תקציר סביר כרך ב' חוברת 35

ע.פ. 137/68 - יוסף ורט נגד מדינת ישראל

עיסוק ברפואה ללא רשיון הוצאת כסף במרמה *מעשה מגונה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: קנת, דולב, מני) בע.פ. 526+524/67 - הערעור נתקבל בעיקרו).

.
העובדות:
המערער הועמד לדין באשמות של עיסוק ברפואה ללא רשיון לכך, קבלת כסף במרמה מאלה שבאו לריפוי אצלו, ועשיית מעשים מגונים ע"י שנגע בגופה של אשה תוך הבטחה שע"י המישוש יתקן את מידות גופה. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בעיסוק ברפואה ללא רשיון אך זיכה אותומקבלת כסף במרמה ומעשיית מעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור התביעה והרשיע את המערער גם בשתי העבירות האחרות. על כל ההרשעות נסב הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. ביחס להרשעה בעיסוק ברפואה ללא רשיון - בהתאם לחוק אין לעסוק ברפואה ללא רשיון אלא במקרים יוצאים מן הכלל של טיפול ארעי שלא על מנת לקבל שכר. המערער לא נכנס לגדר יוצא מן הכלל הזה ולכן הרשעתו בסעיף זה בדין יסודה.
ב. אשר לקבלת כסף במרמה - כדי להרשיע בעבירה זו צריך שהנאשם טען טענה עובדתית בידעו "שאינה אמת, או שאינו מאמין שהיא אמת". עיון בחומר הראיות מראה שהמערער לא התיימר שיש לו רשיון לעסוק ברפואה. אלה שפנו אליו ידעו מעמדו של המערער והוא אמר שיוכל לרפא בהאמינו שטענתו היא אמת. על כן מן הדין היה לזכותו מקבלת כסף במרמה.
ג. אשר לעשיית המעשים המגונים - מעשה מגונה יש לראות כעבירה פלילית אם הוא נעשה בגופו של אדם אחר שלא בהסכמתו או אם הושגה ההסכמה ע"י הטעייה בדבר טיב המעשה או בדבר עושהו. גם אם נעשה מעשה שבכלל אפשר לקראו "מגונה" הרי מתוך חומר הראיות עולה כי לכל מעשה שנעשה ע"י המערער באה הסכמת האשה, והסכמתה ניתנה ללא כל טעות, לא בדבר טיב המעשה ולא בדבר עושהו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, הלוי המערער לעצמו, עו"ד וולינסקי למשיבה. 27.5.68).

ע.א. 104/68 - מדינת ישראל נגד חגי יעקובי

*מועד תחולת חיוב אגרת רשיון רכב.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי חיפה (השופטים: שאל, פרידמן ודורי) בע.א. 84/67 - הערעור נתקבל).

העובדות:
למשיב היה רשיון רכב שתקפו עמד לפוג ביום 4.4.66. החל ביום 1.4.66 עמדה להכנס לתקפה תקנה להעלאת אגרות רכב. המשיב השתמש בזכותו לפי תקנות התעבורה לשלם את אגרות הרשיון תוך חודש לפני תום תקפו של הרשיון כך שבא לשלם את האגרה לפני ה-1.4.66. הוא ביקש לשלם לפי תעריף האגרות הישן אך נדרש לשלם לפי האגרה החדשה. הוא שילם כמבוקש ומיד הגיש תביעהלהחזרת ההפרש. בינתיים עמד מתקין התקנות, על יסוד דרישות כגון זו של המשיב, והתקין תקנההמציינת מפורשות כי האגרה שיש לשלם היא בשעור שהוא בתוקף בתקופה שלגביה משתלמת האגרה בלי קשר למועד התשלום. תיקון זה לא חל למפרע. בימ"ש השלום דחה את תביעת המשיב, ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות השופטים שאל ופרידמן קיבל את ערעורו של המשיב ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. התקנה המאפשרת תשלום האגרה לפני המועד בו פג תוקף הרשיון או אחרי המועד, רק באה להקל על האזרח שלא יצטרך בדיוק ביום האחרון לעמוד בתור ליד הקופה לתשלום האגרה ולתת לו אפשרות לשלם חודש לפני כן או חודש אחרי כן לחשבון משרד הרישוי בבנקים שונים. ההסדר הנ"ל אינו משנה את מועד החיוב שהוא ביום בו פג תוקף הרשיון, מכיון שכך אף לא את המועד הקובע את שיעור המס.
ב. התיקון החפוז בתקנות הבא לציין מפורשות את גובה תשלום המס כפי שהוא חל ביום החיוב אינו יכול לעזור למשיב. המצב היה ברור גם לפני התיקון והעובדה שמתקין התקנות בא לקבוע זאת מפורשות אינה אומרת שלפני כן היה המצב שונה. אין לפרש את התקנה לפני שתוקנה באופן שהתיקון לא יהא מיותר. יתכן שהתיקון לא בא אלא לשם הבהרה בלבד.
השופט כהן (מסכים ומוסיף):
החזקה שמתקין תקנות, כמו מחוקק, אינו מוציא מילות לריק - איננה חזקה שאין אחריה ולא כלום אלא ניתנת להזמה. מקום שמעשה חקיקתו עצמו מעיד על המחוקק שהוציא דבריו לריק אינה עומדת עוד החזקה. כשנאמרים מלים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם כוונת החיקוק, או כשמתקין התקנות מגבב מלים העלולים להביא לידי סתירה עם החוק בטלה החזקה האמורה וביהמ"ש יפרש ויבצע את מעשה החקיקה לפי כוונתו וככל הדרוש להשגת מטרתו ואפילו לרעת האזרח. כאן דין שעור האגרה שתשתלם לפי התקופה שבעדה היא משתלמת דינה של הפקודה עצמה היא, והאפשרות של תשלומה לפני המועד תקנה היא. אם התקנה חוזרת על מה שנאמר בפקודה הרי יש בכך הזמה לכלל שאין מתקין התקנות מוציא דבריו לריק, אם החזקה מתיימרת להגביל את דין הפקודה הרי יש בכך חריגה מסמכות והיא כאין וכאפס.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. עוה"ד אלטס ונתן למערערת, המשיב לעצמו. 21.5.68).

ע.א. 546/67 - "איזס" בע"מ נגד "ניר גלים" מושב שיתופי וכו'

*טענה שהסכם להשאלת סחורה מהוה למעשה הסכם לרבית בלתי חוקית.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בת.א. 3079/64 - הערעור נדחה בחלקו).

העובדות:
בין בעלי הדין נעשה הסכם שלפיו המשיבה קונה 300 טון ברזל במחיר 51 אלף ל"י ומשאילה את הברזל למערערת על מנת שזו תחזיר למערערת אותה כמות של ברזל. המשיבה נתנה למערערת את הסכום של 51 אלף ל"י וזו נטלה בעצמה את הברזל.
המערערת החזירה במשך שנה את הכמות הנ"ל בשעורין, ועבור חלק מהברזל שילמה את התמורה כפי המחיר בזמן ההחזרה. אולם המערערת נשארה חייבת למשיבה כ-22 טון ברזל וסירבה להחזיר כמות זו. טענתה היתה כי החזירה כבר למשיבה את סכום ההלואה של 51 אלף ל"י וכי למעשה לא השאילה המשיבה ברזל אלא כסף וכל ההסכם היה כדי לעקוף את חוק הריבית. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום השיעור האחרון של הברזל, ועל כך הערעור. (ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלומים נוספים של אחוזים שונים בהתאם להסכם אך ביהמ"ש העליון ביטל חיובים אלה שלא הוכחו).
החלטה - השופט ויתקון:
א. משנטענה הטענה שההסכם אינו אלא הסוואה של הסכם אחר להלוואה פשוטה, שהוא בלתי חוקי, מותר היה להביא ראיות בעל פה כדי לבסס טענה זו, אך העדויות שהובאו לא תמכו בטענת המערערת.

ב. העובדות כשלעצמן לא היו שנויות במחלוקת והשאלה היתה רק כיצד יש לפרש את ההסכם שבין הצדדים ואת מעשי הצדדים. תפקיד ביהמ"ש הוא ולא ענין לעדים להביע דעה בדבר הפירוש הנכון של ההסכם.
ג. אין כל סיבה להוציא את ההסכם מפשוטו וליחס לו משמעות אחרת. המשיבה היא שקנתה את הברזל ומכיוון שהיא מסרה לידי המערערת את הכסף וזו הלכה וביצעה את הקניה, ברור שהמערערת עשתה כן כשלוחתה של המשיבה. אילו היתה כאן הלוואה ותו לא מדוע היתה נתינת הכסף קשורה למטרה מיוחדת של רכישת ברזל? הברזל היה איפוא בבעלות המשיבה ואין כל שמץ של מלאכותיות בעיסקה שבה משאיל הבעלים טובין למישהו על מנת שזה יחזיר לו, כעבור זמן, טובין מאותו מין ובאותה כמות.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, קיסטר. עו"ד אור למערערת, עו"ד פישר למשיבה. 12.5.68).

ע.א. 471/67 - יהושע לנצ'נר נגד גרשון מאירוביץ' ואח'

*טענת נהג מונית כי משרד תחנת המוניות שלל ממנו הכנסה ע"י אי אספקת שרותים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 826/63 -הערעור נדחה)

העובדות:
למערער ולמשיבים רשיון חניית מוניות בתחנת מוניות הידועה כתחנת "שיינקין". בעלי המוניות שהיו בעלי רשיונות חניה באותו מקום באו לידי הסכם ביניהם להקים משרד שיספק שירותים לבעלי המוניות תמורת השקעה של סכום בסיסי של 1,500 ל"י וכמו כן תמורת תשלום חדשי להוצאות המשרד. המערער חדל לשלם את ההוצאות החדשיות ועל כן הפסיקו לו את השרותים של המשרד. התובע ראה בהפסקת השרותים הפרעה לעבודתו והגיש תביעה בסך 18 אלף ל"י נגד המשיבים בשל מניעת הכנסה שגרמו לו במשך כ-4 שנים. כן תבע סך 4,000 ל"י בטענה כי היה לו קונה לזכויותיו בתחנה בסך הנ"ל אלא שבהתנגדות המשיבים לא יכול היה למכור את זכותו וכך גרמו לו הפסד של 4,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על שתי שלוחותיה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. המערער היה צריך להוכיח כי המשיבים מנעו ממנו הכנסות. הוא לא הוכיח זאת אך בהגנת המשיבים אפשר לראות הודאה במניעת הכנסותיו תוך טענת הצדקה לפי החוזה. על המשיבים היה איפוא להוכיח בשלב זה כי המערער הפר את החוזה ובזה הצדיק את מעשיהם. את זאת הצליחו המשיבים להוכיח. עיקר מחדלו של המערער היה בהפסקת תשלום הוצאות המשרד ובכך יש הצדקה לכאורה לשלול ממנו את חלקו בהכנסות המשרד.
ב. לא היתה חובה על הצדדים להכנס לחוזה ומטרת החוזה היתה שבעליו ייהנו משרותים שהמשרד מסוגל לתת לנהגים. מאחר והספקת השירותים כרוך בהוצאות התחייבו הצדדים לשאת בהוצאות. פשיטא שמי שאינו משתתף בהוצאות ומראה כי אינו חפץ להיות קשור עוד בחוזה אינו זכאי גם לשירותים.
ג. גם לענין תביעת 4000 ל"י - מכיון שבעלי המוניות האחרים לא היו חייבים להתקשר עם המערער בחוזה אלא התקשרו לאחר ששילם דמי כניסה, הרי יכלו גם לבטל את החוזה משלא עמד בו, ומשביטלו את החוזה והודיעו על נכונותם להחזיר לו את הסכום שהשקיע אין לחייבם בתשלום נוסף.
ד. המשיבים רשאים לסרב קבלת חבר חדש כל עוד לא ישולמו הפיגורים. בין כה וכה לא הראה המערער שקיימת התחייבות חוזית כלשהי שתחייב את המשיבים לקבל בעל חוזה אחר במקום המערער, או לקבלו ללא תנאי וכו'. בהיעדר התחייבות כזו, ובהיעדר טענה או הוכחה שקיים מנהג כזה אשר יכול לשמש עילת תביעה שכזאת, שום עילה אינה נגלית על פני תביעת המערער ודינה להידחות.

ה. אין גם עילת עשיית עושר ולא במשפט בטענה שכאילו המשיבים התעשרו מהחזקת "זכות" השוה 4000 ל"י: ראשית המערער קיבל תמורת דמי הכניסה זכות להתקשר עם המשיבים בחוזה ואילולא הפר אותו יכול היה ליהנות ממנו עד כה ללא הגבלה מבלי שהמשיבים יהיו עניים יותר; שנית, אפילו יש כאן משום עשיית עושר על כל פנים אינך יכול לומר שנעשה שלא במשפט שכן נקבע כי המשיבים רשאים היו לבטל את החוזה לרגל הפרתו ע"י המערער.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, כהן. עו"ד לובוצקי למערער, עו"ד העצני למשיבים. 15.5.68).

ע.א. 541/67 - חברת מקורות בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'

*תחולת סעיף פטור וסעיף שיפוי בנזק הנגרם מחמת רשלנות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2422/63 וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל)

העובדות:
חברת מקורות קיבלה מהמדינה רשיון להנחת צנורות מים מתחת לכבישי המדינה ובחוזה בין הצדדים נקבע כי "בעל קו הצנורות (מקורות) משחרר את מדינת ישראל ומתחייב לפצותה בעד כל מיני תביעות ופעולות העלולות להתעורר ע"י צד שלישי נגד מדינת ישראל בקשר עם נזקים שנגרמו" וכו'. המערערת סיימה עבודתה בקטע כביש מסויים ובהסכם שבינה לבין המדינה היתה המדינה צריכה לזפות את הקטע על חשבון מקורות. המערערת העמידה שלטי אזהרה שקטע הכביש אינו תקין אך עובדי המדינה הסירו את שלטי האזהרה, לא זיפתו את הכביש הואיל והעונה לא היתה נוחה לכך. מכונית עברה בקטע המסוכן וכתוצאה ממצב הכביש אירעה תאונה. הנפגעים תבעו את המדינה בתור רשות דרכים האחראית למצב תקין של הכביש. ביהמ"ש קבע כי נזק זה נכנס לגדר סעיף השיפוי שבין המדינה למקורות, החליט כי לא היתה רשלנות מצד המדינה בכך שהשאירה את הזיפות עד לאחר ימות הגשמים אך מאידך ראה רשלנות בכך שהסירו עובדי המדינה את שלטי האזהרה של כביש משובש. ביהמ"ש חייב את מקורות לשפות את המדינה רק כדי מחצית מהסכום שחוייבה לשלם לנפגעים, בהתחשב ברשלנותה של המדינה. על החלטה זו מערערים שני הצדדים.
החלטה - השופט זוסמן:
א. לבקשתה של המערערת להסתמך על כלל הפרשנות כי סעיף כללי של פטור בחוזה אינו משחרר מאחריות בגין רשלנות אלא אם כן נאמר כך במפורש - במה דברים אמורים מקום שצד לחוזה יכול שיהא חייב בשל רשלנות ויכול שיהא חייב גם בלא רשלנות, אולם כאשר הצד אינו חב אלא בשל רשלנות הרי הוא פטור על יסוד סעיף הפטור במקרה של רשלנות גם אם אין הדבר נאמר מפורשות בחוזה.
ב. אחריותה של רשות דרכים למצב בכבישים אמנם אינה דוקא בשל רשלנות אלא יכולה להתבסס גם על סעיף חיוב בגין מטרד. אולם גם אם הפרת חובת הזהירות, היינו הרשלנות, אינה בהכרח ותמיד תנאי קודם לאחריות בנזיקין בעילה של מטרד, שאלת חובת הזהירות שרשות דרכים חבה קמה גם בתביעת מטרד, לא כעיקר ויסוד לאחריותה אלא כטפל לעילת החיוב. כך שהדברים אחוזים ושלובים זה בזה. בנסיבות אלה כאשר אותו מעשה גופו ניתן לסיווג בשתי סוגיות משפטיות, נראית טענת המערערת שיש כאן גם חיוב בשל רשלנות וגם חיוב שלא בגין רשלנות כמלאכותית.
ג. עד כאן לשיטתה של המערערת כאילו סעיף של פטור וסעיף של שיפוי דין אחד להם אך למעשה אין סעיפי הפרשנות לגבי סעיף של פטור בחוזה יפים לסעיף של שיפוי.
ד. השאלה המתעוררת היא כאשר המדינה קיבלה את התחייבות השיפוי של מקורות האם התחייבה עקב כך כלפי מקורות למנוע ממנה כל נזק? האם אשמה המדינה במעין "רשלנות תורמת" השוללת או מפחיתה את זכותה להיפרע מן המערערת?

ה. השופט חילק לחצאין את הנזק בין המדינה ומקורות בהתאם לסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין. אילו באה חלוקה זו מכח החיובים של נזיקין לא היה מקום להתערב, אך המדינה באה בתביעתה מהמערערת על יסוד קשר חוזי ומה הוסיפה לה ההתחייבות החוזית של מקורות על מה שביהמ"ש ממילא היה פוסק לה על יסוד סעיף 64 הנ"ל?
ו. קנה המידה של השתתפות בדיני נזיקין אינו תואם יחסי השתתפות או שיפוי הנובעים מקשר חוזי. שנים שהזיקו חייבים על פי דיני הנזיקין ביחד ולחוד, וחובת ההשתתפות ביניהם נובעים מדיני היושר המחייב שוויון. אולם מקום ששניים התקשרו מרצון בחוזה והסכימו ביניהם שאחד מן השנים ישא במלוא הנזק, תהא אשר תהא מידת אשמתו של השני, לא יתערב ביהמ"ש בדבר. בבירור תביעת שיפוי חוזית לא תהא "אשמת" הצדדים נקודת המוצא אלא השאלה היא מהו הנזק עליו התחייב הנתבע בהסכם השיפוי. הענין הוא גילוי דעת שני הצדדים ולא ענין של יושר. מידת חלותה של התחייבות שיפוי אפשר ללמוד מדיני ביטוח, כמו בדיני הביטוח שחובת השיפוי של חברת הביטוח משתרעת על אפשרויות של רשלנות כך גם בהסכם שיפוי רגיל.
ז. עם זאת יש גם גבול לחבות השיפוי החוזית כאשר הנהנה מחובת השיפוי גרם נזק מרצון או נהג בלא איכפתיות להבדילה מסתם רשלנות. במקרים ראשונים אלה נפסק הקשר הסיבתי בין רשלנות המזיק והתאונה. במקרה דנא המעשה הרשלני של עובדי המדינה לא היה מכוון וגם לא הגיע לדרגת לא איכפתיות.
השופט ברנזון:
א. עובדי המדינה התרשלו בהסרת שלטי האזהרה. הכלל הוא שאחריות לרשלנות עובדים נשארת במקום שהיא מוטלת על פי החוק, על המעביד, ובדרך כלל אין מפרשים כתב שיפוי שהוא בא לשחרר מאחריות כזו אלא אם כוונה כזו עולה במפורש מלשונו והיא ברורה בתכלית. אם האחריות היחידה שהנהנה מהשיפוי עשוי להתחייב בה היא אחריות ישירה או עקיפה עבור רשלנות, אין מנוס מהמסקנה כי השיפוי בא לפצות על אחריות זו, אולם מקום שעשויה להיות גם אחריות אחרת, לא תפורש התחייבות לשיפוי כמקיפה את האחריות ברשלנות אלא אם הדבר נאמר מפורשות.
ב. השאלה אם הצדדים צפו מראש את טיב הרשלנות שהמדינה עלולה להיכשל בה אינה רלוונטית לפירושה של ההתחייבות. די בכך שהתכוונו לכלול בשיפוי עילה של רשלנות ואז אין לבדוק איזו רשלנות היתה צפויה מראש.
ג. חבותה של המערערת כלפי המדינה היא חבות חוזית ועל כן חלוקת הנזק לפי דיני הנזיקין בטעות יסודה. או שחל סעיף השיפוי ואז חייבת המערערת בכל חיוב שיחול על המדינה או שהשיפוי אינו תופס ואז רק נפתח הפתח לחלוקת האחריות לפי דיני הנזיקין.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר.)

ע.א. 429/67 - שרה אלוביץ' נגד יוסף כרמי ואח'

*חלוקת נכסים המתנהלים במשותף ע"י גבר ואשה הידועים בצבור כבני זוג שנפרדו.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בת.א. 1321/66 -הערעור נדחה)

העובדות:
המערערת והמשיב חיו ביחד והיו ידועים בצבור כבעל ואשה עד שנפרדו. בתקופה שחיו ביחד הלוו כספים לקואופרטיב "הנמל החדש" והכספים נרשמו מדי פעם בפעם על פי דרישה, בחשבון המשיב, בחשבון המערערת, בחשבונם המשותף ולפעמים הועבר מחשבון לחשבון לפי דרישה. לפני שנפרדו עמדה המערערת וביקשה כי כל הכספים אצל "הנמל החדש" יועברו על שמה. לאחר מכן ביקשה שכל כספי ההלואה שהסתכמו ב-30 אלף ל"י יימסרו לה. "הנמל החדש" סירב והסכים להוציא לה 15,500 ל"ישהוכנסו מלכתחילה על שמה בלי להתחשב בכך שלפי דרישתה נרשם כל הסכום על שמה. המערערת הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי וזה קבע כי לא הוכח שכל הכסף שהושקע היה של המערערת וגם לא ניתן לקבוע מהו הסכום שלה ומה הסכום של המשיב. ביהמ"ש השתמש בכלל שמקורו בדיני היושר שלפיו בני זוג החיים יחדיו חיים משותפים והרכוש שלהם מתנהל במשותף ללא רישום חלקו של כל אחד לחוד, רואים את הרכוש כמשותף ושייך במחציתו לכל אחד. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. אמנם על היחסים שבין בעלי דין דנן אין להחיל פסקי דין במדה והם מבוססים על חוקים או דיני ישראל המתייחסים לזוגות נשואים באשר הם נשואים. אך אין מניעה לכך שנחיל על היחסים שבין בעלי הדין אותם כללים ואותם אומדנות המתיחסים לגבי זוגות נשואים אך כשביסוס אותם כללים הוא לא חוק חרות החל על זוגות נשואים אלא על נסיון החיים בדבר דרך ניהול ענינים בין אנשים הקרובים והחיים בצוותא ומנהלים רכושם במשותף. בדרך כלל אנשים כאלה אינם מדקדקים זה עם זה בחשבונות שביניהם, ורצונם שנכסים מסויימים יהיו שייכים לשניהם במשותף.
ב. אילו היה אמת בטענת המערערת כי המשיב כלל לא הכניס כספים לכיס המשותף היה מקום לפקפק אם יש להסיק לגבי המקרה דנא את המסקנות האמורות, אך מתוך חומר הראיות אכן עולה כי גם המשיב השקיע מכספים שלו ולכן כל הכספים הנ"ל שהושקעו ע"י שני הצדדים מהוים רכוש משותף.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד טויסטר למערערת, עו"ד כהן למשיב. 30.5.68).

ע.א. 426/67 - יעקב בראונשטיין נגד עליזה בלילובסקי

*תביעת בסדר דין מקוצר בהסתמכות על הסכם לתשלום תמורת מגרש שנמכר ותשלום פיצויים בנוסף לביצוע בעין. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2551/67 -הערעור נדחה בעיקרו)

העובדות:
המשיבה באה לידי הסכם עם המערער שלפיו ירכוש המערער מאת המשיבה חלקת אדמה בסכום של 10 אלפים ל"י. הוסכם כי ההעברה תבוצע עד מועד פלוני, כי הקונה יטפל בהכנת כל המסמכים הקשורים בהעברה, כי הסכום הנ"ל ישולם בעת ביצוע ההעברה, כי הצדדים יוכלו לתבוע ביצוע בעין של ההסכם וכמו כן נקבע סכום של פיצויים קבועים ומוערכים מראש בסך 2,000 ל"י שישלם מפר ההסכם לצד המקיימו.
המשיבה תבעה מהמערער ביצוע העיסקה והביעה נכונותה לבצע את ההעברה, משזה השתמט מכך והמועד עבר עמדה המשיבה וחתמה על יפוי כח נוטריוני על שם פרקליטיו של המערער לביצוע ההעברה ומשגם זה לא הועיל חתמה על כל המסמכים הדרושים לביצוע ההעברה והמציאה אותם למערער. גם לאחר מכן לא בוצעה ההעברה והמשיבה תבעה מהמערער בסדר דין מקוצר את הסכום
של תמורת המגרש ואת הפיצויים, המערער הגיש בקשה לרשות להתגונן אך במועד שמיעת הבקשה לא הופיע להיחקר על תצהירו והרשם ביטל את הבקשה לרשות להתגונן. עם זאת הסכים הרשם לשמוע טענות משפטיות כנגד התביעה ודחה את הטענות. הרשם חייב את המערער במלוא סכום התביעה ועל כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. צדק הרשם כאשר ביטל את הבקשה לרשות להתגונן משלא הופיע המצהיר להיחקר על תצהירו. כן צדק בהחלטתו שאין צורך ברשות להתגונן כלפי תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר כדי להעלות טענות משפטיות, אשר משמעותן היא, שלא היה מקום להגיש את התביעה בסדר דין מקוצר, או שהעובדות שצויינו בפרשת התביעה אינן מגלות עילה משפטית.
ב. אין לקבל את טענת המערער כי תביעת המשיבה לתשלום מחיר המגרש הינה למעשה תביעה לביצוע בעין ולכן איננה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. הכלל הוא כי מקום שצד להסכם הפר אותו הפרה היורדת לשרשו, הברירה בידי הצד השני לראות את ההסכם כמבוטל או לעמוד על ביצועו. בעניננו העדיפה המשיבה לראות את ההסכם כשריר וקיים ועמדה על כך שהמערער ישלם לה את מחיר המגרש. נכון שהתביעה לתשלום מחיר המגרש כמוה כתביעה לביצוע בעין של ההסכם, אך אין זו תביעה להעברת נכס או להחזרת חפץ כי אם תביעה למימוש התחייבות כספית, של סכום קצוב, שיסודה מונח בראיה שבכתב, היא חוזה המכר הנזכר, ותביעה כזו אפשר להגישה בסדר דין מקוצר.
ג. הוא הדין לגבי סכום הפיצויים שנקבע בהסכם, אילו היתה תביעת הפיצויים ראויה להתקבל. גם תביעה לתשלום סכום הפיצויים הקבוע בהסכם מהוה תביעה למימוש חיוב כספי בסכום קצוב.
ד. המשיבה עשתה מצידה כל הדרוש, אף על פי שעל המערער היה להכין את כל הפעולות לביצוע ההעברה. לפיכך היתה זכאית המשיבה לדרוש את תמורת המגרש למרות שבהסכם נאמר כי התמורה תשולם בעת ההעברה. אין זאת אומרת כי בנקטה את כל הפעולות הנ"ל הרי זה כאילו בוצעה ההעברה והתמורה הפכה ל"חוב", אלא שבבצעה את התחייבויותיה זכאית המשיבה לביצוע בעין של "התחייבותו" של המערער לתשלום התמורה.
ה. אשר לתביעת הפיצויים - צד להסכם העומד על ביצוע ההסכם אינו יכול לתבוע גם ביצוע בעין בהנחה שההסכם קיים וגם תשלום הפיצויים בהנחה שההסכם הופר ובוטל, אלא אם כן ההסכם קובע במפורש כי בנוסף לביצוע בעין של ההסכם יכול הצד המקיים את ההסכם לתבוע את הפיצויים הקבועים בהסכם. במקרה דנא אין הדבר נאמר בהסכם ולכן החיוב בפיצויים אינו יכול לעמוד.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. עו"ד אדם למערער, עו"ד מנהיים למשיבה. 30.5.68).

ע.פ. 151/68 - מדינת ישראל נגד רפאל בן-משה בן-חיים.

*אי התיצבות לשרות צבאי. המערער הורשע על-פי הודאתו באי התייצבות לשירות צבאי בכוונה להשתמט משירות בטחון ונדון לקנס של 600 ל"י. ב"כ המדינה שערער על קולת העונש ציין עם זאת כי לאחר הודאתו בכוונה להשתמט משירות בטחון הוסיף המשיב כי לאחר עלייתו ארצה התייצב עם תעודת עולה "ואמרו לי ללכת ולא קבלתי כל הודעה". אי לכך בקש ב"כ המדינה לבטל את ההרשעה נוכח הספק אם אמנם הודה המשיב בעובדות המהוות את העבירה ולהחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי שידון בו מחדש. הצעתו נתקבלה.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. החלטה -השופט זוסמן. עו"ד חסיד למערערת, המשיב לעצמו. 12.5.68).

ע.פ. 146/68 - ויקי בן אלברט אטל נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (חיים על רווחי זונה).

המערער הכיר בחורה שעסקה בזנות, ומשהכירה אותו החליטה לחדול מעיסוקה ועברה לגור עמו בבית הוריה בתקוה שישא אותה לאשה. אולם בהשפעת המערער חזרה האשה לעיסוקה הקודם ובמשך 10 ימים גבה ממנה 500 ל"י אתנן זנונים שקבלה. המערער הועמד לדין ונדון ל-18 חדשי מאסר. לנוכח עברו של המערער שהורשע בעבירות שונות בעבר, הועמד למבחן ונדון למאסר-על-תנאי וזה לא עזר ולנוכח חומרת המעשה נדחה הערעור.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד שפירא למערער, עו"ד חסיד למשיבה. 12.5.68).

ע.פ. 155/68 - צאלח בן משה משה נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (גניבת רכב ונהיגה ללא רשיון).

המערער, בן 21, עלה על דרך הפשע השתמש ברכב ללא רשות, בצע התפרצויות תוך שימוש ברכב ללא רשות, ובהיותו פסול מלהחזיק ברשיון נהיגה נעצר ע"י שוטרים לאחר שנאלצו לירות ברדפם אחריו. למרות כל אלה נעשו מאמצים בעזרת שירות המבחן לשקמו. תוך זלזול גמור ביחס האוהד של אלה שהיו מוכנים לעזור לו, חזר המערער בין ישיבה לישיבה של ביהמ"ש על מעשיו: נטל רכב ללא רשות, פרץ מחסום דרכים של המשטרה, עד שנתפס. ביהמ"ש המחוזי החליט שיש לנהוג בו ביד קשה ולהטיל עליו מאסר ארוך, ודן אותו ל-4 שנות מאסר. ביהמ"ש העליון הסכים שדרושה תקופת מאסר ניכרת אך מכיון שלא אפסה תקוה שהמערער ימצא דרכו חזרה למוטב בעזרת שירות המבחן החליט להעמיד את תקופת המאסר על 3 שנים ובתום ריצוי המאסר יועמד המערער למבחן למשך תקופה של 3 שנים.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. החלטה -השופט לנדוי. עו"ד י. דיבון למערער, עו"ד חסיד למשיבה. 12.5.68).

ע.פ. 118/68 - ברוך גורוזי נגד מדינת ישראל.

*הרשעה בבעילת קטינה תוך אמונה שהיא למעלה מגיל 16. המערער הורשע בבעילת קטינה פחות מגיל 16. ביהמ"ש המחוזי קבל את עדות המערער שנתמכה ע"י עדותה של המתלוננת כי שאל אותה לגילה והיא אמרה לו שהיא בת 18. כן קבע ביהמ"ש כי היה חיזוק לאמונתו של המערער שהיא למעלה מגיל 16, בסימנים חיצוניים - שהמתלוננת התאפרה, הלכה בעקבים גבוהים וכו'. עם זאת הרשיע אותו ביהמ"ש המחוזי בציינו כי גם בעת המשפט אין הבחורה נראית בת 18 ולכן אין לקבל את טענתו שהאמין לה שהיא בת 18.
ביהמ"ש העליון קבל את הערעור בציינו שהשאלה איננה אם המערער האמין שהמתלו- ננת היתה בת 18 דווקא אלא אם האמין שהיתה למעלה מגיל 16 שנה, ודי בתשובת המתלוננת ביחס לגילה כדי להצדיק את אמונתו שהיא על-כל-פנים למעלה מגיל 16, דבר שנתמך ע"י אורח התנהגותה כפי שתואר לעיל, כך שלמערער היתה סיבה סבירה להאמין שעברה את גיל 16.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, קיסטר. החלטה -הנשיא אגרנט. 8.5.68).

בג"צ 110/68 - דניז גולדנברג נגד עירית בת-ים.

*בקשה לרשיון לעסק של אולם מסיבות בבנין מגורים. העותרת בקשה להוציא צו-על-תנאי נגד המשיבה בגין אי הוצאת רשיון להשתמש בקומת מרתף שבבית מסויים כאולם מסיבות, בית-קפה ומסעדה. ביהמ"ש החליט לצרף כמשיבה את הועדה המחוזית לתכנון ובניה למחוז ת"א באשר התברר שהועדה המחוזית היא אשר סירבה להרשות את השימוש בקומת המרתף, כנ"ל. ביהמ"ש החליט שאין מקום להוציא צו-על-תנאי שכן הבית נמצא באיזור מגורים והועדה המחוזית שהיא צריכה להסכים למתן הרשיון חוששת שהעסק ייהפך למקור של רעש שיטריד את מנוחת הדיירים בסביבה. קיימת גם התנגדות של חלק מדיירי הבית, בעיית חניה לעסק מסוג זה שבגללה התנגדה המשטרה למתן הרשיון, ובנסיבות אלה אין לגלות פסול בהחלטת הסירוב של הועדה המחוזית אף כי העיריה כועדת בנין מקומית החליטה בשלב מסויים להמליץ על מתן הרשיון.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. עו"ד גולדנברג לעותרת, עו"ד בר-סלע לועדה המחוזית. 8.5.68).

על"ע 2/68 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי ת"א לשכת עורכי-הדין.

*איום בהליכים פליליים ע"י עו"ד בסכסוך בענין אזרחי. המערער ייצג לקוח שהתקשר בחוזה לרכישת דירה. המערער כתב למוכרים מכתב התראה בו ציין כי בניגוד לכתוב בהסכם רובצת על הדירה משכנתא, וכי "לדעתנו,ולאור הניגוד בין העובדות לבין הצהרתכם... מהווים מעשיכם אלה גם עבירה פלילית". לאחר פיסקה זו דרש המערער המצאת אישורים שונים ושחרור המשכנתא והוא מוסיף כי אם לא ייענו לו, "כי אז ייאלץ מרשנו לנקוט נגדכם בצעדים המשפטיים האפשריים בין פליליים ובין אזרחיים". נגד המערער הוגשה לבית-הדין המשמעתי קובלנה על שימוש באיומים בניגוד לכללי האתיקה המקצועית האוסרים להשתמש באיומים, אם כי מרשים "להתרות בנקיטת אמצעים חוקיים". המערער הורשע בעבירה על כללי האתיקה וביהמ"ש העליון דחה את הערעור.
ביהמ"ש ציין כי כדי שההתראה תהא כשרה צריכים הצעדים בהם עורך-הדין מאיים להיות גם "אמצעי" וגם "חוקי". אמצעי כיצד - שהצעדים עשויים להביא במישרין לידי מימוש הזכות אשר עורך-הדין טוען לה בשם לקוחו, למעט צעדים - ולו גם חוקיים - אשר האיום בהם עלול להביא לידי כניעה מרוב פחד, אך אשר אין בהם משום נקיטת אותם האמצעים הטבעיים שנוצרו למימוש הזכות הנדונה על-פי דין. וחוקי כיצד - שהצעדים לא יהוו עשיית דין לעצמו אלא אך השגת הסעד כפי שהדין יצר אותו למימוש אותה זכות. איום בהליכים פליליים יכול להיכנס בגדר "החוקיות", אך איום כזה אינו נכנס בדרך כלל בגדר "האמצעיות". אין כאן התראה אלא איום פסול בלבד. לעומת זאת מותר להתרות ולהזהיר את הצד שכנגד מפני ההוצאות ובזבוז הזמן שיהיו כרוכים בנקיטת אמצעי גבייה או כפייה חוקיים.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, קיסטר. החלטה - השופט כהן. המערער לעצמו, עו"ד הרטבי למשיב. 24.5,68).

ע.פ. 119/68 - עבד כליפה נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה).

ערעורו של המערער על חומרת העונש שהוטל עליו נדחה, למרות שהמתלוננת שאותה דקר סלחה לו בינתיים ונישאה לו. המערער הכין את עצמו לפציעתה של המתלוננת ופצע אותה במידה שנשקפה סכנה לחייה. בתנאים המסובכים של היחסים שבין המתלוננת שתחילה עסקה בזנות ולאחר המעשה התחתנה עם המערער אין ליחס משקל לעובדה שהתחתנה אתו וקשה להתנבא אם טובתה מחייבת דווקא להקל בענשו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, מני. עו"ד לרר למערער, עו"ד בך ובייניש למשיבה. 25.4.68).

ע.פ. 23/68 - אליהו בן חיים בוגנין נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (התפרצות וגרימת חבלה).

המערער בן 16 פרץ לדירה כדי לגנוב ממנה. פצע בזכוכית את בעל הדירה שתפשו ונאבק עמו וקרבן התקיפה היה מאושפז 6 ימים בבית החולים. למערער גם שורה של עבירות קודמות וימים אחדים לפני המעשה נדון למאסר על תנאי בשל עשרות עבירות. לנוכח כל אלה אין מקום לבטל את עונש המאסר שהוטל על המערער ולהחליפו במבחן.

(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד וולנסקי למשיבה. 29.4.68).

ע.א. 337/67 - שלמה פינטו נגד בנק הפועלים בע"מ ואח'.

*הגשת ערעור על החלטת רשם לדחות בקשה לביטול פס"ד. נגד המערער ניתן פסק-דין בסדר-דין מקוצר, ובקשתו לבטל את פסק-הדין מהנימוק שלא הסמיך את פרקליטו להסכים למתן פסק-הדין נדחה ע"י הרשם של ביהמ"ש המחוזי שנתן את פסק-הדין. ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שכן החלטה של רשם הדוחה בקשה לביטול פסק-דין אשר ניתן בסדר-דין מקוצר אינה פסק-דין לפי סעיף 8 לפקודת הרשמים אלא "החלטה אחרת" שיש לערער עליה בפני אותו בימ"ש בו משמש הרשם. לפיכך אין ביהמ"ש העליון מוסמך לדון בערעור.
מכיון שהערעור לביהמ"ש העליון הוגש לאחר המועד ולא הוגש תוך 7 ימים מיום מתן ההחלטה שעליה מערערים, לפי תקנה 372(א) לתקנות סדר הדין, אין ביהמ"ש מחווה דעתו אם מסמכותו להעביר את הענין לביהמ"ש המחוזי בהתאם לסעיף 37 של חוק בתי-המשפט.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. עו"ד ש. שמיר למערער, עו"ד קב למשיבים. 6.5.68).

ע.א. 25/68 - מיכאל שוילי ואח' נגד משה גז ואח'.

*אי מתן הודעה לביהמ"ש העליון שביהמ"ש דלמטה ביטל החלטה שעליה מערערים.

המשיב הראשון נתמנה כונס-נכסים על סרט שהופק ע"י המערערים. בינתיים הפיקו המערערים סרט שני ובו קטעים מהסרט הראשון. ביהמ"ש נענה לבקשת המשיב להרחיב את סמכויותיו ככונס-נכסים גם על הסרט השני, אלא-אם-כן יוציאו המערערים מהסרט השני את הקטעים של הסרט הראשון. על כך הגישו המערערים ערעור לביהמ"ש העליון. בינתיים פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי, הודיעו על הוצאת קטעי הסרט הראשון מתוך הסרט השני, וביהמ"ש המחוזי - בהסכמת הצדדים - בטל את צו כינוס הנכסים נשוא הערעור. אעפ"י כן לא הודיעו על כך המערערים לביהמ"ש העליון והגישו סיכומים מפורטים בכתב שעליהם השיב המשיב בסיכומים מפורטים.
ביהמ"ש העליון בטל את הערעור בציינו כי על המערערים היה להודיע מיד לביהמ"ש על ביטול ההחלטה ולמחוק את הערעור מיד לאחר שביהמ"ש המחוזי בטל את ההחלטה נשוא הערעור. האפשרות שלמערערים ענין בפסיקת ביהמ"ש העליון לגופן של הבעיות שמא ירצו שוב להשתמש בקטעים מהסרט הראשון בסרטים אחרים אינה מצדיקה התנהגותם הנ"ל של המערערים. הלכה פסוקה היא שביהמ"ש מקדיש זמנו לענינים במקום שיש בין בעלי-הדין משום "מחלוקת חיה", אבל אין הוא רשאי להקדיש זמנו לבירור ענין כשפתרון הבעיות לא יחתום את הדין ולא ישפיע על שום זכות מזכויות הצדדים. המערערים חוייבו בתשלום אלפיים ל"י הוצאות למשיב.