תקציר סביר כרך ב' חוברת 39

בג"צ 44+61/68 - המועצה המקומית ראש העין נגד שר הפנים ואח' -

*תקפותן של המועצות הדתיות בראש העין ובירושלים. * אימתי יש לתת פירוש דווקני למועד הקבוע בחוק. מנדל שרף נגד שר הדתות ואח'
(התנגדות לצו על תנאי - הצע"ת בענין המועצה הדתית בירושלים בוטל ואילו הצע"ת בענין המועצה הדתית בראש העין הפך להחלטי ברוב דעות השופטים זוסמן, כהן, נגד דעתו החולקת של השופט הלוי).

העובדות:
מאז קום המדינה האריכו חוקים ותקנות את קיומן של המועצות הדתיות באופן זמני משנה לשנה ובאחד החוקים הללו לתיקון חוק תקציבי השירותים הדתיים (חוק תשכ"ג) סעיף 7 נקבע כי "כהונתה של מועצה דתית תיתם לא יאוחר מיום ...31.3.67". בא תיקון נוסף (חוק תשכ"ז) המחליף את סעיף 7 הנ"ל וקובע כי שר הדתות יחדש את המועצות הדתיות "לא יאוחר מיום ... 1.10.67 ומכאן ואילךכל 4 שנים". כן נקבע בחוק תשכ"ז כי הודעה על ההרכב תפורסם ברשומות ועד הפרסום תכהן המועצה הקודמת. את המועצה הדתית בירושלים חידש שר הדתות ביום 29.9.67 אך ההודעה על החידוש לא פורסמה ברשומות אלא חדשיים לאחר מכן ואילו בראש העין לא חידש שר הדתות את המועצה הדתית עד לאחר 1.10.67. עתה טוענים העותרים בשתי העתירות לפסילת המועצות הדתיות בירושלים ובראש העין.
החלטה - השופט כהן (דעת הרוב):
א. טענת המועצות הדתיות כי הגבלת הזמן של 1.10.67 אינה מפקיעה את סמכותו של שר הדתות לחדש הרכבה של מועצה דתית גם לאחר מכן וכי ההגבלה באה רק לזרז את השר - אין לקבל. המחוקק לא קבע מה יהיה הדין אם לא יחדש שר הדתות את המועצה תוך הזמן שנקבע בחוק. יש חוקים הקובעים מועדים לעשיית מעשים ולפי פירושם הנכון אין לראות באי שמירת המועדים משום עילה לפקיעת הסמכות או החובה לעשות את המעשה. אך יש חוקים שלפי פירושם הנכון לא תישאר עוד לאחר עבור המועדים הקבועים בהם לא סמכות ולא חובה לעשות את המעשה. כדי להגיע לפירושו הנכון של החוק יש לדלות את כוונת המחוקק מתוך החוק עצמו. הדבר הבולט לעין בחוקים המסדירים את עניני המועצות הדתיות הוא אופיין הזמני והחולף של המועצות הדתיות. גם בחוק תשכ"ג נקבע כי כהונתה של המועצה תיתם לא יאוחר מיום 31.3.67, ללמדך שאין המחוקק רוצה במועצות דתיות שכהונתן היא קבועה ועומדת אלא רצונו להביא לידי גמר כהונתן לא יאוחר מאשר במועדים שקבע לכך.
ב. חוק תשכ"ז נתן ארכת חסד אחרונה למועצות הדתיות בכך שאף על פי שכהונתן צריכה להסתיים במרץ אותה שנה הרי מוסמך שר הדתות לחדש הרכבן תוך זמן מוגבל עד אוקטובר. יש כאן הארכת מועד של חוק תשכ"ג שנקבע לפקיעת כהונתן של המועצות הדתיות. הלשון "לא יאוחר" שנקט המחוקק - אין לך לשון ברורה ומפורטת יותר להבעת סופיותו של מועד שאין רוצים לא בהארכתו ולא בעקיפתו.
ג. נכון שחוק תשכ"ז אינו נוקט לשון הסמכה אלא לשון צווי. אין נאמר שהשר "רשאי" אלא שהרכב המועצה "יחודש על ידי שר הדתות" אך אין בנקיטת לשון הציווי כשלעצמה כדי לגרוע מסופיות המועד. אין הבדל בכך אם שר הדתות לא חידש את המועצה תוך הזמן מפני שלא רצה או מפני שלא הספיק. בשני המקרים אין הוא יכול לחדש את ההרכב לאחר המועד הקבוע בחוק כאמור.
ג. אין לקבל את הפירוש כי במקרה של אי חידוש הרכב המועצה הדתית תמשיך לכהן המועצה הקודמת ללא צורך בחידושה. פירוש כזה נוגד את כוונתו של המחוקק שלא להנציח כהונת המועצות הדתיות ואין הפירוש עולה מסעיף 7 של חוק תשכ"ז.

ד. העובדה שאי מתן פירוש כאמור שיאריך את כהונת המועצות הדתיות יגרום לתקלות לגבי הפעולות שנעשו ע"י המועצות הדתיות בין 31.3.67 לבין 1.10.67 כשהרכבן לא חודש, אינה יכולה לשנות את המסקנה האמורה. בדרך כלל יפרש ביהמ"ש חוק כך שיציל חוזים ומסמכים מלהיותם פסולים - אך במה דברים אמורים כאשר כוונתו של המחוקק אינה עולה ברורות מלשון החוק ואז מותר להעמיד את כוונתו בחזקת שבא לתקן ולא לעוות. מה שאין כן כשלשון החוק ברורה וכוונת המחוקק משתמעת ממנה די הצורך וכזה הוא המצב בענין דנא.
ה. הוא הדין לגבי עקרון היסוד במינהל הצבורי שיש להבטיח רציפות של רשויות הנותנות שירותים לצבור. אין לחלוק על קיומו של עיקרון זה וזו החקיקה הרצויה. אכן המחוקק קבע עקרון של רציפות בחוקים שונים - כגון הכנסת, רשויות מקומיות ועיריות - דא עקא, שבחוקים הנוגעים למועצות הדתיות אין זכר ואין רמז לרציפות כהונתן. נהפוך הוא, חוזרות ונישנות הוראות מפורשות על זמניותן של המועצות.
ו. התוצאה היא שלגבי המועצה בראש העין שחידוש הרכבה לא בוצע עד ליום 1.10.67 - אין המועצה קיימת עוד. מאידך בירושלים חתם השר על החידוש לפני המועד הנ"ל ואין צורך שגם הפרסום ברשומות יתבצע תוך המועד של 1.10.67. די בכך שהפרסום נערך תוך זמן סביר והאיחור של חדשיים הוא עדיין בגדר זמן סביר.
השופט הלוי - דעת מיעוט:
סעיף 7 המתוקן בחוק תשכ"ז ביטל את סעיף 7 של חוק תשכ"ג. כיון שכך בוטל בעוד מועד התאריך של תום מועד כהונת המועצות הדתיות ביום 31.3.67. במקום סעיף 7 הקודם שהגביל את אורך חייהן של המועצות הדתיות בא הסעיף החדש הקובע כי ההרכב יחודש עד אוקטובר אותה שנה ומכאן ואילך כל 4 שנים. תיקון החוק הפך את המועצה הדתית ממוסד בר חילוף שאורך חייו היה קצוב עד סוף מרץ למוסד קבע שהרכבו טעון חידוש במועדים ובדרך הקבועים בחוק. אין לקבל את המסקנה כי בגלל איחור של יום אחד בחידוש תתם תוקף כהונת המועצה ולא תהיה דרך לחדשה. התוצאה תהיה בלתי נסבלת ואין רוב הציבור יכול לעמוד בה ולכן יש לתת להגבלה פירוש לאו דווקני ומנחה בלבד. החובה המוטלת על השר לחדש את הרכב המועצה היא חובה נמשכת גם אחרי עבור המועד.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, הלוי. עו"ד שרף לעותרים, עו"ד חשין לשרי הפנים והדתות, עו"ד בסוק למועצה הדתית ראש העין, עו"ד ינובסקי למועצה הדתית ירושלים. 19.6.68).

בג"צ 95/68 - מתפרת הדרום בע"מ נגד ynapmoC eeL ורשם סימני מסחר

*רישום סימון מסחרי.(ערעור על החלטת רשם סימני המסחר (הרשם שר) בהליכים לפי סעיף 17 לפקודת סימני המסחר, - הערעור נדחה)

העובדות:
העותרת תופרת מכנסי ג'ינס והיא מסמנת אותם בסימון הלועזי eeL. המשיבה שהיא חברה אמריקאית משתמשת מזה עשרות שנים בסימון לועזי זה והיקף הייצור שלה מסתכם במאות מליונים דולר. והיא ביקשה רישום הסימון בישראל. לישראל אין יבוא של מוצרי החברה המשיבה אלא מועט
ביותר ע"י ימאים, מתנות וכד'. העותרת שמיצרת את תוצרתה משנת 1964 ביקשה את רישום הסימן במאי 1965. מסקנות הרשם היו כי סימני שני הצדדים דומים עד כדי להטעות ומשמשים לסימון אותם מוצרים; כי בתקופה הקצרה בה השתמשה העותרת בסימן לא הפך זה ל"סימן מפלה" לסחורותיה ועל כן לא הוכיחה זכות כלשהי לסימן זה; מכן מקום לא שוכנע שיש שימוש מקביל בתום לב בסימן זה במובן סעיף 18 לפקודה ואין כל סיבה הגיונית לבחירת הסימן הזה ע"י העותרת. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. ממצאו של הרשם שהסימן של העותרת לא הספיק לרכוש לעצמו כח "מפלה" לגבי תוצרתה הינו ממצא עובדתי, ודי בנימוק של חוסר הכח המבחין לגבי השימוש בסימן על ידי העותרת, לדחית הערעור אף בלי שקילת זכותה של העותרת כנגד זכות המשיבה.
ב. יתירה מזו. העותרת לא הוכיחה תום לב בבחירת הסימן הזה. אדרבה היא בחרה בסימן מלכתחילה לשם התחרות בלתי הוגנת כדי לזכות מן המוניטין של סחורת המשיבה. כי אין הסבר אחר לבחירת השם הלועזי הזה דווקא.
ג. די בשימוש המזער של המשיבה בסימן שלה בארץ, לצורך סעיף 11(1) של הפקודה כדי שתזכה ברישום. מכל מקום הוכח כי המשיבה מתכוונת להשתמש בסימן בארץ על ידי יבוא מסחרי כמו להרבה ארצות אחרות, אם וכאשר יוחלט כאן לחשוף סחורה זו ליבוא. די גם בכוונה כזאת במובן הסעיף 11(א) הנ"ל. אי החשיפה של מוצרי המשיבה משקפת אמנם את עמדת מדיניות משרד המסחר והתעשיה בהווה, אך מדיניות זו עשויה להשתנות, ומן המפורסמות שהיא משתנה מדי פעם בפעם לגבי מוצר זה או אחר.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. עו"ד לוין לעותרת, עו"ד זיינבל למשיבה. 27.6.68)

בג"צ 92/68 - אהרן בן משה נגד מינהלת המוסד לביטוח לאומי ואח'

*מכרז למשרה.(התנגדות לצו על התנאי - הצו בוטל)

העובדות:
המוסד לביטוח לאומי פרסם מכרז פנימי על משרה. ביום הבחינה הופיעו בפני הועדה 3 מועמדים ששנים מהם נפסלו ואילו לגבי העותר לא נתקבלה החלטה שכן מועמד נוסף שהיה צריך להופיע בפני הועדה לא הופיע מפאת מחלה. נקבעה ישיבה שניה של הועדה שבה עמד להופיע המועמד הנוסף. בינתיים נפטר אחד מחברי הועדה ולועדה צורף חבר שלישי אחר. המועמד הנוסף הופיע בפני הועדה וזו המליצה עליו. ועד עובדי המוסד דרש אז לכנס ועדת קבלה חדשה שבפניה יופיעו שנית המועמדים שכן החבר השלישי בועדה לא ראה את העותר ולא יכול היה לחוות דעתו עליו. אחרי מו"מ התכנסה הועדה באותו הרכב מחדש והזמינה בפניה את שני המועמדים, אלה התיצבו אך העותר סירב להבחן ורק ביקש למסור הצהרה בפני הועדה. מסביר העותר שרצה לומר לועדה כי אין הוא מוכן לסמוך על שיקול דעתה כי לאחר שכבר החליטה על המועמד האחר לא יוכלו חבריה לשנות את דעתם, על כן הוא דורש כי תכונס ועדה בהרכב אחר.
החלטה - השופט זוסמן:
א. אין כאן מקרה שבו נעדר אחד מחברי הועדה בעת שנתקבלה לראשונה ההחלטה לטובת המועמד השני. לאחר שהעותר הופיע בפני הועדה ונפטר אחד מחבריה לא הסתיימה מלאכתה של הועדה. כאשר נפטר אחד מחבריה לא היה מנוס מלשנות את
הרכבה. העותר לא קופח בכך שבועדה ישב חבר שלא הכיר אותו שכן אילו הופיע העותר בפני הועדה כשהוזמן מחדש בפניה היה בא ליקוי זה על תיקונו.
ב. גם כאשר בימ"ש שלערעור מחזיר משפט לערכאה הראשונה הוא מחזירו בדרך כלל להרכב שדן לפני כן בענין ואין הוא פוסל אותו הרכב. אין להעלות על הדעת כי ועדת מומחים תמליץ על מועמד מסוים רק מפני שכבר לפני כן המליצה עליו גם אם תמצא מועמד טוב יותר.
ג. אין לקבל טענת העותר כי משנתפזרה הועדה בישיבתה הראשונה ולא היה בפניה מועמד זולת העותר תם תפקידה של הועדה והעותר שנותר כמועמד יחידי שלא נפסל צריך לקבל את המשרה. נכון שהועדה צריכה לסיים את מלאכתה בו ביום אך במקרה זה היו נימוקים כשרים לדחיית ההכרעה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד קלינג לעותר, עו"ד מאיר למשיבים. 10.6.68).

ע.א. 38/68 - יוסף עבר כהן נגד ידידיה ראובן וכונס הנכסים הרשמי

*תובענה של פושט רגל על עוולה לפי סעיף 21 לפקודת הנזיקין.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 2969/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיב הראשון (להלן המשיב) נחבל בתאונת דרכים בדצמבר 1966, הוכרז כפושט רגל ביום 3.7.67 לפי בקשתו, ושבועיים לאחר מכן הגיע להסכם פשרה עם חברת הביטוח לפיו התחייבה לשלם לו סכום כולל של 24 אלף ל"י כפיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מהתאונה. הפיצוי על הנזק כלל בין היתר הפסד השתכרות והוצאות ריפוי. מתוך סכום הפיצויים עכבה חברת הביטוח תחת ידה סכום של 12 אלף ל"י שעוקלו ע"י נושי המשיב ולאחר שכונס הנכסים הודיע לה על צו קבלת נכסים העבירה החברה את הכספים לכונס הנכסים. המשיב פנה לביהמ"ש וביקש לצוות על כונס הנכסים להעביר לו את הסכום של 12 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי נעתר לו והמערער שהוא הנאמן בפשיטת רגל של המשיב חולק על כך וכונס הנכסים תומך בעמדת הנאמן.
החלטה - השופט ברנזון:
א. סעיף 21 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הקובע כי פושט רגל יכול להיות תובע ונתבע על עוולה וכי לא תוגש תובענה על עוולה לזכותם של נכסי פושט רגל או לחובתם חל גם על זכות התביעה וגם על כספי הפסק שיועברו לזכות פושט הרגל ולא לזכות נכסיו. כל פירוש אחר אין לו אחיזה בחוק וגם אינו מתקבל על הדעת. שאם תאמר כי פירות התביעה שייכים לנאמן ולא לפושט הרגל הרי שהוא לא יממש את התביעה, וזכות התביעה תשאר כאבן שאין לה הופכין.
ב. סעיף 21 הנ"ל חל על תביעה לנזקי גוף הכוללת גם הוצאות ממשיות כמו הוצאות רפואיות והפסד השתכרות ולא רק פיצוי על כאב וסבל. את תביעת נזקי הגוף אין לפצל לשנים ולהעניק לנאמן את התביעה על הנזקים הממוניים הקשורים בנזקי הגוף. לפי סעיף 21 הנ"ל עוברת לנאמן הזכות לתבוע רק בשל עוולת נזיקין לנכסי פושט הרגל וכאשר עוולה אחת גורמת נזק לגוף ולנכסי פושט הרגל הרי יש כאן שתי עילות תביעה שאחת מהן בידי פושט הרגל והשניה בידי הנאמן. אולם זו הקשורה לנזקי הגוף תמיד היא כחטיבה אחת בידי פושט הרגל עצמו.
ג. סמכותו של ביהמ"ש לפעול לפי סעיף 49(2) לפקודת פשיטת הרגל ולהחליט על
הפרשת חלק מכספי פושט הרגל לנושים אינה חלה על כספי הפיצויים אלא על הכנסות אחרות המדוברות באותו סעיף.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, כהן. עו"ד עבר כהן למערער, עו"ד בר-אל למשיב 1, עו"ד הניג למשיב 2. 17.6.68).

ע.א. 279/68 - פלוני נגד פלונית

*תביעת גרושין המוגשת לביה"ד הרבני שאינה אלא כסות עינים כדי למנוע תביעת מזונות בבית המשפט.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בהמ' 409/68 - הערעור נדחה)

העובדות:
בתחילת מרץ 1968 הגיש המערער תביעה לביה"ד הרבני שנשאה את הכותרת "תביעה לשלום בית, ולחילופין, גרושין". בגוף התביעה מצהיר המערער כי הוא "מוכן לשלום בית" ולאחר מכן הוא מבקש כי אם האשה לא תסכים לשלום בית תוכרז כמורדת ותחוייב בקבלת גט. עוד תובע המערער בתביעתו בביה"ד הרבני כי ביה"ד יכריז שכל עוד האשה מסרבת לחזור לחיי אישות תקינים אין היא זכאית למזונות. טענת המערער היא כי תביעתו לביה"ד הרבני מונעת מהאשה לפנות לביהמ"ש המחוזי באשר תביעתו הקנתה סמכות ייחודית לביה"ד הרבני. טענתו נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
חוק הוא כי משהוגשה לביה"ד הרבני תביעת גירושין בין יהודים קנה ביה"ד סמכות שיפוט ייחודית גם בכל ענין הכרוך או נכרך בתביעת הגרושין. השאלה היא איפוא אם אמנם תביעת המערער היא תביעת גרושין כמשמעותה בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. על אף שאלות חוזרות ונישנות של ביהמ"ש אם המערער מוכן להתגרש עמד ב"כ על כך כי המערער מבקש שתחזור לחיות עמו בשלום. התשובות הללו רק חיזקו את הרושם שנוצר מקריאת פרשת התביעה כי התביעה היא למעשה לשלום בית והתביעה החילופית לגירושין לא באה אלא כדי לקנות לביה"ד הרבני סמכות שיפוט ייחודית שתמנע מביהמ"ש המחוזי סמכות דיון בתביעת מזונות של האשה. תביעת הגירושין כאן אינה אלא כסות עינים אשר הוגשה לא לשמה אלא לשם שלילת סמכותו של בימ"ש מוסמך. תביעה כזאת אינה בגדר תביעת גרושין כמשמעותה בסעיף 3 הנ"ל.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עו"ד סיני למערער, עו"ד טיטונוביץ למשיבה. 9.6.68).

ע.פ. 265/68 - שמואל בן רחום כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה באי התיצבות מתוך כוונה להשתמש משרות צבאי.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 119/68 - הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא אגרנט, קיסטר, נגד דעתו החולקת של השופט כהן).

העובדות:
המערער עלה לישראל מפרס בשנת 1952 ובתעודת הזהות שלו נרשם שהוא יליד שנת 1937. ביום 1.1.53 פורסם צו התיצבות לתושבים שעלו לישראל אחרי אוקטובר 1949 ואשר נולדו בין השנים 1927 ו-1935. בשנת 1961 תוקן גילו של המערער בתעודת הזהות ונרשם שהוא יליד 1933. הוא לא התיצב בזמן ורק ערב מלחמת ששת הימים עמד והתיצב. הוא הורשע באי התיצבות מתוך כוונה
להשתמט משירות צבאי ונדון לתשעה חדשים מאסר בפועל וששה חדשי מאסר על תנאי. על ההרשעה וחומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט (דעת הרוב):
א. הקובע לענין תחולתו של צו ההתיצבות על המערער אינו הרשום בפנקס הזהוי אלא גילו האמיתי של המערער. לאחר שהובהר כי הוא יליד 1933 ולא כפי שהיה רשום בפנקס הזהוי בטעות הרי צו ההתיצבות חל עליו.
ב. גם בלי להכנס לשאלה אם לצורך הקביעה שהוכחה כוונת השתמטות ניתן להיזקק לכלל של סעיף 44(ד) לחוק שירות הבטחון על ההנחה של ידיעת צו התיצבות, מן הדין להסיק שאדם אשר ישב במשך שש שנים בחיבוק ידים, בלי לברר אם נתפרסם צו המטיל עליו חובת התיצבות, יש לראותו, בהיעדר הסבר סביר לכך כמי שעצם את עיניו בפני התוצאות של בירור שכזה, ולכן, כמי שחזקה עליו שידע על פרסום הצו ואשר לא התיצב לשירות בטחון מתוך כוונה להשתמט ממילוי חובה זו. ההווי הבטחוני של מדינת ישראל המוקפת אויבים והתחושה הבטחונית של אזרחיה אינם מניחים מקום כלשהו, בהיעדר הסבר סביר, אלא להסקת המסקנה האמורה. מכאן שהוכח היסוד של כוונה להשתמט.
ג. עבירת ההשתמטות היא עבירה נמשכת ולא חלה התישנות לגביה עד לתאריך ההתיצבות.
ד. באשר למידת העונש הרי בהתחשב בכל המסיבות אין העונש חמור מדי.
השופט כהן (דעת מיעוט):
מן הטעמים שהוסברו בפסק הדין החולק בע"פ 172/68 יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער.
(ע"פ 172/68 פורסם בתקציר סביר ב' עמ' 387).

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, קיסטר. עו"ד לנדא למערער, עו"ד ברנזון למשיבה).

ב.ש. 92/68 - "שמשון" ביח"ר למלט נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'

*בקשה להעברת דיון.(בקשה להעברת פדיון בפירוק המבקשת מביהמ"ש בירושלים לתל אביב - הבקשה נתקבלה)

העובדות:
המשיבה 1 הגישה לביהמ"ש בירושלים בקשה לפירוק המבקשת. הדיון נדחה לששה חדשים ובינתיים הוגשה מטעם הנאמן של בעלי אגרות חוב בקשה לביהמ"ש בת"א למינוי כונס נכסים. נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים החליט כי אינו מתנגד להעברת הדיון לת"א ובינתיים מונו ע"י ביהמ"שהמחוזי בת"א כונסי נכסים ומנהלי עסקים לחברה, ועליהם הוטל בין היתר לתת חשבונות וכו'. שתי המשיבות האחרונות מתנגדות להעברת הדיון לת"א.
החלטה:
מן הדין להיעתר לבקשה להעביר את הדיון לתל אביב - ראשית אין חולק על כך שגם לביהמ"ש בת"א סמכות מקומית לברר את בקשת הפירוק; שנית העובדה כי בינתיים נתמנו כונסי נכסים בת"א מחזקת את יסוד הבקשה. כיון שמדובר כאן בהליכים שמטרתם לממש הרכוש לתשלום החובות לנושים המאזן של שיקולי הנוחות מחייב כי אותו בימ"ש שמינה את כונסי הנכסים ואשר לצורך מילוי תפקידם נתונים להוראותיו ולפיקוחו, ידון גם בבקשת הפירוק ובשאר ההליכים העלולים להתקיים כתוצאה מהחלטת הפירוק.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד אורין למבקשת, עו"ד בן פורת למשיבות 2, 3. 10.6.68).

ע.א. 491/67 - דאג'י יוסף עביד נגד חנא איוב צאלח ואח'.

*זכויות שביושר במקרקעין

המערער בקש מתן הצהרה כי חלקות קרקע מסויימות שייכות לו מכח הבעלות שביושר שרכש לפני למעלה מ-20 שנה מאת המשיב הראשון. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה אך חייב את המשיב הראשון לשלם למערער את המחיר שקבל מהמשיבה השניה תמורת העברת הקרקעות הנ"ל במשרד ספרי האחוזה. הערעור על כך נדחה, שכן למשיבה השניה לא היתה ידיעה על זכויותיו של המערער באדמה הנדונה והיא רכשה את הקרקע בתום-לבב. טענת המערער שלמשיבה השניה היתה "ידיעה כאילו" (ידיעה קונסטרוקטיבית) מכיון שלא חקרה את נסיבות הענין ואילו עשתה כן היתה יודעת כי למערער זכויות שביושר, נדונה ע"י ביהמ"ש דלמטה ששלל טענה זו. המשיבה השניה עיינה בספרי האחוזה ולא מצאה בהם שום אזהרה או הערה ביחס לזכויותיו של מישהו אחר.