תקציר סביר כרך ב' חוברת 4

ע.א. 516/66 - הרמן ואח' עורכי דין נגד תאודור רייטמן ואח'.

* המערערים יצגו את המשיבים ומשחדלו ליצגם נפסק בבוררות כי המשיבים ישלמו למערערים 27 אלף ל"י. ניתנה ארכה לתשלום עד 31.7.66, כבר באותו יום הגישו המערערים לביהמ"ש בקשה לאיכוף פסה"ד, הוציאו צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המערער הראשון שהוא תושב בריטי ואת צו העיכוב הבריקו במברק גלוי למלון אכדיה בו התגורר המשיב. המשיבים למעשה הסכימו לשלם למערערים את הסכום פרט ל-1200 ל"י שהמשיב רצה לברר אם גם סכום זה נכלל בפסק הבוררות. המערערים ידעו כי מצב החברה (המשיבה השניה) איתן מבחינה כספית ואעפ"כ נקטו בכל הצעדים המשפטיים כבר ביום בו חל מועד תשלום החוב ולמרות שהמחלוקת היתה על 1200 ל"י בלבד. על אף האמור חייב ביהמ"ש את המשיבים לשלם למערערים את מלוא הוצאותיהם של המערערים בבקשות שהוגשו לביהמ"ש אך פטר את המשיבים מתשלום שכ"ט עורך דין שכן המערערים הפריזו בכל הצעדים החריפים שנקטו. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון גינה את המערערים על הצעדים שנקטו נגד המשיבים וביחוד את הנסיבות שבהוצאת צו עיכוב היציאה, וקבע כי ענין ההוצאות נתון לשיקול דעת ביהמ"ש והטיב ביהמ"ש המחוזי עם המערערים כאשר זיכה אותם בהוצאות הממשיות של כל הבקשות שהוגשו.

(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט הלוי. 28.9.67).

ע.פ. 168/67 - ניסן חלילי נגד היועץ המשפטי

*עבירה שנמחקה בתוקף חוק החנינה אין להניחה ביסוד עבירה שלא נמחקה. * הצתת אש ברכוש הפרטי של המצית מהווה הצתה בלתי חוקית לצורך סעיף 318 (ב) לפח"פ. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים קנת, דולב, א. מני) בת.פ. 688/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער הצית את דירתו ב-4 מוקדי אש והגיש לחברת ביטוח בה היה מבוטח תביעה לתשלום נזקי האש, הוא הועמד לדין בעבירה לפי חוק לתיקון דיני עונשין (מרמה סחיטה ועושק) בשל תביעת דמי הביטוח ובעבירה לפי סעיף 318 (ב) לפח"פ הקובע "השולח אש, בזדון ובאורח בלתי חוקי, בדבר הנמצא במקום כזה שדבר מן הדברים האמורים בסעיף הקודם עלול להיאחז באש ממנו, דינו מאסר 10 שנים". הדברים האמורים בסעיף הקודם כוללים "כל בנין או מבנה". על עבירת המרמה חלה החנינה ואילו על עבירת השריפה לא חלה.
הדברים שנשרפו היו כולם דברי המערער ולא באה כל ראיה שהאש התפשטה לדירות אחרות או אף עלולה היתה להתפשט כך.
משנקבע כי המערער הוא ששלח את האש (והערעור על נקודה זו נדחה) ושהיא עלולה היתה להתפשט לדירות אחרות (כל תינוק דבית רבן יודע שדרכה של אש להתפשט ומה גם כשהוצתה בארבעה מוקדי אש) נותרה רק הטענה המשפטית של המערער כי ההצתה לא היתה "בלתי חוקית" שכן המערער הצית רק דברים שלו וחוק הוא שאדם עושה בתוך שלו כרצונו. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו באשר המערער התכוון בהצתת האש לקבל שלא כדין דמי ביטוח וכיון שכך ודאי שעשה מה שעשה באורח בלתי חוקי. על כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. אין צורך לחוות דעה על הנימוק שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי ולהחליט כאן אם יכול ומניע בלתי חוקי (של קבלת דמי ביטוח שלא כדין) יעשה הצתה להצתה בלתי חוקית. למען יתר זהירות יש לומר כי משנמחק אישום המרמה בתוקף חוק החנינה, שוב אין להניח מרמה זו אף ביסוד אותה העבירה שחוק החנינה לא חל עליה.
ב. ההצתה היא בלתי חוקית מן הטעם שלפי הסעיף 318 (ב) יסוד העבירה הוא שהאש עשויה להתפשט לרכוש אחר שאינו של המצית. בודאי שיש לראות "אי חוקיות" בהעדר אמצעי זהירות למניעת התפשטותה של האש.
ג. ב"כ המערער הסתמך על ע"פ 106/64 שם זוכה אדם שהצית רכוש שלו לאחר שביהמ"ש קבע כי אין לראות בהצתת רכוש עצמי הצתה בלתי חוקית. אולם במקרה ההוא הועמד הנאשם לדין לפי סעיף 321 לפח"פ המדבר על הצתה בלתי חוקית שלגביה אין אלמנט שהאש עשויה להתפשט לרכוש זר, מה שאין כן במקרה דנא שלפי סעיף האישום די שהאש עשויה להתפשט כדי לעבור את העבירה וזה המעשה הבלתי חוקי (אך גם לגבי אישום לפי סעיף 321 מצטרף השופט כהן לדעת המיעוט של השופט ברנזון בע"פ הנ"ל כי עצם הצתת אש מהווה עבירה על סעיפים אחרים של פח"פ בדבר נקיטת אמצעי זהירות לגבי דברים מסוכנים וממילא מהווה הצתת רכוש עצמי הצתה בלתי חוקית בהיעדר אמצעי זהירות.
ד. ב"כ המערער העלה טענה נוספת שלפי כותרת הסעיף 318 מדובר בעבירת נסיון דוקא ולא בעבירה מוגמרת ומכיון שהאש לא התפשטה וגם לא היתה לנאשם כוונה שתתפשט אין להרשיעו. טענה זו אינה עומדת במבחן הפרשנות הדקדוקית של לשון החוק, שמענו שכותרת שוליים תשמש נקודת אחיזה לפרשנות כשלשון הסעיף משתמעת לשתי פנים, מה שאין כן כשלשון החוק ברורה שאז אין בכותרת כדי להעלות או להוריד.

השופט זוסמן:
כשאדם מצית את רכושו ההבדל הוא לפי איזה סעיף מביאים אותו לדין. כאשר הועמד לדין בע"פ הנ"ל לפי סעיף 321 הסכנה לרכוש הזולת היא בלתי רלוונטית ולכן אם הרכוש שהוצת היה של הנאשם אין לכאורה כל מעשה בלתי חוקי בהצתה. מאידך כאן שהנאשם הועמד לדין לפי סעיף 318 (ב) ישנה רלוונטיות לסכנה של התפשטות האש וכאשר לא ננקטו אמצעי זהירות נגד התפשטות האש הרי זה מעשה בלתי חוקי ועבירה על הסעיף. וכבר בע"פ 106/64 הנ"ל נקבע כי אילו הועמד הנאשם לדין לפי סעיף 318 (ב) אפשר היה להרשיעו בדין,
השופט מני:
מצטרף לדחיית הערעור מנימוקיו של השופט זוסמן.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, א. מ. מני.עוה"ד קאזיס ומקרין למערער, עו"ד גב' ברזל למשיב. 18.9.67)

ע.א. 291/67 - מכאל דובינסקי נגד צפורה גולובי ואח'.

*אפשר לבקש חיסול שותפות בהמרצת פתיחה רק כשעצם השותפות אינה שנויה במחלוקת. (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 3830/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער היה שותף במונית עם המנוח אליהו גולובי. עם פטירתו של גולובי הגיש המערער המרצת פתיחה בה ביקש להצהיר על חסול עסקי השותפות שהיו קיימים בינו לבין המנוח. בתצהירו ציין כי עם פטירת המנוח פורקה השותפות הלכה למעשה אלא שמחוסר כספים לשלם ליורשים המשיך לשתפם ברווחי המונית כפי שזה היה בחיי המנוח. לעומתו טענו המשיבים כי הוסכם עם המערער שהשותפות תימשך וכי היא עודנה שרירה וקיימה, ביהמ"ש המחוזי מצא כי אין זה מן הראוי לברר את הענין בהמרצת פתיחה והורה לדון בבקשה כאילו היתה תובענה בדרך הרגילה. על כך הערעור.
החלטה (השופט מני):
נראה בעליל כי בעלי הדין חלוקים בדבר עצם קיומה של השותפות שאת חיסולה מבקש המערער בדרך של המרצת פתיחה. לפי תקנה 313 של סדר הדין האזרחי זכותו של שותף לבקש חיסול שותפות בדרך של המרצת פתיחה קיימת רק כאשר עצם קיום השותפות אינו שנוי במחלוקת. מכיון שאין הדבר כך בעניננו חייב הערעור להידחות. השופט הלוי : מסכים.
השופט קיסטר:
אילו נקודת המחלוקת היחידה היתה אם פורקה השותפות בפטירת השותף או שהיא ממשיכה להתקיים עם היורשים כי אז היה מקום לדון בענין בהמרצת פתיחה. אולם מכיון שהתעוררו כאן גם חילוקי דעות על פרטים שונים בעלי חשיבות המצריכים שמיעת עדויות, אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי לשמוע את הענין כתובענה רגילה
.

(בפני השופטים: מני, הלוי, קיסטר.)

ע.א. 354/66 - ברזלן בע"מ נגד דוד שרון

*כשלא הוכח הסכם למחיר עבודה יש לשלם שכר ראוי שהוא מחיר המקובל בשוק. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופטת שמיר) בת.א. 2149/64 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיב הוא מסגר שביצע עבודות עבור המערערת, לטענתו הוסכם כי ישולם לו מחיר השוק עבור עבודתו וזאת תבע, ולחילופין תבע שכר ראוי. המערערת טענה לעומתו כי הוסכם על מחיר הנמוך ממחיר השוק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן נקבע הסכם שישולם לפי מחיר השוק ועל כד הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. אפשר להשאיר פתוחה את השאלה אם היה סיוע מספיק לעדות המשיב על הסכם בדבר שכר כמחיר השוק, שהרי אף בהנחה שלא הוכח ההסכם אשר המשיב טוען לו, על כל פנים זכאי הוא לשכרו הראוי שהוא המחיר המקובל בשוק.
ב. טענת המערערת שבהיעדר סיוע לגירסת המשיב נופלת גירסה זו בדבר שעור השכר שהוסכם עליו ועל כן יש לקבל את גירסת המערערת בדבר מהות ההסכם - טענה כזו נטענה בע"א 197/66 ונדחתה שם ואין מה להוסיף על מה שנאמר שם.
ג . אשר לקביעת השכר הראוי - הרי זה ענין לאומדנא דדיינא ובימ"ש לערעורים לא יתערב בכגון דא.

(בפני השופטים: כהן, הלוי, קיסטר.27.9.67).

ע.א. 296/67 - רגינה קלמר נגד חנה גליק ואח'

*החלת חוק זר לקביעת סדר הפטירות כשלא הוכח החוק הלאומי של הנפטר,
ותחולת חוק זה לגבי נכסי מירי לפי פקודת הירושות. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.ע. 1159/63 - הערעור נדחה)

העובדות:
המנוח פרנץ קלמר היה יהודי תושב העיר קלוז' בטרנסילבניה הצפונית. אזור זה השתייך לפני המלחמה לרומניה, סופח בשנת 1940 להונגריה ובסוף המלחמה חזר וצורף לרומניה. בשנת 1943 הועבר המנוח למחנה כפיה ושם נספה. שנה לאחר מכן הועברו אשתו ושתי בנותיו לאושויץ ושם נספו. למנוח היתה חלקה הרשומה על שמו בישראל וזו חולקה ע"י ביהמ"ש בין אמו של המנוח ובין אחות אשתו בהתאם לסדר הפטירות כאמור שהצדדים הסכימו לו.
לאחר מכן פנתה המערערת, אמו של המנוח, בדרישה כי העזבון ינתן כולו לה על אף סדר הפטירות האמור. היא הסתמכה על חוק רומני הקובע פרוזומפציה כי כל תושבי טרנסילבניה הצפונית שנפטרו לאחר יום 21.6.41 בשעת גירוש יחשבו כמי שנפטרו ביום 9.5.45. הפרזומפציה היא מוחלטת אלא אם כן יוכח סדר הפטירות על ידי תעודות שהוצאו במקום ובזמן הפטירה. על יסוד חוק זה השיגה המערערת ברומניה צו שלפיו היא היורשת היחידה של בנה המנוח.
ביהמ"ש המחוזי הביע ספק אם החוק הרומני כלשונו חל כאשר סדר הפטירות ידוע כמו כאן. אך טעמו העיקרי לדחיית התובענה של המערערת היה שהחוק הרומני אינו יכול לחול על חלוקת מקרקעי מירי כי החלתו תהיה עקיפה אסורה של כללי הירושה האובליגטוריים של מירי. על כך הערעור.

החלטה (השופט לנדוי):
א. כללי המשפט הפרטי הבינלאומי שלנו קובעים כי סדר הפטירות ייחתך בהתאם לחוק המהותי החל על העזבון. על המקרה דנא טרם חל חוק הירושה תשכ"ה ולכן היה זה בדרך כלל החוק הלאומי לפי סימן 64 (2) של דבר המלך.
ב. שאלה היא אם סעיף 21 של פקודת הירושות לענין חלוקת מירי עדיף על הסימן 64 (2) גם במה שנוגע לקביעת סדר הפטירות של אנשים שמכוחם נתבעות זכויות בעזבון של מקרקעי מירי. אך אפשר להניח שאלה זו ללא פתרון בענין דנא שכן ממה נפשך לא יחול אותו חוק רומני שעליו מבססת המערערת את תביעתה:
1. אם חל החוק העותומני של ירושת מירי גם באשר לקביעת סדר הפטירות הרי שאין להזקק כלל לאותו חוק רומני שקבע את תאריך הפטירות ואין כל מניעה לכך שסדר הפטירות ייקבע קביעה מציאותית לפי העובדות המוסכמות.
2. אם יש לקבוע את סדר הפטירות לפי החוק הלאומי של המנוח כי אז אותו חוק רומני בודאי אינו ענין לכאן שכן איש לא טען שהמנוח היה בעת פטירתו בשנת 1943 נתין רומני. העובדה שהמקום כיום הוא רומני אינה יכולה לעזור למערערת. כאשר החוק הלאומי של המנוח קובע הרי זה חוקו בעת פטירתו שאז מתגבשות זכויות היורשים. שינוי בחוק שחל לאחר מכן באותו מקום בו היה מקום מושבו של המוריש, עקב העברת המקום למדינה אחרת, אין בכוחו לשנות את החוק הלאומי של המוריש. חוק זה קשור אך ורק למיהותו של המוריש, ולא לשטח אדמה מסויים, העשוי לעבור מיד ליד תוך שינוי החוקים השוררים בו.
מכיון שבשעת הפטירה לא ידוע מה היה החוק הלאומי אין להחיל את החוק הרומני.
ג . אין להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי לגביית ראיות בדבר החוק הלאומי של המנוח בשעת פטירתו, כי הטענה היחידה של המערערת היתה שחל החוק הרומני כ"חוק המקום" ואיש לא טען כי אם טענה זו נופלת יש בחוקו הלאומי של המנוח איזו מניעה לכך שסדר הפטירות ייקבע בהתאם לעובדות המוסכמות כהויתן.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני.עו"ד דודוביץ למערערת, עו"ד יוסף דינאי למשיבה הראשונה, עו"ד שטרול למשיבה השניה. 25.9.67).

ע. א. 235/67 - מרכז החינוך העצמאי וכו' נגד מרגלית קרני.

*מורה המסרבת להשמע להוראות מנהל ביה"ס בדבר סדרי הלימוד כשאין בהוראות הרעת יחסי העבודה, הרי היא כאילו התפטרה ואיבדה זכותה לפיצויים ולשכר עבודה לתקופה שלא עבדה. (ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת.א. 3293/66 - הערעור נתקבל, והערעור הנגדי נדחה).

העובדות:
המשיבה שימשה כמורה בחינוך העצמאי, ובשנת תשכ"ו בקשה לתת לה להורות בכתה היותר קלה מבין שתי כתות מקבילות לאחר שבשנה הקודמת הורתה בכתה היותר קשה. המנהל נענה לה, אך לאחר כמה שבועות הוברר כי המורה השניה אינה מצליחה בכתה הקשה ואז הורה המנהל למשיבה לעבור לכתה הקודמת היותר קשה. לאחר שהמשיבה סרבה הודיע לה
המנהל בכתב כי "אי קבלת ההוראה... תיחשב על ידינו כהתפטרות על כל תוצאותיה...". המשיבה לא נענתה לדרישה ולמעשה הפסיקה להורות, שכן לכתה הראשונה לא נתנו לה להיכנס ולשניה לא רצתה להיכנס. עם זאת עמדה על זכותה להמשיך ולהורות בחינוך העצמאי.
המשיבה הגישה לביהמ"ש שתי תביעות: האחת שישולמו לה פיצויי פיטורין, והשניה כי ישולם לה שכר עבודה עד לסוף שנת הלימודים. ביהמ"ש המחוזי דחה את דרישתה לתשלום שכר עד סוף השנה וכן קבע כי סירובה להישמע להוראות יכול היה לשמש עילה טובה לפיטוריה בלי פיצויי פיטורין. עם זאת, מאחר והפיטורין לא נעשו לפי הכללים הנהוגים אצל המערערת הרי שלא נשללה זכותה לפיצויים. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. ההוראה לעבור מכתה לכתה לא היה בה משום הרעת תנאי עבודה שיכלה להצדיק את סירובה של המשיבה להישמע להוראה, ולא היה בזה כל פגיעה במעמדה. הדרישה היתה כדין והמשיבה חייבת היתה לציית לה.
ב. התנהגותה של המורה היתה כזו שהצדיקה את המעביד לראותה כמתפטרת מעבודה, ולא כמפוטרת, וזו התפטרות שאין עימה חובת תשלום פיצויים ואין עימה חובת תשלום שכר עד סוף השנה. לפיכך אין צורך להיכנס לשאלה אם המשיבה פוטרה ואם הפיטורין נעשו בדרך הנכונה ויש לקבל את ערעור החינוך העצמאי ולדחות את הערעור שכנגד בדבר תשלום השכר עד סוף השנה. שכן המשיבה עשתה דין לעצמה בסרבה להישמע להוראה חוקית שניתנה לה בעבודה ובכך השמיטה את הקרקע לתביעתה על שני חלקיה. לפיצויי פיטורין אינה זכאית כיון שיש לראותה כמתפטרת, ולתשלום שכר ודאי שאינה זכאית אחרי שהפסיקה את העבודה ללא צידוק.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר.עו"ד ינובסקי למערערת, עו"ד נתר למשיבה. 14.9.67).

ע.א. 59/67 - צבי חדד נגד הנהלת הסוכנות היהודית.

*מחיקת תביעה בגין אי ציות לצו גילוי מסמכים. (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 9143/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיבה תבעה את המערער לדין והמערער דורש עתה מאת המשיבה לקיים צו גילוי מסמכים שניתן נגד המשיבה בתובענה שהגישה. המשיבה הגישה בתשובה לצו לגילוי מסמכים תצהירו של פרקליטה, המצהיר כי ברשותו מצויים מסמכים אחדים המאוזכרים בתצהיר. כאשר הסתבכה המשיבה בתצהיר העו"ד הגישה תצהיר נוסף ע"י אחד מפקידיה שבתוכנו אינו שונה מהתצהיר הקודם פרט לכך שהוא מצהיר שהפעם המסמכים נמצאים בידו. נוסף על שני התצהירים האמורים, לאחר הגשת הערעור, הוגש תצהיר שלישי ממנו עולה שהמסמכים כבר עברו לרשותו של המצהיר השלישי. מכיון שכל התצהירים לקו בחסר, בקש המערער דחיית התובענה כאמור בתקנה 136 של סדר הדין האזרחי, ומשנדחתה בקשתו הגיש את הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. הצו לגילוי מסמכים יצא נגד המשיבה שהיא גוף משפטי והמצהיר בשמו של הגוף חייב להצהיר שהוסמך לעשות את התצהיר. לא מצינו בתצהיר הראשון של הפרקליט ששולחתו הסמיכה אותו להצהיר בשמה, ואין צריך לומר שהרשאה להתדיין שניתנה לעו"ד אינה מרשה אותו, כשהיא לעצמה, לעשות תצהיר מטעם שולחו ובעבורו.
ב. בעל דין שהשיג צו גילוי מסמכים זכאי לכך שבעל הדין שכנגד ימציא לו בתצהירו ידיעות מהם המסמכים הנוגעים לענין הנדון המצויים ברשותו ושהיו מצויים ברשותו או בשליטתו. מי שאינו מגלה אלא את המסמכים המצויים ברשותו לא יצא ידי חובתו. לא זו אף זו, בעל דין האומר שהיו ברשותו מסמכים ואינם עוד בידו, חייב לגלות מה עלה בגורלם של המסמכים, ולפעמים עליו להצהיר שאין בידו ולא היו בידו כל מסמכים זולת אלה שגילה בתצהירו. כל הפרטים הללו לא נתגלו בתצהיר של עו"ד המשיבה.
כן לוקה התצהיר בכך שנמצאת בו הודעה מהם המסמכים הנמצאים בידי המצהיר, אך לא נאמר בו מהם המסמכים המצויים ברשות המשיבה ומהם המסמכים שהיו ברשות המשיבה ויצאו ממנה, אם היו מסמכים כאלה. ליקויים אלה חזרו ברובם ונשנו בשני התצהירים הנוספים.
ג . לכאורה זכאי המערער לסעד שבקש ואשר לא ניתן לו, היינו דחיית התובענה. אך אין דרכו של ביהמ"ש לנקוט סנקציה חמורה זו כל עוד נשאר ספק בלבו שמא לא נתכוון בעל הדין להמרות פיו של ביהמ"ש או לזלזל בחובתו.
לפיכך מתקבל הערעור, ולמשיבה ניתנת ארכה של 21 יום להגשת תצהיר אחר שיהא ערוך כחוק. אם לא יוגש תצהיר כנ"ל, על ביהמ"ש דלמטה לדחות את התובענה.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי.24.9.67).

בג"צ 227/67 - פלוני נגד משרד הסעד

*פניה לבג"צ בענין חוק הנוער טיפול והשגחה בתו של העותר נמצאת במקום חסות לפי הוראת בימ"ש שלום בהתאם לסעיף 3(4) לחוק הנוער (טיפול והשגחה).

העותר הגיש עתירה בשם בתו נגד שר הסעד בבקשה כי בחופש הגדול תבלה בתו עמו. העתירה הוגשה לפני תום החופש הגדול ובינתיים נסתיים החופש ואעפ"כ ניתנה החלטה בבג"צ.
העתירה נדחתה שכן החוק קובע סדרים לבקשות לשינוי צו השופט, אם ע"י פניה לפקידת סעד (ולא לשר הסעד כפי שעשה העותר) ואם ע"י פניה לשופט שנתן את צו החסות או ע"י ערעור לביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת השופט. המחוקק מינה שופטי נוער מיוחדים המתמחים בענינים כגון אלה ואין לפנות לבג"צ כשאין האיש מרוצה מהחלטות ביה"מ או משיקול דעתה של פקידת הסעד.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. 14.9.67).

ע.פ. 307/67 - אליהו חיון נגד היועץ המשפטי.

*העמדת עבריין למבחן

המערער הורשע בעבירות וביקש להעמידו למבחן אך ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו ודן אותו למאסר בגין עברו. ב"כ היועהמ"ש הפנה תשומת לבו של ביהמ"ש העליון כי ביהמ"ש המחוזי העיר שנסיון להעמיד את המערער למבחן ע"י מאסר על תנאי לא הצליח ובכך שגה ביהמ"ש שכן העבירות דנא נעברו לפני שהוטל המאסר על תנאי. על יסוד האמור החליט ביהמ"ש העליון להמיר את המאסר בהעמדת המערער למבחן.