תקציר סביר כרך ב' חוברת 38

ע.פ. 131/67 - הישמט קמיאר נגד מדינת ישראל

*תקפה של אמנת הסגרה שנחתמה עם שווייץ.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק ב.ש. 5/65 - הערעור נדחה)

ביהמ"ש המחוזי הורה על הסגרתו של המערער לידי ממשלת שוייץ בהסתמך על הסכם ההסגרה שבין מדינת ישראל ובין שוייץ. ביהמ"ש המחוזי פסק כי אמנת ההסגרה שבין שתי המדינות תקפה וכי יש להסגיר לפיה.
הערעור על כך נדחה ע"י ביהמ"ש העליון בארבעה פסקי דין של השופטים - הנשיא אגרנט, לנדוי, כהן, הלוי. פסקי הדין משתרעים על 57 עמודים ונדונים בהם בעיות הסמכות לחתום על אמנות, קביעת הממשלה את סמכותו של השר וכוחו להאציל מסמכותו לפקיד משרדו, אישרור אמנות ע"י הממשלה או הכנסת ברירת הדין המקומי והבינלאומי, התנגשות בין הדינים, עניני חיקור הדין וכו'.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון, כהן, הלוי.)

ע.פ. 160/68 - עמוס זלמנוביץ נגד מדינת ישראל

*הצעדים שעל נהג לנקוט בפנותו שמאלה תוך כדי חציית מסלול שמאלי של הכביש.(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופטים: קנת, דולב, מני) בע.פ. 517/67 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער נהג אוטובוס ברח' ארלזורוב בת"א לכיוון מזרחה ופנה שמאלה כדי להגיע לתחנת הרכבת. הרחוב מחולק שם ל-2 מסלולים כשלכל מסלול 3 נתיבים. שעה שנמצא האוטובוס בשלב החציה של המסלול השמאלי וחזיתו הגיעה לאמצע הנתיב האמצעי שבמסלול זה, הגיעה מכונית פרטית באותו נתיב מכביש פתח-תקוה בכיוון מערבה, ואירעה התנגשות, ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בגירסת המערער, היינו שהמערער נכנס למסלול השמאלי באיטיות, עצר משעבר את הנתיב הראשון, בדק את מצב התנועה ואז בהיותו בנתיב האמצעי בעוד האוטובוס במצב עמידה, הגיעה המכונית הפרטית במהירות, והתנגשה. אעפ"י כן הרשיע את המערער בעבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה כי לדעתו פעולת הפנייה ימינה או שמאלה משתרעת על כל רוחב הדרך שהרכב חוצה אותה ולכן חייב הנהג לוודא לפני הפנייה כי יוכל להשלים את הפנייה הכוללת את כל המסלולים מבלי להפריע לתנועהכתוצאה מההכרח להיעצר באמצע הדרך, ואם דבר זה לא היה מובטח מראש, הרי שעבר על תקנה 51, על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
אין לקבל את דעתו של ביהמ"ש המחוזי. כאן היה מקרה שהאוטובוס צריך היה לחצות את המסלול השמאלי כדי להגיע למחוז חפצו, ובהתחשב בארכו של הרכב דורשת הפעולה מספר שניות. התנועה במקום זה ספק אם היא בכלל נתונה להפסקות לאורך זמן, ואין הנהג הפונה שמאלה יכול להמתין עד אין סוף בלי לגרום לפקקי תנועה בלתי נסבלים. בתנאים השוררים במקום כזה בשעות הדוחק, אין לפעמים מנוס מכך שהפנייה שמאלה תבוצע בצורה מקוטעת ונהג שעשה כפי שעשה המערער יצא ידי חובתו לפי התקנה. מאידך, עצירת האוטובוס גם לא סתמה למתלונן את הדרך ונשאר לו רווח מספיק כמו לכל המכוניות שנסעו לפניו לעבור בו ללא תקלה אילו נסע כפי שצריך היה לנסוע בנתיב הימני שעמד כולו לרשותו.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד פסקא למערער, עו"ד חסיד למשיבה).

ע.פ. 201/68 - משה קדוש נגד מדינת ישראל

*אי התיצבות מתוך כוונה להשתמט משירות צבאי.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט אלקיים) בת.פ. 353/67 - הערעור נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).

העובדות:
המערער עלה ארצה בשנת 1956 ולא התיצב לרישום ולשירות צבאי עד יום 6.6.67, הוא הועמד לדין על העבירה החמורה של אי התיצבות לרישום מתוך כוונה להשתמט משירות בטחון. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה החמורה שיוחסה לו לאחר שבהודעתו בפני ביהמ"ש אמר "במלחמת סיני הייתי עולה חדש. כעבור שנה שנתיים ידעתי שעלי להתגייס, אולם לא יכולתי להשאיר את אמי ללא תומך...". הוטל על המערער עונש של 10 חדשי מאסר מהם רק 2 חדשים בפועל וקנס של 750 ל"י. על ההרשעה ערער הנאשם ועל קולת העונש ערערה המדינה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לטענת המערער כי כתב האישום פגום - זו טענה מקדמית שיש להעלותה מיד עם תחילת המשפט או בשלב מאוחר יותר ברשות ביהמ"ש, מאוחר מדי לעורר טענה זו בערעור.
ב. הנאשם הודה מפורשות כי שנה שנתיים לאחר עלייתו ארצה, ידע שעליו להתיצב ולא התיצב מסיבות משפחתיות. כיוון שנסיבות אלה אינן מהוות צידוק לאי מילוי החובה, הרי שלא נותר אלא להסיק מהן כי הנאשם לא מילא את חובת השירות תוך ידיעה על קיומה ומתוך רצון לפטור את עצמו ממנה. בכך אפשר להרשיעו בעבירה החמורה של כוונה להשתמט.
ג. אשר לעונש - בהתחשב עם טיב העבירה וחומרתה יש להחמיר בדינו של הנאשם למרות המסיבות המקילות. לפיכך הועמד העונש על ששה חדשי מאסר בפועל במקום העונש שהוטל עליו ע"י ביהמ"ש דלמטה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. עו"ד מרש למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 20.6.68).

ע.א. 190/68 - יוסף סוטיצקי נגד יהודית קלינבורט

*טענת השפעה בלתי הוגנת בקיום צוואה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.ע. 2064/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
המנוחה רייזל סוטיצקי ערכה צוואה ביום 16.9.65; חוק הירושה נכנס לתקפו ביום 10.11.65; המנוחה נפטרה ביום 22.7.66 ולאחר מכן הוגשה בקשה לקיום צוואה. המערער התנגד לקיום הצוואה בטענה שהופעלה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת, ביהמ"ש דחה את ההתנגדות בקבעו כי אמנם לא הובאו ראיות שלא הופעלה השפעה בלתי הוגנת אך גם לא הובאה ראיה מהימנה על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. טענת המערער היא כי מכיון שלא פוזר החשש שהמנוחה הושפעה השפעה בלתי הוגנת אין לקיים את הצוואה.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. סעיף 12 של פקודת הירושה שחלה בעת כתיבת הצוואה קבע כי ביהמ"ש יאשר את הצוואה אם נתקיים בה התנאי שהמצווה לא נפתה לכתוב את הצוואה בכח השפעה בלתי הוגנת;

סעיף 30 של חוק הירושה שנכנס לתקפו לפני שנפטרה המצווה קבע כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת בטלה;
ההבדל בין שתי ההוראות הוא ברור: לפי סעיף 12 לפקודת הירושה חובת ההוכחה כי המצווה לא נפתה על ידי השפעה בלתי הוגנת מוטלת על המבקש קיום הצוואה; ואילו לפי סעיף 30 לחוק החדש חובת ההוכחה היא הפוכה ועל מי שמבקש פסילת הצוואה להוכיח כי היא נכתבה בהשפעה בלתי הוגנת.
ב. בצוואה שנערכה לפני תחילת תקפו של החוק החדש אך שהמצווה נפטר לאחר תחילת תקפו חל סעיף 158 של החוק ש"אין לפסלה בשל דבר שאיננו עילה לביטול צוואה לפי חוק זה". המלים "דבר שאיננו עילה לביטול צוואה" מתייחסות לעובדות שעליהן סומך את טיעונו מבקש הביטול. את העובדות האלה היווה במקרה דנא הספק בדבר ההשפעה הבלתי הוגנת ומכיון שלפי החוק החדש אין ספק זה מספיק לביטול הצוואה הרי אין לפסלה אף שנכתבה לפני תחילת החוק החדש.
ג. גם אם נניח כי העילה שהפוסל מעלה אינם העובדות של הספק בדבר ההשפעה הבלתי הוגנת אלא המושג האבסטרקטי של "השפעה בלתי הוגנת" והלא מושג זה מהוה עילה לביטול גם "על פי חוק זה", גם אז לא ייוושע המערער. סעיף 30 לחוק לעומת סעיף 12 לפקודה שינה את חובת ההוכחה. זו היא ללא ספק נורמה פרוצסואלית, להבדיל מנורמה מטריאלית, ובנורמות פרוצסואליות מקיים ביהמ"ש את הדין הנוהג בשעת הדיון.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, קיסטר. עוה"ד רוזנשטיין וגב' זיו למערער, עו"ד שויג למשיבה. 20.6.68).

ע.א. 382/67 - שלמה יעקב שלוש נגד חברת יעקב יפת ושות' בע"מ

*תחולת חוק דמי מפתח בהעברת השליטה בחברת מעטים המחזיקה מניות בחברה אחרת שהיא דיירת מוגנת.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בע.א. 140/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיבה היא חברת מעטים שהשליטה עליה נמצאת בידי לא יותר מחמשה "בני אדם". בין בעלי מניותיה, חברת אם המחזיקה מניות בחברה המשיבה. המערער הגיש נגד המשיבה תביעה לפי חוק דמי מפתח בהסתמך על סעיף 49 לחוק הנ"ל בדבר העברת שליטה בחברה, המחייבת תשלום חלקו של בעל הבית בדמי המפתח לפי יחס השליטה שהועברה, וביקש להוכיח כי הועברה השליטה בחברה המחזיקה במניות של החברה המשיבה. ביהמ"ש לא נתן להוכיח זאת בקבעו כי אין נפקא מינה אם הועברה השליטה בחברת האם שכן רק העברת השליטה במניות החברה השוכרת מחייבת תשלום דמי מפתח ולא העברת מניות בחברה אחרת המחזיקה מניות בחברה השוכרת. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. היה מקום לעורר שאלה אם "חמשה בני אדם" האמורים בסעיף 49 הנ"ל - הכוונה לבני אדם ממש או שמא גם לתאגידים, אולם בשאלה זו אין כל מחלוקת בין הצדדים על כך שיש להחיל כאן את ההגדרה "אדם" כאמור בפקודת הפרשנות, היינו לרבות תאגיד, ואכן כך יש לפרש זאת.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי שאין נפקא מינה אם הועברה השליטה בחברת האם ושרק העברת השליטה בחברה השוכרת מחייבת תשלום דמי מפתח לפי סעיף 49.

אחת הבעיות העולות בכל מקרה עליו מדובר בסעיף 49 היא האם השליטה הועברה מאדם שיש לו שליטה בחברה הדיירת לזולתו. אם תאגיד שולט בחברה השוכרת תהיה השאלה אם הועברה השליטה מאותו תאגיד לזולת. השאלה מי השולט באותו תאגיד בעל המניות אינה יכולה כלל להתעורר בהקשר לסעיף 49 המדבר בתאגיד השוכר עצמו.

(בפני השופטים: ברנזון, כהן, קיסטר. עו"ד שרף למערער, עו"ד אברהם למשיבה. 13.6.68).

ע.א. 157+153/68 - חודדה רחמים נגד עמיהוד כספי ואח'

*חישוב פיצויים בתאונת עבודה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1205/66 וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

.
העובדות:
למערער נגרמה תאונת עבודה והצדדים הסכימו כי המשיבים המעבידים אחראים ב-90 אחוז לתאונה ואילו המערער אשם בתרומת רשלנות של 10 אחוז, המשפט התנהל בנוגע לגובה הנזק בלבד. המערער עבד אצל המשיבים כפועל פשוט וקיבל גם פרמיות, עתה הוא מועסק כשומר לילה וניתנה לו הבטחה כי לא יפוטר עד גיל הפרישה בעוד 13 שנים. לאחר שהוא מועסק כשומר לילה אין המערער זוכה לפרמיות ומשכורתו ירדה כדי 90 ל"י לחודש בערך, ולעומת זאת הוא מקבל עתה גימלה מביטוח לאומי בשעור 115 ל"י. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער הפסדי השתכרות בעתיד לרגל אפשרות של פליטתו מהעבודה -.4000 ל"י וכאב וסבל בשעור -.5000 ל"י. ביהמ"ש לא ערך חשבון של הפסדי פרמיות לעומת גמלאות הבטוח הלאומי וקבע קיזוזו של זה לעומת זה, על תחשיב הפיצויים מערערים שני הצדדים.
החלטה - השופט ברנזון:
א. כאשר נזקו של התובע נגרם כתוצאה ממשגה כפול שלו ושל המעביד הנתבע, על ביהמ"ש לשום את כלל הפיצויים שהיו מגיעים לעובד אלמלא תרומת רשלנותו ומסכום זה עליו להפחית את חלקו של התובע באחריות לנזק. פירושו של דבר שאין להוציא פריט כלשהו מהפיצויים בלי לנכות ממנו את חלקו של התובע באחריות לנזק.
ב. מהסכום המתקבל כתוצאה מהחישוב הנ"ל אחרי ניכוי חלקו של התובע ברשלנות, יש לנכות את גמלת הבטוח הלאומי שניתנה ושעתידה להנתן לעובד הנפגע בתור שכזה. בשל השוני בדרכי ההיוון, אין לזקוף את הגמלה רק נגד הפסד השתכרות אפילו כאשר הסכומים החדשיים של השניים שוים, לא כל שכן כאשר הם שונים זה מזה. זכותו של מעביד שתנוכה הגמלה מסכום הפיצויים המגיעים ממנו לפי פקודת הנזיקין משתרעת על כל הפיצויים המשתלמים לפי הפקודה עקב אותו מאורע, יהא אשר יהא ראש הנזק שבעדו נקבע הפיצוי. לכן לא צדק ביהמ"ש בקזזו את הפסד הפרמיות נגד תשלומי הבטוח הלאומי.
ג. הפריט של פיצוי עבור אפשרות היפלטות מעבודה שלעולם קיימת על אף ההבטחות של המעביד להעסיקו נשאר בעינו; פריט כאב וסבל הועלה ל-8000 ל"י שכן כשומר לילה יצטרך המערער לעבוד רק בלילות בעוד שבדרך כלל שומרי לילה אחרים מועסקים חליפות ביום ובלילה ועבודת לילה מתמדת מפריעה לסדר החיים הנורמלי דבר הצריך להתבטא בתשלום עבור כאב וסבל; הפריטים הנ"ל והחישוב המחודש של הפסד השתכרות הפרמיות לאחר הניכוי של תרומת הרשלנות מחד, והפחתת תשלומי הבטוח הלאומי מאידך, הביאו להפחתה של סכום הפיצויים באלפיים ל"י לעומת פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר 5.6.68).

ע.א. 106+100/68 - בצלאל רפפורט נגד משה עצמון ואח'

*חיובם של ערבים לשטר כאשר הנושה נתן ארכה לחייב לתשלום חוב השטרות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, גרשוני) בע.א. 219/67 - הערעור נדחה).

העובדות:
משה עצמון, להלן עצמון, קיבל שטרות מהמשיב השלישי להלן החייב, שחתם עליהם כעושה השטרות. המערער והמשיב השני להלן הערבים חתמו על השטרות כערבים, בהתקרב מועד הפרעון של השטרות ביקש החייב העיקרי מאת עצמון להמתין בגביית השטרות. עצמון הסכים בתנאי שהחייב ימשיך לשלם לו רבית, כך היה עד שהתערער מצבו של החייב ופסק לשלם את הרבית. אז הגיש עצמון תביעה על יסוד השטרות נגד החייב ונגד הערבים. הערבים טענו כי הופטרו מחבותם כערבים מן הטעם שעצמון בלי ידיעתם והסכמתם נתן לחייב העיקרי אורכה בתמורה. ביהמ"ש דחה את הטענה באשר לדעתו חל על ערבותו של ערב לשטר לפי סעיף 57 לפקודת השטרות הדין שבמג'לה שלפיו לא הופטר הערב כתוצאה מהעיסקה האמורה שבין החייב לנושה, על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. עלינו להבחין בין שתי אפשרויות של מתן ארכה לחייב. יש והנושה בא עמו לידי הסכם מחייב הדוחה את מועד הפרעון, כך שכל תביעה המוגשת לפני אותו מועד תהיה בלתי בשלה; ויש שהנושה אינו אלא נמנע מלהגיש את התביעה או מללחוץ על החייב באמצעים אחרים, ללא התחייבות מצדו למועד מסוים. נראה שלפי סעיף 655 של המג'לה אין הערב פטור אפילו במקרה הראשון, ואילו ברור שההלכה האנגלית פוטרת אותו רק במקרה הראשון.
ב. לנוכח מסקנת ביהמ"ש המחוזי שלא היתה כאן יותר מאשר הסכמה להמתין לחייב העיקרי כל עוד ישלם תשלומי רבית ולא הסכם מחייב המשנה את מועד התשלום הרי גם לפי הדין האנגלי לא הופטרו הערבים ואין נפקא מינה אם נחיל כאן את החוק האנגלי או את דין המג'לה. בשני המקרים יש לדחות את הערעור. גם עצם העובדה שהנושה קיבל גמול בצורת תשלומי רבית אינה הופכת את ההסדר להסכם מחייב לדחיית מועד הפרעון. לפי ההלכה האנגלית, אפילו תשלום ריבית בשעור מוגדל לא נחשב כסימן היכר של הסכם מחייב לשינוי מועד החוב.
ג. לחילופין, ובהנחה שלפי החוק האנגלי היו משתחררים הערבים במקרה דנא מערבותם - יש לקבוע כי עלינו לפנות להוראות המג'לה ולא לדיני אנגליה להכרעה בדבר החבות של הערבים לפי סעיף 57 לפקודת השטרות.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 16.6.68).

ע.א. 16/68 - רמת סיב בע"מ נגד דרזי עקרם

*מינוי מומחה רפואי בתביעת נזיקין בשל תאונה, סמכויותיו של המומחה ותוקף חוות דעתו.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 316/66 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המשיב הגיש תביעת נזיקין נגד המערערת בשל פגיעה בתאונה. זו הכחישה את אשמתה בגרימת התאונה וכן טענה שתופעות חולניות שהמשיב מיחס לתאונה מקורן במצב בריאותו הלקויה מלפני התאונה. לפני שמיעת ההוכחות נקבעה ישיבה לדיון בבקשת פרקליט המשיב לשחררו מיצוג המשיב. בתחילת הישיבה ביקש ב"כ המשיב לתקן את פרשת התביעה ע"י הוספת עתירה "למנות פוסק
רפואי". השופט הרשה את התקון ואת תיקון כתב ההגנה שלפיו מתנגדת הנתבעת למינוי פוסק רפואי. הוא שמע את טענות שני הפרקליטים והחליט "למנות מומחה רפואי... והוא ישתמש בכל חוות דעת שכבר ניתנו בגין תאונה זו ותוצאותיה, והחלטתו תחייב את ביהמ"ש לגבי הנזק. הצדדים יהיו מוכנים להביא טענותיהם לפני הפוסק". שם המומחה הרפואי לא מולא בנוסח ההחלטה. על החלטה זו נתן השופט רשות לערער.
החלטה - השופט לנדוי:
א. לפי תקנה 172 לתקנות סדר הדין רשאי ביהמ"ש לקבוע מומחה רפואי בכל עת, גם לפני שפסק בשאלת האחריות לנזק, ואין איפוא פגם בכך שהוחלט כאן למנות מומחה רפואי לפני שהוחל בשמיעת ההוכחות.
ב. המינוי יכול להיעשות גם בישיבה שלא נקבעה במיוחד לשם כך. השופט שמע את טענות ב"כ הצדדים לפני שהחליט בענין ויותר מזה לא היה חייב לעשות למען הסדר הדיוני הטוב.
ג. יש להשלים את ההחלטה ע"י ציון שם המומחה הרפואי הנבחר ע"י ביהמ"ש לפי סוג מומחיותו מרשימת הרופאים שנתפרסמה לפי תקנה 14א לתקנות המתעסקים ברפואה (אשור תואר מומחה). על סווגו של המומחה יוכל ב"כ המערערת להביא השגותיו בפני השופט הדן בדבר.
ד. המומחה הרפואי איננו "פוסק" כפי שכינה אותו ביהמ"ש דלמטה, אין הוא יכול לחייב בהחלטתו את ביהמ"ש "לגבי הנזק", כנראה התכוון ביהמ"ש דלמטה לנזק הרפואי ולא למידת הנזק הכספי שנבע מן הנכות שנגרמה למשיב, על מידת הנזק הכספי בודאי אין למומחה הרפואי לחוות את דעתו.
ה. עיקר הפגם בהחלטת ביהמ"ש דלמטה הוא בעצם הגישה שלפיה יכול ביהמ"ש להתפרק מתפקיד החייב להיות שמור לביהמ"ש עצמו היינו הפסיקה בשאלות השנויות במחלוקת כולל השאלות הרפואיות. רק הצדדים עצמם יכולים להסכים ביניהם מראש שבנוגע לשאלה מסוימת תחייב אותם חוות דעתו של פלוני, וגם הסכמה כזאת אינה מסלקת כליל כל אפשרות של בקורת ע"י ביהמ"ש, כי ביהמ"ש הוא הקובע סופית את העובדות על סמך הראיות שבאו לפניו וחוות הדעת של המומחה או הפוסק גם היא אינה אלא ראיה שכוחה ותקפה המיוחד נובעים מהסכמת הצדדים.
מתקין התקנות לא הקנה למומחה הרפואי תפקיד של פוסק אלא בא לסייע לביהמ"ש שיטיל על מומחה בדיקת ענינים מקצועיים דבר שירתיע בדרך כלל את הצדדים מלהביא כל אחד מומחה משלו, אבל זכותם של הצדדים היא להביא בכל זאת חוות דעה רפואיות משלהם, וכן זכותו של כל צד היא לבקש את חקירתו של המומחה הרפואי.
ו. ביהמ"ש יכול לתת למומחה הרפואי הוראות רק אם נתבקש על ידו לעשות כן. את סמכויות המומחה קבע מתקין התקנות עצמו. עם זאת אין לבוא בטרוניה עם השופט שהדריך את המומחה ע"י מתן הוראות מיזמתו. ההוראה שהמומחה ישתמש בכל חוות הדעת הרפואיות שהוגשו היא בגדר התקנות. בדרך כלל יכול המומחה לאסוף את העובדות הדרושות לו בדרך הנראית לו יעילה ואינו קשור בסדרי דיון מיוחדים.
המומחה יכול לשמוע את הצדדים אם כי אינו חייב לעשות זאת. אולם השמעת הטענות של הצדדים בפני המומחה אינה יכולה לבוא במקום השמעתן בפני ביהמ"ש, כי ביהמ"ש ולא המומחה הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אין ביהמ"ש חייב לפסוק בהתאם לחוות דעה זו.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד דביר למערערת, עו"ד נוה למשיב. 19.6.68).

ע.פ. 159/68 - יוסף אסעאל נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) המערער נסע באורות חניה בכביש החוף לאחר שפנסי הדרך התקלקלו לו, פגע ברוכב אופניים וגרם למותו. הוא הורשע בעבירת הריגה לפי סעיף 212 ונדון לשנתיים מאסר, וערעורו על כך נדחה. התנהגות המערער העידה על חוסר התחשבות בחיי הזולת שדייה להביא אותו בגדר הסעיף הנ"ל. גם אם נכונה טענתו שנסע במהירות של 30 קמ"ש עדיין היו דרושים לו 11 מ' לבלימת חירום. מחובתו היה להעמיד את מכוניתו בצד הכביש ולא להמשיך בנסיעה בלא לתקן את האורות. המשכת הנסיעה בכביש חשוך במהירות שלא אפשרה לעצור בטווח הראייה של פנסי החניה היתה רשלנות פושעת במלוא מובן המילה.
לטענת ב"כ המערער שהעונש עולה בחומרתו על מה שנפסק עד כה בבתי-המשפט - יתכן שכך הוא, אבל גם עקומת התאונות הקטלניות שוב עלתה בזמן האחרון והשיקול המכריע הוא שבתי-המשפט חייבים לעשות כל שביכלתם כדי להפסיק את הטבח בדרכים. אשר לשלילת הרשיון לצמיתות - מן הדין הוא לסלק נהג כזה כליל מן הכביש, ומה גם שכיום הוא בגיל 60 וראייתו גם היא איננה מן המשופרות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' סהר למערער, עו"ד חסיד למשיבה. 3.6.68).

ע.פ. 68/68 - ינון שללי נגד היועץ-המשפטי לממשלה.

*טענת קנטור בעבירת רצח

המערער הורשע ברצח אשתו, וערעורו על כך נדחה. לא היה כל יסוד בפני ביהמ"ש להעלות על הדעת כי היה קנטור מצד האשה המנוחה. ראשית, הוא לא הזכיר כלל את דבר הקנטור בהודעה למשטרה. שנית, אחות המנוחה שישנה בחדר אחד עם המנוחה היתה עדת-ראיה לרצח, ובעדותה לא הזכירה כלל קטטה המהווה קנטור מצד האשה ואילו היתה קטטה כזו, היתה מזכירה את הדבר אם על דעת עצמה ואם כתשובה לשאלת הסניגור. למעשה הסניגור כלל לא שאל את העדה אם היתה קטטה כזאת.
העובדה שהעדה אמרה שהיה אור ירח בחדר בעוד שהמקרה אירע בלילה חשוך ובשעה שאין בו ירח איננה חשובה. לפעמים קרובות מתחלף לאנשים אור הירח באורו של איזה שהוא מקור אחר. על-כל-פנים אין להתעלם מעדותה של האחות מטעם זה.