תקציר סביר כרך ב' חוברת 34

ד.נ. 1/68 - נחמן וייצמן נגד בית בחלקה וכו'.

*הענקת סעד מן הצדק לדייר שלא שילם שכ"ד.(בקשה לדיון נוסף בפסק-דין של ביהמ"ש העליון בע.א. 569/67 שניתן ע"י השופטים לנדוי, ויתקון, כהן (תקציר פסקי-דין ב' 263) - הבקשה נדחתה).

העובדות:
בפסק-הדין הנ"ל הוחלט ברוב דעות השופטים לנדוי, ויתקון, כי צדק בימ"ש השלום במסקנתו שהעותר, שנהל עסק במושכר של המשיבה, אינו ראוי לסעד מן הצדק לאחר שפגר משך למעלה משנה בתשלום הפרשי דמי שכירות שנפסקו ע"י בית-הדין לשכירות. ב"כ העותר בקש להצדיק את העתירה לדיון נוסף בכך שקיימים הבדלי השקפה בנוגע לגישה שצריכה לשמש נר לרגלי ביהמ"ש בגין בקשת דייר לקבל סעד מן הצדק והבדלי ההשקפה הנ"ל הולידו פסיקה שאיננה אחידה ואיננה עקבית.
החלטה:
אפילו אם יש קורטוב של אמת בטענה הנ"ל אין המקרה דנא מצדיק להיעתר לבקשה לקיים דיון נוסף משני טעמים:
1. המושג "צדק" הוא מושג רחב ומן הנמנע שהעקרונות הנקבעים ע"י ביהמ"ש העליון ואשר צריכים להדריך את בתיהמ"ש בשאלה מתי ראוי הדייר לקבל סעד מן הצדק יהיו עקרונות נוקשים. אופן החלת העקרונות הללו תלוי בהערכת הנסיבות המיוחדות בכל מקרה ומקרה ועשויים להיות הבדלי גישה אצל השופטים השונים ולגרום לתוצאות סופיות שונות. ענין זה אין בו כדי להצדיק את ההשקפה כי ההלכה הפסוקה לוקה בחוסר של בהירות או עקביות.
2. העיון בפסיקת ביהמ"ש העליון מראה כי במקרה של אי תשלום שכר-דירה נתגבשו אצל הרוב המכריע של שופטי ביהמ"ש העליון אחידות דעות להתחשב לחומרה בעקרונות הבאים: גישה יותר מחמירה כלפי דייר של בית-עסק מאשר כלפי דייר של דירת מגורים; התקופה הממושכת של הפיגור בתשלום דמי שכירות וזלזול הדייר בחובת התשלום כלפי בעל-הבית; חוסר תום-לב מצד הדייר בניהול המשפט. במקרה דנא קיימים כל שלושת הגורמים האמורים ואין סיכוי כי העותר יצליח בדיון הנוסף.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מאירי לעותר, עו"ד גולדברג למשיבה. 13.5.68).

ע.א. 660/66 - אברהם אילון נגד אלכסנדר שוב ואח'.

*כאשר הנתבע הופיע למשפט אינו יכול לטעון שההזמנה לדין היתה לקויה.(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט לם) בהמ' 2152/64 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער גר במונטריאול שבקנדה והמשיב הגיש נגדו תביעה שעניינה מקרקעין הנמצאים בתל- אביב. ההזמנה הומצאה באמצעות קונסול ישראל במונטריאול, באופן שמסירת ההזמנה נעשתה שלא בהתאם לתקנות. ביהמ"ש המחוזי הסכים לראות את ההזמנה הלקוייה כאילו נמסרה כדין לאחר שב"כ המערער הופיע בפני ביהמ"ש, וקבע למערער זמנים להגשת הגנתו. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי שאין צורך להוציא הזמנה חדשה אלא משהופיע המערער בביהמ"ש באמצעות בא-כוחו המוסמך רשאי היה ביהמ"ש לראות את ההזמנה הראשונה כאילו נשלחה כדין.

ב. ההבחנה בין מסירה לקוייה לבין מסירה בטלה איננה מן הקלות. אך כבר נפסקה ההלכה שאפילו היתה ההזמנה בטלה, לא יורשה בעל-דין לעורר טענה על כך משהופיע והשתתף בדיון שכן בעצם הופעתו ויתר על הטענה.
ג. ב"כ המערער החזיק יפוי-כח בנוסח רחב אשר בין היתר מסמיך אותו ואת שותפיו לקבל הזמנות לפי ראות עיניהם המוחלטת. בתוקף יפוי-כח זה בקש ב"כ המערער לקבוע שלא היתה מסירה כדין ולחילופין להאריך את המועד להגשת כתב הגנה חדש. בישיבה אחרת של ביהמ"ש הופיע ב"כ המערער עם יפוי-כח חדש גם הוא בנוסח רחב מאוד, אך בתוספת הסתייגות שיפוי-הכח אינו מסמיך את עורך-הדין לקבל מסירת ההזמנה וכן נאמר בו כי הוא מבטל את יפוי-הכח הקודם. ביהמ"ש רשאי היה להתעלם מתכסיס זה שבניסוח יפוי-הכח השני. כאשר הופיע הפרקליט לראשונה בביהמ"ש, היה בידו יפוי-כח מלא. באותו שלב מותר היה למסור לו הזמנה בשביל המערער ופעולה זו נעשתה מיותרת משהופיע המערער ע"י ב"כ כי בזה כבר הושגה ממילא מטרת ההזמנה. בזה גם ירדה כל הבעיה של המצאה מחוץ לתחום השיפוט כיסוד לסמכותו של ביהמ"ש מן הפרק, ממש כאילו היו מוסרים את ההזמנה למערער אישית בעת ביקור בארץ.
ד. גם אחרי ביטול יפוי-הכח הראשון הוסיף הפרקליט להיות נציגו של המערער במשפט, ובנסיבות אלה ומכיון שמלכתחילה היתה התביעה ראויה להמצאה מחוץ לתחום השיפוט, אין כל טעם לערוך עתה את התרגיל העקר של מסירת הזמנה נוספת למערער אישית.
כשם שדיני הדיון כולם באים לשרת את העיקר, דהיינו את בירור הסכסוך בין בעלי הדין, כן גם מסירת ההזמנה באה רק להביא את בעל הדין בפני ביהמ"ש, ואם הוא כבר נמצא שם בלאו הכי באמצעות בא-כוחו, אין עוד צורך להזמינו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, הלוי. עו"ד שפאר למערער, עו"ד גרושקה למשיבים. 20.5.68).

ע.א. 89/68 - מרכז החינוך העצמאי נגד יפה לב.

*הרעה בתנאי עבודה המצדיקים התפטרות תוך זכות לקבל פיצויים.(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט צ'רנובילסקי) בת.א. 192/66 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

העובדות:
המשיבה עבדה כמורה בבי"ס בית-יעקב ביפו השייך למרכז החינוך העצמאי, ולקראת שנת ההוראה תשכ"ו העביר אותה המערער להוראה ביד-המעביר, דבר שהאריך את משך נסיעתה הלוך ושוב שעה ועשרים דקות כל יום. טענתה היתה כי העברתה ליד-המעביר, כאמור, המצריכה הגדלת שעת הנסיעה מהווה הרעת תנאי העבודה במובן סעיף 11(א) של חוק פיצויי פיטורין ולכן מגיעים לה פיצויים למרות שהתפטרה מהעבודה. ביהמ"ש המחוזי קבל את טענתה, ועל כך הערעור.

החלטה - מ"מ הנשיא זילברג (דעת הרוב):
א. סעיף 11(א) של החוק הנ"ל קובע כי "התפטר עובד מחמת הרעה בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". והשאלה היא: מה פירוש המילה "מוחשית" והאם הסיווג "שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו" נסב גם על ההרעה המוחשית שבתחילת הסעיף.
ב. מתוך ניתוח התואר "מוחשית" עולה כי לפחות חייבת ההרעה להיות פוגעת באמת, חשובה, ניכרת, רצינית ובעלת משקל, להבדיל מהרעה של מה בכך, בלתי חשובה בעיני האדם הסביר.
ג. הסיוג שאין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו מתייחס גם לרישא. מטרת הסעיף שהמעביד לא יכביד את אוכפו על העובד עד שהלה לא יראה כל ברירה לפניו בלתי אם להתפטר "מרצון", כביכול, מעבודתו. לכן התפטרות במצב כזה לאו התפטרות היא אלא פיטורין, וזה מתייחס גם להרעה מוחשית בעבודה.
ד. לאור הנ"ל ברור כי ההתפטרות במקרה דנא אינה מזכה את העובד בפיצויים כי היא אינה לא "מוחשית" ולא "נסיבה שבה אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו". חיים אנו במדינה דינמית שחיי הכלכלה והתרבות שלה נתונים בתהליך מתמיד של השתנות, התרחבות והתפשטות. אין להכניס לגדרו של סעיף 11 מושגים הדומים "למרחק תחום הנסיעה" של המג'לה וכדו' כדי שלא נשתק את התפתחותן של הכלכלה והתרבות.
השופט מני - מסכים ומוסיף:
נימוק נוסף לקבלת הערעור הוא כי המילים "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" מתייחסים לתנאי העבודה גופא ולא יותר.
השופט לנדוי (דעת מיעוט):
א. אין צורך להכריע כאן בשאלות: אם שינוי בתנאי הנסיעה הוא בכלל "תנאי עבודה" לצורך הסעיף 11 הנ"ל או שמא הכוונה היא רק לתנאים במקום העבודה עצמו; באילו נסיבות אפשר לדרוש מן העובד שיעביר מקום מגוריו לסביבת מקום העבודה החדש; האם בכלל מותר להביא בחשבון נסיבות אישיות של העובד המקשות עליו יותר מעל עובד אחר להשלים עם השינוי המוצע לו; האם יש השפעה לכך שההרעה בתנאי העבודה של העובד באה עקב העברת המפעל למקום אחר וכדו'.
ב. בענין שלפנינו הוכיחה המשיבה שהעברתה למקום העבודה החדש היתה כרוכה בהרעה מוחשית של תנאי עבודתה שהצדיקה את התפטרותה. המשיבה היא אם ל-3 ילדים, מהם אחד תינוק. ההעברה תאריך את עבודתה ב-10 שעות עבודה לשבוע והיא תהיה חייבת למצוא סידור לילדים בבית. לא הוכח שצרכי העבודה חייבו את העברת המשיבה למקום העבודה החדש, ונוסף לכל אף מתעורר החשש שהרקע להעברה זו הוא סירובה של המשיבה לתרום שתי שעות "התנדבות" של עבודה לשבוע והכוונה היתה להצר את צעדיה ולהציק לה בעבודתה. על-כל-פנים לא היתה הצדקה אובייקטיבית להעברה זו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. עו"ד ינובסקי למערערת, עו"ד אליגון למשיבה. 20.5.68).

ד.נ. 13/67 - "בוחן" - חברה לביטוח בע"מ נגד ברוך רוזנצוויג.

*דרישת הכתב בפוליסת ביטוח כענין מהותי או דיוני בלבד.(דיון נוסף בפסק-דין ביהמ"ש העליון (השופטים ברנזון מני קיסטר) בע.א. 280/66 (פד"י כ"א (1) 637) - פסק-הדין הקודם בוטל ברוב דעות).

.
העובדות:
הצדדים שינו פוליסת ביטוח של כלי רכב של המשיב מביטוח מקיף לביטוח צד שלישי והשינוי נעשה בעל-פה. לפני שהספיקו לשנות את הפוליסה בכתב, אירעה תאונה למכונית. ביהמ"ש העליון קבע כי פוליסת ביטוח - לפי סעיף 2 של חוק הביטוח העותומני - צריכה להיות בכתב, כי הכתב הנדרש הוא מיסודות חוזה הביטוח אשר בלעדיו אין תוקף לחוזה, ומכיון שכך, אין גם תוקף לשינוי בחוזה הביטוח שלא נערך בכתב. בדיון נוסף זה נתבקש ביהמ"ש להעביר תחת שבט הבקורת הלכה זו.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אילו עמדה העותרת על טענתה כמו בדיון הקודם שצריך לפרש את חוק הביטוח הנ"ל בחוק העותומני גופו ולפרשו מתוכו ללא הוספות, לא היה מקום לשנות את פסק-הדין ואת ההלכה כפי שנקבעה בערעור הנדון, שהרי לפי ניסוחו המילולי של סעיף 2 חייב חוזה הביטוח להיות בכתב, ומלשון הסעיף ניתן להסיק כי בלעדי הכתב אין קיום לחוזה. ב. אולם בטיעון שבדיון הנוסף הציעה העותרת שביהמ"ש יזדקק לפרשנות הצרפתית של סעיף דומה בחוק שלהם, שדרישת הכתב היא דרישה דיונית בלבד לצורך הוכחה ולא כתנאי לעצם קיומו של חוזה הביטוח. הצעה זו יש לקבל שכן התחיקה העותומנית המסחרית הושפעה בעיקר מהתחיקה הצרפתית.
לאור הנ"ל יהיה פירוש סעיף 2 של חוק הביטוח העותומני שהכתב הוא צעד הכרחי מוקדם להוכחת חוזה הביטוח, אבל אין הוא יסוד הכרחי לעצם קיומו של חוזה הביטוח.
מכיון שהמשיב בעת המשפט לא התנגד להגשת ראיות בעל-פה כדי להוכיח את השינוי בחוזה, שוב אינו יכול להישמע שהראיה בעל-פה נתקבלה שלא כדין.
השופט מני - מסכים.
השופט זוסמן:
א.לענין הפרשנות של סעיף 2 הנ"ל אין לייחס חשיבות רבה לשאלה אם עלינו ללכת אחר העקרונות האנגליים או אם עלינו לחקור מהם העקרונות הצרפתיים. כללי הפרשנות הם כללים שבהגיון ותהא אשר תהא שיטת הפרשנות.
ב. במקרה דנא יש לפרש את הסעיף, לנוכח כוונות המחוקק, ובהשוואה לדרישות שונות אחרות של כתב בחוקים העותומניים שהכתב הדרוש בחוזה הביטוח משמש לראיה בלבד.
מ"מ הנשיא זילברג - (דעת מיעוט):
מתוך קריאה בחוק הביטוח גופו, ולאו דוקא סעיף 2 אלא גם שאר הסעיפים שבו, ניתן ללמוד כי הסכם ביטוח טעון כתיבה כדרישה מהותית בעריכתו, בשינויו או בביטולו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, ברנזון, מני, קיסטר עורכי-הדין שלוש, לוי וקורן למבקשת, המשיב בעצמו. 9.5.68).

ע.א. 83/68 - עזבון המנוח פינקלשטיין ואח' נגד יהודית פינקלשטיין ואח'

*חלקה של אלמנה בעזבון כשיורשים אתה יורשים בעלי דרגות שונות לפי סעיף 11 לחוק הירושה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק עזבונות 1517/67 - הערעור נתקבל)

.
העובדות:
המנוח משה פינקלשטיין השאיר אחריו את אלמנתו, המערערת השניה, אח ואחות ושלוש בנותיה של אחות שנפטרה. אילו היתה האלמנה צריכה להתחלק בעזבון עם האח והאחות בלבד היה חל ס"ק (3) של סעיף 11 לחוק הירושה שלפיו היא מקבלת שני שליש מהעזבון, אילו היתה צריכה להתחלק רק עם בנות האחות שנפטרה היה חל ס"ק (4) לסעיף 11 הנ"ל שלפיו האלמנה מקבלת חמש שישיות. לעומת זאת אין בחוק כל הוראה מה חלקה של האלמנה כשהיא מתחלקת בעזבון עם יורשים מדרגות שונות אשר לגבי כל אחד מהם שונה חלקה היא בעזבון. קיימות 3 אפשרויות: שחלקה של האלמנה יהא הקטן שבין שני הסוגים; שחלקה יהיה הגדול שבין שני הסוגים; שחלקה של האלמנה יהא פונקציה של החלק שהיה מגיע ליורש אלמלא קיום האלמנה, כגון אם מוריש מניח אחריו בן מנשואין קודמים ובן מנשואין עם האלמנה יחולק תחילה העזבון רעיונית בין שני הבנים לזה חצי ולזה חצי ולאחר מכן מופיעה האלמנה ו"נוגסת" מן החצי הראשון רבע אחד לפי ס"ק (1) לסעיף 11 הנ"ל ומן החצי השני מחצית לפי ס"ק (2), לגבי האפשרות השלישית קיימות שוב שתי אפשרויות: שהחלוקה כאמור תהיה סופית כך שהבן הראשון יקבל 3 שמיניות והבן השני 2 שמיניות; או שלאחר ה"נגיסה" יצורפו חלקי שני הבנים ויתחלקו שוה בשוה.
ביהמ"ש המחוזי פסק כי חלקה של האלמנה יהיה הקטן שבין שני הסוגים היינו לפי החלופה הראשונה הנ"ל, על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. הדרך היחידה שבה אפשר לציין כהגיונית את קביעתו של החוק לגבי חלוקה במקרה של התנגשות היא החלופה השלישית שלפיה נערכת תחילה חלוקה רעיונית ולאחר מכן נוטלת האלמנה מכל אחד מהיורשים את החלק הקבוע בסעיף 11 של החוק. בכל מקרה של העדפת האלמנה, או שויונה, או אפליתה לפי סעיף 11, לגבי היורש האחר, הדעת נותנת כי אותה העדפה, שויון או אפליה, יחולו רק על אותו החלק אשר היורש המתחרה היה מקבל אלמלא קיום האלמנה. כי מדוע יועדף או יופלה היורש האחד בשל הטעמים הקיימים לגבי היורש האחר?
ב. אשר לאפשרות השניה בחלופה השלישית דלעיל, היינו שלאחר ה"נגיסה" יצורפו כל החלקים ותיערך חלוקה מחודשת שלפיה כל אחד יקבל החלק המגיע לו מתוך יתרת העזבון וזאת כדי לשמור על עקרון השויון האמור בסעיף 13 של החוק - אין לקבל אפשרות זו. סעיף 11 של החוק הוא סעיף אוטונומי, או "אוטארקי", הדוחה את רעיונות החלוקה האחרים של החוק ומתפרנס מעצמו בלבד. השויון של סעיף 13 ש"נתרסק" בעטיו של סעיף 11, אין להחיותו לגבי חלוקת היורשים אחרי נטילת חלקה של האלמנה. החלוקה של סעיף 11 תהיה איפוא סופית ואין אחריה ולא כלום, ואין מחלקים את השארית לפי עקרונות אחרים שבחוק.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון, מני, הלוי עו"ד מצא למערערים, היועץ המשפטי מר בן זאב ועו"ד אלטס למשיבים. 15.5.68).

ע.א. 74/68 - עירית תל אביב נגד שולמית ליטווין

*תשלום קיצבה כפולה ע"י העיריה ש"אימצה" את חוק שרות המדינה (גמלאות) לצורך תשלום גמלאות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש העליון המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בהמ' 10363/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
לפי פקודת העיריות סעיף 184 רשאית מועצת עיריה להתקין תקנות בענין מתן קצבאות לעובדיה. המערערת לא התקינה תקנות מפורטות אלא החליטה לנהוג בעניני פנסיה לפי "חוק שרות המדינה" (גמלאות).
המשיבה היא אלמנתו של עובד עיריה ובתור שכזו היא זכאית לקיצבה ממנה, נוסף לכך היא מקבלת קיצבה מאוצר המדינה בתור מורה שפרשה מעבודתה.
סעיף 26 לחוק שרות המדינה - גמלאות, קובע כי "הזכאי לשתי קצבאות לפי חוק זה... הברירה בידו לבחור באחת מהן". עתה טוענת המערערת כי מכיון שהיא משלמת לעובדיה גמלאות "לפי חוק שרות המדינה גמלאות" הרי אין המשיבה יכולה לקבל שתי קצבאות וזאת נוכח סעיף 26 הנ"ל, ביהמ"ש המחוזי דחה את עמדת המערערת בקבעו כי שתי הקצבאות אינן ניתנות על סמך ו"לפי חוק זה". על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. את הקצבה למשיבה אין המערערת משלמת לפי חוק הגמלאות, כי "חוק זה" כלל לא הסמיך אותה לכך. מקור הסמכות לתשלום הגמלה בתור אלמנה הוא בפקודת העיריות. לפי חוק זה יכלה המערערת להתקין תקנות בנוגע לפנסיה. תחת זאת בחרה לנהוג לפי חוק הגמלאות, כלומר היא הלבישה את תקנות הפנסיה שלה בלבוש החוק הזה כאילו העתיקה והכניסה את הוראותיו לגוף התקנות שלה. לכן הקיצבה המגיעה למערערת מהעיריה היא בסופו של דבר לא מכח חוק הגמלאות כי אמ מכח פקודת העיריות, היוצא מכך כי המשיבה זכאית לשתי קצבאות: האחת מכח חוק הגמלאות והשניה מכח פקודת העיריות.
ב. טענה אחרת בפי המערערת שביהמ"ש המחוזי לא התחשב בתיקון לחוק הגמלאות שלפיו מגיעה למשיבה מיום התיקון גימלה מופחתת אותה היא מוכנה לשלם. תיקון זה אינו יכול להועיל למערערת שכן הוא הוכנס לחוק הגמלאות לאחר שהמערערת אימצה את הוראותיו בתור תקנותיה היא לעניני גמלאות. המערערת קיבלה על עצמה לנהוג לפי חוק שרות המדינה גמלאות כפי שהיה ביום אימוץ הוראותיו ולא לפי אותו חוק על כל תיקוניו לעתיד לבוא. אם העיריה רוצה לאמץ את התיקונים שנעשו לאחר מכן בחוק עליה לאמצם מפורשות בהחלטה חדשה.
השופט זוסמן: מסכים.
השופט ויתקון:
ביחס להחלת התיקון בחוק הגמלאות על המקרה דנא יש לדחות את טענת המערערת לא מהטעם שלא "אימצה" את התיקון אלא מפני שהשאלה לא נדונה די צרכה בבית המשפט. ביחס לאימוץ התיקון - הכלל הוא, כך נראה, שחיקוק המחיל חיקוק אחר בדרך של איזכור כוונתו לכל שינוייו ותיקוניו לעתיד לבוא, של החיקוק המאוזכר.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד גור למערערת, עו"ד ורדי למשיבה. 14.5.68).

ע.א. 87/68 - משה קשת, עו"ד, נגד מנחם זילבר.

*החזרת פקדון לפי הסכם המערער חוייב לשלם למשיב סך 6 אלפים ל"י שהופקדו בידיו ע"י המשיב שהיה צד להסכם עם בעלי חנות מסויימת. בהתאם להסכם רשאי היה המשיב להסתלק מהעיסקה בתנאים מסויימים שפורטו בהסכם, ומשהסתלק המשיב מהעיסקה בהתאם לאותם תנאים היה על המערער להחזיר לו את סכום הפקדון. העובדה שלפי ההסכם נועד סכום הפקדון לתשלום לנושים של המוכרים אינה משנה את העובדה שהסכום נשאר פקדון עד לביצוע כל תנאי ההסכם.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד אמיתי למערער, עו"ד שמש למשיב. 16.5.68).

ע.פ. 198/68 - סלומון סרויה נגד היועץ המשפטי.

*חזרה מהודאה המערער הואשם באי התיצבות לשרות בטחון, בכוונה להשתמט מהשרות. הוא הודה בסעיפי האישום אך בטיעון על העונש אמר כי מכיון שחבריו קיבלו צוי התיצבות, חשב שגם הוא צריך לקבל צו כזה ולכן לא התיצב.
אמירתו האחרונה של המערער שוללת את הודאתו בכוונה להשתמט מהשרות וזה אינו עולה בקנה אחד עם הודאתו. לפיכך מן הדין לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקיים דיון מלא בענין.