על"ע 1/68 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*השיקולים בשאלה אם להוציא עו"ד מהלשכה לצמיתות.(ערעור על פס"ד ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד (השופטים: א. רובין, נ. ליפשיץ ומ. בר-רב-האי) 9/66 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה בשתי עבירות של זיוף צו ירושה ואישורו כנוטריון למסמכי חוץ וכן זיוף צוואה במקרה אחר. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער שנתיים מאסר אך לאחרשלקה בלבו בביה"ס נחון ושוחרר. הוא הועמד לדין בפני ביה"ד המשמעתי המחוזי בחיפה וביה"ד החליט ברוב דעות עוה"ד קושניר וגור להשעותו לחמש שנים נגד דעת מיעוט של עו"ד וורצל שיש להוציא את המערער מהלשכה. היועץ המשפטי ערער על ההחלטה בפני ביה"ד המשמעתי הארצי וזה החליט ברוב דעות להוציא את המערער מהלשכה בעוד שדעת המיעוט של אב ביה"ד עו"ד רובין היתה שהשעיה לחמש שנים תספיק. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. טענת המערער היא שבדרך כלל אין ביהמ"ש בדרגת ערעור מתערב בשקולים שהנחו את הערכאה הראשונה בקביעת מידת העונש ועל כן לא היה צריך ביה"ד הארצי להתערב ולהחמיר בעונש. מובן שאם ביה"ד המשמעתי הארצי מצא לנכון לבדוק את שקוליו של ביה"ד המחוזי יבוא גם ביהמ"ש העליון ויבדוק את השיקולים ביחס למידת העונש. ביה"ד המשמעתי הארצי נימק את התערבותו במידת העונש בכך שהוא אינו מחמיר את מידת עונש ההשעיה אלא מטיל עונש אחר לחלוטין של הוצאה מהלשכה. טעם זה הוא מלאכותי כי הוצאה מהלשכה היא למעשה רק החמרה לעונש ההשעיה הקצוב.
ב. לפעמים יכולים להיות שיקולים ונסיבות שבהם אין מקום להשעות לתקופה קצובה אלא יש להוציא את הנאשם מהלשכה. אמנם גם כך יכול הנאשם לבקש לאחר 10 שנים לשקול החזרתו ללשכה אולם הלשכה אינה חייבת להחזירו אלא יכולה על-פי שיקול דעתה להחליט בבקשה.
אם הושעה חבר ע"י ביה"ד המשמעתי תהיה מוצדקת התערבות ביהמ"ש הארצי ופסיקת הוצאת החבר מהלשכה אם מסתבר לפי חומרת המעשים כי לא זו בלבד שהנאשם אינו ראוי עתה להיות חבר הלשכה, אלא אף אינו ראוי להחזרה אוטומטית כעבור תקופה כלשהי ונראה עתה לביה"ד כי כעבור עשר שנים יהיה צורך לדון ולשקול מחדש את שאלת החזרתו של המוצא מן הלשכה, ובודאי שתהיה התערבות מוצדקת כשכבר עתה יש מקום לפקפק בסיכויים העתידיים להחזרתו של המוצא. אבל אם הסיבה האמיתית להוצאה היא משום שתקופת ההשעיה המירבית של חמש שנים נראית כתקופה קצרה מדי לא ימהר ביה"ד בדרגת הערעור להתערב במידת העונש.
ג. במקרה דנא תהיה איפוא הצדקה להחלטת ביה"ד הארצי אם המעשים של המערער הם כאלה שאין מנוס מהוצאתו מהלשכה מאחר שאין להחזירו ללשכה ללא בירור מחדש כעבור עשר שנים או שהסיכויים להחזרתו קלושים, או אפילו אם העונש של חמש שנים כל כך אינו הולם את חומרת העבירה עד שאי אפשר להסתפק בעונש של חמש שנות השעיה.
ד. מן הראוי להיעזר בגישת המשפט העברי ומסורת עם ישראל ביחס לעבריינים, פסילתם ממילוי תפקיד ציבורי, תנאי החזרתם לכשרותם ולתפקידם, וכן מן הראוי להזכיר
את הרוחות הנושבות בעולם בדבר שיקום של אנשים שנכשלו בעבירה, והנטיה למחיקת עבירות והשכחה מלאה אחרי עבור תקופה שנקבעה.
ה. אם להחיל כללים אלה לגבי מעשי זיוף מסמך שנעשה ע"י עורך דין עולה כי מעשה הזיוף כשלעצמו הוא מעשה חמור. במיוחד כשהדבר נעשה ע"י עורך דין הצריך לסייע לביהמ"ש ותפקידו מקנה לו יחס של אימון הן מצד הצבור והן מצד הרשויות. כל מעשה מרמה או זיוף יש בהם כדי להזיק לא רק למעמדם של עורכי הדין אלא גם לשמם הטוב של מוסדות המשפט בארץ. לכן מלבד המאסר שהוטל על המערער מן הראוי לסלקו מתפקידו כדי למנוע מכשולים נוספים על ידו וכן כדי לגדור פרץ ולהרתיע אחרים ממעשים דומים. השאלה היחידה היא רק אם יש לסלקו לצמיתות או רק לזמן קצוב.
ו. אם המדובר במעשי עבירה כגון אלו שנעשו באקראי אין לומר כי דרוש תמיד להגנת הציבור לפסול עבריין כזה ולא להרשות לו לעולם לחזור למעמדו ולתפקידו. על כל פנים במקרה דנא הנסיבות הן כאלו שאינן מחייבות הרחקה לצמיתות.
מעשי המערער לא יכלו להזיק לאחרים; הוא בן 62 והיה במחנות הנאציים שם עזר ליהודים בפעולות מחתרתיות ולא ניצל אפשרויות לעזור לעצמו ע"י בגידה בעמו, ארגן חלוקת מזון ליהודים במחתרת, וגם בשובו ממחנה לעיר מולדתו הקדיש את מירב זמנו לעזור ליהודים, תרם להצלחת מפעלי הצלה ליהודים ועליה בלתי ליגלית ולבסוף עלה לישראל באניה בלתי ליגלית והוגלה לקפריסין. במסגרת פעולותיו למען בני עמו היה נאלץ לעתים קרובות לזייף מסמכים ואפשר כי הרגלו לזייף מסמכים לטובת היהודים הביא אותו לידי זלזול בעבירת זיוף המסמכים גם במקרים הנדונים, כמו כן לא פעל המערער מתוך חמדת ממון והמערער כבר עמד על חומרת המעשים גם בלי שיחמירו בענשו. לאור הנ"ל לא היה מקום שביה"ד המשמעתי הארצי יתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ולכן יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. עו"ד הוכברג למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 23.5.68).
ע.א. 384/67 - אנה זילברברג נגד חברת משולם לוינשטיין ואח'
*הפרה בהסכם היורדת לשרשו ומצדיקה ביטולו ע"י הצד המקיים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 2371/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
תושב ניו יורק (להלן קסטנבום) היה בעלים של שתי חלקות אדמה בהרצליה והמערערת תושבת פריז קיבלה ממנו אופציה לרכישתן. המערערת באמצעות אחיה יוסף קרן (להלן קרן) עניינה את המשיבים לממש במשותף את האופציה הנ"ל ולשם כך עשו הסכם שלפיו עמדה המערערת להשקיע 25 אחוז ממחיר הקניה והמשיבים 75 אחוז. בהסכם שנחתם בין קרן בשם אחותו לבין המשיביםנקבע בסעיף 2 שבו שורה של 8 תנאים שיש להתנות בהסכם עם קסטנבום בארה"ב. לאחר חתימת ההסכם עמד קרן ונסע לארה"ב וחתם עם קסטנבום על ההסכם ונתן לו דמי קדימה בסך 15 אלף דולר. אולם את ההסכם עם קסטנבום חתם קרן בשמו ולא בשם המערערת כמיופה כח שלה וכן לא הכניס בהסכם את שמונת התנאים כפי שנקבעו בסעיף 2 שבהסכם בין הצדדים. לפיכך הודיעו המשיבים כי הם רואים את ההסכם כבטל. המערערת תבעה מהמשיבים החזרת חלקם בדמי הקדימה שניתנו ושנחלטו ע"י קסטנבום. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את התביעה מן הטעם שקרן חתם על ההסכם עם קסטנבום בשמו הוא ולא בשם המערערת. העובדה שקסטנבום לא הסכים שקרן יחתום
בשם המערערת אינה יכולה לעזור למערערת. עובדה זו רק מוכיחה כי לקסטנבום היה חשוב מי הוא הצד השני להסכם ולא כל שכן שהדבר חשוב למשיבים. הצד השני להסכם שלהם היתה המערערת ואת ההתחייבויות כלפיהם נטלה המערערת ולא קרן. לעומת זאת בחוזה הרכישה עם קסטנבום לא חתמה בעצמה ולא ע"י ב"כ, אלא אין לה בכלל דריסת רגל בחוזה הרכישה וכל הזכויות והחובות הנובעות ממנו הן של קרן ולא של המערערת. זהו שינוי חשוב היורד לשרשו של החוזה בין המערערת למשיבים שיש בו כדי להצדיק את ביטולו על ידם.
ב. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו גם על העובדה ששמונת התנאים שסוכם עליהם בהסכם בין המשיבים למערערת ושהיה צריך להתנותם בהסכם הרכישה היו תנאי מוקדם להמשך ההתקשרות בין הצדדים ומשלא התקיים התנאי התבטל ההסכם. דעה זו אינה נכונה. לא נראה בהסכם כי המשיבים התנו את עצם קיומו של ההסכם בקיום התנאים האמורים בהסכם הרכישה. סעיף 2 בהסכם מורכב משמונה דרישות ויש לבדוק כל אחד מהעניינים לחוד ולראות אם הוא מהוה תנאי יסודי אשר הפרתו ע"י צד אחד מזכה את הצד שלא מפר לראות בו סוף פסוק ולשים קץ לחוזה. מתוך כל התנאים ששונו ע"י קרן בהסכם הרכישה שנים הם כאלה היורדים לשרשו של ההסכם: התנאי שיפוי כח בלתי חוזר לטובת הקונים יופקד בבנק בישראל עם הוראה למסרו לידי הקונים נגד תשלום יתרת המחיר - דבר שהותנה בצורה שונה בהסכם הרכישה; ההתניה שבהסכם הרכישה של פיצויים בשעור 25 אלף דולר במקום 16 אלף שהוסכם ע"י המשיבים, וכן הקביעה שבמקרה הפרת הסכם הרכישה יוכל הקונה לתבוע ביצוע בעין או פיצויים ולא שתי התרופות ביחד כפי שסוכם בין המערערת למשיבים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד תוסיה כהן למערערת, עוה"ד סגל ושני למשיבים. 30.5.68).
ע.א. 511/67 - משה מלמן נגד ו.ל.ט. בע"מ
*תביעות ספק על יסוד תעודות משלוח וכרטיסי חשבון.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 2259/65 -הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
המערער סיפק למשיבה חמרי ברזל בתקופה של קרוב לשנה והמחלוקת שהגיעה לערעור נסבה על מספר משלוחים שטענה המשיבה כי לא קיבלה וכן על הפרשים במשקל במספר משלוחים אחרים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבה ביחס לסחורות שלא סופקו ולהפרשי המשקל ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לגבי המשלוחים שהמערער הגיש תעודות משלוח עברה חובת ההוכחה על אי קבלת הסחורה על המשיבה. משלא הוכיחה שלא קיבלה את הסחורה יש לחייבה במשלוחים אלה. מאידך לגבי משלוחים שלא הובאו תעודות משלוח חתומות ע"י המשיבה על המערער להוכיח כי הסחורה נתקבלה ע"י המשיבה ועדותו של המערער שהוכחשה ע"י מנהל המשיבה לא הספיקה לשם כך.
ב. המערער הגיש את כרטיס חשבונה של המשיבה אצלו וטען כי לפי סעיף 8 של החוק המסחרי העותומני, בסכסוכים בין סוחרים משמשים פנקסיהם ראיה קבילה להוכחת הכתוב בהם ולכן דרש כי הרישומים אצלו יחייבו את המשיבה. טענה זו אין לקבל. סעיף
8 הנ"ל קובע כי הספרים יכולים לשמש כראיה אם "נוהלו בצורה הדרושה" היינו הצורה הנדרשת על פי אותו חוק, ושאלה גדולה היא אם בכלל אפשר לנהל בארץ ספרים לפי דרישות אותו חוק, אשר בין היתר מחייב סימון מראש של דפי הפנקס לפני השימוש בו, ע"י פקיד ביהמ"ש המסחרי, וסימון נוסף ע"י אותו פקיד בסוף כל שנה, והרי אין בישראל בימ"ש מסחרי שפקידיו יוכלו למלא את התפקידים הנ"ל. שנית, בלי לקבוע מסמרות בענין האמור, אין ליחס ערך הוכחתי לכרטיס החשבון שהוגש הן משום שלא הוכח אופן ניהולו והן בגין התיקונים, השינויים והמחיקות שבו המונעים את האפשרות לסמוך עליו.
ג. גם ביחס למשקל - במקום שיש חתימה על תעודת המשלוח הרי זה אישור המשיבה גם לכמות וגם למשקל ואין לומר כי החתימה באה לאשר רק את הכמות ולא את המשקל ואילו ביחס למשלוחים שאין להם אישור על תעודת המשלוח - אפילו באותם משלוחים שהמשיבה מודה עתה שקיבלה אותם אין לומר שההודאה היא גם על המשקל. אמנם באופן רגיל סוחר המקבל משלוח של סחורה לפי תעודת משלוח המציינת הן את הכמות והן את המשקל ולא העיר על כך מיד לא תישמע טענתו לאחר זמן שהמשקל לא התאים. ברם במקרה זה לא כל המשלוחים סופקו ממחסנו של המערער ולא עמד איש מטעם המערער בעת השקילה, וגם כשנשלחה סחורה ממחסן המערער לא תמיד נשקלה הסחורה על ידו או בנוכחותו ומאידך העיד מנהל המשיבה על טעויות רבות במשקל הנקוב. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש בהעדיפו עדותו של מנהל המשיבה שהוא שקל בעצמו את הסחורה על פני עדותו של המערער שניתנה לא על סמך ידיעה עצמית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד פודז'רסקי למערער, עו"ד פלדמן למשיבה. 14.5.68).
ע.א. 21/68 - משה חסין נגד רשות הפיתוח
*תחולת חוק הגנת הדייר על חצר ששימשה את המושכר.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 94/67 -הערעור נדחה)
העובדות:
המערער שכר מהמשיבה דירה, והמטבח וחדרי הנוחיות היו במבנה נפרד וכדי להגיע אליהם היה צריך לעבור בחצר (להלן חצר המריבה), לימים העמידה המשיבה לרשות המערער חדר נוסף בדירה לצורך מטבח ושרותים וזה ויתר על אלה הקודמים. כיון שכך תבעה המשיבה סילוק ידו מחצר המריבה. בימ"ש השלום קבע כי החצר לא היתה כלולה במושכר אלא שהיתה שם למערער זכות מעבר. עם זאת לא הוציא צו פינוי בהסתמכו על סעיף 2 לחוק הגנת הדייר שכן חצר המריבה "שמשה את מטרת השכירות ולכן הגנת החוק חלה", ביהמ"ש המחוזי הפך את החלטת בימ"ש השלום וציוה על סילוקידו של המערער מחצר המריבה. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. כדי שדייר יהנה מהגנת סעיף 2 של חוק הגנת הדייר לגבי חצר או גינה צריך שיתקיימו שני תנאים: כי הן עצמן תהווינה נשוא השכירות יחד עם הבנין; כי הן תשמשנה את מטרת השכירות של הבנין. מכיון שבמקרה הנדון קבע בימ"ש השלום כי חצר המריבה לא הושכרה, הרי שלא נתקיים התנאי הראשון דלעיל ומשום כך אין הגנת החוק יכולה לחול עליה.
ב. כל עוד נכלל במושכר המבנה החיצוני ששימש כמטבח ושרותים היתה למערער זכות מעבר אך משבוטלה השכירות לגבי המבנה פקעה יחד אתם גם אותה זכות מעבר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד יעקובי שווילי למערער, עו"ד גב' אלבק למשיבה. 26.5.68).
ע.א. 71/68 - קונסטרקשון אגריגטס קורפוריישן ואח' נגד מפעלי ים המלח בע"מ
*הפעלת סעיף בוררות בהסכם.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט אלקיים) בהמ' 1124/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערות התקשרו עם המשיבה בהסכם עבודה בשנת 1962. במרץ 66 נפל סכסוך בין הצדדים והמערערות הפסיקו את העבודה בטענה כי החוזה אינו בר ביצוע והנו בטל מעיקרו ושהן זכאיות ל"שכר ראוי". כן ביקשו המערערות מהמשיבה מינוי בורר בהתאם לחוזה. המשיבה השיבה כי סכסוך בנוגע לעצם תוקפו של חוזה מלכתחילה אינו בגדר סעיף הבוררות של החוזה וסרבה למנות בורר מצדה. חודש לאחר מכן הגישה המשיבה תובענה נגד המערערות לביהמ"ש המחוזי. המערערות ביקשו לעכב את הדיון בבוררות לפי סעיף 5 לפקודת הבוררות וכן הגישו כתב הגנה ותביעה שכנגד במאי אותה שנה הגישו המערערות בקשה לביהמ"ש למינוי בורר, בדצמבר אותה שנה ביטלו אותה בקשה וניסחו מחדש את נשוא הסכסוך שביקשו למסור לבוררות היינו תביעות שונות שאינן מבוססות על טענת בטלות החוזה ושוב ביקשו מינוי בורר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למינוי בורר ועל כך הערעור.
החלטה - השופט הלוי:
א. הלכה פסוקה היא כי מינוי בורר לפי סעיף 7 לפקודת הבוררות מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש. השיקול הראשון של ביהמ"ש צריך להיות שאם הסכסוך הוא בגדר שטר הבוררין על הצדדים לקיים את הסכם הבוררות וביהמ"ש יושיט את עזרתו לקיום הבוררות, אבל אין זה בהכרח השיקול הסופי ורשאי כל צד לשכנע את ביהמ"ש כי במקרה הנדון יש טעם מספיק לבלי למסור את הענין לבוררות.
ב. במקרה דנא עמדו המערערות במשך 9 חדשים על טענתן כי החוזה בטל מעיקרו, ואם כן הרי גם הסכם הבוררות שבו לא חייב את הצדדים וצדקה איפוא המשיבה בתשובתה כי אין הבוררות יכולה לפסוק בשאלת תוקפו של ההסכם.
ג. בנוסף לכך - המערערות לא הסתפקו בהגשת הגנה לתביעה שהוגשה נגדן בביהמ"ש אלא ראו לנכון לצרף גם תביעה נגדית. תביעה שכנגד כמוה כהגשת תובענה עצמאית ע"י המערערות והגשת תביעה שכזו אינה מתיישבת עם בקשה לעכב הליכים לפי סעיף 5 לפקודת הבוררות.
ד. המערערות פסחו תקופה ארוכה מדי על שתי הסעיפים. במשך שמונת החדשים הראשונים של הסכסוך שהיו החדשים הקובעים נקטו עמדה מפורשת כי החוזה אינו מחייב ועמדה זו מן ההכרח להביא להכרעה בביהמ"ש. עברו כשנה וחצי עד שביטלו את התביעה שכנגד. והעלו נוסחה חדשה של הסכסוך שביניהן למשיבה. הסתירות העמוקות והממושכות בהתנהגות המערערות מהוות טעם מספיק לסרובו של ביהמ"ש להזדקק לטענת הבוררות.אי אתה יכול להריץ את יריבך במשך 18 חדשים פעם לביהמ"ש ופעם לבוררות. הסכם בוררות נועד לפתור סכסוכים ביעילות ובמהירות ולא לסבך סכסוכים ולעכב פתרונם.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, הלוי. עוה"ד ליפשיץ ורוטנשטרייך למערערות, עוה"ד לוין וגולדנברג למשיבה. 28.5.68).
בג"צ 18/68 - ישראל פוטבולפולס נגד המועצה להסדר ההימורים בספורט ואח'
*בקשה להשתתף בעריכת הימורים בספורט.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
החברה העותרת נוסדה בישראל כדי להקים בה מפעל של טוטו היינו מפעל הימורים בעניני
ספורט. היא ביקשה בשעתו רשיון לעריכת הימורים לפי חוק העונשין (משחקים אסורים, הגרלות והימורים) והרשות המוסמכת סירבה להעניק לה רשיון בציינה כי עומדים לחוקק חוק חדש שלפיו לא תוכל לעסוק בעסקי הימורים. היא פנתה לבג"צ וזה הורה למשיבים דאז להעניק לחברה רשיון להימורים לפי החוק שהיה קיים באותו זמן. בינתיים הוחק החוק החדש להסדר הימורים ונתמנתה מועצה שבידיה הסמכות לארגן ולערוך הימורים על תוצאות משחקים ותחרויות בספורט. מועצה זו חמשים אחוז מחבריה הם חברי ארגוני הספורט שמהם מורכבת החברה ספורטוטו ישראל בע"מ. המועצה מסרה את ארגון התחרויות לספורטוטו, בהתאם לסעיף 3 של התקנות לחוק הנ"ל שלפיו יכולה המועצה למסור את הארגון של ההימורים לאדם אחר. העותרת מבקשת עתה למסור לה את עריכת ההימורים בטענה כי לה תכנית טובה יותר מאשר לספורטוטו. משנדחתה בקשתה הגישה את העתירה לבג"צ.
החלטה - השופט ויתקון:
א. השינוי בחוק סתם את הגולל על סיכויי העותרת לקבל רשיון לעריכת הימורים. אמנם מקובל אצלנו שלא לראות בעין יפה חקיקה שמטרתה לשלול מאדם את פרי נצחונו בבית המשפט כפי שקרה לעותרת. אך כלל זה שוברו בצידו, והוא כאשר הוזהר האזרח על כוונת השלטון לתקן את החוק בתוקף למפרע. עתה על העותרת לחפש את תרופתה בחוק החדש.
ב. העותרת לא תקפה את תקפו של סעיף 3 בתקנות שלפיו נמסר ארגון ההגרלה לידי גוף אחר מחוץ למועצה (לידי ספורטוטו) ולכן לא ידון ביהמ"ש בשאלה זו. כמובן שאם תקפו של סעיף 3 יפסל לא תיוושע מכך העותרת.
ג. כוונת מנסחי החוק היתה להשאיר את עניני ההימורים בספורט בידי אותם הגופים שהחזיקו לפני כן בהימורים וכאשר המחוקק אישר את החוק ברור היה לו כי הוא נועד להנציח את המצב הקים ולמנוע דריסת רגל מאחרים. כל שהמחוקק עשה היה לתת בידי השלטון את הכלים למנוע מכל מאן דבעי להכנס לשטח זה של הימורים. חזקה על השלטון והמחוקק ששקלו את השאלה מה עדיף - מעמד מונופוליסטי של מפעל בעל ותק ונסיון בארץ או שוק פתוח לכל הגורמים.
ד. טוענת העותרת כי מסירת ארגון ההגרלות לספורטוטו לפי תקנה 3 היתה צריכה להתבצע ע"י מכרז - דרישה זו אינה נראית לא מבחינה משפטית ולא מבחינה מעשית. לא מבחינה משפטית - שכן כאמור כל כוונת החוק החדש היתה לתת גושפנקה למצב הקיים ולהגיף את הדלת בפני מבקשי רשיונות חדשים. ולא מבחינה מעשית - שכן אין שיטת המכרזים הרצויה בכל המקרים השגרתיים נאה גם למקרה המיוחד הזה. כאן אין מבחנים חד משמעיים (פחות או יותר) המאפשרים השוואה קלה וכמעט מכנית בין המציעים, כגון מחיר, שכר או הכשרה מקצועית. טענת העותרת היא שבידה תכנית טובה יותר מאשר של ספורטוטו לעריכת ההימורים אך יתרונות של תכניות למיניהן אינם דברים שאפשר להכריע ביניהם לפי שיטת המכרז.
ה. המועצה מוכנה לקראת העונה החדשה לבדוק את תכנית העותרת ולהכריע בדבר מסירת ההימורים בין העותרת לספורטוטו. אולם העותרת חוששת שהיא תופלה לרעה כי מחצית מחברי המועצה הם מארגונים שמהם מורכבת גם ספורטוטו. אולי חששה מוצדק אך אין ביהמ"ש יכול להושיע לה, כי אם יפסול את מחצית חברי המועצה מדיון בשאלה למי למסור את עריכת ההימורים ייעשה רצון המחוקק פלסתר.
(השופט לנדוי הסכים והוסיף ביקורת על החוק שנותן בידי אינטרס מונופוליסטי עמדת כח כזו בגוף ציבורי הפועל בגושפנקה ממלכתית).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון.)
ע.א. 381/67 (המ' 362/68) - המוסד לביטוח-לאומי נגד צבי וקלמן קרייצמן ואח'.
*המ' 362/68) תיקון טעות סופר בפסק-דין שבו היו שני המשיבים הראשונים המשיבים העיקריים שבערעור בעוד המשיבים האחרים היו רק משיבים פורמליים צויינו בטעות שמותיהם של שני המשיבים האחרים (הפורמליים) כחייבים בהוצאות למערער. עתה מבקש המערער לתקן טעות-סופר ולקבוע כי המשיבים העיקריים הם החייבים לשאת בהוצאות. הבקשה נתקבלה. אמנם בחיוב הקודם צויינו המשיבים הפורמליים בשמותיהם ולא צויינו במספרים, אך טעות-סופר אינה רק בהחלפת מספרים, אלא עלולה ליפול גם כאשר נוקבים בשם "ראובן" במקום "שמעון".
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. 27.5.68).
ע.א. 584/67 - ישעיהו תיכון נגד עירית תל-אביב.
*תשלום מס עסקים בשכירת מטלטלין
המערער הינו בעל נגריה שבה מכונות נגרות שונות, והוא עוסק בהשכרתן בשכר לזמן קצוב. ההשכרה היא בתוך הנגריה והמערער עצמו גם עובד על מכונות אלה כשהשוכרים לא עובדים בהן. הוא חוייב לשלם מס-עסקים לפי פריט של החכרת מכונות, ועיקר טענתו היא שאינו מוסר את החזקה הבלעדית במכונות למשתמשים בהן ועל כן אין זו שכירות אלא הספקת שירות או מכירת שירות. ערעורו נדחה. ראשית תיתכן מסירת החזקה במכונה גם בלי שזו תשנה את מקומה ודי שהאדם משלם בעד שימוש במכונה לזמן קצוב של שעה, של יום או יותר ויקבל את השליטה במכונה לאותו זמן כי השליטה היא החזקה; ושנית, כל הגירסה שלפיה אין השכרה או החכרה של נכס מיטלטל ללא מסירת החזקה הבלעדית מקורה במושגים הזרים לעולמה של המג'לה שהיא המסדירה עדיין את דיני השכירות אצלנו. אמנם לגבי השכרת נכסי-דלא-ניידי נזקקה הפסיקה שלנו מדי פעם לדינים האנגליים על מסירת החזקה, אך כל זה אינו נוגע לשכירות מטלטלין.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד נוי למערער, עו"ד רמרז למשיבים. 13.5.68).