תקציר סביר כרך ב' חוברת 5

ע.א. 316/67 - סידס וכו' בע"מ נגד פקיד השומה למפעלים גדולים

*הכרה בהפסד לצורך קיזוז מהכנסות בעתיד. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בעמ"ה 164/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערערת נוסדה כחברה שמטרתה תווך בין יצרנים וצרכנים במכירת ציוד מכונות וזאת ע"י עסקי מימון וקניה במזומנים ומכירה באשראי. בשנת המס 65 עסקה החברה במחקר שווקים, עמדה בקשר עם יצרני מכונות ועם צרכנים אך שום עסקה לא יצאה לפועל. במכתביה לפקיד השומה הודיעה החברה כי טרם החלה בעיסוקיה. בסיום שנת הכספים 65 הסתכמו הוצאות החברה ב-16 אלף ל"י ואילו רווחיםלא היו לה. היא בקשה כי ההוצאות יוכרו כהפסד הניתן לקיזוז בעתיד אולם פקיד השומה כן בנימוק שהוא רואה הוצאה זו הונית שאינה ניתנת לקיזוז ולחילופין בנימוק שההוצאות שהרכיבואת ההפסד לא הוצאו בייצור ההכנסה. ביהמ"ש המחוזי הסכים עם פקיד השומה וזאת בהסתמך על מכתבי החברה כי טרם החלה בעיסוקיה, על כך הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. לכאורה צדק ביהמ"ש המחוזי בהסתמך על מכתבי החברה כי טרם החלה בעיסוקיה, אולם צדק ב"כ החברה כי אין מקום לפסוק על יסוד המכתבים כי מבחינה עובדתית ומציאותית פני הדברים הם אחרת, והערכתה של החברה בשעתו היתה מוטעית.
ב. הפעילות העסקית של החברה החלה ע"י הגישושים ובדיקת האפשרויות לקשרים בין יצרנים לבין צרכנים מאחר ואחד מיסודות עיסוקה של החברה הוא תווך בין יצרנים וצרכנים תוך מתן אשראי להקלת בצוע העסקות. הוצאות החברה הוצאו במסגרת הפעילות לקשרים עם יצרנים ועם צרכנים אם כי פעילות זו לא נשאה פירות. חפוש אחר קשרים זהו אחד מדרכי הבצוע של המטרות הרשומות של החברה. ההוצאות שהוצאו היו קשורות במישרין עם עיסקה של החברה והן באו תוך יצור ההכנסות אם כי אלה טרם באו.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, קיסטר.27.9.67).

ע.א. 6/67 - נסים כהן נגד רות לוריא ואח'

כללי פסיקת רבית בפיצויי תאונה. שכ"ט עו"ד. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 2920/63 וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

העובדות :
המערער נפגע בתאונת דרכים והמשיבים חוייבו לשלם לו סכום של 8000 ל"י בצרוף רבית של 11 אחוז מיום פסק הדין ושכ"ט בסך 500 ל"י. הערעור נסב על כך שנפסקה רבית רק מיום פסה"ד; על שנפסק שכ"ט בסך 500 ל"י בלבד ; ועל קביעת 3000 ל"י בלבד עבור כאב וסבל. בערעור הנגדי טענו הנתבעים נגד חישוב הפסד ההשתכרות של המערער, העובד כרצף, עד גיל 65 בעוד שסיכויי עבודתו כרצף הן עד גיל 60 בלבד.
החלטה (השופט מני):
א. באשר לרבית - יש לבטל את החלטת ביהמ"ש דלמטה ולפסוק רבית כדלהלן: על הסכומים עבור אובדן כושר השתכרות בתקופה שבין התאונה להגשת התביעה, 11 אחוז
לשנה מיום הגשת התביעה; על אבדן הכושר בתקופת הבינים מיום הגשת התביעה ליום מתן פסה"ד 5 והצי אחוז מיום הגשת התביעה; על אבדן הכושר בעתיד לאחר מתן פסה"ד 11 אחוז מיום מתן פסה"ד.
ב. אשר לשכ"ט עו"ד - המערער תבע כ-40 אלף ל"י והמשיבים הסכימו לתת לו סכום שאינו רחוק מהסכום שנקבע לו בסוף ע"י ביהמ"ש. הסכום שנתבע היה מופרז לעומת הסכום שנפסק. על יסוד כך קבע ביהמ"ש דלמטה את שכה"ט ואין להתערב בשיקוליו.
ג . אשר לכאב וסבל - המערער סבל משבר בעצם השוק של הרגל וחבלה באזור הכתף, כן נגרם לו שבר בבסיס הגולגולת וסבל מזעזוע מח, היה נתון בגבס 4 חדשים והמשיך לקבל טיפול רפואי לאחר מכן. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון כל הנתונים הללו ופסק מה שפסק. אין למצוא טעות גסה ובולטת בקביעת ביהמ"ש דלמטה ולכן אין צידוק להתערב בהערכתו.
ד. אשר לערעור הנגדי - ביהמ"ש דלמטה התיחס לטענה בדבר כושר השתכרות עד גיל 60 מריצוף. אך ביהמ"ש לקח בחשבון כי אולי יוכל המערער להמשיך ולעבוד אחרי גיל 60 בריצוף ואולי בעבודה אחרת. מאידך הגדיל ביהמ"ש דלמטה את שיעור ההיוון לגבי 10 השנים שנותרו למערער עד גיל 65. נוכח הגדלת שיעור ההיוון ניטל העוקץ מטענת המשיבים בדבר גיל העבודה עד 60 שנה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני.)

ע.א. 187/67 - "לחם" - מאפיה קואופרטיבית וכו' (בפירוק) נגד יעקב פאר ואח'.

*סמכות בימ"ש לדון בתביעה נגד אגודה בפירוק. (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת. א. 3605/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערערת היא אגודה שיתופית בפירוק. לפני שהוצא נגדה צו פירוק היה המשיב הראשון (להלן פאר) דייר בצריף שהיה שייך לאגודה ובה נהל נגריה. האגודה הגישה נגדו תביעת פינוי וכעד הופיע נגדו המשיב השני קייזמן (להלן קייזמן). קייזמן העיד שהוא שלם את דמי השכירות ולא פאר ועל רקעזה ניתן צו פינוי, וכיום גם המערערת כבר אינה מחזיקה בצריף. לאחר שפאר פונה מן הצריף, מצא ראיה שהוא היה משלם דמי השכירות. קייזמן הורשע במשפט פלילי בשבועת שקר. פאר הגיש תביעה כספית בגין עדות שקר ע"ס 30 אלף ל"י נגד קייזמן ונגד האגודה המערערת ע"י שני מפרקיה. בתביעה טוען הוא כי הנתבע קייזמן מסר עדות שקר מתוך שיתוף פעולה עם האגודה וכך השיגו פס"ד פינוי ולכן אחראים שני הנתבעים ביחד ולחוד להפסדים שנגרמו לו.
המערערת הגישה בקשה לדחות את התביעה על הסף היות ותביעות נגד אגודה בפירוק יש להגיש רק למפרקים ולא לביהמ"ש.
הבקשה נדחתה וביהמ"ש דלמטה בהסתמכו על ע"א 136/50 נימק את הדחייה בכך שאילו המושכר היה עוד בידי המבקש, הרי היתה זו תביעה לביצוע בעין שביהמ"ש היה חייב לשמוע אותה ועל כן ישמע ביהמ"ש את התביעה ולא המפרקים. על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. תביעה לביצוע בעין בהתאם לע"א 136/50 הנ"ל אפשר להגיש לביהמ"ש כשמגישים תביעה נגד מי שקבל מאגודה שיתופית נכס בידעו על חוזה מכר שנעשה לגביו. במקרה
כזה על הקונה להגיש את תביעתו לביצוע בעין לא רק נגד הצד שבידו נמצא הנכס, אלא גם נגד האגודה שהסכימה למכרו לה. האגודה מצורפת כצד פורמלי, כי את הנכס כבר הוציאה מידיה ולכן "זכותו של התובע אינה כפופה לפירוק" כי אין בה כדי להפחית מנכסי האגודה. מה שאין כן במקרה שלפנינו כאשר התביעה הכספית מכוונת באופן ממשי כלפי האגודה עצמה ואם יינתן פס"ד נגדה, יבוא המשיב על כספו מתוך נכסי האגודה. בזה היתה נוצרת ערבוביה שכדי למנעה העדיף המחוקק לרכז את כל התביעות נגד המפרק בידי המפרק.
ב. במקרה דנא גם אילו היה הנכס עדיין בידי האגודה המערערת, היתה תביעת המשיב להחזרת החזקה בנכס שנלקח ממנו בתרמית, ופס"ד נגד האגודה עשוי היה לגרום להוצאת הנכס מידי האגודה ולהקטנת כלל הנכסים העומדים לחלוקה בין נושיה, ושוב היתה לפנינו זכות הכפופה לפירוק שאין טעם להוציאה מתחולת ההלכה הכללית.
ג . העובדה שכבר עבר חודש ימים מיום פרסום ההודעה על הגשת תביעות למפרקי האגודה אין בה כדי לפגוע במשיבים. התוצאה של איחור אינה אלא זאת שהתובע אינו יכול עוד להשתתף בחלוקת דיבידנדה שחולקה לפני כן.
ד. אם יש למשיב עילת תביעה טובה, הרי שהיא התגבשה עם ביצוע הפינוי על יסוד העדות הכוזבת לפני תחילת הפירוק. העובדה שהערעור על הרשעת קייזמן נדחה ע"י ביהמ"ש העליון רק אחרי תחילת הפירוק אינה שייכת ליסודות התביעה של המערער, ועל כן אין היא גורעת ממהות החוב הנתבע על ידו כחוב שמבחינת סדר הזמנים מותר להוכיחו במסגרת הפירוק

(בפני השופטים: לנדוי, מני, הלוי.28.9.67).

ע.א. 321/67 - אדלינה רוזנטל נגד יוליוס רוזנטל

*מעשה בי"ד בפסיקת מזונות ע"י בי"ד רבני.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בתיק אישות 793/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
בין הצדדים התבררו עניני אישות כולל תביעה לשלום בית ולגט בביה"ד הרבני וכן תביעת מזונות.ביה"ד הרבני דחה את תביעת המזונות של המערערת ופסה"ד הפך לסופי בערעור לביה"ד הרבני העליון. המערערת הגישה תביעת מזונות לבימ"ש מחוזי שדחה את התביעה על הסף ועל כך לא הוגש ערעור. שוב הגישה המערערת תביעה לבימ"ש מחוזי ושוב נדחתה על הסף מחמת מעשה בי"ד של ביה"ד הרבני. על כך הערעור.
החלטה (השופט הלוי):
א. המערערת לא טענה בפרשת תביעתה האחרונה כל טענה ממשית שלא טענה בפני ביה"ד הרבני, והרי תביעתה נדונה לגופה ע"י ביה"ד הרבני ונדחתה, ופסה"ד מהוה מעשה בי"ד בין הצדדים לפחות בנוגע למצב הענינים שעמד לדיון בפני אותו בי"ד.
ב. יתר על כן יתכן כי תביעת המזונות שהוגשה ע"י המערערת בביה"ד הרבני כעין תביעה נגדית לתביעת גירושין מהוה "ענין הכרוך בתביעת הגרושין" בגדר סעיף 3
לחוק שיפוט בתי דין רבניים הנמצא בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני, אך אין צורך להכריע בטעם נוסף זה לדחיית הערעור.
השופט לנדוי:
מסכים.
השופט ויתקון:
מסכים לדחיית הערעור הן מטעם "ההתרוצצות" והן מטעם חוסר שינוי הנסיבות. מהדין היה לדחות את תביעת המערערת גם (ואולי בעיקר) מן הטעם שפסק דינו הקודם של ביהמ"ש המחוזי שדחה את התביעה על הסף היה מעשה בי"ד לגבי תביעה זו. אולם ביהמ"ש לא ביסס את פס"ד על נימוק זה ואף ב"כ המשיב לא הסתמך עליו, ושאלה היא אם ביהמ"ש יזדקק מיזמתו לנמוק זה.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, הלוי.עו"ד גרוס למערערת, עו"ד קניאל למשיב. 25.9.67).

ע.א. 680/66 - הקטינה אסתר מרציאנו ואח' נגד אנטון בדעאן ואח'.

*שאלת רשלנות של נהג שגרם לתאונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.א. 631/65 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים לנדוי, מני, נגד דעתו החולקת של השופט ברנזון).

העובדות:
המערערת, קטינה, נפגעה בהיותה בת 8. המשיב הראשון הוא נהג מונית והשניה חברת הביטוח, הילדה נפגעה סמוך לשוק הסיטונאי בחיפה ליד הקיוסק במרחק מה מבית-קולנוע כשאנשים עמדו ליד הקולנועעל המדרכה וגם בצידי הכביש תוך צפיה להתחלת הצגת הקולנוע. כן עמדו אנשים מסביב לקיוסק, המשיב נהג מונית במהירות של 29 קמ"ש והילדה יצאה בריצה מבין האנשים שמסביב לקיוסק. המשיב עצר את המכונית תוך מרחק של 11.30 מ', אך לא הספיק למנוע את התאונה. ביהמ"ש דחה את התביעה כי לא מצא רשלנות במשיב שמהירות נסיעתו היתה סבירה בנסיבות הענין; שלא ראה את הילדה עד שהופיעה מבין האנשים העומדים ולא חייב היה לצפות להופעתה הפתאומית באותו מקום. יש לציין עוד כי במשפט פלילי הורשע המשיב בנהיגה רשלנית וערעורו נדחה. על דחיית התביעה האזרחית נסוב הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. ב"כ המערערים מבקש להיעזר בשינוי גירסאות מסויימות בין הודעותיו של המשיב במשטרה ובמשפט, אך בשינויים אלה אין סתירות מהותיות בעיקרי הדברים, משבסס ביהמ"ש את ממצאיו על העדות בשבועה שניתנה בפניו, אין לשנות זאת בערעור.
ב. מהירות נסיעתו של המשיב היתה מתונה; הרושם מתוך העדויות הוא שהאנשים בשני צידי הכביש היו במצב של עמידה ולא של הליכה כשמרכז הכביש נשאר פנוי לתנועה; לא היתה כל עדות על כך שבאותה שעה שחקו ילדים בכביש; יציאתה של הילדה בריצה מבין הקהל היתה בלתי צפויה באותה שעה ובאותו מקום והמשיב לא חייב היה לעשות יותר משעשה כדי להישמר מפני תופעה כזאת.
ג. טענות המערערים שהמשיב צריך היה לצפור אין לקבל. לפני הופעת הילדה אסור היה לו לצפור כי טרם נתגלתה סכנה שאי אפשר למנעה בדרך אחרת, וכאשר נתגלתה לעיניו שום צפירה לא יכלה עוד למנוע את התאונה.
ד. במשפט הפלילי הורשע המשיב בנהיגה רשלנית וערעורו נדחה. לפי ההלכה הקיימת אצלנו פסה"ד במשפט הפלילי אינו ראיה במשפט האזרחי. האזרח הנוגע בדבר בודאי
עומד תוהה נוכח חוסר עקביות שכזה. אבל לביהמ"ש אין ברירה אלא להתיחס לראיות שהוגשו בתיק האזרחי בלי להיות מושפע ממה שפסקו בדיון הפלילי. רק בידי המחוקק למנוע סתירות מצערות כאלה בפסיקת בתי-המשפט.
השופט מני: מסכים.
השופט ברנזון:
א. היה בהחלט מקום למצוא את המשיב אשם במשפט זה בנהיגה בלתי זהירה כפי שנמצא אשם במשפט הפלילי שהיה נגדו. בנתונים של מקום אירוע התאונה כשאנשים הסתובבו ליד הקיוסק, כשקהל התאסף לקראת ההצגה השניה ליד הקולנוע ואנשים נגשו לקיוסק כשהם עוברים את הכביש צריך היה המשיב לנקוט אמצעי זהירות יותר חזקים, ונהיגה זהירה בלתי רגילה, השגחה קפדנית על תנועת הולכי הרגל בכביש ונסיעה במהירות שתאפשר עצירה במקום או כמעט במקום. המצאותם של הולכי רגל בכביש מהווה סימן אזהרה לנהג מכונית העובר שם ומחייבת אותו בנקיטת אמצעי זהירות מיוחדים.
בתנאים המיוחדים השוררים אצלנו צריך היה גם לצפות למציאותם של ילדים בין האנשים שהסתובבו על הכביש ליד הקיוסק. במצב זה נסע המשיב במהירות גדולה מדי ויש לחייבו ברשלנות.
ב. המשיב נמצא אשם במשפט הפלילי שבו נדרשת מידת הוכחה גבוהה ביותר וכיצד יצא הוא נקי דוקא במשפט אזרחי בו נדרשת מידת שכנוע פחותה. האזרח הפשוט הנוגע בדבר לא יבין זאת וגם קשה להצדיק מצב כזה בייחוד כשמדובר באדם שהורשע במשפט הפלילי אחרי שקלא וטריא בעיקר על סמך עדותו הוא והודעתו במשטרה. נכון שפס"ד פלילי גם של הרשעה אינו יכול לשמש ראיה במשפט אזרחי, מצב זה מוסבר בטעמים משפטיים, אך טעמים אלה שעשויים להניח את דעתו של איש המשפט יש בהם כדי לאכזב ולבלבל את השכל הישר של האזרח הפשוט. על המחוקק לתת דעתו לענין ולתקנו.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני.עו"ד א. כנפי למערערים, עו"ד י. גולדברג למשיבים. 27.9.67).

ע.א. 205/67 - כדורי כהן זכריה נגד פוטרוס אנטואן דאפי ואח'.

*ההבחנה בין הערכת נזק אמיתי לבין קנס בסעיף פיצויים בחוזה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת. א. 488/65 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער, בעל מוסך בחיפה, עשה חוזה עם המשיבים לפיו ישתמשו במוסך שלו לביצוע עבודות פחחות תמורת 20 אחוז מרווחיהם. הותנה שעל המשיבים לפנות את המקום תוך 15 יום לאחר דרישה, וסעיף בחוזה קבע כי במידה והמשיבים "יפרו את החוזה ו/או תנאי מתנאיו (וכל תנאי ממנו נחשב כתנאי עיקרי) ... יהיו צד ב' חייבים לשלם לצד א' סך של חמישים ל"י עבור כל יום איחור...". להלןנקבע בסעיף כי למערער זכות לתבוע "פיצויים מלאים עבור כל ההפסדים והנזקים", וזה בנוסף לזכותו לקבל 50 ל"י ליום.

המשיבים לא פינו את המוסך לאחר דרישה ואחר למעלה משנה ניתן נגדם צו פינוי. המערער תבע את המשיבים למתן חשבונות על רווחיהם לשלם לו את חלקו ברווחים ובנוסף לכך תבע פיצויים בסך 50 ל"י ליום בעד כל הזמן בתור נזקים שנגרמו לו עקב האיחור בפינוי המוסך.
ביהמ"ש חייב את המשיבים בתשלום הרווחים, אך דחה את התביעה לתשלום 50 ל"י עבור כל יום של איחור מן הטעם שסכום זה הוא קנס באופיו ובטיבו. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. המבחן בין קנס ופיצוי קבוע מראש הוא לפי כוונת הצדדים, אם נתכוונו להערכה כנה של הנזק העשוי להיגרם ע"י ההפרה, או שמטרתם היתה רק להטיל אימה כדי להבטיח את קיום החוזה. הביטויים שבחוזה אינם מהוים עדות סופית על כוונתם של הצדדים, אותה יש לדלות מתכנו של ההסכם בכללותו וממכלול נסיבות המקרה.
ב. בולט לעין כי במקרה שלפנינו לא נעשה נסיון ממשי להערכת הנזק במקרה של אי פינוי, ומטרת הסכום של 50 ל"י ליום היתה ללחוץ על המשיבים ע"י איום של תשלום העולה לאין שיעור על הנזק האפשרי. חלקו של המערער ברווחי המשיבים במשך כל התקופה לא עלה על 150 ל"י לחודש, וברור שתשלום של 1,500 ל"י לחודש אינו אלא קנס כספי.
חיזוק לדעה זו ניתן למצוא בחלק השני של סעיף הפיצויים הקובע "פיצויים מלאים עבור כל ההפסדים והנזקים" בנוסף ל-50 ל"י ליום. לא יתכן כי פיצויים מלאים עבור הכל ו-50 ל"י ליום כפיצוי קבוע מראש יחולו בעת ובעונה אחת.
ג. בטענותיו בערעור ניסה ב"כ המשיבים לתקוף אותו חלק מפסה"ד הנוגע לענין חלוקת הרווחים. ענין זה לא הועמד לדיון ע"י המערער ואין אפשרות להעלותו בהעדר ערעור שכנגד שלא הוגש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר.2.10.67).

ע.א. 95/67 - "ברשקב" - חברה למפעלי בנין בע"מ ואח' נגד אילנה אופק ואח'.

*פירושו של סעיף פיצויים בחוזה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 2271/65 - הערעור נתקבל).

.
העובדות:
המשיבים רכשו מהמערערות דירה. סעיף 8 של החוזה קבע כי "במקרה של הפרת החוזה הנוכחי ישלם הצד המפר לצד שכנגד סכום של 6,000 ל"י...". המשיבים תבעו את המערערות לתשלום נזקים בסך 5,500 ל"י בגין 3 הפרות של החוזה: איחור במסירת הדירה, הוספת דירה על גג הבית, הצמדת שליש מהגג לדירה הנוספת. המוכר הכחיש בכתב ההגנה הפרות אלו וגם את סכומי הנזקים, בהתקרב המועד לבירור המשפט בקש הקונה לתקן את פרשת התביעה ולהוסיף: "לחייב את הנתבעים בסכום התביעה לפי סעיף הפיצויים המופיע בחוזה המכר". ב"כ המוכר השיב כי אין לו התנגדות לתיקון המבוקש ואז ניתנה החלטה האומרת "התביעה תתוקן כמבוקש, אין צורך בהגשת כתבי טענות נוספות ויש לראות את ההגנה כמכחישה סעיף זה".
התביעה הגיעה לבירור בפני שופט אחר והצדדים הביאו ראיות בענין גובה הנזק לגבי כל אחת מההפרות. בסיכומים אמר ב"כ הקונה שאינו צריך להוכיח את הנזק והוא מסתמך על הסעיף של פיצויים קבועים מראש. בפסק דינו קבע השופט כי היתה רק הפרה אחת והיא הצמדת שליש מהגג לדירה שבקומה העליונה. באשר להפרה זו תבע הקונה 2,000 ל"י אך השופט פסק כי לפי העדות שהוא נותן
בה אימון הנזק הוא בסך 375 ל"י. אעפ"י כן פסק השופט למשיבים את כל סכום התביעה וזאת על יסוד סעיף הפיצויים הקבועים מראש. אמנם סבר השופט כי סעיף זה הקובע פיצויים לא קבע אלא קנס, אך טענה זו שהפיצויים אינם אלא קנס מן הדין היה לטעון אותה בהגנה. מה שנרשם בשעת תיקון כתב התביעה כי יש לראות את ההגנה כמכחישה סעיף זה אין בה כדי לעורר את ההגנה שהסעיף קובע למעשה קנס ושהוא משום כך חסר תוקף.
על פסה"ד הוגש הערעור בו טען המוכר שתי טענות: כי הסעיף בהסכם הקובע פיצויים חל רק על הפרות יסודיות היורדות לשורש הענין והמזכות את הצד שכנגד לבטל את החוזה; כי אפילו לא טען את טענת הקנס רפא הקונה פגם זה ע"י שהביא ראיות להוכחת הנזק והטענה עמדה, איפוא, לדיון.
החלטה (השופט ויתקון):
א. הטענה הראשונה של המערערים כי הסעיף חל רק על הפרות יסודיות המזכות את הצד המקיים לבטל את החוזה אין לקבל. ראשית כי טענה זו מועלית לראשונה בערעור וזו מהווה הפתעה גמורה לצד שכנגד שאין להרשותה.
נוסף לכך הרי אין בה משקל. דווקא תחולתו של הסעיף על כל ההפרות כקלות כחמורות היא הנותנת שזה הוא סעיף של קנס ולא של פיצויים.
ב. גם הטענה שהסעיף חל רק במקרה של ביטול החוזה אין בה ממש. אמנם הסעיף מקשר את הזכות לפיצויים עם החזרת המחיר במקרה של הפרה ע"י המוכר, אך אילו פרשנו את הסעיף ברוח זו היינו מקפחים את הצד הנאמן לחוזה שלא יהא זכאי לנזקים אם יעמוד על זכותו לקיום החוזה.
ג . יש לקבל טענתו השניה של ב"כ המערערים כי אפילו לא טען את טענת הקנס בא הקונה וריפא את הפגם ופתח פתח לבירור טענה זו בכך שהעמיד לדיון ולבירור את גודל הנזק שנגרם לו, והרי זוהי השאלה שהיתה עומדת לדיון אילו פורשה בהגנה טענת הקנס. יוצא, איפוא, שלא בדין נשללה מהמוכר ההגנה של קנס.
השופט לנדוי:
א. סעיף הפיצויים מדבר על "הפרת החוזה" ונראה שאכן הוא חל רק על הפרות היורדות לשורש החוזה והנותנות משום כך בידי הצד המקיים את הברירה לבטל את החוזה (מדובר "בהפרת החוזה" ולא כפי הנוסחה המקובלת של "הפרת החוזה או תנאי מתנאיו"). אמנם אין לומר כי במקרה של הפרה יסודית חייב הצד המקיים לבטל את החוזה כדי לזכות בנזקים, אולם ההפרה צריכה להיות כזו שניתן לבטל את החוזה.
במקרה שלפנינו לא היתה ההפרה של הצמדת שליש הגג מסוג ההפרות היורדות לשרשו של החוזה, אלא התנאה הגוררת תשלום פיצויים.
ב. אמנם לא טענו המערערים כי סעיף 8 מוגבל להפרות יסודיות של החוזה, אבל אין לדקדק עמם ולהחיל את הסעיף על המקרה שעליו אין הוא חל לפי לשונו. יש לזכור כי התביעה על יסוד סעיף הפיצויים הוכחשה באופן סתמי עם תיקון כתב התביעה, ואפשר לתת להכחשה גם פרוש רחב.
העלאת הטענה בשלב מאוחר זה, אינה פוגעת במשיבים מבחינה דיונית, כי השאלה היא בעיקרה שאלה של חוק, ולא עוד אלא המשיבים עצמם שמו את הדגש מתחילת המשפט לא על סעיף הפיצויים אלא על הוכחת הנזק הממשי שסבלו.

(בפני השופטימ: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון25.9.67).

ע.א. 197/67 - יצחק רוזנר ואח' נגד שמואל שטרויגולד.

*פרוטוקול של בימ"ש כ"ראשית ראיה בכתב" בתביעה בסדר דיון מקוצר (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת.א. 4751/66 - הערעור נתקבל).

.
העובדות:
המערערים תבעו מהמשיב בסדר דין מקוצר תשלום הלוואה של עשרת אלפים ל"י. כראיה בכתב לפי תקנה 265(1) צירפו לכתב התביעה העתק מפרוטוקול ביהמ"ש במשפט קודם שהתנהל בין הצדדים ואחרים, המכיל, לטענת המערערים, הודאה בחוב מצד המשיב. המשיב בקש למחוק את הכותרת "בסדר דיו מקוצר" על מנת שהתביעה תידון בדרך הרגילה, ולחילופין בקש רשות להתגונן. הרשם היה בדעה כי דברי עדות שנרשמו ע"י בימ"ש כאמור במשפט אחר אינם מהוים ראיה בכתב, ולכן הורה שהתביעה תידון בדרך הרגילה, ביהמ"ש המחוזי היה גם הוא באותה דעה ואף העלה את ספקותיו אם בכלל היה בדברי המשיב במשפט הקודם משום "ראשית ראיה" על קיום עילת תביעה. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. הלכה פסוקה היא כי פרוטוקול שנערך במשפט אחד כשר להתקבל במשפט שני כהוכחה לדברי עדות שנאמרו במשפט הראשון.
לא יכול להיות ספק ספיקא כי הפרוטוקול הכשר להתקבל כעדות, כאמור, הינו ראיה בכתב. אין בכך כלום שהפרוטוקול אינו חתום ע"י הצד שכנגדו הוא מובא כראיה, שהרי כבר נפסק כי הראיה בכתב לפי תקנה 296 אינה חייבת לשאת את חתימתו של הנתבע.
ב. תביעה המוגשת עפ"י תקנה 269 (1)(א) חייבת להיות "מכח חוזה או התחייבות", אך לאו דוקא עפ"י חוזה או התחייבות בכתב. מה שנדרש הוא שעל התביעה תהיה ראיה כלשהי בכתב, והכתב הנדרש אינו חייב להיות ראיה מלאה אלא די ב"ראשית ראיה".
ג . דברי עדותו של המשיב במשפט הקודם אם אינם ראיה מלאה על עילת התביעה של המערערים, הרי הם לפחות בחינת "ראשית ראיה", כך שהגשת התביעה בסדר דין מקוצר בדין יסודה.
לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש דלמטה שידון בבקשה החילופית של המשיב להרשות לו להתגונן.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר24.9.67).

ד.נ. 17/67 - יהודה שקדני נגד נציב שרות המדינה ואח'.

*עתירה לדיון נוסף בבג"צ 91/67 עתר המבקש לצו נגד ועדת בחינות של נציבות שרות המדינה לענין משרה במשרד התחבורה. עתירתו נדחתה ועתה הוא מבקש דיון נוסף. בקשתו נדחתה עם שלושת הטענות שהעלה להנמקת בקשתו. שתים מטענותיו אין להן ענין לדיון נוסף שכן נדחו מבחינה עובדתית בבג"צ בלי להכריז ולחדש איזו הלכה שהיא. אשר לטענה אחרת נגד משרד התחבורה - הרי זו נדחתה משום שאת העתירה הגיש נגד ועדת הבחינות של נציבות שרות המדינה ולא נגד משרד התחבורה ולפיכך לא הכריע בה כלל הבג"צ ואין מקום לדיון נוסף.

(בפני מ"מ הנשיא זילברג. 1.10.66)

בר"ע 119/67, 116 - מיכאל שוילי ואח' נגד משה גז ואח'.

*מינוי כונס נכסים בהיעדר אחד הצדדים להתדיינות חמשה היו צד לחוזה. שנים הגישו בקשה למתן חשבונות ומינוי כונס נכסים נגד שנים אחרים. מונה כונס נכסים במעמד צד אחד. לאחר מכן התקיים דיון בו הופיע וטען החמישי שהיה צד לחוזה ולא היה צד להתדיינות (המשיב גז). ביהמ"ש קבע כי הצדדים המקוריים הסכימו מכללא לצירופו של גז כצד. באותו דיון הוחלט למנות כונס נכסים אחר. לאחר מכן שוב פנו ארבעת בעלי הדין המקוריים לשופט אחר בלי ידיעתו של גז והשיגו החלפתו מחדש של כונס הנכסים. משנודע הדבר לגז פנה לביהמ"ש וביקש ביטול החלפת כונס הנכסים. השופט נעתר לבקשתו ועל כך מבקשים ארבעת בעלי הדין המקוריים רשות ערעור. בקשתם נדחתה.
אף באין צירוף פורמלי של גז להתדיינות הרי עקב התייצבותו הפך לצד בהתאם להחלטת ביהמ"ש כאמור. מכאן שהסכם שנעשה בלי ידיעתו אין לו תוקף, ופס"ד או החלטה שהושגו ללא ידיעתו ניתנים לביטול אם אין הם בטלים מדעיקרא. השאלה אם היה צורך, לשם ביטולם, בהגשת כתב תביעה או דיה המרצה, אינה חשובה עד כדי לעמוד לדיון בערכאת ערעור.

(בפני השופט זוסמן. 2.10.67).

בג"צ 118/67 - בית לבונה בע"מ נגד עירית בני ברק

*אגרות רשיון בניה עירית בני ברק הטילה על המערערת אגרות לרישיון בניה למעלה מן המותר. היא קיבלה מקדמה של 20 אחוז מן האגרות (הגבוהות מן המותר) ולשם מתן הרשיון דרשה את מלוא האגרות בלא לנכות את 20 האחוז שכבר קיבלה. נוהג זה של אי ניכוי המקדמה נהוג בעירית בני ברק. נגד הנוהג כבר התריע מבקר המדינה אך העיריה מתעלמת גם מכך. הבג"צ מתח ביקורת חריפה על העיריה בגין התנהגותה וציוה לתת לעותרת את הרשיון לאחר תשלום אגרות כחוק ובניכוי 20 האחוז מן האגרות שכבר שילמה. בהתחשב בנסיבות המקרה חוייבה העיריה בתשלום הוצאות העותר בסך 1,000 ל"י.

(בפני השופטים : ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד שטיין ומימון לעותרת, עו"ד אילת למשיבה. 27.9.67).

בג"צ 251/67 - חברת כל ישראל חברים נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים.

*הטלת מס רכוש על נכסים שהכנסתם משמשת לבתי ספר לעותרת בתי ספר לביצוע מטרותיה לקידום רוחני של היהודים. לרשותה נכסים דלא נדים אשר בחלקם משמשים לבתי ספר ובחלקם מושכרים והכנסות השכירות משמשים את בתי הספר. מנהל מס רכוש פטר את העותרת ממס על אותם מבנים המשמשים הם עצמם בתי ספר וחייב אותה במס על אותם מבנים שמהם יש לעותרת הכנסות, אף כי הכנסות אלה הן למטרת בתי הספר. עתירתה נגד החלטת המשיב נדחתה. בהתאם לסעיף 39(6) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים אותם נכסי מוסד ציבורי שהם עצמם משמשים למטרות המוסד פטורים ממס (בין אם יש עמם הכנסה כגון שכר לימוד בבית ספר ובין שאין עמם הכנסה) מה שאין כן כאשר הנכס עצמו אינו משמש למטרת המוסד אלא שיש הכנסות ממנו אף שהן משמשות למטרת המוסד כי אז חייבים הנכסים במס. (זאת להבדיל מנכס שהוא הקדש שהכנסותיו קודש למטרת בית ספר או מוסד חינוכי).

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ולירו לעותרת. 27.9.67).

ע.פ. 252/67 - שמיר בן עווד נגד היועץ המשפטי.

*בעילת קטינה המערער הואשם בבעילת קטינה במשך זמן רב ולטענתו לא ידע כי היא קטינה. ביהמ"ש המחוזי קבע ביחס לחלק מהזמן כי המערער אמנם האמין לנערה כי היא למעלה מגיל 17 אך ביחס לחלק אחר של הזמן האמין להורי הילדה כי אמרו לו שיפסיק את יחסיו עם בתם כי היא קטינה. הערעור על ההרשעה נדחה שכן בהתאם לראיות יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שאליה הגיע.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, ויתקון. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד דרזנין למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 21.9.67.).

ע.פ. 266/67 - איברהים מוחמד שעבאן נגד מדינת ישראל.

*רצח המערער והקרבן רבו ביניהם בגין אופניים של ילד מבני משפחת המערער. לאחר הריב יצאו השנים מהבית החוצה והקרבן החזיק את האפניים. המערער דרש ממנו את האופניים והקרבן זרק את האפניים על הכביש. לא היתה מניעה שהמערער יקח את האפניים וילך. תחת זאת המשיך לדבר עם הקרבן ושלף סכין. הקרבן שאל "בשביל מה זה" והמערער השיב "להוציא לך את המעיים". על כך הגיב הקרבן "לא, יא שייך". מכאן שבאותו שלב לא רק שתם הסכסוך בענין האפניים אלא שהקרבן כנראה גם לא התייחס לאיום ברצינות, אף על פי כן דקר אותו המערער בעצמה רבה למות.
על יסוד כל הנ"ל צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר הרשיע את המערער ברצח בקבעו כי נתמלאו כל התנאים האמורים בסעיף 216 לפח"פ ההופכים את המעשה לרצח.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד גושן למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה).

ע.א. 155/67 - אברהם ולאה פלצמן נגד מלוינה ויהושע ריכטר.

*סכסוך על זכות חכירה הצדדים הם קרובים (גב' ריכטר היא אחותו של מר פלצמן) אשר תחילה חיו חיי אחוה ורעות ולבסוף נפל ריב ביניהם. התעורר סכסוך בגין דירת המשיבים אם זכות החכירה עליה היא של המערערים או של המשיבים הגרים בה. אין חולק כי התשלומים על חשבון הדירה שולמו ע"י המשיבים אולם המחלוקת היא מי שילם את התשלום הראשון על החשבון. ביהמ"ש המחוזי האמין למשיבה כי היא שילמה את התשלום הראשון. מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המשיבים הם בעלי זכויות החכירה שביושר מושתתת היטב על חומר הראיות ואין מקום לערעור.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, מני. החלטה - השופט כהן. 28.9.67).

ע.א. 253/67 - פלוני נגד פלוני.

*בקשת אימוץ

ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת אימוץ והערעור נדחה. למתן צו אימוץ צריך ביהמ"ש להיות משוכנע שהאימוץ יהיה לטובת המאומץ וכאן בא תסקיר פקידת סעד שלטובת המאומץ עליו להשאר בידי הוריו הטבעיים, כבר מטעם זה יש לדחות את הערעור.
נוסף לכך מתנגדים ההורים הטבעיים לאימוץ וביהמ"ש לא שוכנע כי התנגדותם נובעת ממניעים בלתי מוסריים או מתוך מטרות בלתי חוקיות.
אספקט נוסף לאי מתן צו אימוץ הוא בכך שההורים יודעים מי הם המבקשים את האימוץ (דודה של הקטינה) ולא יהיה זה לטובת הילדה לגדול בבית המאמצים כשההורים יתנגדו באופן מתמיד והם יודעים איפה נמצאת הילדה.