בג"צ 113/68 - ד"ר נפתלי הורנשטיין נגד הועדה לשמירה על קרקע חקלאית.
*הכרזת אזור כ"קרקע חקלאית".(התנגדות לצו-על-תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
לעותר חלקת אדמה בכפר שמריהו שהיא באיזור חקלאי, ועתה פרסמה הועדה לשמירה על קרקע חקלאית הודעה על הכרזת שטח הכולל את החלקה הנ"ל כקרקע חקלאית במובן חוק התכנון והבניה,על הכרזה זו קובל העותר.
החלטה - השופט לנדוי:
א. חלקה זו אמנם לא נוצלה עד עתה ניצול חקלאי, אך היא היתה בגדר חלקת בור שבעתיד מסוגלת לשמש גם לחקלאות וגם לבניה. משבאים לשמור על החלקה למען ניצולה החקלאי בעתיד, הרי זה נכנס למשמעות החוק המסמיך הכרזה על קרקע חקלאית לשם "שמירה על ניצולה החקלאי".
ב. הועדה פועלת על יסוד חוות-דעת של מומחים ובג"צ יהסס לשים בענין כזה את דעתו הבלתי מומחית תחת דעת המומחים. אך גם לגופו של ענין נראית ההכרזה סבירה בהחלט לנוכח המסיבות הקשורות בשטח הנדון.
ג. אשר לטענה שצריך היה להזמין את העותר לפני שהוכרז על החלקה כקרקע חקלאית - מניתוח סעיפי החוק עולה שהמחוקק לא ראה הכרח בשמיעה מראש של בעלי החלקות הרבות העלולות להיפגע ע"י ההכרזה, אלא הוא הסתפק בשמיעה בדיעבד של בקשות למתן היתרי בניה מיוחדים על קרקע חקלאית.
גם לפני ההכרזה על קרקע חקלאית היתה החלקה באיזור חקלאי והיה צורך ברשיון מיוחד לבניה ואין לראות בהכרזה "פגיעת רכוש" של ממש.
השופט כהן:
מלבד דחיית הטענות לגופן הרי באופן כללי נראה שאין הבג"צ צריך להיזקק בכלל לטענות אלה מקום שהעותר לא הניח דעתו של ביהמ"ש תחילה שפעולת המשיבה הסבה לו נזק של ממש שיש צורך בהתערבות למען עשיית הצדק.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. העותר בעצמו, עו"ד ברסלע למשיבה. 14.7.68).
בג"צ 51/68 - המועצה-המקומית אזור נגד שר הפנים ואח'.
*ניתוק שטח מאזור וצירופו לבת ים.(התנגדות לצו-על-תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותרת טוענת נגד ניתוק שטח מתחום שיפוטה וצירופו לתחום השיפוט של חולון. השטח שנותקמתחום שיפוטה של העותרת וצורף לחולון מצוי דרומה לכביש הראשי ת"א-ירושלים החוצה את היישוב. כבר עם ייסוד אזור נקבע הצד הצפוני כשטח שיפוט של קבע והצד הדרומי כשטח שיפוט ארעי של אזור. על ניתוק השטח וצירופו לבת-ים נסב הבג"צ.
החלטה - השופט ברנזון:
א. סיפוח שטחים לרשות זו או אחרת הוא ענין של מדיניות שלגביו יש לשר הפנים שיקול דעת נרחב ביותר עד שבדרך-כלל לא יראה הבג"צ לנכון להתערב בו, אלא-אם-כן הוכחה שרירות לב או פגם אחר בשיקולי שר הפנים. במקרה דנא שקל השר את השיקולים לכאן ולכאן וראה להעדיף שיקולי בטיחות בדרכים שלפיהם לא רצוי שחלק אחד, קטן יחסית, של שטח שיפוט יהיה מעברו השני של עורק תחבורה בינעירוני ראשי וכן שיקול של תכנון שאיזור התעשיה של חולון ושל אזור יהיו בשטח שיפוט אחד לעומת השיקול האחר של הצרכים הכספיים של אזור.
ב. מבחינה משפטית לא חרג השר מסמכותו שכן הוא יכול לשנות בכל עת כל תחום שהוא תוחם לרשות מקומית. לשם כך אינו צריך לבטל את המועצה-המקומית ולכננה מחדש בצורה מתוקנת.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד רימלט לעותרת, עורכי-הדין חשין ויחיאל למשיבים. 26.6.68).
ע.פ. 147/68 - משה בן יוסף וענונו נגד מדינת ישראל.
*הוכחת הכוונה המיוחדת בגרימת חבלה לפי סעיף 235 (א) לפח"פ.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופטים צלטנר, בנטל וקווארט) בת.פ. 318/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער התווכח עם המתלוננים, נתמלא עליהם כעס, חזר לדירתו, הצטייד בסכין ודקר בה את המתלוננים במקומות שהיו מסוכנים לחייהם. הוא הועמד לדין, וביהמ"ש לא הרשיע אותו בנסיון לרצחאלא בגרימת חבלה חמורה מתוך כוונה לגרמה ודן אותו ל-3 שנות מאסר. על פסק-הדין וגזר-הדין נסב הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. לטענה כי לא הוכחה הכוונה המיוחדת הדרושה לפי סעיף 235(א) של גרימת חבלה מתוך כוונה לגרמה - כוונה מיוחדת כזו אין להסיק אלא מתוך הנסיבות, וצדק ביהמ"ש המחוזי כשהסיק את הכוונה המיוחדת מהנסיבות האמורות.
ב. לטענה אחרת שהמערער פעל במצב של שכרות - אמנם המקרה אירע בחגיגה משפחתית בה שתה המערער משקאות חריפים ושעות אחדות לאחר מעצרו נמצאו בדמו 142 מיליגרם של כוהל, אולם לא הובאה ראיה שהמערער לא המשיך עוד לשתות לאחר מעשה הדקירה. אך יהא אשר יהא בענין שתיית המערער לאחר מעשה הדקירה - דין הוא שתובא בפני ביהמ"ש עדות מומחה בדבר השפעתה של כמות הכוהל שנמצאה בדמו של הנאשם, על צלילות דעתו וכח רצונו בשעת המעשה. באין נתונים אלה, אין ביהמ"ש יכול לקבוע אם הכוהל השפיע על צלילות דעתו של הנאשם. (הדברים אמורים אליבא דדעת הרוב בע.פ. 315/65 פד"י כ"א(1)197, לפיה חובת הראיה בכגון דא מוטלת על שכם הסניגוריה והמערער לא טען שאין ללכת אחר דעת רוב זו).
אשר לערעור על חומרת העונש - כאן יש להתחשב במצב השכרות של המערער, אולם לנוכח העונש המירבי של 20 שנות מאסר, צודקת ב"כ התביעה שביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל המסיבות המקלות האפשריות, בין שהזכירן ובין שלא הזכירן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, מני. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 8.7.68).
ע.פ. 219/68 - יהודה סנדרוביץ נגד היועהמ"ש.
*טענת דחף לאו בר כבוש כתוצאה ממחלת נפש.(ערעור על פס"ד וגזר-דין של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופטים: צלטנר, בנטל וקווארט) בת.פ. 817/67 - נתקבל הערעור על חומרת העונש).
העובדות:
המערער פצע קשה את בנו המפגר בן ה-15 בכך שחנק אותו, ולאחר מכן קשר חבל סביב צוארו, לקח סכין ודקר אותו. הוא התייצב במשטרה והודיע על מעשהו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בנסיון לרצח והטיל עליו 4 שנות מאסר. הערעור הוא על ההרשעה בטענת דחף לאו בר כיבוש הנובע ממחלת-נפש ועל שהעונש חמור מדי.
החלטה - השופט כהן:
א. הונח בראיות רפואיות שהמערער סבל ממחלת-נפש לפני המעשה ולאחריו והיה מאושפז בבית-חולים לפני המעשה ולאחריו. הרופאים לא יכלו לקבוע אם ביום המעשה היה המערער במצב של פסיכוזה אם לאו וביהמ"ש קבע שהוכח כי לאחר המעשה היתה התנהגות הנאשם רגילה ועל כן אין לייחס את המצב הפסיכוטי כשבועיים לאחר המעשה לתגובה למעשה עצמו. נראית השגתו של הסניגור שיכול אדם להתנהג בשקט ובצורה רגילה ואעפ"י כן להיות שרוי במחלת-נפש. די בהוכחה שהמערער היה חולה-נפש ששה שבועות לפני המעשה ונמצא חולה כשבועיים לאחר המעשה כדי להסיק מסקנה לטובתו שהיה חולה-נפש גם בשעת מעשה.
ב. אלא בכך לא סגי. חולה-נפש שעובר עבירה אחראי בפלילים אלא אם יוכח מה שטעון הוכחה לפי סעיף 1 לפח"פ או אם יוכח שפעל מכח דחף לאו בר כיבוש ושמקורו היה במחלת-הנפש. כאן לא הוכחה הגנת אי שפיות הדעת לפי סעיף 14 לפקודה. גם עצם היות המערער חולה במחלת-נפש לא מהווה סימן וראיה שפעל מתוך דחף לאו בר כיבוש. לא די להוכיח שהיתה מחלה נפשית שאולי יצרה דחפים פתולוגיים אלא צריך להוכיח שהמחלה מנעה מאת הנאשם את כיבוש הדחף, וכאן באה הוכחה הפוכה שהנאשם יכול היה לכבוש את הדחף (לכן אין צורך להכריע כאן על מי מוטל נטל ההוכחה בכגון דא).
ג. אשר לחומרת העונש - שיקולו של ביהמ"ש דלמטה היה שיש להרתיע עבריינים אחרים. שיקול זה פסול. אותם אלפי הורים שילדיהם מפגרים נושאים סבלם באהבה ואין צורך להרתיעם. לכן די היה במאסר שנה. אך מכיון שהרוב סבור כי יש להטיל עונש של שנתיים מאסר, מצטרף השופט כהן לדעת הרוב.
השופט לנדוי:
א. מסכים לדחיית הערעור מן הטעמים של ביהמ"ש המחוזי. אילו הוכח שביום המעשה נמצא המערער במצבו הפסיכוטי כפי שהיה לפני המעשה ולאחר המעשה, ניתן היה לקבל את ההנחה שפעל מתוך דחף לאו בר כיבוש. אולם ביהמ"ש המחוזי מצא בראיות סימנים שביום המעשה לא היה המערער בשלב של התפרצות הפסיכוזה, ומסקנה זו יש לה יסוד מספיק בעדויות.
ב. בענין העונש - לאחר היסוס רב מסכים שאפשר להמתיקו. נימוקו של ביהמ"ש המחוזי שיש צורך בהרתעה של הורים אחרים של ילדים מפגרים הוא נימוק נכון. אולם בהתחשב בכך שתוצאת המעשה לא היתה קטלנית ושמאסר ממושך עשוי להרע את מחלת המערער, יש להעמיד את העונש על מאסר שנתיים.
השופט מני:
לענין ההרשעה מצטרף לנימוקי השופט כהן ולענין העונש - לדעת השופט לנדוי.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. עו"ד הרצוג למערער, עו"ד גב' ברזל למשיב. 10.7.68).
ע.א. 199/68 - מיכאל גדנסקי נגד ד"ר אלפרד וייס.
*קביעת מספר החדרים לצורך שכר דירה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בע.א. 435/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב שכר דירה אצל המערער ובה שני חדרים ושתי מרפסות. לאחר 3 שנים סגר המשיב - בהסכמת המערער - את המרפסות, כך שאחת משמשת לו כחדר מגורים נוסף והשניה כמחסן. המערער הגיש תביעה לשכ"ד לפי דירה של 4 חדרים, וביה"ד לשכירות קבע בפסק-דינו כי המושכר הוא דירת מגורים של 4 חדרים. ביהמ"ש המחוזי קבל את ערעור המשיב בחלקו בקבעו כי המרפסת המשמשת כמחסן לא הפכה לחדר מחדרי הדירה ולכן יש לשלם שכ"ד לפי 3 חדרים. על החלטת ביהמ"ש המחוזי מערער המערער, ואילו המשיב השלים עם החלטה זו.
החלטה - השופט קיסטר:
א. אין לקבל את טענת המערער שביהמ"ש המחוזי שלא ראה את הדירה לא רשאי היה להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של ביה"ד לשכירות לאחר שביה"ד לשכירות נתן תיאור מפורט של החדרים שנסגרו אשר הצורה של הסגירה מבדילה אותם אחד מהשני.
ב. ביה"ד לשכירות לא קבע כי חדר המחסן ראוי למגורי אדם או כי שמש פעם למגורי אדם, ולפי תיאורו ספק רב אם יכול לשמש למגורי אדם. לאור הקביעות האלה ובהתחשב בתיאורו של חדר המחסן אין ספק שכפי המקובל בין הבריות בימינו יש לראותו כחדר שירות ולא כחדר מגורים וכך יש לראותו לשם קביעת דמי שכירות.
השופט כהן:
מן הטעמים המבוארים בפסק-דינו של השופט קיסטר יש מקום לאשר את פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי על אף מומחיותם המיוחדת של חברי ביה"ד לשכירות. אך בנוסף לכך ספק רב אם מן הבחינה המשפטית יכול בעל-בית להישמע בתביעה לדמי-שכירות בעד מושכר של 4 חדרים בו בזמן שלא השכיר אלא דירה של 2 חדרים והחדרים הנוספים נוספו ע"י הדייר ועל-חשבון הדייר בהסכמת בעל-הבית. אך מכיון שהמשיב לא ערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי, יש להסתפק בדחיית הערעור של המערער.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, קיסטר. עו"ד מונפרד למערער, עו"ד אלון למשיב. 23.7.68).
ע.א. 538/67 - רחוב חולדה 9 בע"מ נגד אורי ואביגיל לסבני
*סמכותו של ביהמ"ש לפרש ולהבהיר שטר חכירה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, בנטל וסגל) בע.א. 159/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת היא בעליו הרשום של בית המורכב מדירות המוחכרות בדמי חכירה מינימליים לבעלי מניותיה של החברה, צורה של ייחוד דירות שהיתה נהוגה לפני חוק בתים משותפים. המשיבים גרים בדירת גג והגג מחולק לשנים: חלק המיועד לשימוש כל בעלי הדירות וחלק המרוצף ונפרד מהחלק השני של הגג ומצורף לדירת המשיבים והכניסה לחלק זה היא רק דרך דירה זו. המשיבים החלו לכסות את הגג המצורף לדירתם והמערערת טוענת כי אותו חלק של הגג הינו רכוש משותף. הם טוענים כי בשטר החכירה של המשיבים כתוב "דירה בת שלושה חדרים ונוחיות בקומה ג'" ואין מוזכר כלל חלק של הגג בעוד שבאותו שטר חכירה מוזכר הגג בכלל חלקי הנכס הנועדים לשמוש משותף. המערערים טוענים כי ה"העברה" מונעת מבתי המשפט לקבוע ממצאים בניגוד לאמור בשטר החכירה
או לקבוע זכויות שאינן נזכרות בו. יצויין כי המשיבים רכשו את דירתם מבעלים קודם שלה ובחוזה המכר מוזכר גם אותו חלק של הגג וגם הבעלים הקודם השתמש לפני כן שימוש בלעדי באותו חלק גג בלי התנגדות המשיבה והדיירים האחרים.
החלטה - השופט הלוי:
אין ניגוד בין שטר החכירה וממצאי ביהמ"ש שחלק הגג שייך למשיבים. השאלה שהתעוררה נוגעת רק לפירוש המסמך. המלה "הגג" בהגדרת חלקי הנכס המשותף ניתנת לפירוש מצמצם, היינו הגג המשותף להוציא את המרפסת הנדונה, שהיוותה מאז ומתמיד, וגם בעת עריכת שטר החכירה, בידיעת כל הנוגעים בדבר, חלק בלתי נפרד מדירת הגג. תאור מהות המוחכר כדירה בת שלושה חדרים וכו' בלי לציין את מרפסת הגג מהווה תאור כללי ותמציתי גרידא, הניתן להבהרה ולקביעת פרטים על ידי בית המשפט, המפרש את שטר החכירה לפי כוונת הצדדים.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, הלוי. עו"ד רוזן למערערת, עו"ד מזור למשיבים. 8.7.68)
ע.א. 12/68 - עירית ראשון לציון ואח' נגד ויזלר אדלה ואח'
*קביעת שומה ע"י ועדת שומה שדנה לא בהרכבה המלא. * כוונת חיקוק להשפיע על זכויות מהותיות תוקף למפרע.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בע"ש 57+56/67 - הערעור נתקבל בעקבות תיקון בחוק).
העובדות:
ועדת השומה שקבעה את שומת המס למערערות לא דנה בהרכבה המלא של 3 חברים אלא בהרכב של שניים. כיון שכך טענו המשיבות בפני ביהמ"ש המחוזי כי ההחלטה אינה חוקית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה וקבע כי אכן החבר השלישי בועדה נעדר מהישיבה אך לא התפטר ולכן הועדה לא הפכה "לועדה מקוטעת" במשמעות דברי מ"מ הנשיא זילברג, בבג"צ 3/58, אולם ועדה כזאת הינה ועדה הממלאה תפקיד שיפוטי, והרי לכל הדעות העדרו של חבר אחד מחברי ועדה שיפוטית מבטל את דיוניה. בינתיים בא תיקון בחוק, לאחר ביטול מעמד ועדות השומה ומסירת תפקידן לפקידי שומה, וקבע כי "החלטת ועדת שומה... לא תיפסל בשל כך בלבד שנתקבלה בישיבה שבה נכחו שניים בלבד". כמו כן ועדה שהחלה לדון בענין לפני החוק החדש תמשיך לדון בו.
החלטה - השופט ויתקון:
א. החבר השלישי של הועדה לא התפטר כדין שכן לא הוא הגיש את התפטרותו אלא מפלגתו הגישה מכתב התפטרות בשמו. התפטרות כזו אינה תופסת.
ב. העובדה שהמחוקק בחקיקה מאוחרת קבע כי ועדה שדנה בשנים שומתה תהיה חוקית, אינה מלמדת על המצב החוקי שחל לפני החקיקה החדשה. אין לדעת אם החקיקה המאוחרת באה כדי לחדש או לשנות משהו, או דלמא כל מטרתה היתה להבהיר ולהסיר ספק.
ג. בדרך כלל אין מיחסים לחיקוק כוונה להשפיע על זכויות מהותיות תוקף למפרע, אך כלל פרשנות זה נדחה מפני רצון המחוקק היכול להתבטא במפורש או מכללא.
ד. במקרה דנא אין ספק כי רצון המחוקק היה שכל שומה שנעשתה ע"י ועדת שומה שעה שישבה שלא בהרכב מלא תוכשר למפרע.
ה. העובדה שהמשיבות כבר פנו לבג"צ בענין השומה (בג"צ 92/65 פד"י י"ט (2) 249) אך על יסוד עילה אחרת ונפסק נגדן אינה מהוה מעשה בית דין לגבי הטעם המשמש עילה
למחלוקת הנוכחית בדבר הרכב ועדת השומה. ענין של הרכב ועדת השומה אינו ענין לבג"צ ואין לבוא בטענה על המשיבות שלא עוררו שאלה זו בבג"צ אלא השאירו אותה לדיון בערר.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד בר למערערות, עו"ד שוב למשיבות. 5.7.68).
ע.א. 132/68 - ברונו פיש ואח' נגד עירית חיפה
*קביעת שומה ע"י ועדת שומה שדנה לא בהרכבה המלא. * משמעותו של הסכם בתביעה הנדונה כי פס"ד בתביעה אחרת יחול בתביעה הנדונה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) בת.א. 2114/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערים נתבעו ע"י המשיבה להשלים ארנונת רכוש בתביעה בסדר דין מקוצר. אותה שעה היתה תלויה בפני ביהמ"ש לפני אותו שופט תביעה אחרת שבה התעוררו אותן שאלות משפטיות שהתעוררו בתביעה זו והצדדים היו מיוצגים ע"י אותם עורכי דין. בטרם ניתנה ההחלטה בתביעה ההיא הוסכם בין הצדדים בתביעה הנדונה כאן שתינתן בה רשות להתגונן ושפסק הדין שינתן שם יחול גם על התביעה כאן. אותו פסק דין יצא לטובת העיריה והנישומים שם ערערו לביהמ"ש העליון. בטרם ניתנה ההחלטה בביהמ"ש העליון התפשרו הצדדים והנישומים ביטלו את ערעורם.
עכשיו הופיעו בעלי הדין בביהמ"ש המחוזי והמערערים טענו כי לאחר ביטול ערעורם של הנישומים בתביעה ההיא, ממילא מתבטל ההסכם שנעשה בתביעה הנדונה כאן. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הטענה ונתן פסק דין שאינו מציין אלא את ההסכם האמור, שההכרעה בתביעה האחרת הוכרעה לטובת העיריה, וכן את העובדה שב"כ המערערים הודה בסכום התביעה, ונתן פס"ד נגד המערערים. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. נכון שההסכם מחייב לגבי תביעה זו למרות שהערעור בוטל, אך אין המשיבה צודקת בטענתה כי משנעשה הפסק בתביעה ההיא סופי אין מקום לערער גם בתביעה זו. כאן נעשה הסכם להחיל את פסק הדין בתביעה האחרת על התביעה הנדונה ויש להחיל את הפסק אך אין באותו הסכם או באותו פסק דבר המונע מהמערערים לערער על הפסק. למטרה זו רואים את הפסק בתביעה זו כאילו כולל את כל הנימוקים שבפסק בתביעה האחרת ועליהם ניתן לערער כאן. המשפט הקודם מהוה משפט לדוגמה ואם בסופו של דבר ויתר הנישום שם על הערעור אין בכך כדי לחסום את הדרך בפני המערערים.
ב. הענין של הגשת בקשה לבקורת לוח השומה הוא ענין מנהלי והעיריה יכלה ליפות כוחם של אחרים להגיש את הבקשה. אין כאן האצלת סמכויות פסולה כי אין כאן דבר שבשיקול דעת, להבדיל מפעולת השומה עצמה.
ג. לטענה שהשומה פסולה באשר בישיבות ועדת השומה השתתפו רק שנים מבין שלושת חבריה - טענה זו היתה נכונה בעת הגשת הערעור, אך בינתיים שונה החוק וקבע כי שומות שנעשו בהשתתפות שניים מחברי הועדה כשרות ובכך נופלת גם טענה זו. (בענין זה ראה ע"א 12/68 בחוברת זו).
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד שוב למערערים, עו"ד הוכברג למשיבה. 5.7.68).
ע.א. 143/68 - פרלין שפירא נגד שלמה שפירא ואח'.
*הטוען כי אשה נתגרשה מבעלה ולא מגיע לה חלק בירושה עליו להוכיח זאת.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שלוצקי) בת.ע. 192/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המנוח ד"ר שפירא השאיר אחריו בן - הוא המשיב מס' 1, אם הבן היא המשיבה מס' 2 ובת - היא המערערת. המערערת היא בתו של אשתו השניה של המנוח. לדעת הכל היתה המשיבה 2 נשואה למנוח עד שנת 1939 ואילו האשה השניה נפטרה זמן קצר לפני מותו של המנוח. טענת המערערת היא כי המשיבה השניה אינה זכאית לחלק בירושת המנוח באשר נתגרשה ממנו בשנת 1939 ואילו המשיבה ובנה טוענים שלא היו גירושין מעולם. היתה עדות כי באחד הימים הושיט המנוח למשיבה 2 מעטפה באמצע הרחוב לפני עדים ולאחר שהוציאה מתוכו מסמך אמר לה המנוח שהנה יש 2 עדים שנתתי לך גט ומגרש אותך. המשיבה בשמעה דברים אלה זרקה את המעטפה והמסמך ועזבה את המקום. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכחו גירושיה של האשה, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. נכון שעל המשיבה היתה הראיה שהיא זכאית לחלק בירושה כאלמנה. אך יצאה ידי חובתה זו ע"י שהוכיחה שהיא אמנם היתה נשואה למנוח, משטענה המערערת שהנישואין הופקעו ע"י גירושין - עליה הראיה שגירושין אלה התקיימו כדת וכדין.
ב. המסמך שהוגש אמנם נחזה כגט אך אין במסמך עצמו ובכל ראיה אחרת שהוגשה סימוכין לכך שהמסמך נעשה והעדים הועדו והוחתמו בידי מי שיודע בטיב גיטין ולפיכך אין לומר על המסמך שהוגש כי זה היה גט כדין. לא היו גם ראיות מי היו העדים ואם החתימות היו כדין ואם העדים היו כשרים לעדות.
אילו היתה הוכחה לכאורה שהמעשה נעשה כדין, למשל כשמוגשת לביהמ"ש תעודת גירושין רשמית שניתנה ע"י הרשות המוסמכת לערוך גירושין, הטוען שהגירושין לא תפסו מחמת פסלותם של עדים - עליו הראיה. מה שאין כן כשאין הוכחה לכאורה, כאמור, אלא הראיה המונחת לפני ביהמ"ש משתמעת לשתי פנים ופסלות המעשה היא מסקנה סבירה לא פחות מאשר כשרותו.
השופט לנדוי:
ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון מלא בעדותו של העד שהעיד בדבר מסירת הגט ולא מצא סיוע ממשי נוכח הספק במהימנותו של העד. מטעמים אלה יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. עו"ד דנון למערערת, המשיבה מס' 2 בעצמה. 2.7.68).
ע.א. 182/68 - בנימין תיק נגד מוזס שמילוביץ
*טענת קנס בפיצוי שנקבע בהסכם.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת.א. 2021/66 - הערעור נתקבל)
העובדות:
למערער בית ששימש כמלון ובזמן שיפוצו השכיר דירה למשיב בשכר חדשי של 150 ל"י. המשיב התחייב לפנות את החדרים בתום שנה ונקבע תשלום דמי שימוש של 25 ל"י ליום עבור כל יום של איחור בפינוי בתום השנה. עתה טוען המשיב כי הסכום של 25 ל"י ליום הוא קנס ולא דמי שימוש סבירים וביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. במקרה רגיל בו נקבע בעד שימוש במקום לאחר תקופת החוזה סכום הגדול פי 5 מהסכום שנקבע עבור השימוש תוך תקופת החוזה אין ספק שמדובר על תשלום עונשין ולא פיצוי ממשי. מה שאין כן במקרה דנא שבו עמד הבנין בשיפוצו בעת ההשכרה והמגמה היתה כי בתום השיפוצים ישמש הבנין כמלון. עתה כשהמערער רוצה להשתמש בחדרים כמלון אין ספק כי ערך שכר הדירה שלהם גבוה יותר מאשר קודם ואין לומר כי הסכום שנקבע כפיצוי הוא מוגזם ונועד רק להפחיד ולא להעריך נכונה את שוויו של המקום.
ב. ביהמ"ש המחוזי עשה חשבון דמי השכירות המקסימליים המשתלמים בעד מושכר כזה לפי חוק הגנת הדייר כדי לבסס קביעתו שמדובר בקנס אולם חשבון זה אינו נכון. דמי השכירות המקסימליים המשתלמים בעד מושכר מוגן אינם יכולים לשמש קנה מידה, או אפילו אמת מבחן, לדמי השכירות הראויים להשתלם בעד המקום דנא, מה גם שלא שולמו דמי מפתח.
ג. נטל ההוכחה כי הסכום הוא קנס ולא פיצוי אמיתי מוטל על המשיב וזה לא הצליח להוכיח זאת.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. המערער לעצמו, עוה"ד אלון ונגליק למשיב. 27.7.68).
ע.א. 507/67 - י.צ. בוכהלטר עו"ד נגד ציונה רבינוביץ
*צוואה לאכילת פירות בנכסי מירי השייכים למוריש.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת.ע. 2693/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער והמשיבה הם אח ואחות שהוריהם נפטרו לפני הכנסו לתקפו של חוק הירושה החדש ולכן חל על העזבון החוק הישן המונע צוואה בנכסי מירי. המערער טען כי הוריו בהיותם שכיב מרע ציוו בעל פה למערער, בפני שני עדים, זכות אכילת פירות בכל עזבונם, במשך 99 שנה. הוא ביקש צו קיום צוואה והתנגד לצו ירושה. ביהמ"ש המחוזי פיצל את הדיון לשנים ותחילה דן בענין נכסי מירי וקבע כי אפילו היתה צוואה בעל פה אין היא חלה על אכילת הפירות בנכסי מירי. על כך הערעור.
החלטה -השופט הלוי:
אין להקיש על מקרה זה מההלכה שזכות אכילת פירות, זכות שכירות וחכירה בנכסי מירי, אינם בגדר טובת הנאה בקרקע במובן האוסר עריכת צוואה לגביהם לפי חוקי הירושה הישנים. כאן המורישים לא היו השוכרים או החוכרים או בעלי זכות אכילת פירות, המבקשים לצוות על זכויות אלה אלא היו הבעלים, ואם התיימרו בצוואותיהם להנחיל למערער "זכות אכילת פירות" בהשאירם את הבעלות הערטילאית בלבד ליורשים על פי דין, הרי זו צוואה הנוגעת ופוגעת פגיעה חמורה בזכות הבעלות בקרקעות מסוג מירי העוברת בירושה "על אף כל צוואה" כאמור בפקודת הירושה.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, הלוי. עו"ד שינבוים למערער, עו"ד קגנובסקי למשיבה. 30.6.68).
ע.א. 35/68 - יוסף מועלם נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים ואח'.
*תחולת חוק ההתישנות על תביעה בגין נכס שהיה בידי תושב מדינת אויב.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 2368/65 (המ' 4334/66) - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
אחיו של המשיב השני הגר בעירק הלוה למערער שהיה אף הוא תושב עירק סכום כסף וקיבל ממנו שטרות. המשיב הגיע ארצה והשטרות הועברו אליו ע"י האח בשנת 1964. בשנת 1965 הגיש המשיב השני תביעה על יסוד השטרות. בשנת 1966 הכריז האפוטרופוס על האח כעל נפקד ועל השטרות כנכסי נפקד. לאחר מכן הצטרף לתביעה ועתה התביעה היא חילופית מטעם שני התובעים: מטעם המשיב השני כבעל השטרות ולחילופין מטעם האפטרופוס במידה והשטרות עדיין שייכים לאח הנמצא בעירק. המערער ביקש לדחות את התביעה על הסף מחמת התישנות ובקשתו נדחתה. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
סעיף 14 לחוק ההתישנות קובע כי בהיות "אחד מבעלי הדין" בשטח מדינה שמחמת התנאים בארץ הקשורים באותה מדינה לא יכול היה לקיים את הברור המשפטי נפסק מרוץ ,י ההתישנות. סעיף 14 מדבר ב"בעל דין" ולא "בעל זכות".
השאלה אם התקופה שהנכס היה בידי הנפקד באה בחשבון ההתישנות כשאחר הוא בעל דין עמדה לנגד עיני המחוקק וזה קבע כי באשר לתביעת האפוטרופוס אין תקופה זו באה בחשבון ומכלל לאו אתה שומע הן - בתביעתו של אדם אחר כן באה אותה תקופה בחשבון ההתישנות. לכן יש לקבל טענת ההתישנות ביחס לתביעת המשיב השני ולדחותה באשר לתביעת האפוטרופוס.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. עו"ד בר למערער, עו"ד דלומי למשיבים. 24.6.68).
ע.א. 195/68 - נחמיה קהא נגד בנק פויכטוונגר בע"מ.
*תביעה בגין שיקים שנחתמו על החלק ומולאו ע"י אחר ללא רשות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בת.א. 775/67 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
המערער, לרגל עבודתו בה היו ידיו מלוכלכות נהג לחתום שמו על שיקים ריקים. באחד הימיםביקש בנו של המערער 5 שיקים ע"ס 500 ל"י כדי למסרם לחברת משלט בע"מ. הבן נטל את פנקס השיקים אך במקום לתלוש רק 5 שיקים תלש 10 שיקים. 5 מהם מילא בהתאם למה שאמר לאביו ו-5 אחרים מילא על סכום של 1,000 ל"י כל אחד, לפקודת חברת משלט, ואלה הוסבו ע"י חברת משלט לבנק המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השיקים נלקחו ומולאו ע"י בנו של המערער מבלי שהמערער הרשה לו זאת ומבלי שידע על כך, אך מכיון שהמשיב אוחז כשורה זכאי הוא לתבוע את פרעונם מאת המערער. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
השיקים בעת שנלקחו ע"י בנו של המערער היו מסמכים לא שלמים והם בכלל לא הוצאו ואף לא נמסרו במובן מונחים אלה כפי שהוגדרו בסעיף 1 לפקודת השטרות. מטעם זה יש לקבל את הערעור שכן מסמך לא שלם שכלל לא הוצא אינו יוצר כל זכויות ואם מסמך כזה מגיע לידי אוחז כלשהו, לרבות אוחז כשורה, לאחר שהושלם וסוחר ללא סמכות, אין האוחז יכול להיפרע על-פיו מהאדם שהיה חתום עליו.
השופט כהן - (דעת מיעוט):
א. אינו דומה מקרה זה למקרה שבו נגנב טופס שיק שעליו חתימה בלבד ומולא וסוחר בעד ערך. כאן הרשה המערער לבנו לתלוש מפנקס השיקים טפסים שנשאו את חתימתו, אמנם כוונתו היתה שימלא שיקים בצורה אחרת מזו שמילאם בפועל לאחר מכן, אך כוונה זו של המערער אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה. הבן תלש כמה שתלש, והמערער לא בדק כמה תלש אלא סמך על בנו ולכן אין הוא יכול להישמע עתה בטענה שהשיקים נגנבו ממנו בלי ידיעתו. נכון שבנו רימה אותו תרמית גסה ושפלה, אבל תרמית זאת אינה עומדת לו למערער כהגנה כלפי אוחז כשורה.
השופט ברנזון - מצטרף להחלטת השופט מני ומוסיף:
המערער לא הוציא את השיקים אלא נלקחו ללא ידיעתו וללא הסכמתו ולכן אין המערער אחראי אף אם נהג באי זהירות ובפחזות בתיתו אמון בבנו שלבסוף גנב את השיקים. מסירת פנקס השיקים לבן למטרה מוגבלת אין בה משום הוצאת השיקים כמסמכים סחירים.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. 30.7.68).
ע.א. 209/68 - יהלומי פלגת בע"מ נגד דוד פינסקי ואח'.
*פירוש הסכם שכירות האוסר העברת שכירות בתמורה או בלי תמורה. * הענקת סעד מן הצדק.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופטים: הרפזי, ארליך, בייסקי) בע.א. 375/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת השכירה למשיב מבנה לניהול נגריה, והותנה במפורש שאסור לו להעביר את השכירות או למסור את המושכר או להרשות את השימוש במושכר לאחרים בתמורה או בלא תמורה. המערער עסק במקום בנגרות בנין ונעזר בפועלים, ובין היתר בנגרים שעבדו בשבילו וכמו כן היה מותר להם לקבל גם הזמנות פרטיות לריהוט תמורת שכר ששלמו למשיב הראשון עבור השימוש במכונות שבנגריה. בתי המשפט דלמטה קבעו שאין בכך הפרת ההסכם ועל כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. הסכם השכירות ברור בתכלית ונועד לאסור על המשיב הראשון, בין השאר, להרשות את השימוש במושכר, בכולו או מקצתו, בתמורה או ללא תמורה לאחר או לאחרים. אין ספק כי בהרשותו לנגרי הריהוט להשתמש במושכר ובציודו לצורך עסקיהם עבר המשיב הראשון על האיסור שבהסכם. העובדה שהשימוש לצורך פרטי היה רק טפל לעומת עבודתם העיקרית של הנגרים עבור המשיב הראשון אינה מעלה ואינה מורידה. כן אין חשיבות לעובדה שהזכות לבצע עבודות פרטיות היתה חלק מהתמורה שאותם עובדים מקבלים מהמשיב הראשון.
ב. הסכם השכירות כלל איסור מפורש על מסירת המושכר לאחרים ולכן אין לומר כי כוונת הצדדים לחוזה השכירות היתה למנוע רק השכרת משנה על כל צורותיה.
ג. בכתב הגנתו לא בקש המשיב סעד מן הצדק, אך בסיכומי טענותיו בפני בימ"ש השלום וכן בביהמ"ש המחוזי העלה המשיב בקשה כי יוענק לו סעד מן הצדק וביהמ"ש המחוזי אף הרשה לו לתקן את כתב הגנתו ע"י הוספת בקשת סעד מן הצדק. שתי ערכאות
אלה הביעו את דעתן כי אילו סברו שהמשיב הפר את תנאי ההסכם היו מושיטות לו סעד מן הצדק. עתה כשביהמ"ש לערעורים בא למסקנה שהמשיב הפר את ההסכם נראה כי אכן יש להושיט לו סעד מן הצדק. שתי ערכאות קודמות סברו שהמשיב לא הפר את תנאי השכירות. במסיבות אלו מן הנמנע לראות בהתנהגותו של המשיב הראשון התכחשות זדונית להתחייבויותיו או זלזול בבעלי-הבית. כמו כן למערערת לא נגרם כל נזק מהפרת ההסכם.
הסעד יושט למשיב הראשון בתנאי שתוך 30 יום יסלק מהמושכר את כל הנגרים העובדים עבודות פרטיות וכמו כן ישלם למערערת הוצאות בכל הדרגות ו-800 ל"י שכ"ט עו"ד.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. עורכי-הדין דינאי ופאפו למערערת, עורכי-הדין הדרי ויעקבי למשיבים. 30.7.68).
ע.א. 22/68 - שלמה זאב וורנר נגד עירית נתניה.
*חיוב בסלילת כביש כשלא נמסרה הודעה בהתאם לחוק.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: הרפזי, אלון, ארליך) בע.א. 517/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה תבעה מהמערער בסדר-דין מקוצר תשלום כדמי השתתפות בסלילת כבישים. החלטת העיריה על סלילת הכבישים היתה ביום 5.11.62; ביום 8.11.62 נכנס לתקפו חוק עזר חדש שלפיו לא מספיקה הודעה לבעלי הנכסים החייבים בהוצאות הסלילה באמצעות עתון אלא אם כן אין דרך אחרת; ביום 28.11.62 פורסמה הודעה על החלטת הסלילה בעתון "הארץ". פרסום הודעה כזו היתה מספיקה לפי החוק הישן. עתה התעוררו שתי שאלות: האם חלה חובת הפרסום לפי החוק הישן והעיריה יצאה ידי חובתה; אפילו אם חל החוק החדש ביחס לפרוצדורה של הפרסום - האם אי פרסום כדין משחרר את בעלי הנכסים מתשלום הוצאות הסלילה? ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות (בניגוד לדעתו של השופט ארליך) חייב את המערער בתשלום, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. ביחס לשאלה איזה חוק חל בענין הנדון - יש לקבוע כי חל כאן החוק החדש. ענייני הפרסום הם עניינים פרוצדורליים ובעניינים פרוצדורליים כמו צורת משלוח הודעות או פרסומן הכל הוא כי יש לנהוג לפי ההוראות הפרוצדורליות החלות בזמן ביצוע ההליכים.
ב. אעפ"י שהפרסום ומסירת ההודעה לא נתבצעו כדרישת החוק החדש מפני שנעשה פרסום בעתון ללא שהוכח כי אי אפשר היה לבצע מסירה אישית, אין המערער יכול להשתחרר מחבותו. ענין מסירת ההודעה הוא ענין של פרוצדורה ויש לנהוג לגביה כפי שנהוג לגבי פגם פרוצדורלי לעניינים אחרים. בענייני פרוצדורה אי קיום תקנות או נוהג אינו פוסל שום הליך אלא אם הורה כך ביהמ"ש.
ג. לא כאן המקום לקבוע הלכות כלליות מתי יפסול הפגם ואימתי לא יפסול, די לומר שבמקרה דנא אין הפגם הפרוצדורלי צריך לפסול. לא זו בלבד שהמערער לא טען שנגרם לו נזק או עיוות-דין אלא לפי מהות ההודעה ומבנה חוק העזר קשה לתאר שהיה עלול להיגרם עיוות-דין, שהרי ההודעה היא על החלטת המועצה שנתקבלה ושאין כל מקום להשגה או ערר עליה. שונה מצב זה ממצב משפטי של הודעות הניתנות על דיון העומד להתקיים כדי שהאזרח אשר לו נוגע הענין יוכל להביע דעתו לפני קבלת ההחלטה.
ד. יצויין כי חוק העזר אינו אוסר על התחלת הסלילה לפני משלוח ההודעה ולא נאמר תוך איזה זמן חייבים לשלוח את ההודעה. החיוב בתשלום חלק מהוצאות סלילת כביש נובע
מכך שבעל הנכס נהנה מן הכביש וערך רכושו עולה. אין זה צודק כי בהעדר מסירה אישית של הודעה ישוחרר בעל הנכס מחובת ההשתתפות שלו ושחלקו יוטל על ציבור התושבים כולו.
השופט ויתקון - מסכים.
השופט כהן - מסכים ומוסיף:
אפילו נניח כי ההוראות בדבר מסירת ההודעות הן סובסטנטיביות ולא פרוצסואליות חייבת היתה העיריה לנהוג לפי חוק העזר החדש שכן ברגע שנכנס לתקפו חוק העזר החדש בטל חוק העזר הקודם, ופעולות שהחלו להתבצע לפי חוק עזר קודם יש לגמור אותן לפי חוק העזר שבא תחתיו.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, קיסטר. עו"ד יעקבי למערער, עו"ד שרטוב למשיבה. 30.6.68).
ע.א. 417/67 - יהודה פלדמר נגד מרדכי שטיין ואח'.
*מעשה בי"ד בבוררות שנערכה לפי הסכם בע"פ. * תביעה בעילת תרמית שבגינה הסכים אחד הצדדים לעריכת הבוררות.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 2173/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
בין הצדדים נחתם חוזה שלפיו קנו המשיבים מהמערער דירה. מחיר הדירה נקבע לסכום של 33 אלף ל"י, ומזה שלמו המשיבים סכום של 15 אלף ל"י על החשבון. מספר חדשים לאחר חתימת החוזה כשבניית הדירה ע"י המערער היתה בעיצומה בקשו המשיבים ביטול החוזה וקבלת דמי הקדימה בחזרה בנימוק שהם צריכים את הכסף להשקעה בתחנת דלק ובטענה שפרנסה קודמת אצלם לרכישת דירה. תחילה סירב המערער בטענה שביטול העיסקה יגרום לו לנזק כספי, אך לאחר בקשות ותחינות הסכים לבוררות של דין-תורה. בבוררות זו הסכים המערער שיוצא פס"ד להחזרת הכסף בדרך שתיקבע ע"י הבוררים וזאת מהנימוק שאינו רוצה לקפח פרנסתם של המשיבים. ברם, לאחר מתן ההחלטה בבוררות והחזרת הכסף נודע למערער כי למעשה קנו המשיבים דירה אחרת לפני שהחזיר להם את הכסף, דירה היקרה יותר מהדירה שלו. עקב ביטול החוזה הפסיד המערער 4 אלפים ל"י ואת הסכום הזה הוא תובע מהמשיבים בעילה של תרמית, היינו כי הסכים לדין-תורה ולפסק החזרת הכסף בשל עובדה שהאמין בה בתום-לב ושלמעשה היא לא היתה נכונה והיא נבעה מתוך מרמה והונאה של המשיבים. לחילופין תבע את הסכום הנ"ל בעילה של פיצוי עבור הפרת החוזה. המשיבים התגוננו וכמו כן בקשו לדחות את התובענה על הסף מכח הטענה המקדמית כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית-דין בתובענה. ביהמ"ש המחוזי קבל את טענת המשיבים בציינו כי אין זה חשוב מה היה המניע להסכמתו של התובע לבוררות ודי בכך שיש פסק בוררות כדי שתתקבל טענה של מעשה בית-דין. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. אין לקבל את טענת המערער כי העקרון של מעשה בית-דין אינו חל על פס"ד שניתן בבוררות שהתנהלה מכח הסכם בעל-פה. ההבדל בין בוררות מכח שטר בוררין לבין בוררות על-פי הסכם בעל-פה הוא בזה שבבוררות המתנהלת מכח הסכם בעל-פה יכול כל צד לבוררות לחזור-בו עד לשלב שבו ניתן פסק הבורר, בעוד שבבוררות הנעשית על יסוד הסכם בוררות בכתב אין הבוררות ניתנת לביטול אלא ברשות ביהמ"ש. הבדל שני הוא שבבוררות על-פי שטר אם הגיש אחד הצדדים תביעה לביהמ"ש, יכול הצד השני - בתנאים מסויימים - להשיג צו עיכוב הדיון בביהמ"ש, בעוד שבבוררות על-פי הסכם בעל-פה יימשך המשפט בביהמ"ש. הבדל נוסף שבפסק בורר שניתן מכח שטר בוררות
שבכתב אפשר להגיש תביעה על-יסוד הפסק ואפשר לבקש רשות לאכוף את הפסק, בעוד שפסק בורר שניתן מכח הסכם בוררות בעל-פה אינו אכיף אלא באמצעות תביעה על יסוד הפסק.
אולם מבחינה אחת לא קיים הבדל בין שני סוגי הבוררות: בשני המקרים מהווה פסק הבוררות מעשה בית-דין בין הצדדים לבוררות באשר לענין שנמסר להכרעת הבורר ונידון בפסק-דינו.
ב. לפי הסכם הבוררות נמסר לבוררים לפסוק בתביעת המשיבים לחייב את המערער להחזיר להם את דמי הקדימה, היינו ביטול עיסקת הקניה, ומשהחליטה הבוררות לבטל את העיסקה מן הנימוק שהמשיבים צריכים לקבל בחזרה את כספם, אין המערער יכול עוד לתבוע נזקים על סמך הפרת החוזה. פסק הבוררים מהווה מעשה בית-דין במובן זה שמכוחו יש להשקיף על חוזה המכר כחוזה שבוטל כליל וכאילו לא היה ולא נברא, דבר המונע להשתית עליו עילת תביעה של פיצויים בגין הפרת החוזה. הואיל וכך - דינה של העילה החילופית בתביעת המערער להידחות.
ג. מה שאין כן באשר לעילת התרמית. עילה זו מושתתת על הטענה שהמשיבים הונו את המערער ועל יסוד הונאה זו הסכים המערער להצעת המשיבים ללכת לבוררות והביע את הסכמתו בבוררות להחזרת הכסף. כתוצאה מהצגת הדברים הבלתי נכונה ע"י המשיבים שינה המערער את מצבו לרעה ונגרם לו נזק כספי. הכלל הוא שאם ראובן הצהיר בפני שמעון על עובדה כוזבת תוך ידיעה שאין בה אמת ובכוונה להשפיע על זה האחרון להתקשר אתו בהסכם מסויים ושמעון נכנס להתקשרות הזאת בסמכו על אותה הצהרה, כי אז לא רק ששמעון זכאי להביא לידי ביטול ההסכם, אלא גם מוקנית לו התרופה לתבוע פיצויים על הנזק הכספי שנגרם לו עקב כך. כזה המצב גם אם בינתיים מומש ההסכם וגם אם בינתיים ניתן פס"ד שההסכם הוא בר תוקף, ובמשפט שבו ניתן פסק-הדין לא נתעוררה ולא נדונה טענת התרמית. העולה מכך כי פסק הבוררים במקרה דנא אין בכוחו לשמש מניעות כלפי עילת התרמית עליה מבוססת תביעת הפיצויים של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, קיסטר. עו"ד ישראלי למערער, עו"ד שילה למשיבים. 7.7.68).
ע.א. 213/68 - "כמקו" בע"מ נגד סלם צפורה.
*טענת תובע נגד חוקיות מסמך שהוגש ע"י נתבע כשהתובע לא טען בכתב תשובה נגד חוקיות המסמך.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 205/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיבה הגישה תביעה נגד המערערת והמערערת התגוננה ובין היתר הסתמכה על הודאה של התובעת שאין לה כלל דרישות כלפי הנתבעת, העתק ההודעה צורף לכתב ההגנה כחלק בלתי נפרד ממנו. התובעת לא הגישה תשובה לכתב ההגנה ועתה בקשה להוכיח בעדותה כי החתימה על ההודאה הוצאה ממנה בדרך אילוץ תרמית וכדומה. המערערת התנגדה להצגת השאלה הבאה להוכיח את טענת התרמית אך בית המשפט המחוזי אישר את הצגת השאלה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. המסמך הנדון הוא מהותי ביותר להגנת המערערת וכדי שתוכל להסתמך עליו צריכה היתה לצרפו לכתב ההגנה אם לא הביאה את נוסחו או קטעיו המהותיים בגוף כתב ההגנה.
ב. אי הגשת כתב תשובה ע"י המשיבה לכתב הגנתה של המערערת יש בה כדי להכחיש את קיומו של המסמך אבל אין פרושו הכחשת חוקיותו או דיותו מבחינת חוקית. משהודה ב"כ המשיבה במהלך הדיון בקיום המסמך או בחתימת המשיבה עליו נותרה לבירור רק משמעותו החוקית של המסמך וכל טענת עובדה שמגמתה לנגח את תוקף המסמך היה מקומה בכתב התשובה שיכלה התובעת להגיש. משלא עשתה כן אין היא יכולה להעלות טענות חדשות בעת המשפט.
ג. עם זאת יכולה התובעת לבקש תיקון הפגם ע"י הגשת כתב תשובה כעת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. עו"ד קלאוזנר למערערת - עו"ד וינטר למשיבה. 27.6.68).
בג"צ 189/68 - יוסף חי לוי נחום נגד עירית הרצליה ואח'.
*היתר בניה העותר רכש דירה בבית משותף כשלפי התכנית צריך הבית להיות מעל לקומת עמודים והשטח שבין העמודים צריך להירשם כרכוש משותף. למרות זאת עמד הקבלן ובנה חנויות בשטח שבין העמודים ללא רשיון בניה. ניתנו צוי סגירה ע"י ביהמ"ש על החנויות והוגש משפט פלילי נגד הקבלן להריסת כל ארבע החנויות. בעקבות חוק החנינה הופסק המשפט הפלילי ובינתיים המליצה העיריה בפני הועדה המחוזית לתת היתר בניה לחנויות. העותר מבקש שהעיריה תצווה להוציא-לפועל את צוי הסגירה שניתנו ותחדש את התביעה למתן צו הריסה. עתירתו נדחתה מן הטעם שיש לעותר סעד אלטרנטיבי בדרך פניה בתביעה אזרחית לבימ"ש מוסמך למתן סעד בשל המטרד בגין החנויות ולמימוש זכויותיו בטענת שותפותו ברכוש המשותף.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד לויט לעותר. 11.7.68).
בג"צ 129/68 - יעקב רומנוביץ' ואח' נגד יו"ר ההוצל"פ ת"א ואח'.
*שיהוי ואי גילוי עובדות עתירת העותרים בבג"צ זה נדחתה מן הטעם שהעותרים השהו את עתירתם לבג"צ וכן משום שלא גילו בעתירתם את מלוא העובדות שהיו ידועות להם ושהיו עשויות להשפיע על שיקול דעתו של השופט שהוציא את הצע"ת.
(בפני השופטים : לנדוי, כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד קליינר לעותרים, עו"ד דיאמנט למשיבה השניה, 3.7.68).
בג"צ 35/68 - בת-שבע שחל נגד שר הבריאות ואח'.
*מתן ימי נסיון לאחר עמידה במכרז העותרת, לאחר שעמדה במכרז פנימי, החלה בעבודה לתקופת נסיון במשרתה החדשה, אך תוך תקופת הנסיון קבע הממונה עליה שלא עמדה בהצלחה בנסיון ושיש להחזירה למשרתה הקודמת. בעתירתה טענה העותרת כי צריך היה לאפשר לה גמר תקופת הנסיון וכן נסתה להוכיח שהיא מתאימה למשרתה החדשה.
הבג"צ שלל את הנסיון להוכיח ע"י ציוניה הטובים ואף הטובים מאוד של העותרת וכן על יסוד ההשוואה בין התכונות הדרושות של שתי המשרות כי העותרת מתאימה למשרתה, לאחר שהממונה במשרד הבריאות סובר אחרת. מדובר ביחסי עבודה בין בני אדם חיים ובתכונות כושר ואופי שאינן ניתנות לתרגום לאחוזים. חזקה על הממונה הישיר
שמתוך הסתכלות יומיומית הוא המסוגל יותר מאחרים לעמוד על תכונות אלה. משום כך הופכת גם הטענה העיקרית של העותרת שלא ניתן לה לגמור את ימי הנסיון לחסרת ממשות.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד שחל לעותרת, עו"ד חשין למשיבים. 14.7.68).
בג"צ 98/68 - טפירו איברהים חדד נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח'.
*טענת אפליה של נפקד העותר הוא בעל חנות בירושלים המזרחית, הוא תושב עמאן, נתין ירדן ויש לו שתי חנויות נוספות בבירות ובעמאן, המשיב שם את ידו על חנותו של העותר בירושלים המזרחית בראותו בעותר נפקד ובחנות - נכס נפקד. לטענת העותר הוא מופלה לעומת התושבים האחרים של ירושלים המזרחית אשר גם להם מעמד של נפקדים, טענת האפלייה נדחתה באשר התושבים האחרים של ירושלים המזרחית הם תושבים קבועים של ירושלים ושם מצוי מרכז חייהם. דין זה אינו חל על העותר שמקום מושבו הקבוע בעמאן ושם הוא מקיים את ביתו ואת משפחתו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, הלוי. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד רוזובסקי לעותר. עו"ד חשין למשיבים. 25.6.68).
ע.פ. 182/68 - איברהים יונס ואח' נגד היועהמ"ש.
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) השניים נמצאו אשמים בהתפרצות למסעדה ובגניבת סחורות ונדונו למאסר שנתיים. ביהמ"ש העליון קבל את הערעור בציינו שהעונש חמור מדי. למערער הראשון זו עבירה רצינית ראשונה כנגד הרכוש, ואילו המערער השני הוא צעיר לימים אם כי יש לו עבר פלילי עשיר. בדצמבר 1967 נשפט לשנתיים מאסר בפועל על שורה של עבירות. עבירתו הנוכחית בוצעה לפני שנשפט, כאמור, אלא שמסיבה משפטית לא ניתן היה לצרפה לעבירות ההן ואפשר להניח שאילו צורפה, לא היה מקבל באותו מעמד בגינה שנתיים מאסר נוספות. המאסר הוחלף בשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. המערערים בעצמם, עו"ד וולינסקי למשיב. 2.7.68).
ע.פ. 240/68 - משה רג'ואן נגד היועהמ"ש לממשלה.
*חומרת העונש (כשהמערער חולה נפש) המערער השתתף בפריצה לבנין, בפריצת ארון ברזל והוצאת קופה שפוצחה בגן הבנין. על מעשים אלה נדון המערער למאסר בפועל של 3 שנים. ערעורו נתקבל בהתחשב בכך שמשפחתו של המערער שהיתה משפחה מכובדת בארץ מוצאה נתערערה, האב סובל ממחלות שונות, האם אושפזה בבי"ח לחולי-נפש, גם המערער עצמו אושפז מספר פעמים בבי"ח לחולי-נפש ואת עבירותיו הנוכחיות בצע, כנראה, בתקופה של דכאון נפשי. בזמנים שהיה משוחרר ממצב של דכאון עבד בסדר, היה מקובל על מעבידיו ובמשכורתו תמך במשפחה. לאור הנ"ל ובהתחשב בדעתו של שירות המבחן וכן בעובדה שהמערער כבר ישב מספר חדשים בבית-סוהר וטעם לראשונה טעם של בית-כלא, החליט ביהמ"ש להעמידו במבחן במשך 3 שנים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו. עו"ד בלטמן למשיב. 9.7.68).
ע.פ. 356/68 - משה דאי נגד היועהמ"ש לממשלה.
*הטלת עונש מאסר בניגוד להמלצת שירות המבחן המערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על-תנאי לאחר שהורשע בעבירות של פריצה וגניבה, קבלת נכסים גנובים ואיכסון הגנבים בחדרו בידיעה שבאו
אליו מיד לאחר ביצוע הפריצה כשהרכוש הגנוב בידם. ביהמ"ש הטיל על המערער את עונש המאסר בניגוד להמלצת שירות המבחן להעמידו במבחן, הערעור על כך נדחה בהתחשב בחומרת העבירות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קנת למערער, עו"ד חסיד למשיב. 18.7.68).
ע.פ. 302/68 - לטיף לוי נגד היועהמ"ש לממשלה.
*חומרת העונש (דקירה בסכין ופציעה) המערער שחק בקלפים עם המנוח נחום נחום והפסיד סכום כסף ניכר. נתעוררו חילופי דברים, קללות ויריקות, חילופי מכות, ובתוצאתם דקר המערער דקירה אחת בכתפו של המנוח ונמלט. הדקירה לא היתה במקום המהווה סכנת חיים, אלא שלרוע המזל נחתך כנראה עורק בבית החזה והמנוח מת משטף-דם פנימי. המערער נדון ל-7 שנות מאסר והערעור על כך נדחה. העונש איננו קל, אך אם להביא בחשבון את "תרבות הסכינים" המפילה חללים ושיש לעקרה, אין צידוק להמתקת העונש.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד רבינוביץ למערער, עו"ד חסיד למשיב. 18.7.68).
ע.פ. 200/68 - יצחק וזאב בלאושטיין נגד מדינת ישראל.
*ערעור על הרשעה באונס ועל חומרת העונש המערערים ערערו על הרשעתם בעבירת אונס, וערעורם נדחה שכן אין בימ"ש שלערעור סותר את הממצאים שנקבעו ע"י ביהמ"ש שדן בענין אא"כ נתגלה שהקביעה ההיא נעשתה מתוך שיקולים חסרי יסוד ושחר.
אשר לערעור הנגדי של המדינה על קולת העונש (המערערים נדונו ל-9 שנות מאסר) - אמנם האונס בוצע באכזריות רבה ע"י שני אנשים שהפיקו את זממם בצוותא ומנעו את התנגדות המתלוננת המסכנה, וכן שינה המחוקק את יחסו לחומרה כלפי אונס שבוצע ע"י שני אנשים שחברו יחד והעלה את המקסימום מ-14 ל-20 שנות מאסר, ואולם אין לומר שהעונש שהוטל הוא מופרך או מוגזם לקולא עד כדי חיוב התערבותו של ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד עצמון למערערים, עו"ד וולינסקי למשיבה. 15.7.68 ).
ע.פ. 50/68 - יצחק אריה דגני נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בנהיגה בלתי זהירה המערער נהג במכונית במורד ובסיבוב שחייבו זהירות מיוחדת, ותוך כדי כך התהפכה המכונית על צידה ועשתה "סלטו מורטלה" באופן שלבסוף שוב עמדה המכונית על גלגליה. עקב זאת נחבלה נוסעת חבלות של ממש. המערער טען כי התהפכותו באה עקב ליקוי פתאומי בגלגל, כלומר תאונה שאי אפשר היה למנעה. הוא הסתמך על העובדה שאחד האופנים נמצא מעוקם אחרי התאונה. בימ"ש השלום דחה טענה זו מפני שקרוב לודאי שהאופן התעקם עקב ההתהפכות ומצד שני לא הצביע המערער על שום גורם אחר שעלול היה לגרום לעיקום הפתאומי של האופן. נשארה רק העובדה שהמכונית התהפכה, המעידה - באין הסבר אחר - על נהיגה בלתי זהירה. לנוכח כל הנ"ל צדק ביהמ"ש בהרשיעו את המערער.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. 14.7.68).
ע.פ. 177/68 - ישראל צומן נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (נהיגה בתקופת פסילה ללא ביטוח) המערער נהג רכב בתקופת פסילה ללא ביטוח. משנעצר ע"י שוטר טען כי שכח את הרשיונות בבית. מכיון שהקטנוע היה שייך לחברו, גנב מחברו את התעודות, החליף את התמונה בתעודת-הזיהוי של חברו והציג את כל זה במשטרה. משנתגלה זהותו האמיתית הועמד לדין ונדון לשנתיים מאסר. ביהמ"ש העליון החליט להמתיק בענשו למרות הנסיבות החמורות של מעשהו בהתחשב בגילו הצעיר של המערער ובעובדה שלאחר עבריינות ממושכת בעבר היטיב את דרכו לאחרונה משהוחזק 3 שנים במוסד סגור לעבריינים צעירים. לפיכך הועמד ענשו על שנה מאסר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עורכי-הדין הייק ואברמוביץ למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 4.7.68).
ע.פ. 286/68 - אדוארד נג'ם נגד היועהמ"ש.
*חומרת העונש (פגיעה בנהיגה והפקרת הנפגע) המערער הורשע בנהיגה ללא זהירות שגרמה לפגיעה ובהפקרת הנפגע לאחר הפגיעה. על שתי עבירות אלה נדון למאסר 18 חדשים שמהם 9 חדשים מאסר בפועל ונפסל מנהיגה במשך 4 שנים. לנוכח חומרת המעשה של הפקרת אדם לאחר התאונה נדחה הערעור על חומרת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער בעצמו, עו"ד גב' סוכר למשיב. 4.7.68).
ע.פ. 40/68 - נעים בן נמר שחאדה נגד היועהמ"ש.
*הרשעה ברצח בכוונה תחילה המערער הורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה, וטענתו שלא נתקיימו היסודות של כוונה תחילה (כוונת קטילה, העדר קינטור והכנה) נדחתה. זאת לנוכח עובדות המעשה: קשר יחסי אהבה וקיים יחסים עם המנוחה שהיתה אשה נשואה וגרה בנפרד מבעלה. בליל המקרה נודע למערער כי המנוחה עומדת לחזור לבעלה. פרץ דין-ודברים בינו לבין המנוחה ואחרים במסיבה שבה נפגשו, ואז שלף המערער סכין מתחת לחולצתו ודקר 11 דקירות בחלקים שונים של גוף המנוחה אשר 3 מהן בבית-החזה גרמו למותה. לנוכח הנ"ל אין להמיר את העבירה מרצח להריגה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד אלהווארי למערער, עו"ד גב' ברזל למשיב).
ע.פ. 313/68 - אברהם גולדנברג וארנולד סוכר נגד מדינת ישראל.
*התחשבות בית המשפט בעיסקת טיעון שני המערערים הורשעו על-פי הודאתם ב-9 עבירות של קבלת דבר על יסוד טענות שוא בכך שהוציאו משלטונות גרמניה כ-33 אלף ל"י בטענה שכספים אלה מגיעים כפיצויים לאנשים שלמעשה לא היו ולא נבראו. לשם כך השתמשו בתעודות מזוייפות ובתצהירי עדים כוזבים. התיק עבר גלגולים רבים ומתוך 433 פרטי אישום נשארו לבסוף 9 בלבד. בפרטים אלה הודו המערערים כתוצאה מ"עיסקה" בין התביעה והסניגוריה. התביעה נתנה "תמורה" להודאה בכך שב"כ התביעה טען לענין העונש באופן שממנו השתמע ברורות שאין הוא עומד על עונש מאסר. ביהמ"ש המחוזי לא התחשב בכך והטיל על כל אחד מהמערערים מאסר של שנתיים וקנס של 75 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מטיעונו של ב"כ התביעה שעה שגזר את הדין. ברור שביהמ"ש לא היה קשור ע"י שום "עיסקה" שנעשתה ע"י הצדדים, והשאלה היחידה היא אם העונש הולם את חומרת העבירות. התשובה היא חיובית. העבירות שבהן הורשעו המערערים הן תולדה של חרושת
בלתי טהורה של מעשי רמייה חמורים המבזים את שמה הטוב של המדינה וגורמים להריסת האימון של השלטונות הגרמניים לרעת תובעי פיצויים שתביעותיהם כנות.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד אדרת למערערים, עו"ד בלטמן למשיבה. 9.7.68).
ע.פ. 190/68 - משה בן חיים גרינגרס נגד מדינת ישראל.
*הוכחת סיוע בעיסוק בזנות המערער עזר ליצאנית לקנות דירה בכך שניהל את המו"מ ושלם את הכסף ורק בשלב האחרון הביא את האשה לחתום על החוזה. המערער כבר גר בדירה הקודמת של האשה. לא הובאה כל ראיה ברורה על מקור פרנסתו של המערער. נוכח העובדות הנ"ל והסתירות בין עדותו בביהמ"ש והודעתו במשטרה לגבי מקום מגוריה הקודם של היצאנית ותשובתו המתחמקת על מקור פרנסתו, רשאי היה השופט לקבוע כי המערער השתמש בפיקוחו על האשה כדי לסייע בידה בעיסוק הזנות ושלא הצליח להרים את נטל הראיה המוטל עליו שאיננו חי על רווחיה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. המערער לעצמו, עו"ד חסיד למשיבה).
ע.פ. 121/68 - אברהם שיינטוך נגד מדינת ישראל.
*זיכוי מנהיגה ברשלנות המערער נהג אוטובוס וניסה לעקוף שתי מכוניות בבת אחת כאשר ממול הופיעה מכונית ואילצה אותו להיכנס בין שתי המכוניות שנסעו לפניו, והמתלונן היה נאלץ לבלום כדי למנוע התנגשות. גירסת המתלונן היתה שהכביש לא היה פנוי כאשר המערער החל לעקוף שכן משאית באה ממול, ואילו גירסת המערער היתה שבאשר למשאית יכול היה לגמור את עקיפת שתי המכוניות כי היתה במרחק רב, אלא שמכונית שעמדה בשולי הכביש עלתה לפתע ללא מתן סימן לכביש והחלה לנוע מולו ולחסום את דרכו ולכן היה נאלץ להיכנס בין שתי המכוניות. גירסת המערער נתקבלה אלא שאעפ"י כן הורשע מן הנימוק שצריך היה לחזות מראש שהמכונית שהיתה בצידי הכביש תעלה לפתע אל תוך הנתיב שבו נמצא המערער תוך כדי עקיפה. ביהמ"ש העליון קבל את הערעור וזיכה את המערער בקבעו שהמערער לא צריך היה לחזות מראש שהמכונית החונה בצד הכביש תנוע לפתע וללא סימן אזהרה ותחסום את הדרך.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד גלזר למערער, עו"ד בך למשיבה).
ע.פ. 63/68 - מרסל גולדמן נגד מדינת ישראל.
*קולת העונש (בריחה ממאסר, התפרצות וגניבה) המערער עלה ארצה בשנת 1965, גוייס לצבא, ערק, נידון למאסר וברח מן המאסר, ותוך תקופה של כמה חודשים בצע יותר מ-50 התפרצויות שבהן גנב חפצים וכסף בסכום של כ-30 אלף ל"י, 2 אקדחים ותחמושת. בשל כל אלה נדון עתה ל-7 שנות מאסר. לאחר שביהמ"ש קבל תסקיר שירות המבחן ובהתחשב באופיו החלש וקשיי הקליטה של המערער החליט ביהמ"ש להקל בענשו ולהעמידו על מאסר של 3 שנים בפועל ושנתיים על-תנאי.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. המערער לעצמו, עו"ד חסיד למשיבה. 2.7.68).
ע.פ. 153/68 - חג' עבדל קאדר נגד היועהמ"ש.
*חומרת העונש (החזקת סמים) המערער נדון לשנתיים מאסר לאחר שהורשע בהחזקת 4 ק"ג חשיש. בקשתו להקל בענשו נדחתה. אין בדעת ביהמ"ש להחליש את אלמנט ההרתעה שבעונשים ממשיים כמו
זה שהוטל כאן, ואין ביהמ"ש יכול להתחשב בטענה שבתקופה הירדנית היה פיקוח רופף על המסחר בסמים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ליאון למערער, עו"ד בלטמן למשיב. 9.7.68).
ע.פ. 273/68 - יוסף עזרן נגד מדינת ישראל.
*אחידות העונשים (נסיון למעשה מגונה בחיילת טרמפיסטית) המערער נדון ל-9 חדשי מאסר בשל נסיון לעשות מעשה מגונה בכח בחיילת שהסיע כטרמפיסטית. ערעורו נדחה. מן המפורסמות הוא שחיילים וחיילות זקוקים להכנסת-אורחים זו הנקראת "הסעה", ויש צורך לשמור על אלה הזוכות להסעה כטרמפיסטיות שלא ייפגעו בגופן או בכבודן תוך כדי ההסעה.
במקרה דנא היה צורך גם לפסול את המערער מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה ניכרת - דבר שלא נעשה ע"י ביהמ"ש דלמטה, אך על כך לא בא ערעור מטעם היועהמ"ש.
לטענה שבמקרים אחרים ניתנו ענשי מאסר פחותים - לענין מידת העונש אין להיעזר בתקדימים מפני שכל מקרה תלוי בנסיבותיו שלו ובטובת הציבור כאשר משתנים הזמנים, וכל תקופה ותקופה לפי הצורך שלה.
(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי. עו"ד ליזרע למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 4.7.68).
ע.פ. 189/68 - מדינת ישראל נגד אוסקר אברמוביץ.
*אחידות העונשים (גניבה ע"י קופאי בבנק) המערער שהיה קופאי בבנק גנב כ-30 אלף ל"י מכספי הבנק, וביום סגירת החשבונות ועריכת המאזן - מתוך חשש של ביקורת וגילוי המעשה - התוודה בפני מנהל הבנק והחזיר סכום של 10 אלפים ל"י. בשל העבירה נדון לשנה מאסר. בערעורו ציין ב"כ המדינה כי במקרה קודם של קופאי בבנק שגנב 9 אלפים ל"י נגזרו על האיש שנתיים מאסר וביהמ"ש העליון העלה העונש ל-3 שנים.
בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש כי העונש במקרה דנא עם כל קלותו אינו מופרך לגמרי ואינו מוגזם לקולא בצורה בולטת שתצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור. במקרה דנא יש להביא בחשבון את העובדות שהמשיב כבר הגיע לגיל 50, עברו נקי לגמרי, הפסיד כמובן את משרתו, ובנוסף לכך ניסה פעמיים להתאבד - דבר המחזק את חרטתו הכנה שכבר באה לידי ביטוי בהודאתו בפני מנהל הבנק.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. 26.6.68).
ע.פ. 215/68 - אברהם מאיר נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער נדון ל-3 שנות מאסר בשל התפרצות לדירה כדי לבצע שם גניבה, ותוך כדי כך איים בכח על בעלת הדירה אליה התפרץ. ערעורו על חומרת העונש נדחה בהתחשב בעברו הפלילי. העובדה שלמערער אשה וחמשה ילדים שפרנסתם עליו אינה יכולה לשמש כאן נסיבה מקילה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, הלוי. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד רווה למערער, עו"ד בלטמן למשיבה).
ע.פ. 277/68 - יוסף קדוש נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (בעילת קטינה ע"י קטין) המערער, בהיותו בגיל 16 או אף פחות מזה, בעל נערה בת 14 ובשל כך נדון כעבור זמן ניכר ל-27 חדשי מאסר, מהם 9 חדשי מאסר בפועל. ביהמ"ש לקח בחשבון את העובדה
שאחרי אותו מעשה עבר המערער עבירת התפרצות ולא עמד במבחן שהוטל עליו. הטענה נגד ההתחשבות בעבירה זו שנעברה לאחר העבירה דנא נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. לעומת זאת התחשב ביהמ"ש בכל הנסיבות האחרות והמיר את המאסר בפועל ל-3 חדשים.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד בארי למערער, עו"ד וילינסקי למשיבה. 24.6.68).
ע.א. 198/68 - עירית תל-אביב נגד חברת עמוד להפצת ספרים ואח'.
*מס עסקים בעסק של הפצת ספרים המשיבה עוסקת בהפצת ספרים ע"י משלוחם דרך הדואר ובאמצעות מחתימים שונים. הספרים שהיא מפיצה הם של הוצאות הספרים "דביר", "מוסד ביאליק" ו"עם-עובד". השאלה היא אם עליהם לשלם מס-עסקים כמשווקת או כעוסקת בעסק קמעונאי. ביהמ"ש המחוזי פסק, בניגוד לביה"ד העירוני, כי למרות שעיסקה של החברה הוא גם עסק של שיווק, עליה לשלם לפי התעריף הנמוך יותר כעסק של קמעונאי. הערעור על כך נתקבל.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד רמרז למערערת, עו"ד פרק למשיבים. 27.6.68).
ע.א. 146/68 - יוסף דולגין נגד שלום ומזל ישועה.
*פיצויים עקב הפרת חוזה המשיבים רכשו מהמערערים דירה ושלמו ע"ח מחירה סכום של 47 אלף ל"י. ההסכם לא בוצע ותבעו החזרת דמי הקדימה בתביעה בסדר-דין מקוצר. הרשם נתן רשות להתגונן רק ביחס לסכום הפיצויים הכתוב בחוזה ואשר לפי החוזה ניתן לחלטו, בעוד שלגבי הסכום הנותר לא נתן למערערים רשות להתגונן. הערעור על כך נדחה. כדי להצליח בתביעה בעילה של השבת כסף בתור ממון ששולם ונתקבל עפ"י חוזה, על התובע להראות כי החוזה בא לקיצו "ואין נפקא מינה לגבי עילה זאת אם החוזה הופר וע"י מי הופר או אם לא הופר כלל". כאן לא טענו המערערים כי החוזה עודנו שריר וקיים אלא טענו שלא הם הפרו את החוזה אלא המשיבים הפרו. המערערים גם לא טענו כי לאחר הפרת החוזה ע"י הצד השני עשו מעשה או התנהגו בצורה כזאת שניתן ללמוד מהם כי עמדו על קיומו וביצועו של ההסכם. הם גם לא נקטו עמדה כלשהי כלפי הפרת החוזה ע"י המשיבים בתצהירים שהגישו לבקשת רשות להתגונן.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד רוזובסקי למערערים, עו"ד שפלמן למשיבים. 15.7.68).
ע.א. 71/68 - הרצל יעקובג'ין ואח' נגד מדינת ישראל.
*אחריות בתאונה שארעה בטיול של בית ספר בטיול כתות בצפת בשטח המצודה קבלו התלמידים הוראה שלא לפרוש מהקבוצה. המערער - בהיותו בגיל 12 - בניגוד להוראות המדריך פרש מהקבוצה, עבר עם כמה ילדים לגבעה מסוכנת בגן, נפל, התגלגל ונחבל. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הילד לפיצויים והערעור על כך נדחה. גם אם המקום מסוכן, הרי אין חולק שהתלמידים הוזהרו שלא לפרוש מן הקבוצה. הליווי שניתן לטיול היה מספיק, השטח כולו אינו נוף פראי אלא חלק מגן-ציבורי ואין לדרוש פיקוח חמור על תלמידים בגיל כזה שימנע פרישת תלמידים בכל עת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ירון ידין למערערים, עו"ד נתן למשיבה. 26.6.68).
ע.א. 225/68 - דוד אמסלם ויהושע עזיז נגד היועהמ"ש.
*חומרת העונש (החזקת סמים) המערער הראשון נמצא אשם בהחזקת 5 סוליות חשיש, והמערער השני נמצא אשם בסיוע לעבירתו של הראשון. המערער הראשון נדון ל-18 חדשי מאסר בפועל ו-18 חדשי מאסר על-תנאי, והמערער השני נדון ל-6 חדשי מאסר בפועל ו-12 חדשי מאסר על-תנאי. ערעורם של השניים על חומרת העונש נדחה. ערעורו של אמסלם על ההרשעה נדחה אף הוא. העובדה שאדם בוחר להודות באשמה לאחר ישיבה של כמה ימים בכלא, זו כשלעצמה אינה מוכיחה דבר העשוי לפסול את ההודאה.
(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד אסטרייכר למערער 1, עו"ד וולינסקי למשיב. 2.7.68).
ע.א. 264/68 - פלוני ופלונית נגד היועהמ"ש לממשלה.
*שינוי שם משפחתה של הבת לאחר גירושי ההורים המערערים התגרשו לאחר שנולדה להם בת, והאם התחתנה עם אחר. הילדה שהיא בת 6 יודעת כי היא בתו של האב - המערער הראשון - והיא שומרת אתו על קשר הדוק. עתה מבקשים המערערים, שני ההורים, כי הבת תשא גם את שם המשפחה החדש של האם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה משני טעמים: אין זה לטובת הילדה שתשא את שם משפחתה של אמה שמא תשתמש בסופו של דבר רק בשם זה; יש בשינוי המבוקש כדי להטעות את הציבור. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי שעה ששני ההורים מאוחדים בדעתם שהשינוי המבוקש הוא לטובת בתם ואין כנגד עיניהם אלא הדאגה לשלום הקטינה, אין להמיר את שיקולם בשיקולים של השופט. אין זה מקרה שעל השופט לשמש כ"אבי יתומים" שכן לילדה זו הורים מסורים היודעים מה טובתה דורשת. באשר לנימוק השני - הרי אין כאן כל סכנה של הטעיית הציבור שכן צירוף שני שמות המשפחה יגלה את מצבה של הקטינה לכל מי שמעוניין לדעתו לאשורו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עורכי-הדין עליאש וורדי למערערים, עו"ד ברנזון למשיב. 18.6.68).
ע.א. 108/68 - שלום כהן נגד ציון שאה ואח'.
*הוכחת ביצוע עיסקה והפרת הסכם המשיב שלם למערער סכום כסף על חשבון מחיר חנות שהסכים לקנות. לאחר התשלום הלכו לעו"ד לחתום על חוזה, אך בהיות חילוקי דעות בפרטי ההסכם שהוכן לא בוצעה העיסקה והמשיב תבע חזרה את סכומי הכסף ששלם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא נקשר הסכם בין הצדדים ומכיון שכך, חייב את המערער להחזיר את הכסף למשיב והערעור נדחה. ביהמ"ש העליון הוסיף כי אילו נקשר ההסכם והקונה היה מפר אותו, הרי זכאי היה לקבל חזרה את הכסף רק בהתמלא שני תנאים: החוזה אינו קובע מה יהא גורל הכסף ששילם; המוכר בוחר לשים קץ לחוזה בעקבות ההפרה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - השופט מני. 26.6.68).
ע.א. 154/68 - דב אלון נגד מדינת ישראל ואח'.
*התלית רשיון נהיגה מנהל משרד הרישוי התלה למערער את רשיון הנהיגה שלו, ומשלא הסכים למסור את הרשיון פנה מנהל הרישוי לביהמ"ש וזה ציוה לערוך חיפוש אצל המערער ולהחרים את רשיון הנהיגה. המערער טען כי ההתליה נעשתה בזדון וללא הצדקה ולכן תבע פיצויים על הזמן שבו לא נהג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה כאן זדון אם כי היתה רשלנות מצד מנהל משרד הרישוי בהסתמכו על הסעיף שלפיו התלה את הרשיון. אעפ"כ דחה ביהמ"ש
את התביעה מן הטעם שהמערער המשיך לנהוג במשאיתו עד שהרשיון נלקח ממנו בתוקף צו ביהמ"ש, וצו הניתן ע"י רשות שיפוטית אפילו בטעות, אין בו עילת תביעה בנזיקין נגד מי שהניע את השופט שלא בזדון לתת את הצו. הערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. המערער בעצמו, עו"ד אלטס למשיבים. 9.7.68).
ע.א. 191/68 - סריגת חצור בע"מ ואח' נגד בנק קרדיט לישראל בע"מ
*הוצאות משפט נגד המערערים הוגשה תביעה על סך 100 אלף ל"י שבוטלה לאחר מכן והמערערים זכו להוצאות בסך 750 ל"י ובערעור הם תובעים הגדלת ההוצאות לסך 1200 ל"י בהתאם לתעריף המינימלי. בהליך בינים כאשר בוטל פסק הדין שיצא נגד המערערים מפני שלא הוזמנו נקבעו 1000 ל"י לפי התוצאות. עם ביטול התביעה ברור שהמערערים זכו גם באותן 1000 ל"י כי המשפט נסתיים לטובת המערערים. לאור פסיקת הסכום הקודם לטובת המערערים אין מקום לערעור על פסיקת ההוצאות בסוף המשפט. אם המערערים לא יודעים כיצד לגבות את סכומי ההוצאות מהמשיב המסרב לשלמם אין זו עילה לערעור על פסק הדין שבו עצמו אין כל דופי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד אור למערערים, עו"ד כדיר למשיב).
ע.א. 42/68 - משה יחזקאלי נגד נתנאל רביע ואח'.
*הוצאות משפט בערעור זה הביע ביהמ"ש את צערו על הגשת ערעורים שאין בהם כל שאלה משפטית הראויה לשמש נימוק ערעור. ביהמ"ש דלמטה קבע את כל העובדות והצביע על נימוקיו להאמין לעדים. הגשת ערעורים בענינים כגון אלה מכבידים על ביהמ"ש ומקשים עליו למלא תפקידו לבירור אותם הערעורים המעמידים שאלות של הלכה לפניו. על המערער הוטלו הוצאות משפט בסך 1500 ל"י.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר).
ע.א. 131/68 - יצחק קליין נגד מרסל מרי.
*התפטרות עקב הרעה בתנאי העבודה המשיבה עבדה אצל המערער במשך 13 שנה והיחסים בינה ובין מעבידה היו טובים. דה עקא שבשנה האחרונה נתקבל עובד לאותו מפעל אשר דבר למשיבה בניבול פה, הציק לה והעליב אותה בצורה גסה ומשפילה. כתוצאה מכך נאלצה להתפטר, הגישה תביעת פיצויים וזכתה בתביעתה, והערעור על כך נדחה. עובדת סבירה אינה חייבת לסבול יחס כזה מצד עובד אחר. אין ספק שכתוצאה מהתנהגותו של אותו עובד נוצרו נסיבות אשר הצדיקו את המשיבה להתפטר ושהפכו את התפטרותה לפיטורין המחייבים בתשלום פיצויים לפי חוק פיצויי פיטורין. אמנם לא המערער עצמו התנהג בגסות כלפי המשיבה, אך אין נפקה מינא בכך ודי שהמעביד ידע על המצוקה של המשיבה ולא נקט את האמצעי המתאים למנוע זאת.
נכון שהמשיבה לא נתנה למערער הודעה מוקדמת כדרוש במקרה של התפטרות, אך אם התפטרותה לפיטורין דמיא, אין להחיל עליה כללים היפים למקרה של התפטרות מרצון.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד עמיר למערער, עו"ד מאירוב למשיבה. 24.6.68).