בג"צ 50/68 - אורי זהר... בע"מ נגד עירית תל אביב
*קביעת היטלים שלא בחוק עזר.(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
העובדות:
העיריה הוסמכה בפקודת העיריות לגבות היטלים לפי חוקי עזר שתיקנו בהתאם להוראות הפקודה. העיריה הטילה היטלי שעשועים בחוק עזר והבחינה בין תיאטרונים ושעשועים שונים. התעוררהשאלה אם הצגה שמציגה העותרת נכנסת למסגרת ההצגות של תיאטרונים עבריים שההיטל הוא נמוך או לאו. לאחר שהתעוררה שאלה זו והוצא צע"ת עמדה העיריה וקיבלה החלטה - לא בצורת חוק עזר וללא פרסום ברשומות - שלפיה צריכה העותרת לשלם את ההיטל הגבוה. על כל הנ"ל העתירה לבג"צ.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין ספק שלפי לשון חוק העזר אין לגבות מההצגה שמוצגת ע"י העותרת אלא לפי ההיטל הנמוך. אין למתוח את משמעות החוק מעבר למה שהוא מורה במפורש כשמדובר בהטלת תשלומי חובה.
ב. הפיסקה בחוק העזר המסמיכה את העיריה לקבוע בהחלטה, ולא בחוק עזר, שעורים שונים להיטלי שעשועים מאלה הנקובים בחוק העזר, אינה חוקית שכן היא חורגת מלשון הפקודה הקובעת כי שעורי ההיטלים ייקבעו בחוק עזר. עושה הפקודה רצה כי כל היטל יפורסם בחוק עזר הבא לידיעת הצבור ע"י פרסום ברשומות וטעון לאישור שר הפנים ואין להניח כי רצה לתת למועצה כוח לשנות בהחלטה את שיעורי ההיטלים.
ג. ההחלטה בדבר שינוי בשעורי ההיטלים היא בת פועל תחיקתי באשר היא מופנית אל כל הגופים הנקובים בחוק העזר העוסקים בשעשועים ואל הקהל המבקר בשעשועים ועל כן גם אם ניתן להחליט בענין זה בלי שההחלטה תלבש צורה של חוק עזר, יש להביאה לידיעת הצבור על ידי פרסום ברשומות.
השופט כהן:
ההחלטה בחוק העזר להסמיך את העיריה להטיל היטלים "בשעור או בסכום אחר שייקבע" אינה חוקית ובלתי סבירה: אינה חוקית שכן את ההיטלים יש להטיל בהתאם לפקודה בחוק עזר ולא בהחלטת העיריה; ובלתי סבירה - שכן בו בזמן שהשעור הקבוע בחוק העזר גלוי וידוע מראש וחל על כל העורכים אותו שעשוע בשוויון גמור. הרי הסמכת מועצת העיריה לסטות מן השעור הקבוע מראש ולקבוע שעורים מיוחדים לשעשוע פלוני פותחת פתח להפליה פסולה שאין הדעת סובלתה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, כהן. עו"ד ארנון לעותרת, עו"ד מלבין למשיבה. 14.7.68).
ע.פ. 217/68 - יזראמקס בע"מ נגד מדינת ישראל
*סמכותה של עיריה לאסור פתיחת תחנת דלק בשבת.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, בנטל וקוארט) בע"פ 104/68 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברנזון והלוי נגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא זילברג).
העובדות:
המערערת הועמדה לדין בשל פתיחת תחנת דלק בשבת בניגוד לחוק העזר של עירית רמת גן. חוק העזר העירוני ניתן על יסוד סעיף 249(20) בפקודת העיריות המסמיך עיריות לטפל בפתיחת עסקים וסגירתם. סעיף זה מדבר בחנויות, בבתי מלאכה, בתי אוכל וכד' ואף שכותרתו היא "פתיחת עסקים וסגירתם" אין המונח "בית עסק" מוזכר בגוף הסעיף. המערער העלה נגד הרשעתו
מספר טענות: שחוק העזר כשהוא מונע פתיחת תחנות דלק בימי ובשעות המנוחה אין הוא סביר; שהמונח "חנות" אינו כולל תחנת דלק ולכן אין פקודת העיריות מסמיכה את העיריה לאסור בחוק עזר פתיחת תחנות דלק בשעות המנוחה; שאיסור פתיחת תחנת דלק בשבת הוא איסור דתי ואין עיריה יכולה לאסור מעשים מטעמים דתיים. בימ"ש השלום זיכה את המערער, ביהמ"ש המחוזי הרשיע אותו ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג (דעת מיעוט):
א. ענין סבירות חוק העזר לא הועלה בבימ"ש השלום ובביהמ"ש המחוזי ועל כן אין לדון בטענה בערעור דנא.
ב. הן המונח "עסק" והן המונה "חנות" שניהם חלים על מקום בו מבוצע מקח וממכר של סחורה או חפצים, וממילא כוללים גם את תחנת הדלק, בה נקנים ונמכרים חומרים כאלה בשביל המכוניות העוברות ושבות בדרכים.
ג. לטענה שחוק העזר נושא אופי דתי - כשמטרתה האקסקלוסיבית של הוראת חוק עזר איננה הוראת דת היא לא תיפסל בשל כך שתכנה עולה בד בבד עם עקרונות דתיים.
ד. מצוות הדת נחלקות ל"שמעיות" ו"שכליות". השמעיות הן אי רציונליות שאין להסבירן אלא שכך צוונו הבורא ואילו השכליות הן כאלה שהן צורך החברה ושאלמלא נצטוו עליהן בתורה צריך היה המחוקק החילוני לחוקק אותן.
איסור ניהול עסק בשבת משתייך לא לסקטור השמעי אלא לסקטור השכלי החברתי ומטרתו למנוע התשת כוחו של האדם ע"י עבודה ללא הפסק ובו אין מחוקק העזר מנוע מלחוקק חוקים שהוסמך להם בדרך כלל ע"י המחוקק הריבוני, והסדרת שעות פתיחתן וסגירתן של חנויות הוא ענין שנמסר בדרך כלל לסמכותו.
ה. העובדה שחוק העזר נחקק לאחר השתדלות רב במקום אינה פוסלת את החוק שכן חיטוט וביקור במניעי החוק היא "פסיכואנליזה של המחוקק" שהיא פסולה.
השופט ברנזון (דעת הרוב):
א. כל נסיון מצד מתקין התקנות בחוק העזר להרחיב את תחומי סמכותו על עסקים שאינם מפורשים בלשון הפקודה חייב להיכשל. על מועצת העיריה להישאר בד' אמותיו של החוק. המונח היחידי שלתוכו ניתן להכליל תחנת דלק הוא "חנות" המוזכר בחוק והשאלה היא אם אמנם נכנסת תחנת דלק למונח "חנות". לפי לשון דיבור הבריות - וזה צריך להיות הקו המנחה כאן - איש לא יקרא לתחנת דלק "חנות".
ב. אשר לטענה שחוק העזר הוא בעל מגמה דתית ולכן יש לפסלו - אמנם פרוש עליו הגורם הדתי מתחילתו ועד סופו, אולם זה אינו פוסל את חוק העזר במידה שהוא בגדר הסמכות החוקית של העיריה, אם המטרה העיקרית אותה ביקשו להשיג אינה מטרה דתית.
ג. לענין טענת חוסר הסבירות - אכן חוק העזר במידה והוא בא לצוות על סגירה טוטלית של תחנות דלק בימי המנוחה ובכל יום בשעות המנוחה הרי הוא בלתי סביר. השימוש ברכב פרטי הולך ונעשה יותר ויותר חיוני לקיום הכלכלה והמשק ומניעת השגת דלק בימי המנוחה ובשעות המנוחה היא בלתי סבירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד רסלר למערערת, עו"ד וולינסקי למשיבה. 20.8.68).
ע.פ. 329/68 - מדינת ישראל נגד יחזקאל כדורי.
*שיקול דעת ביהמ"ש בבקשה לתקן כתב אישום.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בת.פ. 927/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב הועמד לדין בשל אי התייצבות לשירות בטחון כשבכתב האישום נאמר שהמשיב עלה לישראל בשנת 1952 ונקרא להתייצב ביום 25.9.52 לפי צו מיום 18.9.52 ולא עשה כן. המשיב - לאחר קריאת כתב האישום - הודה כי עלה ב-1952, הודה שלא התייצב ב-25.9.52 אך לא הודה כי נקרא להתייצבות בציינו כי זו תהיה טענה משפטית. התביעה הסתפקה בהבאת עד שהציג את הודעת המשיב במשטרה שלפיה לא קבל הודעה בדבר חובתו להתייצב. לאחר מכן הודיע ב"כ התביעה שסיים את פרשת הוכחותיו ואז טען המשיב כי הוא לא צריך להשיב על האשמה בכלל. טעמו היה שבכתב האישום צויין כי עלה בשנת 1952 ולא צויין באיזה חודש ולכן מן הדין להניח לטובתו שתאריךעלייתו חל אחרי 25.9.52 שהוא התאריך שבו חוייב להתייצב לפי הצו הנ"ל. בתגובה לטענה הזאת בקשה התביעה דחייה כדי שהיא תוכל להצביע על צו אחר המטיל חובת התייצבות על אדם מסוגו של המשיב. הדחייה ניתנה, ומשנפתח המשפט במועד החדש לא הצביעה התביעה על צו אחר אלא בקשה לתקן את כתב האישום שבו יצויין שהמשיב עלה ארצה באפריל 1951 וכן בקשה רשות להציג עדות נוספת בדבר תאריך העליה. ביהמ"ש דחה את בקשת התביעה בציינו כי למרות שלפי תקנות סדר הדין רשאי הוא לתקן את כתב האישום, הרי אין הוא מוכן להשתמש בשיקול דעתו זה במקרה הנוכחי. לכן זיכה את הנאשם מהאשמה שיוחסה לו. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. צדק השופט בדחותו את בקשת התביעה לתקן את כתב האישום. ענין זה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש בערכאה הראשונה ובענייננו אין יסוד להתערב בשיקול דעתו של השופט בסרבו לבקשת התיקון. המבחן לפיו חייב ביהמ"ש להדריך את עצמו בבקשת תיקון הוא שאם גם אחרי התיקון ולמרות התיקון יישארו ההליכים פגומים מחמת חוסר הוכחה, כי אז לא יורשה התיקון. במקרה דנא הרשאת התיקון לא היתה מועילה לתביעה שכן היא היתה צריכה להביא ראיה לגבי התאריך שבקשה להכניס לכתב האישום בו בזמן שהדיון הגיע לשלב שבו כבר סיימה הקטיגוריה את פרשת הוכחותיה.
ב. לאחר שהתביעה סיימה את הוכחותיה והמשיב טען שהחומר העובדתי מחייב את המסקנה שלא הוכח האישום, היה מן הדין לזכות את המשיב כבר בשלב זה. ביהמ"ש הסכים לדחיה אך ורק כדי שהתביעה תוכל להצביע על צו אחר המטיל חובת התייצבות על המשיב. על כן כאשר במועד החדש לא הצביע התובע על צו אחר, היתה בכך משום פגיעה יתירה בהליכי המשפט אם בשלב זה היה ביהמ"ש מרשה את התיקון, דורש מהמשיב להשיב על הפרט המתוקן ומאפשר הבאת ראיות נוספות של התביעה. לא לשם כך ניתנה הדחיה בישיבה הראשונה.
ג. אין לקבל את טענת התביעה כי טענת המשיב היא טענה מקדמית שצריך היה לטעון אותה לאחר הקראת כתב האישום ואז היה ביהמ"ש מרשה לתקן את כתב האישום אילו נתקבלה הטענה המקדמית. בסעיף 135 לחוק סדר הדין הפלילי מצויינות הטענות המקדמיות לפי סעיף 133 שאין לטעון אותן אלא ברשות ביהמ"ש אם לא נטענו אחרי הקראת כתב האישום. טענה מקדמית כי "העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה" אינה נכללת בין טענות אלה ואין זו טענה שאין לטעון אותה שלא בשלב ההתחלתי של המשפט אלא ברשות ביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד לרר למשיב. 15.8.68).
ע.א. 549/67 - מרדכי אבירם נגד רפאל עמיאל
*מתן רשות להתגונן בתביעה על יסוד המחאות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשם ולך) בת.א. 2141/67 (המ' 4705/67) - הערעור נדחה)
העובדות:
בעלי הדין היו שותפים ולאחר שהסתכסכו הלכו לבוררות התפשרו והפשרה קיבלה תוקף של פס"ד. התובע (המשיב) פרש מהשותפות והנתבע (המערער) קיבל את כל רכושה והתחייב לשלם לתובע 6000 ל"י. להבטחת התשלום נתן הנתבע לתובע שיקים ולאחר מכן לא כיבד אותם. הוגשה נגדו תביעה בסדר דין מקוצר וזה ביקש רשות להתגונן בטענות: כי על התובע היה להסדיר ענינים חשובים הקשורים בהעברת העסק לנתבע ולא עשה כן; כי התובע אמר לו שהאקטיב של השותפות הוא 40 אלף ל"י ולמעשה האקטיב לא היה אלא 20 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי לא נתן רשות להתגונן ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. דחיית הטענה הראשונה של הנתבע מן הטעם שטענת אי הסדרת עניני העברת העסק היא מעורפלת ובלתי ברורה לחלוטין - אין להסכים לה. בשלב המוקדם של מתן רשות להתגונן אין ההגנה מחוייבת להיות "ברורה לחלוטין". די לה שתהא ניתנת לבירור ולהסברה במהלך הדיון העתיד.
ב. מאידך הודה הנתבע שקיבל לידיו את הפירמה, כך שניתנה תמורה עבור השיקים. טענת הנתבע יכולה להיות שיש כשלון חלקי של התמורה וטענה כזו אינה מהוה טענת הגנה, אלא אפשר להביאה כיסוד לתביעה נגדית של תשלומי נזק בשל הפרת חוזה. (כאן בארץ יש יוצא אחד מן הכלל הזה והוא כאשר ענין הכשלון החלקי הוא סכום קצוב שאפשר לוודאו ע"י פעולה חשבונית).
ג. הטענה האחרת של הנתבע כי האקטיב היה שונה מכפי שהוצג ע"י התובע אינה טענה נגד התביעה על פי השיקים. יכול היה הנתבע לבקש את ביטול ההסכם או יכול הוא לתבוע דמי נזיקין אך אין אלו טענות כלפי תביעה המסתמכת על שיקים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר. 20.8.68)
ע.א. 137/68 - הלי גרטלר נגד יצחק אורז'ל ואח'
*תביעת חלוקה בנכס משותף * עקיפת תביעה של זכות קדימה.
העובדות:
בעלי הדין הם בעלים משותפים בחלקת אדמה ועליה בית. המערערת מכרה חלקה לחברה פלונית ומסרה יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד שוב והסמיכתו לעשות הכל כדי להעביר את חלקה לקונה. כדי למנוע טענת המשיבים לזכות קדימה מיד עם רישום המכירה על שם הקונה בלשכת רישום הקרקעות נמנע עו"ד שוב מלבצע את הרישום. תחת זאת הגיש בשם המערערת בקשה לחלוקת הנכס ומאחר שהנכס אינו ניתן לחלוקה ביקש שתופסק הבעלות המשותפת על ידי מכירה פומבית. בקשת המערערת נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. עו"ד שוב רשאי היה להימנע מרישום הבעלות כשלנגד עיניו המטרה להימנע מתביעת זכות קדימה ע"י המשיבים.
ב. הזכות לתבוע חלוקת הנכס שמורה לבעלים על פי דין ולא לבעלים שביושר ועל כן בדין נתבעה החלוקה ע"י המערערת ולא ע"י הקונה שעדיין לא נרשם הנכס על שמה. נגד בעלים שביושר התובע חלוקה יכולים השותפים לענות לאו בעל דברים דידי את.
ג. כאשר בימ"ש השלום סבר שהבעלים שביושר הם התובעים הנכונים בתביעת חלוקה צריך היה להיעתר לבקשת ב"כ המערערת ולאפשר לו לצרף את הקונה כצד נוסף למשפט בתור תובע "שנוכחותו דרושה" לפי תקנות סדר הדין האזרחי.
ד. ביהמ"ש המחוזי היה מאוחד בדעתו שיפוי הכח שבידי עו"ד שוב אינו מסמיך אותו לתבוע חלוקה ולכן דחה את התביעה. הטענה שאין כח כזה ביפוי הכח לא נטענה בבימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי לא צריך היה להיזקק לטענה זו שכן זו היא ממין הטענות שבימ"ש לערעורים אינו נזקק להן אם לא נטענה בהזדמנות הראשונה. (אך גם לגופם של דברים יש ביפוי הכח כדי להסמיך את מיופה הכח לתבוע גם חלוקה בביהמ"ש. אין הצדקה לקרוא יפוי כח שבא בבחינת כלל ופרט, כאילו אין בכלל אלא מה שבפרט).
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. עו"ד גב' שולמן למערערת, עוה"ד סלונים וזלצמן למשיבים. 20.8.68). ע.א. 111+115/68 - "לפידות"... בע"מ ואח' נגד לאה שליסר ואח'
*תביעת נזיקין בגין רשלנות *אחריותו של מעביד בהספקת כלי עבודה בטוחים לעובדיו.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופטת שמיר) בת.א. 355/65 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
העובדות:
המנוח משה שליסר עבד אצל המערערת כנהג ונהרג בתאונה לאחר שאיבד את השליטה על ההגה. התאונה נגרמה בשל שבר באוזן האחורית של הקפיץ הקדמי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השבר לא נתחדש בשעת הנהיגה אלא שמצב התותב והפין של האוזן לא היה תקין והיה טעון החלפה. אילו הוחלף התותב קודם לכן היו מגלים את הפגם גם באוזן של הקפיץ והשאלה השנויה במחלוקת היא אם חייבת היתה המערערת להחליף את התותב לפני מסירת המכונית למנוח או שמא לא היתה רשלנות בכך שהתותב לא הוחלף. עוד טוענת המערערת כי המכונית עברה בדיקות לפני התאונה והפגם לא נתגלה ואין כל וודאות שהחלפת התותב כן היתה מביאה לגילוי הפגם. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום כ-40 אלף ל"י ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. משנקבע כי המכונית היתה צריכה להחלפת תותב והתותב לא הוחלף, הרי כל הבדיקות האחרות נעשות בלתי רלבנטיות, ואין צורך לקבוע אם בעת עריכת אותן בדיקות כבר היה הפגם ואם היה באי גילוי הפגם תוך כדי בדיקות אלה משום רשלנות.
ב. באשר לאפשרות שמא גם החלפת התותב לא היתה מביאה לידי גילוי הפגם - אין צורך לקבוע באופן חיובי שהפגם היה מוכרח להתגלות. די בקביעה שאילו נעשתה ההחלפה, יתכן והיה מתגלה הפגם.
ג. אפילו נניח כי אי החלפת התותב כשלעצמה לא היה בה משום רשלנות, עדיין העובדה קיימת שהמערערת נתנה בידי המנוח, העובד שלה, כלי עבודה מסוכן ובלתי תקין. אכן חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו אינה מוחלטת כאילו מבטח המעביד את העובד מכל סיכון של תאונת עבודה ואולם על המעביד מוטלת חובה לספק לעובדיו שיטת עבודה בטוחה וכלי עבודה בטוחים והבטיחות צריכה להיות בטיחות סבירה. לענין זה אין נפקא מינה אם רואים חובה זו כאילו נובעת מחוזה העבודה בין המעביד לעובד ע"י שקוראים לחוזה העבודה תנאי מכללא, או אם רואים חובה זו כמבססת עילת תביעה בשל התרשלות על פי פקודת הנזיקין. בין כה וכה מחייבים היחסים שבין המעביד
לעובדו, מטבע ברייתם מידה גבוהה ביותר של זהירות ודאגה. מעביד שאינו דואג לשיטת עבודה בטוחה ולכלי עבודה בטוחים ועל ידי כך מסכן את עובדיו עושה זאת על סיכונו שלו.
ד. השאלה היחידה העשויה להתעורר היא שאלת הסבירות, האמנם סביר הוא להטיל על מעביד אחריות אף בשל תקלות ופגמים שלא היו ידועים לו ושנעלמו ממנו לא בשל רשלנותו, התשובה היא שכל מקרה ומקרה תלוי בנסיבותיו. במקרה דנא סביר הוא שבעל משק מכוניות גדול יחוייב בעריכת בדיקות יסודיות ותכופות כאלה שחיי אדם לא יוכלו לעמוד בסכנה עקב מצבם הבלתי תקין של כלי רכב אלה. אין הוא יוצא ידי חובתו זו על ידי שום אמצעי אחר זולת התקנתם של כלי רכב שלא יהא משום סכנה בשימושם. לזאת לא ייקרא "אחריות מוחלטת" שהרי לא ישא מעביד בכל אחריות לתאונה שקרתה כשהמכונית שנמסרה לעובד היתה במצב תקין.
ה. צדק ביהמ"ש המחוזי כשלא ניכה מסכום החיוב שני סכומים ששולמו למשיבים לאחר מות המנוח: היינו סכום ששולם ע"י מבטחים וסכום ששולם ע"י המערערת כמתנה או תשלום חסד. באשר לסכום של מבטחים הרי זה דמי ביטוח שאין לנכותם והסכום השני מהווה מתנה והמערערת לא חזרה בה ולא ביטלה את המתנה כדין.
ו. ביהמ"ש המחוזי ניכה 10 אחוז מתוך כעשרת אלפים ל"י שפסק לאלמנה וזאת לרגל סיכוייה להינשא. כאן יש לקבל את הערעור של האלמנה שכן הגיע הזמן לבטל אחת ולתמיד את העילה הזאת של הפחתת נזקן של אלמנות לרגל סיכוייהן להינשא שנית.
ז. אשר לטענת המשיבים כי נפסק להם סכום נמוך מהתעריף המינימלי כשכ"ט עו"ד - הרי זה ענין לשיקול דעת השופט הדן בענין ואין כאן עילה מספקת להתערב בכך.
הנשיא אגרנט - מסכים ומוסיף:
א. בשאלת האחריות לתאונה ניתן לחזק את אחריותה של המערערת מכח הדוקטרינה של "דברים מסוכנים" שכן מכונית שייכת לקטגוריה זו, ונתקיים גם הסייג שהיתה "מסירה" של הדבר המסוכן לעובד לצורך מילוי תפקידו. מכיון שהמכונית היא דבר מסוכן הרי נובעות שתי מסקנות מכך: ראשית - חובת הזהירות של המעביד לתקינות המכונית הינה בדרגה גבוהה; ושנית - שנטל השכנוע לענין מילוי חובת הזהירות היה מוטל על המערערת וזו לא עמדה בנטל השכנוע.
ב. אין זה חשוב שלא התותב הפגום גרם במישרין לתאונה. החשוב הוא כי בשל אי החלפת התותב במועד יצרה המערערת את הסיכון של אי גילוי השבר שנתהווה בקפיץ ומכאן שהתוצאה המזיקה שקרתה היתה בתחום הסיכון שיצרה המעבידה עקב התנהגותה הרשלנית.
ג, אשר לענין הפחתת התשלום לאלמנה בגין השיקול של נישואיה מחדש - ביהמ"ש ייטיב לעשות אם יסיח דעתו מן השיקול האמור ויתעלם ממנו כליל.
השופט קיסטר:
הנישואין השניים של האלמנה משפיעים על קביעת דמי הנזק של האלמנה ויש להתחשב בסיכויי הנישואין. אך במקרה דנא אין יסוד לאמור כי תנשא בכלל או בזמן קרוב ולכן מסכים לקבל את הערעור בנקודה זו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, קיסטר. עו"ד רימל למערערת, עוה"ד עצמון ודיין למשיבים. 27.8.68).
ע.א. 335/67 - חברת הכשרת היישוב בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'.
*סבירותו של נימוק התנגדות להעברת חכירה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 404/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
בשנת 1934 חכרה המערערת מהנציב העליון שטח של אלפיים דונם בתחומי העיר חיפה. האדמה מצויה בתוך שמורת טבע, ובחוזה נאמר כי ברצון המערערת לפתח את האדמה לצרכי בניה. בהתאם לחוזה יעבור כל הבנוי על הקרקע בתום תקופת החכירה של 99 שנה למדינה המחכירה ללא תשלום פיצויים. לפי חוזה החכירה אין המערערת רשאית להעביר את החכירה לזולתה אלא בהסכמת המדינה בכתב, ובלבד שהמדינה לא תמנע הסכמה זו מאת המערערת "באורח בלתי סביר". עתה מבקשת המערערת להעביר בחכירה לעירית חיפה ולחברת שיכון שטח של כ-350 דונם וכמסתבר יהפכו אלה את המקום לשטח בניה. המדינה התנגדה להעברת החכירה וטעמה כי "הקרקע הנ"ל דרושה לממשלה לתועלת הציבור". המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי ובקשה לצוות על המדינה להרשות את העברת החכירה, אך בקשתה נדחתה מן הטעם שהמדינה רשאית לבטל את החוזה באשר צרכי המדינה החיוניים גוברים על קדושת החוזים. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. הנימוק שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי אינו יכול לעמוד. המדינה לא הצהירה על הסתלקותה מן החוזה אלא על סירובה להרשות העברת חלק מן המוחכר לאחרים. אם נניח שהמדינה היתה רשאית להסתלק מן החוזה בגלל צרכים חיוניים שלה, הרי היא לא נסתה ללכת בדרך זו, ואילו נסתה - היה עליה להוכיח קיום צרכים חיוניים כאלה והוכחה כזו לא באה מצידה, לכל הדעות.
ב. הטעם לסירוב שניתן ע"י המדינה סתמי ביותר ואין אנו יודעים מהי "תועלת הציבור" שעליה מדבר המינהל. מטעמו של המינהל משתמע שהקרקע דרושה לתועלת הציבור מיד או בעתיד הקרוב ולפיכך התנגדות המינהל איננה להעברת הקרקע אלא לעצם קיום חוזה החכירה בכלל, או רק לגבי השטח המועבר, כי כל עוד קיים החוזה ממילא אי אפשר להשתמש בקרקע לתועלת הציבור. מכאן שבאמצעות סירוב זה מקווה המינהל לשים קץ לחכירה. אך מגמה זו אין בכוחה לספק למינהל טעם לגיטימי או סביר למניעת ההעברה של השטח הנדון.
ג. אין כל סבירות בכך שבמקום לעמוד על סיום החוזה במישרין ובצורה גלויה כמפורש בחוזה במקרה של צורך לתועלת הציבור יורשה למדינה להשיג אותה מטרה בעקיפין. הימנעות המדינה מללכת בדרך הפשוטה נותנת מקום לחשוב שאין ממש בכל הנימוק שניתן.
ד. צודקים המשיבים כי על המערערת ולא עליהם להוכיח שסירוב המשיבים אינו סביר, אך כאמור הצליחה המערערת להוכיח זאת.
ה. בערעור הצביעו המשיבים על טעם אחר להתנגדותם להעברת החכירה אך מכיון שעומדת להכרעה השאלה אם הנימוק שניתן ע"י המינהל סביר, אין המשיבים יכולים עתה לחרוג מן המסגרת שהציבו לעצמם ולנמק את הסירוב בטעם שונה לחלוטין.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. עו"ד שרף למערערת, עו"ד גב' אלבק למשיבים. 15.8.68).
ע.א. 128/68 - חנה ודוד כהן נגד אהרון רוזנקרנץ.
* המשיב שכר מאת המערערים תחנת דלק וזו נמצאת בקרבת ביתם של המערערים. המשיב בקש לעשות שינויים במתקני התחנה ומשלא נאותו המערערים לתת לו את הסכמתם לצורך קבלת רשיון מרשויות התכנון, פנה לביה"ד לשכירות לקבלת הרשות. ביה"ד לשכירות דן בשאלת מתן הרשות לפי חוק הגנת הדייר ונתן רשות חלקית, אך ביהמ"ש המחוזי קבל את ערעור המשיב ונתן את הרשות המלאה בהסתמכו על נוסח החוזה שלפיו רשאי השוכר להקים על השטח משאבות נוספות ש7 דלק וכן לעשות כל הסידורים הנוספים הדרושים להנהלת העסק. הערעור על החלטה זו נדחה. לא נתקבלה גם טענת המערערים שהדבר יהווה מטרד לגביהם שכן המערערים ידעו היטב את כל הנתונים הנובעים מכך שיגורו בשכנות לתחנה ומסעיפי חוזה השכירות עולה שהתירו למשיב להשתמש במקום ללא הגבלה. אפילו היה בהרחבת התחנה משום הטרדה או הרגזה של בעל-הבית היכול לשמש טעם סביר להצדקת סירובו של בעל-הבית להרשות את התיקון - במקרה דנא ויתר בעל-הבית על זכותו זו בחוזה השכירות.
(בפני השופטים: ברנזון, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד דנאי למערערים, עו"ד ליבליך למשיב. 20.8.68).
ע.א. 609/67 - זאב גלנץ נגד בש-רבסקי שותפות רשומה.
* בערעור זה הועלתה בין היתר טענה כי מכיון שחברה חוייבה בביהמ"ש בתשלום לפי שטרות אין לחייב גם את המערער בתשלום עבור שטרות שהוא חתם עליהם כערבות נוספת לחבותה של החברה. הטענה נדחתה שכן השגת פסק דין נגד החייב העיקרי אינו משחרר את הערב מהתחייבותו כל עוד לא פרע החייב העיקרי את הסכום שלגביו ניתן פסק הדין.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט מני. עו"ד גנור למערער, עו"ד רובין למשיב. 27.6.68).
ע.פ. 252/68 - אלי עמר נגד מדינת ישראל.
* המערער הורשע בארבעה מעשי רצח ובנסיון לרצח ונידון למאסר-עולם ולמאסר חופף של 10 שנים. פרקליטו מבקש לבטל את ההרשעה ולתת צו אשפוז בטענה שהמערער לא היה מסוגל לעמוד לדין. הערעור נדחה בהסתמך על עדויות של רופאי בית-החולים לחולי-נפש המבוססות על דו"ח מפורט בנוגע להתנהגות המערער בימי אשפוזו ושלפיהן אינו סובל ממחלת-נפש (פסיכוזה) אלא מהפרעה נפשית (נברוזה) ואשר לדעת הרופאים יכול היה המערער במצב זה לעמוד לדין, לעקוב אחרי המשפט וליטול חלק בהליכיו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, הלוי. החלטה - השופט הלוי. עו"ד בן-ישראל למערער, עו"ד בך למשיבה).
ד.נ. 7/68 - קונסטרקשון וכו' ואח' נגד מפעלי ים-המלח.
* העותרות מבקשות לקיים דיון נוסף בהחלטת ביהמ"ש העליון בע.א. 71/68 שלפיה מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש הענין של מינוי בורר לפי סעיף 7(ב) לפקודת הבוררות והוא רשאי שלא להיעתר לבקשה למינוי בורר. טענת העותרים היא שאם קיימים הנתונים האמורים בסעיף 7 לפקודה, אין לביהמ"ש שיקול דעת ומחובתו להיעתר לבקשת המינוי. הבקשה לקיים דיון נוסף נדחתה שכן אין סיכוי לערער את ההחלטה הנ"ל של ביהמ"ש. ההלכה הקובעת שכל אחת מסמכויות המינוי הנזכרות בסעיפים 6 ו-7 לפקודת הבוררות מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, נפסקה באופן עקבי וללא ערעור החל מימי המנדט ועד לזמן האחרון וטעמה של ההלכה שלא קיים כל הגיון להבדיל בענין זה בין הסמכויות לפי סעיפים 6 ו-7 לבין סמכות העיכוב של משפט הנזכרת בסעיף 5.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ליפשיץ לעותרות, עו"ד לוין למשיבה. 4.8.68).
בר"ע 93/68 - יהודה יעקב פלורנטין נגד יהודה מאיר פלורנטין ואח'.
* המשיבים השיגו צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המבקש בטענה שהוא עומד לעזוב את הארץ לצמיתות. בקשתו לבטל את הצו נדחתה, ועל כך הוא רוצה לערער. בקשתו זו נדחתה. אילו היתה רק עדות המשיבים שהגיעו לאזנם שמועות על דבר רצונו של המערער לעזוב את הארץ, ייתכן שהצדק היה עם המערער שאין בכך הוכחה כלשהי לכאורה שהוא עומד לעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, אולם לעדות המשיבים היו בפני הרשם ראיות נוספות (הרושם שעשה המבקש בעדותו, העובדה ששני בניו ירדו מישראל), שמשקלן המצטבר ביחד הצדיקו עיכוב יציאתו.
(בפני: השופט כהן. 28.6.68).
בר"ע 109/68 - מיכאל רייך ואח' נגד משה המר.
* המבקשים הינם נתבעים בתובענה שהגיש המבקש בת"א. הם יושבים בגרמניה, וביהמ"ש הסכים שעדויותיהם יישמעו בגרמניה אך הטיל עליהם להפקיד סכום מסויים על-מנת לאפשר לתובע למנות לו עו"ד בגרמניה שיהיה נוכח בזמן העדות ויוכל לחקור את המשיבים. הם לא הפקידו את הסכום ועתה הם טוענים שלא היה צורך בכך מכיון שהוסכם בין בעלי-הדין שהעדויות ייגבו באמצעות שאלונים, ולפיכך הם מבקשים שיתקבלו עדויותיהם שניתנו בכתב. דרישתם נדחתה שכן אם רצו להשתחרר מחובת הפקדת הפקדון היו צריכים להשיג הסכמה בכתב. אין כל ערך לעדויות שניגבו מאת המבקשים בגרמניה כבר מן הסיבה שב"כ המשיב לא הוזמן ולא היתה לו הזדמנות לחקור את המשיבים חקירת שתי-וערב.
אשר לטענת המערערים שאינם יכולים להופיע בארץ באשר יש להם נושים העשויים להשתמש בהזדמנות ביקורם זה כדי לממש את תביעותיהם נגדם - בטענה כזו אין בעל-דין יכול להישמע.
(בפני: השופט ח. כהן. 19.7.68).
בר"ע 97/68 - א.פ. לוי ברגים בע"מ נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'.
* כונס הנכסים הרשמי בקש מביהמ"ש לאשר מינוי מפרקים שנבחרו באסיפת נושים. ביהמ"ש לא בחר במפרקים שהוצעו לו אלא בחר במפרקים אחרים שהוצעו בשעת הישיבה ע"י ב"כ נושים שסכום תביעותיהם עולה בהרבה על סכום התביעות של הנושים שבחרו באסיפתם את המפרקים האחרים. הערעור על כך נדחה. אין ביהמ"ש היושב בפירוק חברות חייב למנות את המפרקים שנבחרו באסיפת הנושים והוא כשישנה "סיבה טובה" שלא למנותם. לכאורה הצעתם של נושים בעלי תביעות גדולות בהרבה מתביעותיהם של אלה שבחרו במפרקים האחרים מהווה סיבה טובה, כאמור, ובטענות המבקשת לא היתה כל עילה לפסול סיבה זו.
(בפני: השופט כהן. 23.6.68).
המ' 356/68 - א. לוין אפשטיין בע"מ נגד עטיה לינינקר.
* ב"כ המבקשת טוען כי הפרוטקול של ביהמ"ש המחוזי שעל החלטתו הוגש ערעור אינו משקף בדייקנות את מהלך הענינים. לטענתו ביקש את השופט לרשום את מהלך הדברים בדייקנות וזה גער בו על כך. לפיכך הוא רואה עצמו פטור מלפנות בבקשה לביהמ"ש קמא בבקשה לתיקון הפרוטקול והוא מבקש מביהמ"ש העליון לתקנו על יסוד תצהיר שהגיש. בקשתו נדחתה. תקנה 189 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בקשה לתיקון פרוטקול תוגש לביהמ"ש שרשם את הפרוטקול. הלכה פסוקה היא שאין לשעות לבקשת תיקון פרוטקול שהוגשה לביהמ"ש לערעורים ואשר לא הוגשה לשופט בדרגה הראשונה.
אין בנסיבות שהועלו ע"י הפרקליט כדי להצדיק סטיה מהחובה הנ"ל. יתירה מזו, בבקשה הועלה לא רק פסול בהליכים בביהמ"ש קמא אלא מובעת תרעומת על התנהגות השופט, וברור שיש לתת לשופט להגיב על התקפה אישית מעין זו.
(בפני: השופט ויתקון. 18.6.68).
ע.פ. 297/68 - נפתלי רוזנברג נגד מדינת ישראל.
* המערער נדון ל-4 שנות מאסר בשל שורה של 60 עבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי, וזאת לאחר הרשעות קודמות. הערעור נדחה על אף הטענות השונות שנטענו כנסיבות מקילות. ייתכן שביהמ"ש היה מקל בענשו אילו ישב בערכאה ראשונה, ואולם כדי לקבל את הערעור יש להווכח שהובאו בחשבון שיקולים שאינם נוגעים לענין או שלא הובאו בחשבון שיקולים הנוגעים לענין, או שהעונש הוא בלתי סביר, אך כל אלה לא היו כאן.
(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי. החלטה - השופט כהן. המערער בעצמו, עו"ד בלטמן למשיבה. 30.7.68).
ע.פ. 257/68 - זכאי בן אליהו נגד מדינת ישראל.
* המערער הורשע בדינו זאת הפעם הרביעית בעבירות מרמה וזיופים, ולאחר שבפעמים קודמות הוטלו עליו עונשים קלים יותר על המידה נדון הפעם ל-30 חדשי מאסר. לא בלי היסוס החליט ביהמ"ש העליון לנהוג עם המערער זאת הפעם האחרונה במידת הרחמים ולהקל בענשו וזאת בהתחשב בכך שאבי המערער קבל על עצמו להחזיר את כסף הגניבה ושהמערער רוצה לחזור ולעזור לאביו בניהול משקו החקלאי במושב עולים. העונש הועמד על 18 חדשי מאסר בפועל ו-30 חדשי מאסר על-תנאי.
(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי. עו"ד בזק למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 30.7.68).
ע.פ. 317/68 - מיכאל נתן נגד היועהמ"ש.
* המערער הורשע בשורה של עבירות גניבת רכב ומכירתו, שימוש ברכב ללא רשות ונסיעה בו ללא ביטוח, זיוף מסמך ושימוש בו בנסיבות מחמירות והוצאת כסף במרמה. הוא הועמד לדין בעבירה אחת ובקש לקחת בחשבון את כל העבירות האחרות. את כל העבירות האחרות עבר בשעה שהיה משוחרר בערבות בתיק הראשי. ביהמ"ש המחוזי החליט לאור הנ"ל לפסוק למערער 7 וחצי שנות מאסר.
ביהמ"ש העליון ציין כי רווחת סברה שאדם הצובר ומובא לדין בבת אחת על מספר גדול של עבירות דומות אינו מסתכן בהגדלה רצינית של העונש בהשוואה למקרה שבו עומד אדם לדין על מספר קטן של עבירות ושעל כן מוטב למהר ולצבור הרבה עבירות לפני שנתפסים. מן הדין שבתי-המשפט יוכיחו שפרקטיקה זו אינה נכונה ושצבירת מספר רב של עבירות תגרור הגדלה ממשית של העונש. לפיכך נראה שבמקרה דנא הלך ביהמ"ש המחוזי בדרך הנכונה כשהטיל עונש חמור. אולם הוא עשה קפיצה נחשונית גדולה מדי בהתחשב בכך שזו הפעם הראשונה שביהמ"ש נוהג בהחלטיות כזאת. לפיכך הומר העונש בשש שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר- על-תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד חסיד למשיב. 30.7.68).
ע.א. 240/68 - אליעזר דברת נגד דוד בגון.
* בערעור דנא התעוררה שאלה אם צדק ביהמ"ש כאשר הורה למערער להפקיד בקופת ביהמ"ש סכום כסף כתנאי למתן רשות להתגונן. בקבלו את ערעורו של המערער ציין ביהמ"ש העליון כי התחום שבו יפעיל ביהמ"ש את סמכותו להתנות רשות להתגונן בהפקדת כסף בקופת ביהמ"ש או במתן ערובה הוא צר מאד. הכלל הוא שמותר להתנות תנאי כזה רק אם נוכח ביהמ"ש לדעת שההגנה הוגשה שלא בתום לב או שהיא חסרת יסוד עד כדי כך שכמעט היה פוסק לטובת התובע אלמלא חשב שקיימת אפשרות רחוקה מאד שהנתבע עשוי להצליח בהגנתו. במקרה דנא אין לומר על הגנת המערער שהוגשה שלא בתום-לב או שהיא חסרת יסוד עד כדי הגבלת מתן הרשות להתגונן בתנאי של הפקדת כסף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד פורר למערער, עו"ד שליט למשיב. 15.8.68).