=ע.א. 284/67 - דב נונברג נגד רות נונברג.
*חלוקת רכוש בין בני זוג הצדדים נשאו בשנת 53, ומשנת 59 עזבה המשיבה את המערער והם חיים בנפרד. בתביעה שהגישה המשיבה נגד המערער בשנת 63 היא טענה כי הדירה והריהוט של בני הזוג נרכשו מכספיהם המשותפים וכי הדירה שייכת להם יחדיו. המערער טען בכתב הגנתו כי הדירה נרכשה מכספיו בלבד לפני הנישואין וכי הוא הבעלים הבלעדי של הדירה.
ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער וקבע כי הדירה נשכרה קרוב לנישואין בגין הנישואין ולקראת הנישואין; המערער לא השקיע כספים שהיו לו אלא גייס כספים בדרך של הלוואות וההלוואות הוחזרו בעזרת ההכנסות השוטפות שלאחר החתונה. המשיבה ניהלה את משק-הבית וגדלה את הילדים ועזרה בעסק של הבעל.
על יסוד כל אלה הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה ששכירת הדירה וציודה היו מאמץ משותף של בני הזוג שרכשו זכויות שוות בדירה ובציודה.
הערעור על המסקנה הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי נדחה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט מני).
ע.א. 222/67 - אברהם פראנק ואח' נגד אלגרה עמרם ואח'
*נזיקין לתלויים בקרבן תאונת דרכים(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אלוף) בת,א. 3924/65 וערעור נגדי - הערעורים נדחו)
העובדות:
המנוח ג'ורג'י עמרם מצא את מותו בתאונת דרכים כאשר נהג אופניים בלילה ללא אור אחורי וללא מחזירור. לעומת זאת היה פס לבן על האופנים וכן חבש המנוח מטפחת לבנה. המערער נסע אחריו ופגע בו מאחורנית. הערעור נסב על שלושה ענינים הקשורים בשעור הפיצויים שנקבע למשיבים כתלויים במנוח: כושר ההשתכרות של המנוח, סיכויי האלמנה להינשא, שיעור רשלנותו התורמת של המנוח. בשלושה ענינים אלה הגישו אף התלויים במנוח ערעור נגדי.
החלטה (השופט ברנזון):
א. לפני התאונה עבד המנוח בשתי משרות והרויח בכל אחת מהן 350 ל"י. באחת עבד בבוקר ובאחת עבד בלילה. לביהמ"ש דלמטה היה ברור כי לא היה יכול לעבוד לאורך ימים בשני המקומות, אך בשים לב לאפשרות התקדמותו ולאפשרות שיעבוד עבודה חלקית נוספת לעבודה האחת שבה עבד פסק השופט הפסד השתכרות של 525 ל"י לחודש. בשים לב לחריצותו של המנוח, שהיה בן 26, אין למצוא דופי בהחלטת השופט.
ב. את סיכויי האלמנה להינשא העמיד השופט על 20 אחוז. היא אמנם צעירה אבל היא מטופלת בשלושה ילדים וזה גורם רציני להקטנת סיכוייה להינשא. אבל לא על פי זה בלבד יישק ענין נישואיה של אשה. גורם חשוב ביותר הוא בלי ספק מראיה החיצוני של אשה וסגולותיה האישיות, דברים שרק מי שראה אותה ונתרשם ממנה יכול לפסוק. ברור שבכגון דא לא יתערב בימ"ש שלערעור.
ג. אשר לענין הרשלנות התורמת שנקבעה למנוח ב- 10 אחוז - אמנם יש בנסיעה בלילה בלי אור אחורי ובלי מחזירור מידה של רשלנות אך בהביאנו בחשבון שהדופן האחורי היה לבן, שהמנוח חבש מטפחת לבנה לראשו ושהכביש היה מואר באור ירח כמעט מלא, אין מקום להתערב בקביעה של 10 אחוז בלבד תרומת רשלנות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר.4.10.67).
ע.א. 278/67 - רוזה לב נגד אלימלך וכמן ואח'
*השתק ישיר והשתק עקיף במעשה בי"ד.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמרצות בת.א. 5085/66 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערערת והמשיב הראשון הם אח ואחות. ביניהם סכסוך בדבר זכות חכירה של דירה על אדמת הקק"ל. המשיב (האח) הגיש משפט בו תבע הצהרה שכל הזכויות בדירה שייכות לו ושלאחותו אין שום זכות בה ושהוא זכאי להירשם כחוכר הדירה. תביעתו נדחתה וביהמ"ש קבע כי לא הובאו בפניו הוכחות מלאות להשתתפותו של כל אחד מהצדדים ברכישת הדירה. הערעור על ההחלטה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון.
עתה הגיש המשיב תביעה חדשה לפסוק שיש לו 80 אחוז מהזכויות או חלק אחר בדירה ושהוא זכאי להירשם כחוכר על אותם אחוזים שביהמ"ש ימצא שהוא השתתף במימון.
המערערת ביקשה לדחות את התביעה על הסף משום מעשה בי"ד, אך ביהמ"ש דחה את הבקשה. אמנם סבר ביהמ"ש שיש כאן מעשה בי"ד אלא שפירש את פסה"ד הקודם שלערעור כאילו קבע
ביהמ"ש העליון שהאח יוכל לתבוע חלק מהזכויות בדירה אם כי נדחתה תביעתו על כל הזכויות. על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. בהלכת "דבר שנדון" יש שני ראשי פרקים. האחד "דבר שנדון" במובנו המצומצם כאשר מוגשת תובענה חדשה על אותה עילה ממש, ומצד שני חסימת טענות בנוגע לנקודה מסוימת שבמחלוקת, עליה פסק בימ"ש מוסמך.
ב. בערעור הקודם על פסה"ד אמר ביהמ"ש כי במקרה שיוגש משפט חדש לא יהיה פסה"ד השתק עקיף לשאלת הזכות החלקית שטרם הוכרעה. אך ברור כי לגבי אותה עילה שהועלתה במשפט הקודם יהיה פסה"ד השתק. התביעה לזכות חלקית כפי שהוגשה בתביעה החדשה ע"י האח מתבססת על אותה עילה שהועלתה במשפט הקודם אלא שהפעם המדובר באחוז נמוך יותר וברור שקיים השתק. מאידך אם למשל תעלה המערערת תביעה לסלוק ידו של המשיב מהדירה לא יהיה המשיב מנוע מלטעון כי הוא בעל חלק בזכות החכירה.
השופט כהן: מסכים.
השופט קיסטר:
מסכים לפסה"ד אך לא מוכן לקבוע עתה אם המשיב יוכל להתגונן בפני תביעה לסלוק יד בנימוק שהוא בעל חלק בזכות החכירה.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר.28.9.67)
ע.א. 226/67 - הרי לונאי נגד קדיש דרזנין
*ערעור מסקנותיו של "מאשר חשבונות" שמונה ע"י הצדדים. (ערעור על החלטת בינים של ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בתיקים מאוחדים 3873,3799/65 -
הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הינו קבלן שעשה הסכם עם המשיב לבנות עבורו דירה בסביון. להסכם צורפה התכנית. במשך הזמן חלו שינויים בתכנית. הוספו דברים וחלק מהדברים המקוריים לא נעשו ע"י המערער. משבא המשיב לקבל את הדירה נערך זכרון דברים שלפיו ייערך תוך 45 יום חשבון סופי בין הצדדים להוספת מחיר הדברים שנוספו לתכנית המקורית ולניכוי העבודות שלא בוצעו, הותנה בין הצדדים כי "החשבון הנ"ל יובא לאישור לאינג'נר דובדבני וכל חילוקי דעות... יוכרעו על ידו". כן נקבע בזכרון הדברים כי המשיב יפקיד בידי דובדבני שטרות ושיקים ללא תאריך והוסכם במפורש כי אין בסכום הפקדה זו משום הודאה ע"י צד מהצדדים בדבר סכום החוב האמיתי.
דובדבני פתח בבירור החשבונות והגיע למסקנה כי לא זו בלבד שהמשיב אינו חייב למערער (הקבלן) סכומים כל שהם, אלא להיפך, הקבלן חייב להחזיר למשיב כ-9 אלפים ל"י. החלו משפטים בין הצדדים וניתנו החלטות ואחת ההחלטות אמרה כי דובדבני אינו בורר אלא "מאשר חשבונות". על החלטה זו הוגש ערעור והערעור נדחה. עוד החלטה נתן השופט דלמטה בה הכיר בתקפות החלטתו של דובדבני כי על המערער לשלם למשיב את הסך של 9 אלפים ל"י.
החלטה זו היא המשמשת נושא ערעור זה.
החלטה (השופט ברנזון):
א. טענת המערער כי האישור של דובדבני לוקה באי סבירות מועלית לראשונה בערעור ועל כן אין לשעות לה. עם זאת יש לדחות את הטענה לגופה.
ב. הדעה הרווחת היא שאין להעלות טענה של אי סבירות נגד החלטה או אישור של מאשר חשבונות כגון זה שאנו דנים בו.
ג. מצינו שמבדילים בין שני סוגים של מאשרי חשבונות. כאשר המאשר הינו הצד עצמו או שלוחו אפשר לתקוף את האישור בטענת אי סבירות, אך אי אפשר לתקפו כאשר המאשר הוא צד שלישי שאינו תלוי בצדדים, שאז החלטתו דומה בתוצאותיה לפסק בוררין. אין לפסול החלטת מאשר בלתי תלוי אלא על סמך תרמית או קנוניה.
ד. מכאן שגם הטענה האחרת שיש לפסול את החלטת דובדבני משום שהיא מגלה טעויות אינה יכולה להתקבל. זאת משני טעמים:
1. ענין שהצדדים מסרוהו להכרעתו של מהנדס או אדריכל כמאשר חשבונות ונתכוונו לסמוך על החלטתו שתהיה סופית ומחייבת, בדרך כלל אין להעלות נגדה טענת טעות, אף שהיא נראית על פני ההחלטה.
2. השופט דלמטה בדק את טענת הטעות ודחה אותה מפני שלא יכול לגלות על פני ההחלטה כל טעות. ההחלטה אינה מכילה נימוקים כלשהם ורק קובעת את הסכומים המגיעים מכל צד, ובכל אלה אין למצוא טעות.
מובן מאליו שאם לגבי פסק בורר נוהגים כך, שאין הולכין אל מאחורי הפסק ומחפשים בו טעויות מתוך השוואה עם מסמכים שאינם מהווים חלק ממנו, לגבי החלטה של מאשר לא כל שכן.
ה. לטענה שהמאשר חרג מסמכותו כי לפי זכרון הדברים יכול היה לאשר רק סכומים שהמשיב חייב למערער ולא להיפך - אמנם מתוך הסידורים הכספיים שנקבעו בזכרון הדברים מסתבר כי הצדדים חשבו שהמשיב יצטרך להוסיף כספים למערער, אך אין פירושו של דבר שהצדדים הגבילו את מר דובדבני בענין זה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר.10.10.67).
ע.א. 281/67 - אניות משא "אל - ים" בע"מ נגד אלכסנדר רנצר.
*חלותו של סעיף בוררות שבהסכם קיבוצי מיוחד על תביעת פיצויי פיטורין. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים עציוני, גוברניק, סלוצקי) בע.א. 136/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב היה קצין באניה של המערערת והתפטר מעבודתו עקב מצב בריאותם הלקוי של הוריו. הוא הגיש תביעה לפיצויי פיטורין בבימ"ש השלום בחיפה בהסתמכו על חוק פיצויי פיטורין ועל הסכם העבודה הקיבוצי המיוחד שבין החברה ובין האיגוד הארצי לימאים. החברה בקשה לעכב את הדיון בטענה שהסכסוך נופל במסגרת הבוררות האמורה בסעיף 2 להסכם הקיבוצי הנ"ל, וחוזה העבודה שבין הקצין ובין החברה קובע כי ההסכם הקיבוצי מחייב את בעלי האניה והימאים. לעומתה טען המשיב כי הסכסוך הוא אודות פיצויי פיטורין ואינו במסגרת שטר הבוררין.
ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה העקרונית כי הוראות ההסכם הקיבוצי הנדון מחייבות את העובד והמעביד, עם זאת קבע כי אין לעכב את התביעה בגין סעיף הבוררות. נימוקו היה שעילת התביעה יסודה איננה בהסכם הקיבוצי אלא בחוק פיצויי פיטורין ועל כן הבוררות האמורה בהסכם לא מחייבת את הצדדים. על כך הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי ההסכם הקיבוצי המיוחד במקרה דנא שונה מהמקרה בע,א. 256/63 (להלן ענין אטלנטיק), שכן הנוסח בשני ההסכמים שונה. כמו כן חוזה העבודה דנא בין שני הצדדים שואב לתוכו את כל סעיפי ההסכם הקיבוצי ובכך יש יותר מרמז בדבר קבלת הבוררות ע"י שני הצדדים. דבר זה עונה על הדרישה בפסה"ד בענין אטלנטיק כי חוזה העבודה יכלול לפחות רמיזה בדבר קבלת הוראת הבוררות שבהסכם הקיבוצי.
ב. אין לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי ששלל את הבוררות באשר עילת התביעה היא עפ"י חוק ולאו דוקא בחוזה. הכל תלוי בנוסח שטר הבוררות. הנוסח שבהסכם הקיבוצי הנדון כולל גם ענין פיצויי פיטורין ולפיכך גם תביעה לפיצויים נכנסת לגדר הבוררות.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר.10.10.67).
בר"ע 107/67 - מיכאל סרולוביץ נגד חברת בריכות ירושלים בע"מ
*פינוי בשל אי תשלום שכר דירה. (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה)
החלטה (השופט לנדוי):
א. נגד המבקש הוצא צו פינוי מבית הקפה אקואריום בירושלים על שלוש עילות של הטרדת שכנים, גרם נזק בזדון, ואי המשכת תשלום דמי השכירות. בלי להכנס לטענות המבקש לגבי שתי העילות הראשונות, די היה בעילה השלישית של אי תשלום שכר דירה כדי לתת את צו הפינוי ואין טעם להרשות לערער על כך.
ב. המערער פיגר בתשלום שכר הדירה לפני המשפט ובמשך כל זמן הבירור בבית משפט השלום, (משנת 62 עד 66), לא שילם ולא הפקיד על החשבון כל דמי שכירות.
ג. טענת המבקש כי המשיבה לא הכירה בו כדייר ולכן לא שילם שכר דירה אינה טענה. המשיבה טענה לחילופין כי המבקש הינו דייר וכי איבד את זכותו להחזיק במושכר רק מפני שלא שילם שכר הדירה; וגם המבקש עצמו ביסס את זכותו מתחילת הסכסוך על כך שהוא דייר מוגן ועליו היה למלא חובותיו כדייר ולשלם שכר דירה.
ד. טענה אחרת של המבקש כי המשיבה הפריעה לו בניצול המושכר וגרמה לו הפסדים ופגעה בהנאתו מהמושכר ולכן לא שילם שכר דירה - אינה טענה. גם אם פגעה המשיבה בהנאתו מהמושכר והפריעה לו שלא כדין בניהול בית הקפה, לא היה הוא רשאי להפחית מדמי השכירות על דעת עצמו, ועל כל פנים הוא אף לא ניסה לשלם או להפקיד בבית המשפט סכום מופחת על חשבון דמי השכירות.
ה. בנסיבות הנ"ל לא היתה הצדקה לאי תשלום דמי השכירות המגיעים, במלא שעורם, ואף אין לגלות פגם בסרובו של ביהמ"ש המחוזי להעניק למבקש סעד מן הצדק, נוכח העובדה שבמשך כל השנים מאז הגשת התביעה התעלם המבקש מחובתו הראשונית לשלם שכר דירה.
(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר.10.2.67)
בג"צ 217/67 - צנטריקולור בע"מ נגד הממונה על גביית השכר ואח'
*חלותו של סעיף בוררות בתביעה בפני הממונה על גביית שכר. (התנגדות לצע"ת. הצו בוטל).
העובדות:
בינואר 66 נעשה הסכם בין החברה העותרת ובין המשיב מס' 2, להלן המשיב, בדבר ניהול עסק משותף באמצעות החברה. הותנה כי גובה המשכורת של מנהלי החברה ושל העותר תהיה שווה, וכי המשכורת תיקבע בהחלטת פה אחד ע"י שלושת מנהלי החברה. סעיף 16 של החוזה כלל שטר בוררות.
המשיב פנה אל הממונה על גביית שכר בבקשה למתן צו תשלום בסך 12 אלף ל"י שכר עבודה לתקופת שנה בצירוף אלף ל"י פדיון חופשה שנתית.
בהסתמכה על סעיף 16 של החוזה בדבר בוררות בקשה העותרת עיכוב הדיון בפני הממונה אך הוא דחה את הבקשה בקבעו שאין הוא בית-משפט ולכן אין הוא יכול להשתמש בסעיף 5 לפקודת הבוררות בדבר עיכוב הדיון על יסוד שטר בוררות, על כך העתירה לבג"צ.
החלטה (השופט זוסמן):
א. צדק הממונה ששטר הבוררין אינו משמש עילה להתנגד לדיון בבקשת צו תשלום. אין בכוחם של הצדדים עקב חתימת שטר בוררות להתנות על סמכותם של בתי-המשפט. על יסוד שטר הבוררות יכול בימ"ש, לפי בקשת אחד הצדדים, לפי סעיף 5 לפקודת הבוררות, להעמיד את הדין בתובענה שהוגשה תוך התנכרות לשטר בוררות. בדרך כלל אמנם יטה בימ"ש להיעתר למבקש את העמדת הדיון. אך הכח להעמיד את הדיון לא ניתן בסעיף 5 לפקודת הבוררות אלא בידי ביהמ"ש ושום מוסד אחר זולתו לא הוסמך להשתמש בו.
ב. מטרת חוק הגנת השכר היתה לתת לעובד אמצעי מהיר וזול לגביית שכר מולן ואם יוכלו הצדדים להתנות תנאי של בוררות בענין זה, שוב יהיה התהליך ממושך. יתירה מזו, בהתאם לסעיף 34 של חוק הגנת השכר נראה שהאפשרות לדון בפני בורר אינה דוחה את סמכות הממונה, אלא מצטרפת אליה והכל לפי ברירת העובד.
ג. העובדה שבתביעת השכר על יסוד החוזה האמור, שזורים גם יסודות של יחסי שותפות וחברה בע"מ, אינה מונעת מן הממונה לדון בענין. כאשר הממונה ימצא זאת לנכון, יוכל הוא להחליט "להדחות" את הבקשה אם יהיה סבור כי עומדת לפניו שאלה שבעובדה או שבחוק שאין ביכולתו להגיע בה למיצוי דין צודק.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני.עו"ד מילר לעותרת. עו"ד דותן למשיב מס' 2).
=ע.א. 208/67 - סהאם פרח מוסא ואח' נגד אסטנס פרח מוסא.
*הסכם מזונות המשיב, שהוא בעלה של המערערת מס' 3 ואביהן של המערערות 1, 2, חתם על הסכם עם המערערת 3 לפיו ישלם למערערות 300 ל"י לחודש מזונות אם ימשיך לבוא במגע עם אשה אחרת ששמה נקוב בהסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כבר למחרת היום הפר המשיב את ההסכם, חזר אל האשה הנ"ל ובמשך ששה חודשים לא שלם למערערות כל תשלום על חשבון מזונות. אעפ"י כן העמיד ביהמ"ש המחוזי את סכום המזונות ע"ס 200 ל"י לחודש בלא שינמק על שום מה סטה מהקביעה שבהסכם הנ"ל.
בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש כי אין כל צידוק להפחית את סכום המזונות מהסכום של 300 ל"י הקבוע בהסכם. אם אמנם חל לאחר מתן פסה"ד שינוי במצב, יכול המשיב לפנות לביהמ"ש ולבקש את שינוי החיוב או ביטולו, אולם בערכאת הערעור אין לשעות אל הטענה שהנסיבות השתנו אחרי מתן פסה"ד.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני, עו"ד אבו-חנה למערערות, המשיב לעצמו. 28.9.67).
ע.א. 198/67 - יהודית לב טוב נגד מאיר כהן ואח'.
*תשלומים בתביעה מדין זכות קדימה הערעור נסב על חיוב המערערת בתשלום עבור חלקת אדמה אותה קיבלה מדין זכות קדימה. ערעורה של המערערת על גובה הסכום שחויבה לשלם נדחה שכן ביהמ"ש שלערעור לא מצא צידוק להתערב בשומת השופט דלמטה.
באשר לתשלום רבית רשאית רשות שיפוטית לפסוק רבית לבעל דין לא רק כשפסקה לו סכום כסף, אלא גם כשקבעה מהו סכום הכסף המגיע על פי חיקוק. ולפי סעיף 2 לחוק פסיקת רבית מסור הדבר לשיקול דעת ביהמ"ש ואין להתערב במסקנת ביהמ"ש דלמטה.
אשר לענין ההוצאות - אמנם אין ביהמ"ש מתערב בפסיקת הוצאות, אולם ביהמ"ש דלמטה קבע 2,500 ל"י הוצאות מפני שהלך אחר סכום ההערכה שקבע בסך 25 אלף ל"י. אולם למעשה היו בעלי הדין חלוקים רק בסכום של 10 אלפים ל"י שכן 15 אלף ל"י היו המערערים מוכנים לשלם מלכתחילה. לפיכך הוקטן סכום ההוצאות באלף ל"י.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד ר. שמיר למערערת, עו"ד וייל למשיבים. 17.9.67).
ע.א. 323/67 - "איילת השחר" נגד הממונה על מס רכוש.
*ביטול תקנות עם חקיקת חוק חדש
לפי חוק הארנונה לפיצוי נזקי מלחמה משנת 1951 פורסמה רשימת ישובי ספר באישור ועדת הכספים של הכנסת שכללה את המערערת ולפיכך היתה זכאית לשיעורי מס מופחתים. לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים משנת 1961 שביטל את החוק הקודם פורסמה רשימה חדשה שלא כללה את המערערת כישוב ספר. צו מיוחד ביטל את הרשימה הישנה לאחר הכנסו של החוק החדש לתקפו ולאחר פרסום הרשימה החדשה. טענת המערערת היא כי הרשימה בה נכלל שמה היתה בבחינת תקנה ומכיון שהותקנה באישור ועדת הכספים של הכנסת היה צריך ביטולה לקבל את אישור הועדה כי הביטול צריך להיעשות ע"י אותו גוף המתקין את התקנה.
הערעור נדחה שכן אף אם נכונה הטענה הנ"ל (ובמבט ראשון היא נראית כנכונה) הרי בהתאם לסעיף 15 לחוק הפרשנות משבא חוק מס רכוש (1961) וביטל את החוק הקודם, עומדת בתקפה הרשימה הראשונה רק כל עוד לא הוחלפה ע"י הודעה אחרת. ההודעה השניה שכללה רשימה חדשה הסותרת את הראשונה החליפה את ההודעה הראשונה כך שההודעה הראשונה בטלה מיום פרסום ההודעה השניה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט מני.).