסמכת בהתאם לתזכירה "לנהל עסקים כבעלי הון", ואחד מהכוחות של בעל הון הוא להשקיע כספיו אם במלוה ואם בצורה אחרת, ואין זה חורג ממסגרת עסקיה של המשיבה. כיון שכך, אין צורך לדון באיזו מידה ייזקק בימ"ש בישראל לטענת לווה שהחברה שהלוותה לו כסף לא היתה מוסמכת לעשות כן ושעל-כן אין הוא חב בהחזרתו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, כהן. החלטה - השופט כהן. עורכי-הדין טוניק ומלץ למערערת, עו"ד שווייג למשיבה. 28.4.68).
ע.א. 566/67 - פלוני נגד פלוני.
*תביעה של ילד להעלאת סכום מזונותיו מעל למוסכם בין האב לבין האם. המערער הוא אביו של המשיב. המערער עשה הסכם עם אמו של המשיב לתשלום סכום מסויים של מזונות עבור המשיב, ועתה הגיש המשיב באמצעות אמו תביעה להעלאת סכום המזונות. ביהמ"ש המחוזי נעתר לכך והעלה את סכום המזונות והערעור על כך נדחה.
מתוך ההסכם עולה שבני הזוג נתנו דעתם על אפשרות שהמשיב יתבע מזונות מוגדלים. סכום המזונות שהוסכם עליו, אפילו מחייבת הסכמת האם את הבן ודבר זה אפשר להשאיר בצריך עיון, ניתן לשינוי לפי הנסיבות וביניהן בעיקר צרכי הילד. גם לענין הסמכות, אפילו מחייבת הסכמת האם שניתנה בשם הבן, דבר שהושאר בצריך עיון, הרי לא יצא פס"ד מבית-הדין הרבני בין האב מזה ובין הבן מזה, כי בפני בית-הדין הרבני עמדו האב והאם, ולא הבן.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי. החלטה - השופט זוסמן. המערער לעצמו. עו"ד יהודה למשיב. 7.5.68).
ע.א. 349/67 - אסתר גורדון נגד מדינת ישראל.
*פירוש סעיף בהסכם קיבוצי. הערעור נסב על פירושו של סעיף בהסכם קיבוצי שבין מדינת ישראל ובין המחלקה לעובד אקדמאי בדבר העלאות בדרגה. לפי ההסכם יקבל דרגה ג' אישית כל מי שעבד, בין היתר, 3 שנים לפחות בדרגה ד' לפני כן. למערערת אושרה דרגה ד' 4 שנים לפני המועד הקובע, אך במשך 4 שנים אלה היתה שנתיים בחופשה ללא תשלום. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנדרש בהסכם הוא עבודה ממשית של 3 שנים בדרגה ד' והתקופה של חופשה ללא תשלום אינה נחשבת. הערעור על החלטה זו נדחה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד שפאר למערערת, עו"ד ברנזון למשיבה. 30.4.68).
ע.פ. 126/68 - אסעד זידן נגד מדינת ישראל.
*חומרת עונש (הוצאת כסף במרמה).
בית-המשפט העליון החליט להפחית את ענשו של המערער אשר בהיותו שומר בגבעת-התחמושת בירושלים המזרחית זמן קצר אחרי הכיבוש הציג עצמו כעובד העיריה והתיימר לגבות מיסים המגיעים לעיריה. צדק ביהמ"ש המחוזי שהמעשה מחייב החמרה בעונש, אך הסכום שגבה מגיע ל-120 ל"י בלבד; שירת 4 שנים בצה"ל והוא מטופל בילדים. מן הדין להקל במקצת בענשו ולהטיל עליו עונש של מאסר שנתיים, שמזה 15 חדשים יהיו על תנאי.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד מ. כהן למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה. 29.4.68).
ע.פ. 72/68 - סעיד עוקשי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירות זנות. בהרשעה על עבירות לפי סעיפים 1(א)(1) ו-2(א)(1) לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות) תשכ"ב - 1962 אין זה חשוב אם הנאשם שידל למעשה זנות שבו באו אנשים במגע עם היצאנית כדרכה או שבאו עמה במגע שלא כדרכה. מגמתו של החוק למנוע הפקת רווחים ממעשה שנעשה לסיפוק היצר המיני ע"י שימוש בגוף האשה תמורת תשלום ואין זה חשוב כיצד נעשה המעשה.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד לב למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 7.4.68).
ע.פ. 108/68 - יעקב נסים נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירות פריצה).
המערער הורשע בעבירת פריצה ונדון לשנתיים מאסר שמהם 6 חדשים מאסר בפועל. ערעורו על המאסר בפועל נדחה. לנוכח ריבוי עבירותיו הקודמות של המערער אין אפשרות להקל בענשו יותר משעשה ביהמ"ש דלמטה שכבר הקל באופן יוצא מן הכלל בדינו בהתחשב בכך שלאחר מעשה העבירה יצא לשרות בתעלת סואץ ושם נפצע מכדור שחדר לרגליו.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד קינג למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה. 29.4.68).
ע.פ. 164/68 - פאוזי עבדאללה חאמד נגד היועץ המשפטי.
*חומרת העונש (ריבוי נשים).
המערער שהוא מוסלמי תושב ישראל נשא לו אשה שניה על אשתו באחד הכפרים שליד רמאללה בפני הקאדי המקומי. הוא נדון ל-9 חדשי מאסר וערעורו על חומרת העונש נתקבל. אכן מן הצורך לגדור פירצה חדשה זו בחוק, אך קיימות כאן נסיבות מקילות מיוחדות: אשתו הראשונה של המערער היתה רגילה לעזוב אותו בבוקר ולחזור בערב הביתה עם גברים זרים, היא נהגה להכותו, לירוק עליו ואף איימה עליו להרגו. לאחר נישואיו השניים התגרשה ממנו אשתו הראשונה על פי הסכם וקיבלה את הדירה המשותפת. (הנשואין השניים היו כנראה מותרים לפי חוק מקום עריכתם, אבל על פי סעיף 4(3) לחוק לתיקון דיני עונשים (רבוי נשואין) אין נפקא מינה בכך להרשעת המערער).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, הלוי. עו"ד גלפז למערער, עו"ד גב' איתן למשיב. 22.4.68).