בג"צ 103/67 - "דה אמריקן אירופין בית-אל מישן" נגד שר הסעד.
*תקפותו של תנאי המגביל מתן חינוך דתי במסיון לבני דת אחרת. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר מנהל בחיפה מעון לילדים למטרות מיסיונריות והוא זקוק לרשיון לפי חוק הפיקוח על המעונות. בהתאם לחוק והתקנות שהותקנו לפיו אין לקבל ילד (מי שלא מלאו לו 14 שנה) למעון שבו ניתן חינוך דתי אלא אם הוא בן אותה דת.
במעון של העותר ניתן חינוך דתי, ומשבקש רשיון של משרד הסעד למעון הותנה ברשיון שלא יתקבלו למעון ילדים שאינם בני הדת של אותו מיסיון. בקבעו תנאי זה הסתמך שר הסעד על תקנות הפיקוח על מעונות המגביל, כאמור, קבלת ילדים לבני אותה דת בלבד.
העותר טוען נגד סייג זה ונימוקו שהתקנה המגבילה קבלת ילד למעון בתנאי שהוא בן אותה דת (להלן התקנה) הותקנה ע"י השר ללא סמכות שכן החוק שממנו שואב השר את סמכותו לא מדבר על חינוך או דת. כמו כן טוען העותר כי התנאי אינו סביר והוא פוגע בחופש הדת ובזכותם של הורים לקבועבאיזו דת יחונכו ילדיהם.
החלטה (השופט ויתקון):
א. בדיון בכנסת על חוק הפיקוח על המעונות הבהיר שר הסעד כי הצעת החוק היא סוציאלית ולא הצעה חינוכית ואינה באה לקבוע ולהכתיב תכנית חינוך ותכנית לימודים. אולם אין למצוא בדברים אלה יסוד לטענת העותר שהשר חרג מסמכותו. בעיית הדת שבה מגדלים ילד קטן יש לה ללא ספק אספקט חינוכי, אך קרוב לודאי שלא לזה התכוון השר בדבריו אלא לאספקט הלימודי. חוק הבא להטיל פיקוח על מעונות אין האספקט החינוכי, במשמעותו הרחבה, זר לעניינו. יש קשר הדוק בין הפיקוח על מעונות ובין שלומם הנפשי של צעירים החוסים בהם, וממילא כלולה הדאגה לילדים אלה במטרת הפיקוח.
ב. אין לומר שהתקנה אינה סבירה ושהיא פוגעת בחופש הדת ובזכותם של הורים לקבוע באיזו דת יחונכו ילדיהם:
1. התקנה חלה על כל הדתות ואין חשש, איפוא, לאפליה דתית.
2. התקנה חלה על ילדים עד גיל 14 בלבד, גיל בו תלוי הילד עדיין בדעת אחרים והצטרפותו לדת אחרת אינה תוצאה של בחירה חופשית. מאידך כאשר הילד הוא למעלה מגיל 14 אין כל הגבלה לחינוך שהוא יקבל.
3. אין לומר, שהתקנה באה למנוע המרת דת של אדם סתם והיא מכוונת רק לילדים בגיל שבו אינם מסוגלים לעמוד על דעתם.
4. גם עד גיל 14 אין מונעים המרת דתו של ילד ובלבד שמתמלאים התנאים של סעיף 13 א' לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, היינו אישור ביהמ"ש להמרה או הסכמת ההורים ובלבד שדתו תומר לדת הוריו או אחד מהם.
ג. אשר לזכות של ההורים לקבוע את דת ילדיהם, בהתאם לאמנה בינלאומית על זכויות אזרחיות ופוליטיות, הרי המדובר הוא על חופש להורים לגדל את ילדיהם בדת שלהם ולא חופש לגדל את הילדים בדת אחרת.
ד. באנגליה קיימת זכות לאב לקבוע באיזו דת יגודל בנו הקטן אך הוא עלול להפסיד את זכותו אם ירשה לבנו להיות מגודל בדת אחרת.
ה. טובת הילד קובעת בכל הענינים האלה וכשם שחוק הכשרות המשפטית מונע המרת דתו של קטין שלא בדת הוריו, כן גם חינוך דתי השואף להמרת דת כזאת לא יהיה לטובת הילד.
השופט זוסמן: מסכים.
השופט כהן:
א. גם בלעדי התנאי ברשיון אסור לעותר לקבל למוסד ילדים שאינם בני הדת שלפיה מתחנכים במעון, וזאת בהתאם לתקנה הנ"ל, אעפ"י כן אין לשלול התנאת תנאי כזה ברשיון. התנאת התנאי פוקחת עיניהם של הורים שאינם מתמצאים בתקנה, לראות כי העובדה ששר הסעד נתן את הרשיון אין בו כדי להרשות חינוך דתי לחוסים בני דתות אחרות.
ב. נכון שתקנה הסותרת יסוד של חופש הדת או זכות אחרת מזכויות האדם המוכרות בתורת שכאלה במשפט העמים תיראה בעיני הבג"צ כבלתי סבירה ואחת דינה להיבטל על ידיו. כללי המשפט הבינלאומי במידה שנתקבלו על דעת רוב האומות ואינם עומדים בסתירה לחוק החקוק ע"י הכנסת מהווים חלק מן הדין השורר בישראל, ועיקרי חופש הדת כמותם כיתר זכויות האדם הם כיום נחלתם של כל העמים הנאורים. אולם התקנה הנ"ל אינה עומדת בסתירה לעיקרים ולעקרונות בינלאומיים שכאלה.
אין ספק בזכותו של אדם בישראל להמיר את דתו ולהטיף לדתו ולהפיצה ברבים. אך הטפת הדת מותרת לאדם בגיל המסוגל לשקול את תורות הדתות השונות ועל כן זכאי להמיר את דתו בדת אחרת ככל שירצה. אולם אדם אשר מחמת קטינותו אינו מסוגל לשקול את תורות הדתות השונות אינו יכול על כן להיות זכאי להמיר דתו בדת אחרת.
ג. בלי להיכנס לבירור השאלה אם מבחינת המשפט הבינלאומי מוסמכים הורים להכניס ילדיהם הקטינים למוסד מיסיונרי אשר בו משתדלים להביאו לקבלת עול דת אחרת, הרי גזירת החוק היא המונעת מאת ההורים את הסמכות להסכים לחינוך ילדיהם לקראת המרת דתם לדת אחרת.
ד. באשר לטענת העותר כי התקנה בטלה באשר היא חורגת ממטרות החוק הרי טענה זו מבוססת על דברי שר הסעד בכנסת בשעת הדיון על הצעת החוק. אולם דברי שר פסולים מלבוא בשערי ביהמ"ש ולעולם אין לחפש מטרתו של חוק פלוני בדברים שנאמרו לענין זה בכנסת. אף בהנחה שהשר הבטיח מפורשות שהתקנות שיותקנו לא יכללו כל הוראה בעלת אופי דתי אין התקנות פסולות משום כך בלבד שמלאות הן הוראות בעלות אופי דתי. את מטרת החוק יש ללמוד אך ורק מלשון החוק עצמו ומן ההשוואה בין הוראותיו לבין המצב המשפטי שהיה קיים ערב תחילתו.
כאשר בודקים את החוק מנקודת מבט זו עולה כי פיקוח על מעונות הבא למנוע מאת החוסים תקלה גופנית או נפשית הוא בגדר ביצוע החוק בהתאם למטרותיו ואין נפקא מינה לענין זה שהתקלה הנפשית מצויה בשטח הדת.
(בפני השופטים זוסמן, ויתקון, כהן.עו"ד הפלר לעותר, פרקליטי המדינה בר-ניב ובר-סלע למשיבים. 12.10.67).
בג"צ 249/67 - ד. וקסלמן ושות' - חברה קבלנית לבנין נגד ראש העיר רמלה ואח'
*פסילת מכרז בשל הכללת תחשיב לא מציאותי לאחד הפריטים. (התנגדות לצע"ת - הצו בוטל).
העובדות :
ועדת המכרזים של עירית רמלה פרסמה מכרז פומבי לבניית מקלטים. הצעת העותרת נפסלה משני טעמים: העותרת רשמה לאחד הפריטים מחיר בלתי מציאותי של 90 אגורות למטר מעוקב ביטון בעוד שהמחיר המציאותי הוא בין 60 ל-90 לירות; היא הגישה כתב ערבות בנקאית למשך חודש אחד בלבד,
בעוד שבהודעה נדרשו מגישי ההצעות לצרף ערבות בנקאית לחודשיים. בהחלטת הועדה נאמר שהיות וקיים חשד שבעל ההצעה התכוון להוליך שולל את הועדה הוחלט לא לדון בהצעה. החלטת הועדה מבוססת על תקנת 24 לתקנות העיריות (מכרזים) המאפשרת פסילת הצעה כאשר המציע מתכוון להוליך את הועדה שולל "ע"י שגיאות שנעשו במתכוון או ע"י תכסיסים בלתי הוגנים". על פסילת ההצעה פנתה העותרת לבג"צ.
החלטה (השופט לנדוי):
א. על יסוד המחיר הבלתי מציאותי הנ"ל יכול היה להתעורר חשד בלב חברי הועדה שמתכוונים להוליך אותה שולל, ועשוי היה להתעורר הרושם שמלכתחילה היה בכוונת העותרת ליצור אי בהירות ביחס לפרטי הצעתה כדי להכין לעצמה טענות בעת עריכת החשבון הסופי או אחרי ביצוע העבודה.
ב. ב"כ העותרת הסביר בביהמ"ש כי כוונת העותרת היתה לתת לעיריה הנחה ע"י אותו פריט בלתי מציאותי בנוסף על הנחה מפורשת המופיעה בסוף החשבון. הסבר זה המפיג את החשש של כוונה רעה אין בו כדי לרפא את הצעת העותרת. תכלית החיוב של בעלי הצעות במכרזים לפרט את הצעותיהם היא לאפשר לועדת המכרזים לעקוב אחרי הפרטים כדי להיוכח אם ההצעה רצינית ושהעבודה תעשה כראוי. ע"י הכנסת פריט פיקטיבי, גם אם זה לשם מתן הנחה, משתבש חשבון המחירים ונעשה כולו בלתי אמיתי ללא כל אפשרות של ביקורת על פרטיו. יוצא, איפוא, שהצעה כזאת אינה בהתאם לתקנות.
ג. גם בענין הערבות הבלתי מספקת נראה שצדקה ועדת המכרזים אם כי אולי נימוק זה לבדו לא היה מביא לפסילת ההצעה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, הלוי.עו"ד פודז'רסקי לעותרת, עו"ד דרורי למשיבים. 23.10.67).
בג"צ 287/67 - דניאל כהן נגד הממונה על גבית שכר ואח'
*קביעת פיצויי הלנה מוקטנים. (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה)
העובדות:
המשיבה השניה העסיקה את העותר. משחדל לעבוד אצלה התעורר סכסוך על כך אם העותר פוטר ואז מגיעים לו דמי פיצויי פיטורין ואין הוא צריך להחזיר למשיבה השניה דמי השתלמות שקיבל או שהתפטר ואינו זכאי לפיצויי פיטורין והוא חייב להחזיר את דמי ההשתלמות. ענין זה נמסר לבוררות ובינתיים עיכבה המשיבה תשלום המשכורת האחרונה לעותר כדי שתוכל לקזז דמי המשכורת נגד דמי ההשתלמות שלטענתה צריך היה להחזיר לה.
הבורר קבע כי העותר פוטר והמשיבה השניה מיהרה לשלם לו את המשכורת האחרונה. העותר פנה לממונה על גביית השכר וביקש פיצויי הלנה מלאים על משכורת זו אך הממונה פסק לו פיצויי הלנה מוקטנים של 15 אחוז מסכום המשכורת. על כך פנה העותר לבג"צ.
החלטה:
א. לדעת הממונה היו קיימים שני התנאים המצדיקים הקטנת פיצויי ההלנה: שכר העבודה לא שולם במועדו מחמת טעות כנה; השכר לא שולם עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב. אין ספק כי היה קיים לפחות הטעם השני, היינו שהיו קיימים חילוקי דעות של ממש על חובתה של המשיבה לשלם לעותר את המשכורת, נוכח טענתה שהיא זכאית לזקוף את דמי ההשתלמות כנגד חוב זה.
ב. מחלוקת זו הוכרעה רק עם מתן פסק הבורר ואין להסכים עם טענת העותר שעצם מסירת הסכסוך לבורר כבר הוציאה את ענין תשלום המשכורת מגדר מחלוקת של ממש.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני.עו"ד כהן לעותר. 22.10.67).
בג"צ 113/67 - יוסף קרני נגד שר האוצר ואח'
*פיטורי פקיד מסיבות בריאות. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותר הינו פקיד ותיק בשרות המדינה והועסק לאחרונה כרכז חוליה אצל פקיד השומה בתל אביב. הוא חלה ובמצב בריאותו הלקוי נעדר רבות מן העבודה. עקב כך נפגמה יעילות עבודתו והוא הועמד לבדיקה בפני ועדה רפואית מחוזית שקבעה כי אינו מסוגל להמשיך בתפקידו כרכז חוליה הכרוך במגע עם קהל והתרגזויות. מסקנות הועדה המחוזית אושרו ע"י ועדה רפואית מרכזית שהמשיב הרביעי עמד בראשה. על יסוד מסקנות אלה פוטר העותר והופנתה תשומת לבו לזכותו לגימלה בהתאם לחוק שרות המדינה (גמלאות).
נגד פטוריו העלה העותר שתי טענות: כי על המשיב הרביעי הופעל לחץ וכי עשה קנוניה עם פקיד השומה כדי להמליץ על פיטוריו; כי נוכח הכרזתו של ארגון עובדי המדינה שהפיטורין גרמו לסכסוך עבודה זכותו היא שתכונס ועדה פריטטית בהתאם לתקשי"ר ועד שלא כונסה אין לבצע את הפיטורין.
החלטה (השופט זוסמן):
א. לא הובאה כל ראיה של לחץ על המשיב הרביעי או התנהגות לא הוגנת ממין אחר. העובדה שדיבר המשיב הרביעי עם פקיד השומה אינה פוגמת, שהרי המשיב בהיותו יו"ר הועדה צריך היה לקבל אינפורמציה מכלי ראשון על תפקידו של העותר כדי שיוכל לקבוע אם הוא כשיר לתפקידיו או לא.
ב. הדיון בפני הועדה הרפואית אינו דיון שיפוטי או מעין שיפוטי וכל שדרוש הוא שהועדה תנהג בעובד מדינה בהגינות וביושר לב, אין על כן למצוא דופי בכך שהמשיב הרביעי דיבר עם העותר שלא בנוכחות החבר השני של הועדה.
זאת ועוד, היתה אחידות דעים של כל הרופאים שבדקו את העותר, כולל רופאי קופת חולים, אין למצוא שסדרי הברור שנהג המשיב הרביעי, אם אמנם היו פגומים, פגעו בעותר.
ג. לענין סכסוך עבודה ע"י איגוד עובדי המדינה, מתעוררות שאלות כגון זכותו של עובד מדינה לסמוך טענתו על התחייבות שניתנה ע"י הממשלה לאיגוד עובדי המדינה ולא לעובד, האם פיטורי עובד מטעמי בריאות עשויים לבוא בגדר סכסוך עבודה, והאם סכסוך כזה הוא ענין לבג"צ, אולם אין צורך לדון בכל אלה במקרה הנוכחי. עובדה היא כי העותר הוא שדרש מאיגוד עובדי המדינה שלא להכנס למו"מ עם הממשלה עד שתוכח צדקתו ע"י הרופאים. לפי התקשי"ר מקימים ועדה פריטטית בסכסוך עבודה אם נכשל מו"מ ישיר, ומו"מ ישיר אינו נכשל אלא אם פתחו בו ולא הגיעו לעמק השוה, מכיון שהעותר סיכל את המו"מ אין הוא יכול לטעון עתה כי מעבידתו לא ניהלה מו"מ עם ארגונו.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן.עו"ד יעקובי לעותר, עו"ד בר סלע למשיבים).
ע.פ. 253+251/67 - עובד עטר נגד היועץ המשפטי
*הרשעה בפריצה למחזיק סחורות גנובות. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בזק) בת.פ. 36/67 - הערעור נדחה)
העובדות:
ב-27 לדצמבר בלילה היתה פריצה לחנות חשמל ורדיו בירושלים. למחרת בלילה נעצרו המערער וחברו כשבידי חברו חבילה ובה חלק מהחפצים הגנובים. המערער הודיע מיד לשוטר כי חברו השאיר בביתו חבילה שאינו יודע מה תכנה ומשתפסה המשטרה את החבילה התברר כי גם בה חלק מן החפצים הגנובים. השנים הורשעו בגניבה ופריצה ועל ההרשעה נסב ערעורו של המערער.
החלטה (השופטים זוסמן ומני):
א. המערער נתפס עם הסחורה הגנובה בידו תוך יום משעת הפריצה ולמעשה הודה כי כבר בשעות הבוקר היתה הסחורה בידו. בהיעדר הסבר מניח את הדעת של החזקת רכוש גנוב, שעות אחדות לאחר הפריצה, כשעוד לא היה סיפק בידי הגנב להוציאה מרשותו רשאי היה השופט להסיק שהמערער השתתף בפריצה.
ב. השופט הסתמך על עדותו של העד שומר כי בליל הגניבה לפנות בוקר באו אליו המערער וחברו ומיינו שם את הטרנזיסטורים. העד שומר נתן להם ניילון לאיחסון הסחורה והשופט רשאי היה להסתמך על עדות מסייעת זו.
ג. לטענת המערער כי עד זה היה "מעורב בדבר העבירה" ועל כן צריך היה "ראיית מה" לסייע לעדותו - גם אם היה העד מעורב בדבר עבירה הרי מציאת הגניבה בביתו של המערער משמשת ראיית מה לחיזוק העדות.
השופט כהן:
א. עדותו של העד שומר היתה מהימנה על השופט ורשאי היה ביהמ"ש להסתמך עליה.
ב. העד אמנם עזר לשני הפורצים לאחר מעשה, האכילם ונתן להם לישון אך אין הוא שותף שלאחר המעשה שעדותו תהיה טעונה סיוע. כדי שיהיה שותף שלאחר המעשה תנאי הוא כי הסיוע יעשה בידי העד "על מנת לאפשר למערער להמלט מעונש" ואין בעדותו של העד כדי לעורר חשש שאמנם זאת היתה מטרתו. הרושם הוא שלא היה כלל לאל ידו להתנגד לשנים והוא עשה מה שעשה באונס הנסיבות בלבד.
ג. אשר לטענה שהיה מעורב בדבר העבירה - אין צורך במקרה דנא לחוות דעה אם אמנם קיימת הצדקה ענינית להרחבת דיני הסיוע למעורב בדבר העבירה ואפשר להשאיר את השאלה בצריך עיון. בענין דנא מסתייעת עדותו של שומר (ולא רק מתחזקת במידת מה) בעובדה שלמחרת נמצא חלק מן הרכוש הגנוב בידי המערער.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני.עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' לויצקי למשיב. 16.10.67.)
ע.א. 207/67 - פלוני נגד היועץ המשפטי
*אימוץ ילדים. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק אימוץ 103/63 - הערעור נתקבל)
העובדות:
בתם של המערערים התאלמנה ולה שני ילדים. היא התחתנה מחדש ושני הילדים נשארו אצל הוריה המערערים. המערערים ביקשו לאמץ את הילדים אך סבתם, אם אביהם המנוח, התנגדה ברצותה כי שם המשפחה של בנה לא יוסב מהילדים, פקיד הסעד קבע כי המסגרת היחידה ההולמת לילדים מכל הבחינות היא בית המערערים, אעפ"כ לא המליץ לאשר את האימוץ הואיל והמניע של הסב היה לזכות בתוספת משפחה ממקום עבודתו עבור הילדים. כן הוברר כי מקום העבודה של הסב הבטיח מקצת מהוצאות החינוך התיכוני אם יאומצו הילדים ע"י המערערים.
השופט הסכים כי ההטבה הכספית של "תוספת משפחה" שיקבל הסב תועיל גם לילדים ועם כל זאת לא אישר את האימוץ בסברו כי האימוץ ישפיע לשלילה על חינוך הילדים. על כך הערעור.
החלטה (השופטים זוסמן וויתקון):
א. התנגדותה של הסבתא אם אבי הילדים המנוח אין לה מקום. היא ביקשה כי הילדים יהיו במוסד וברור כי לטובת הילדים עדיף שיהיו בבית המערערים. אשר לרצונה ששם בנה ישאר על הילדים אפשר לתת את צו האימוץ ולהגבילו כי הילדים ייקראו גם לאחר מכן על שם המנוח.
ב. אין לראות כיצד הגיע ביהמ"ש דלמטה למסקנה כי האימוץ ישפיע לרעה על חינוך הילדים. הרי בפועל ממש נמצאים הילדים כבר שנים בבית המערערים ומה השפעה שלילית יכולה להיות למתן גושפנקה חוקית למצב עובדתי קיים ?
הוא הדין ביחס לטענה כי הבדל הגיל בין הילדים למערערים הוא גדול. מכיון שהילדים בין כך נמצאים אצל המערערים זה שנים והתרגלו לקרוא להם "אבא ו"אמא" אין ליחס חשיבות לשאלת הגיל.
ג. העובדה שמצבם הכלכלי של המערערים ישתפר מהאימוץ אינה צריכה למנוע את האימוץ. השיפור במצב יאפשר למערערים להטיב את מצבם של הילדים, להעניק להם חינוך תיכון וכו'.
ד. על יסוד הנ"ל ניתן צו האימוץ וביהמ"ש בהתאם לסעיף 7 לחוק האימוץ הגביל את תוצאותיו ביחס לשם המשפחה של הילדים שישאר כמקודם, הקשר האישי בין הילדים לבין אמם וזכות הילדים למזונות ולירושה מאת אמם לא תפגע וכן תוכל האם לבקר את הילדים.
השופט כהן (מסכים ומעיר):
א. אין לראות כלל מדוע ישפיע האימוץ השפעה חינוכית שלילית על הילדים. נהפוך הוא, כל הסימנים מעידים שמתן גופשנקה רשמית וחוקית למצב הקיים בלאו הכי ואשר הילדים רוצים בו, ישפיע השפעה חינוכית חיובית, ואילו הסירוב למתן גושפנקה רשמית זו והסתייגותו המפורשת של ביהמ"ש מן היחסים הקיימים למעשה היא העלולה להשפיע השפעה חינוכית שלילית.
ב. הילדים מסוגלים כבר להבין את דבר האימוץ, ולא בכדי ציוה המחוקק שאם היה המאומץ מסוגל להבין בדבר יווכח ביהמ"ש אם הוא רוצה באימוץ אם לאו. הם מבינים את המצב ומעדותם עולה כי חשוב להם מאד כי יאומצו וכי מעמדם יוכר ע"י ביהמ"ש ויהיו בני הורים כחוק ככל הילדים.
ג. ההכרעה בדבר האימוץ טעונה שיקול אם זה לטובת המאומץ או לא, ואין נפקא מינה בדבר מהו המניע של המאמץ ואם המניע הוא חמרי ומגמתו להטיב את מצבו של המאמץ. אם מגיע ביהמ"ש למסקנה כי לטובת המאומץ הוא כי יאומץ אין ביהמ"ש צריך לשקול את טובות ההנאה החמריות ששימשו מניע לבקשת האימוץ.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן.עו"ד באומן למערערים, עו"ד ברנזון למשיב).
ע.א. 54/67 - יחזקאל חקק נגד דן פסח ואח'
*אחריות משותפת של קונים לתשלום המחיר ומתן רשות להתגונן. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוין) בת.א. 3922/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב הראשון (להלן המשיב) מכר למערער ולמשיב השני מכונית במחיר 15 אלף ל"י וקיבל מזומן 10 אלפים ל"י ועל היתר ניתנו למשיב 5 שיקים על סך 1000 ל"י חתומים על ידי המשיב השני. בזכרון דברים בין הצדדים צויין כי שולמו עשרת אלפים ל"י וכי על חמשת אלפים ל"י ינתנו שטרות. המשיב תבע את שני הקונים לתשלום הסך 5000 ל"י על יסוד זכרון הדברים ולחילופין תבע מהמשיב השני את מלוא הסכום על יסוד השיקים. המערער טען כי הוא שילם את חלקו במחיר המכונית בתשלום הראשון והחוב שנשאר הוא של המשיב השני. הודה בעובדה זו גם המשיב השני. על יסוד טענתו קיבל רשות להתגונן אולם בקדם משפט חזר ביהמ"ש המחוזי וקבע כי על פי המג'לה
מי שמכר נכס לשנים הרי הוא תובע מכל אחד מהם את חלקו לחוד כשאין ערבים זה לזה ולפיכך חייב את המערער לשלם 2500 ל"י. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. המערער טען בתצהירו כי מתוך סכום של 10 אלפים ל"י ששולמו היה חלקו 7,500 ל"י ובכך הוא שילם את כל חלקו. על טענה זו ניתנה לו רשות להתגונן מבלי לברר את נכונות הטענה מבחינה עובדתית.
ב. שני הקונים לא היו ערבים למלוא המחיר, ואם נכונה טענת המערער כי בתשלום הראשון שילם הוא את כל חלקו והמשיב ידע מכך כי אז אינו חייב עוד מאומה על חשבון יתרת המחיר שלא שולמה. גם כאשר המחיר משתלם בשיעורים אין פירושו של דבר שכל אחד מן הקונים חייב לשלם את מחציתו של כל שיעור כזה. דחיית מועד התשלום של 5000 ל"י אינה מעלה ואינה מורידה באשר לשאלה מי צריך לשאת בתשלום זה, וזו שאלה עובדתית שיש לבררה בראיות כשרות. יש חשיבות מסוימת לעובדה שעל יתרת הסכום נתן המשיב השני את השיקים.
ג. אין לקבל את טענת המשיב כי שאלת התשלומים היא ענין שבין הקונים, כאשר המוכר הוא שותף לסדרי התשלום וגובה מכל אחד את חלקו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי.17.10.67)
ע.א. 317/67 - המועצה המקומית טמרה נגד חיימוביץ צבי ואח'
*הגשת תביעה ע"י מועצה מקומית בגין מטרד. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בת.א. 685/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיבים מחזיקים בדירי חזירים הנמצאים מחוץ לתחום שיפוטה של המערערת והשפכים היוצאים מן הדירים עוברים בגבול שטח המערערת וגורמים מטרדים, בין המטרדים הנגרמים יש מטרדי הרבים שבגינם יכול לתבוע רק היועץ המשפטי או מי שסבל בגינם נזק ממון, ויש ביניהם מטרדי היחיד שבגינם יכול לתבוע רק מי שסבל מהם. המערערת לא תבעה בשם היועץ המשפטי וגם לא טענה כי היא סבלה נזק מהמטרדים. על כך דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעתה. על כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. בהתאם לסעיף 48 לפקודת הנזיקין יכולה המערערת לתבוע לא רק על יסוד עילות המטרדים שבפקודת הנזיקין אלא גם לפי כל צו או חוק עזר אחר.
ב. בהתאם לחוקי העזר אמנם יכולה המועצה המקומית לתבוע למשפט או אף לפעול ישירות ללא צו של ביהמ"ש כדי למנוע מפגעים ותקלות. אולם במה דברים אמורים כאשר מדובר בתושבים, בעלים או מחזיקים שבתחום שיפוטה של הרשות המקומית. מה שאין כן כאן כאשר מדובר בתושבים של רשות אחרת והמטרד בא משטח הרשות האחרת. כאן נשארו רק העילות שבפקודת הנזיקין ובעילות אלה אין למערערת מעמד כאמור.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני.3.10.67)
ע.א. 641/66 - צבי ומאיר שפיר נגד אוה קליבנסקי ומשה שפיר.
*נטל ההוכחה בקיום צוואה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט שילה, בת.ע. 889/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
המנוחה בריינה שפיר אמם של המתדיינים נפטרה בגיל 82 והשאירה עזבון וצוואה שלפיה קבלו המשיבים (בתה ובנה של המנוחה) סכומים סמליים מעזבונה ואילו המערערים קבלו את כל ההון הגדול שהשאירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לקיים את צוואתה בקבעו כי הוכח שהצוואה לא נעשתה מתוך רצונה החפשי של המצווה. השופט ציין כי לא זו בלבד שעל המבקש צו קיום צוואה לשכנע את ביהמ"ש שהמסמך משקף את רצונו החפשי של המנוח, אלא שבמקרה דנא אף שוכנע בהיפוכו של דבר שהופעלה השפעה לא הוגנת ע"י המערער אריה על המנוחה לצוות למערערים את רכושה.
בערעור העלו המערערים את השאלה על מי נטל ההוכחה שלא היתה השפעה לא הוגנת, בטענם כי ממצאו הפוזיטיבי של השופט שהיתה השפעה לא הוגנת מוטעה.
החלטה (השופט זוסמן):
א. על יסוד חומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה הפוזיטיבית כי המערער אריה היתה לו השפעה מוחלטת על האם המנוחה וכתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת זו נעשתה הצואה לטובת המערערים.
ב. מכיון שכתוצאה מההשפעה הלא הוגנת של המערער אריה נעשתה הצוואה לטובת שני המערערים אין לאשר את הצוואה גם בכל הנוגע למאיר.
ג. צדק גם ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי על המבקש את קיום הצוואה נטל השכנוע כי הצוואה נערכה מתוך רצון חפשי של המצווה וללא השפעה לא הוגנת.
ד. פקודת הירושה סעיף 12 מורה כי הצוואה תקויים אם נתקיימו בה התנאים: המצווה לא היה פסול לכתוב את צוואתו; שהמצווה לא הושפע השפעה בלתי הוגנת וכתב את צוואתו מרצונו החפשי.
נוכח סעיף זה נפסק בע.א. 642/61 כי הבא לקיים צוואה עליו להוכיח את כושרו של המצווה לכתוב את צוואתו, וכשם שעל המבקש קיום צוואה לשכנע בדבר כושרו של המצווה, כן מוטל עליו נטל השכנוע בדבר רצונו החפשי של המצווה והעדר השפעה בלתי הוגנת על המצווה.
ה. ביהמ"ש מבהיר את ההבחנה שבין נטל השכנוע מצד אחד ונטל הבאת הראיות מצד אחר:
1. נטל השכנוע עניינו מהימנות הראיות והשופט פוסק על פיו אם קיים בידו ספק בתום הבאת הראיות. כלומר במידה ועל הצד מוטל נטל השכנוע הרי אם נותר ספק בעובדה שעל אותו צד להוכיח, בתום הבאת הראיות, הרי שלא הצליח למלא את חובת נטל השכנוע והשופט יפסוק נגדו. נטל השכנוע קבוע ועומד, ולעולם אינו עובר מבעל דין אחד למשנהו.
2. נטל הבאת הראיות (חובת ההוכחה) אין ענינו אלא דיות הראיות. אין קובעים עובדה אלא עפ"י ראיה ונטל הבאת הראיות משמש קנה-מידה למדוד בו אם רשאי השופט לקבוע עובדה עפ"י הראיות שבאו לפניו. נטל הבאת הראיות עשוי להתחלף במהלך המשפט. בתחילתו מוטל הוא אמנם על מי שנושא בנטל השכנוע וכאשר זה מביא ראיות, עובר על הצד השני להביא ראיות לסתור. לאחר שיישקלו הראיות יפסוק השופט עפ"י הראיות ובמקרה של ספק לפי נטל השכנוע.
3. בדונו בשאלה אם הראיות מצדיקות מסקנה פלונית רשאי השופט להסתייע בנסיון שבחיים ולהיעזר בהגיון. הסתייעות זו יכולה לעזור לענין נטל השכנוע שכן השופט רשאי להניח דבר עפ"י שורת ההגיון והנסיון שבחיים.
4. בקבעם מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע הולכים דיני הראיות אחר המשפט המהותי. כל אימת שבעל הדין סומך על הלכה מהלכות המשפט המהותי, עליו לשכנע שנתקיימו אותן העובדות בהן מתנה "הלכתו" את מתן מבוקשו.
5. לפיכך הכופר בכשרו של אדם לעשות חוזה, עליו הראיה שכן סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית מעמיד כל אדם בחזקת כשר. לעומת כן לענין תקפה של צוואה קובע סעיף 12 לפקודת הירושה כי על המבקש את הקיום להוכיח כשרו של המצווה ורצונו החפשי.
6. כשמדובר על כושרו של אדם לערוך צוואה, מוטל נטל השכנוע על מי שמבקש לקיים את הצוואה, אבל באין יסוד לפקפק בכשרו רשאי השופט להעמיד את המנוח בחזקת כשר.
7. אמנם נטל השכנוע בצוואה על המבקש את קיומה, אולם מקום שהנסיבות אינן מעלות חשד לא בכשרו של המצווה ולא בהשפעה בלתי הוגנת אין השופט חושד בכשרים. צוואה תקינה על פניה מוכיחה לכאורה העדר פסול ומעבירה על המתנגד את הנטל להביא ראיות להוכחת הפסול הנטען. אולם כאשר הצד השני הצליח לעורר ספק בדבר הכושר והרצון החפשי של המצווה יפסול השופט את הצוואה אם לא שוכנע כי נתקיימו בה התנאים האמורים בסעיף 12 לפקודת הירושה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן.עוה"ד טוניק ואסנת למערער הראשון, עו"ד גיצלטר למערער השני, עו"ד כספי ורפפורטלמשיבים. 16.10.67)
ע.א. 496/66 - חיים בר-אבא ואח' נגד חיים כחלון ואח'.
*ביצוע בעין של חוזה מכר. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 1933/63 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים עשו בשנת 1949 חוזה עם התובע (המשיב) שלפיו התחייבו למכור לו ולהעביר על שמו חלקת אדמה בפרדס-כץ. לפי תנאי החוזה היה על התובע לשלם לנתבעים מאה ל"י עם החתימה על החוזה והעודף בשעת ההעברה במשרד ספרי האחוזה. למעשה שלם התובע ביום עשיית החוזה שש-מאות ל"י ותמורת תשלום זה חתמו הנתבעים על מסמך שלפיו הורשה הקונה לבנות מיד על החלקה ואמנם הקים התובע על החלקה בית בן קומה אחת ובמשך הזמן הוסיף קומות נוספות.
לאחר עבור זמן התברר שהנתבעים המערערים היו בעלים של 60 אחוז בממכר והנותר היה שייך למנוח יוסף קליין. התובע בקש לחייב את המוכרים ואת יורשי קליין לבצע את החוזה הנ"ל בעין תביעתו כלפי יורשי קליין נדחתה משום שלא הוכח חיוב מצד מורישם. מאידך חייב ביהמ"ש את המערערים לבצע את החוזה ולהעביר לקונים את המגרש בשלימותו, ועל כך הם מערערים.
החלטה (השופט זוסמן):
א. ביצועו בעין של החוזה תלוי, לגבי 40 אחוז, בכך שיורשי קליין יהיו מוכניםלמכור את חלקם. אולם המערערים לא הביאו כל ראיה שיורשי קליין אינם מוכנים למכור את חלקם, או שהם דורשים מחיר שאינו סביר שהיתה אולי שווה לסירוב למכור. המערער הצהיר שהוא מוכן לשלם ליורשי קליין מחיר סביר כדי להשלים את רכישת המגרש, אך בכך לא יצא ידי חובתו. היה עליו לשכנע את השופט שאין לדרוש ממנו את העברת הנמכר בשלימותו אם מפני שיורשי קליין אינם מוכנים למכור, אם מפני שהם דורשים מחיר מופרז ואם מפני טעם אחר, ואולם הוכחה כזו לא הובאה.
ב. אשר לטענה שביהמ"ש היה חייב לדחות את התביעה מפאת השיהוי בהגשתה - אכן רק בהיסוס מה הגיע ביהמ"ש שלערעור למסקנה שגם דין טענה זו להידחות. החוזה נעשה ב-1949, והתובענה לא הוגשה עד שנת 1963. אולם בנסיבות המיוחדות של הענין אין צידוק להתערב בקביעת ביהמ"ש דלמטה שהתובע ראוי לקבל את הסעד על אף השיהוי.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, הלוי.עו"ד טפרברג למערער 1, עו"ד נצר למשיב. 1.10.67).
ע.א. 295/67 - גורג'י ויעקב רג'ואן נגד עירית הרצליה
*רישום מוטעה של שם בלוח שומה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 851/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
מאז 48 היו המערערים רשומים כבעלים של הנכס אך שמם נרשם משובש "ריובן". החלקה סופחה למשיבה בשנת 51 והשם המשובש הופיע בלוח השומה שפורסם. מכיון שהשם היה משובש לא הצליחה המשיבה לאתר את המערערים עד שנת 1963. עתה משאותרו תוקן לוח השומה ולמערערים נשלח חשבון המסים של כל השנים. משלא שילמו הוגשה נגדם תביעה והם חוייבו לשלם את מלוא החוב בצרוף קנס פיגורים, ריבית והוצאות. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. אין מקום לטענה כאילו המערערים לא היו רשומים בלוח השומה כאשר אין ספק בזהות הבעל הרשום ורק רישומו נשתבש עקב טעות. ברור שהיתה זו טעות סופר במשמעות הסעיף 289 (א) לפקודת העיריות (נוסח חדש), תהא אשר תהא סיבת הטעות או מידת הרשלנות שגרמה לה. טעות כזאת ניתנת לתיקון בכל עת ולתיקון טעות למפרע.
ב. מאוחר מדי לעורר בשלב הערעור את הטענה כי לא הוכח שהתיקון נעשה כדין שכן לא היתה טענה כזאת לפני השופט דלמטה.
ג. אין לקבל את הטענה כי לא נשלחו למערערים הודעות על פי סעיף 113 לפקודה (נוסח מקורי) שכן השופט קבע כעובדה כי נשלחו הודעות כאלו. יתירה מזו בהגישם ערר על השומות השלימו המערערים עם הפגם אפילו היה כזה במקרה דנן.
ד. המערערים קיבלו הודעה לפי סעיף 306 לפקודה המפרטת את הקנס ובזאת יצאה המשיבה ידי חובתה למסירת הודעה על החיוב לפי סעיף 302 לפקודה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני.22.10.67).
בג"צ 135/67 - רחמים מור ואח' נגד מנהל מע"צ טבריה ואח'.
*הריסת צריף שנבנה ללא רשיון העותר בקש צע"ת נגד המשיבים כדי למנוע הריסת צריף שהוקם במושבה "כנרת" ללא רשיון ואשר ניתן לגביו צו הריסה בשנת 1956 ע"י ביהמ"ש בטבריה.
ב"כ המשיב השני (יו"ר המועצה המקומית כנרת) הודיע לבג"צ כי אם העותרים יגישו ערעור על הצו לפני ביהמ"ש המחוזי תוך שבועיים, לא יטענו המשיבים כי עבר זמן הגשת הערעור, מכיון שלעותרים נתונים עתה שני סעדים אלטרנטיביים: לפנות לועדה המקומית ולבקש היתר לאותו צריף על פי סעיף 145 של חוק התכנון והבניה, או לערער על צו ההריסה תוך שבועיים לפני ביהמ"ש המחוזי עפ"י סעיף 250 של החוק הנ"ל הוחלט לבטל את הצע"ת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. 11.10.67).
בג"צ 261/67 - טוביה דוידוביץ נגד שר התחבורה.
*תחולת חוק החנינה העותר הורשע בשתי עבירות תנועה ונפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 3 שנים. הענשים הוטלו על העותר בלי להבדיל בין העבירות. על עבירה אחת חלה חנינה ועל אחת לא. לטענת העותר יש להחזיר לו את הרשיון כי לדעתו בא עונש הפסילה בגין אותה עבירה שחלה עליה החנינה. העתירה נדחתה שכן על העותר המבקש ליהנות מן החנינה להראות שמקרהו נכנס לגדר הוראות חוק החנינה. בענין זה לא קיימת כל הנחה לזכותו של מי שהורשע ונגזר דינו. אין גם להניח שהפסילה לא היתה מכוונת לעבירה שלא חלה עליה החנינה או שהשופט התכוון לחלוקת תקופת הפסילה בין שתי העבירות בלי לומר זאת בגזר-הדין.
בהתאם לסעיף 3 לחוק החנינה הרי אם הוטלה סנקציה פלילית על שתי עבירות אשר על אחת מהן לא חלה החנינה, די בכך כדי להוציא את המקרה מכלל חנינה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד הוכברג לעותר. 1.10.67)
בג"צ 276/67 - אריה שטרן נגד שר הדתות.
*קובלנה נגד אב ביה"ד הרבני העותר הסתכסך עם בית המדרש המרכזי בחיפה וענינו הובא בפני ביה"ד הרבני בתור בוררים מכח שטר בוררין שנעשה בין הצדדים. החלטת ביה"ד הרבני היתה לטובת העותר אלא שביה"ד הרבני הגדול לערעורים הפך את החלטת ביה"ד האזורי. לטענת העותר ביסס ביה"ד הרבני הגדול את מסקנתו על חומר שהוכנס לתיק של ביה"ד הרבני לערעורים שלא כדין, ועל יסוד כך פנה לשר הדתות כי יעמיד לדין משמעתי את אב ביה"ד. "למרבה הצער לא ראה שר הדתות להשיב לעותר לגוף הענין" והעותרמבקש צע"ת נגד שר הדתות שינמק אי העמדתו לדין של אב ביה"ד.
העתירה נדחתה. אפשר להניח בצריך עיון את השאלה באיזו מידה יתערב ביהמ"ש בכלל בהחלטתו של מי שרשאי להגיש קובלנה לפי סעיף 21 לחוק לדיינים.
בעניננו היה זה תהליך של בוררות ויכול היה העותר לפנות לבימ"ש מוסמך ולבקש ביטול פסק הבוררין בשל צירוף חומר לתיק ללא ידיעת בעל הדין.
נוסף לכך, גם מדבריו של העותר אין ללמוד כי אב ביה"ד נהג שלא כשורה. נאמר בתצהיר כי הוכנס חומר לתיק ולא נאמר כי אב ביה"ד הכניס את החומר. לא היתה כאן התנהגות מצד אב ביה"ד שלא כהלכה בתור דיין, אפילו לכאורה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 8.10.67),
=ע.פ. 244/67 - סלים סלמן מנסויר נגד היועהמ"ש לממשלה.
*חומרת העונש (יריות על שוטרים) המערער נדון ל-8 שנות מאסר לאחר שהורשע בנסיון לפגוע באדם בכלי נשק מסוכן בכך שירה על שוטרים שרדפו אחריו לאחר שברח מבית-חולים לחולי נפש וגנב אקדח בו ירה על השוטרים. בהתחשב ברשימה הארוכה של העבירות הקודמות של המערער ובחומרת המעשים דחה ביהמ"ש את הערעור על חומרת העונש.
(בפני השופטים : זוסמן, לנדוי, ויתקון. עו"ד באום למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 12.10.67).
ע.פ. 254/67 - אהרון בן-דב סימנס נגד היועהמ"ש לממשלה.
*חומרת העונש (זנות) המערער נדון ל-3 שנות מאסר בגין החזקת מקום לשם עיסוק בזנות וסרסרות במעשי זנות. בפני ביהמ"ש שלערעור הוגשה תעודה של רופא פסיכיאטר המתאר את ילדותו הקשה של המערער, אולם בהתחשב בכך שהמערער כבר הורשע בעבר בעבירות על המוסר ובעבירות אחרות והוטלו עליו ענשי מאסר על תנאי וקנס שלא החזירו למוטב, נדחה הערעור על חומרת העונש.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד בלטמן למשיב. 2.10.67).
ע.א. 339/67 - פקיד שומה תל אביב נגד יהודה חיים.
*ניכוי הוצאות בשומת מס הכנסה המשיב הינו קבלן חשמלאות, ושומת המיסים שלו התבססה על מיטב השפיטה. ביהמ"ש ניכה מהמחזור הכללי 60 אחוז על יסוד העובדה שבעבודות המשיב רב החלק של החומרים שעל המשיב לקנות, וכך העמיד את הרווח הגלמי על 40 אחוז מן המחזור. בנוסף לכך ניכה ביהמ"ש המחוזי 50 אחוז מן הרווח הגלמי לחשבון הוצאות. על ניכוי זה הוגש ערעור, והערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין שהניכוי של 60 אחוז עבור חומרים כבר מביא בחשבון את הוצאות הקבלן לחמרי גלם, ולפי העדויות לא נראה כל צידוק לניכוי נוסף של 50 אחוז.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, ויתקון. עו"ד נתן למערער, עו"ד א. גיל למשיב. 2.10.67).
ע.א. 218/67 - ליברטי יהורה ואח' נגד אירו לירו בע"מ.
*פיצויי נזיקין על הפרת חוזה המערערים תבעו את המשיבה על נזק שנגרם להם בגין איחור מצד המשיבה בהעמדת חנות שבנו עבורם לרשותם. התביעה התבססה על סעיף פיצויים בחוזה. בכתב ההגנה טענה המשיבה כי לא נשלחה לה התראה נוטריונית ולפיכך אין להפעיל את סעיף הפיצויים. המערערים ביקשו לתקן את כתב התביעה ע"י תוספת עילת נזיקין. הבקשה נדחתה וכן הערעור, באשר גם בבקשת התיקון מבוססת עילת הנזיקין על החוזה שחייב את מסירת החנות בתאריך מסויים והעילה נשארת עילת החוזה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, הלוי. עו"ד בן ישראל למערערים. 25.9.67).
ע.א. 303/67 - דגניה ב' וכו' נגד עזרא כהן ואח'.
*תביעת נזיקין המשיב נפצע בתאונת עבודה. נגרמה לו חבלה חמורה בעינו ונקבעה אחריות המערערת כדי ס6 אחוז. ביהמ"ש המחוזי פסק כי לא הוכחה נכות מבחינת כושר עבודתו של התובע, אך ביחס לכאב וסבל, הפחתת ההנאה מהחיים וכיעור פנים פסק לתובע 20 אלף ל"י לאחר ניכוי 40 אחוז עבור רשלנות תורמת. על גובה הסכום נסב הערעור.
ביהמ"ש העליון פסק כי אכן הסכום שנפסק עבור כאב וסבל הינו מוגזם במידה כזו המצדיקה את התערבותו של ביהמ"ש שלערעור, אולם הוא מצא על יסוד חומר העדויות, כי טעה השופט, בקבעו כי לא הוכחה נכות מבחינת כושר עבודתו של התובע. ביהמ"ש העליון מצא כי הוכחה נכות כזו והפיצוי עבורה מתאזן עם הסכום המוגזם שנפסק עבור כאב וסבל.
(בפני השופטים: מני, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט מני, עו"ד ויתקון למערערת, עוה"ד י. וינר וי. לוי למשיב. 17.10.67).
ע.א. 214/67 - שושנה מזרחי ואח' נגד "כביר" - תעשיית בירה בע"מ.
*תביעת נזיקין זה ערעור של אלמנתו וילדיו של פועל שעבד אצל המשיבה בתעשיית בירה ונפטר אחרי שלקה באוטם שריר הלב. המנוח לקה כבר לפני כן בהתקפה, ולטענת המערערים ובהתאם לחוות דעת רופא הועסק המנוח בעבודה שלא היתה מתאימה לאדם במצב בריאותו. בביהמ"ש דלמטה בססו המערערים את התביעה על עילות שונות שנדחו וגם הערעור נדחה. באשר לענין העבודה בתנאים שאינם מתאימים למצב הבריאות של המנוח ציין ביהמ"ש העליון כי בפני ביהמ"ש המחוזי לא היה כל חומר שממנו ניתן להסיק כי המשיבה ידעה על מחלת הלב של המנוח, ובאין ידיעה כזאת לא היתה רשלנות בהעבדתו באותו מקום.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד ארזי ופרנקל למערערים, עו"ד נבות למשיבה. 3.10.67).
ע.א. 414/67 - יוסף קריוף ואח' נגד מרדכי סבר ואח'.
*פיצויי פחת עבור מכונית שנפגעה המערערים היו אחראים לתאונה בה נפגעה המכונית של המשיבים. באה עדות בפני ביהמ"ש כי שווי המכונית בזמן התאונה היה 30 אלף ל"י וכי תאונה גורמת להפחתת ערכה של מכונית "בלא פחות מעשרה אחוז וייתכן גם יותר". המערערים טוענים כי למעשה לא עלה נזקם של המשיבים על אלף ל"י והם מסתמכים על עיסקת מכר שנערכה שנתיים לאחר מכן ושבה הוערכה המכונית ב-23 אלף ל"י בעוד שבמצב תקין היה ערכה לפי עדות מומחה 24 אלף ל"י.
הערעור נדחה שכן המומחים העידו על ירידת ערך מכונית ב-10 אחוז על יסוד "הגורם הפסיכולוגי" של אדם הקונה מכונית ויודע שעברה תאונה. המומחה מטעם המשיבים לא נחקר לגבי עיסקת המכירה המשמשת עכשיו עילה לערער על חשבון הנזיקין. נוכח החומר שבא בפני ביהמ"ש דלמטה אין לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד גב' אלבק למערערים, עו"ד קנת למשיבים. 24.9.67).
ע.א. 82/67 - טירת חיים - חברה לקבלנות נגד אסתר רודנסקי.
*פיצויים על הפרת הסכם בין הצדדים היה הסכם מכר של מגרש שמכרה המשיבה למערערת. העיסקה לא בוצעה וביהמ"ש קבע ממצא עובדתי כי המערערת היא שהפרה את ההסכם. על הממצאים העובדתיים ערערה המערערת וערעורה נדחה שכן מן המפורסמות שאין ביהמ"ש שלערעור נכנס לבירורן של טענות עובדתיות. אין גם פגם בקביעת השופט דלמטה כי הסעיף של 15 אלף ל"י שנקבע כפיצויים איננו סעיף של קנס ובדין חייב את המערערת לשלמו למשיבה.
מאידך קבל ביהמ"ש העליון את ערעורה של המשיבה על שנפסקו לה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של אלף ל"י בלבד והעמיד את שכ"ט עו"ד שעל המערערת לשלם למשיבה בערכאה הראשונה על סך אלף וחמש-מאות ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, כהן. החלטה השופט ויתקון. 24.10.67).
ע.א. 229/67 - הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נגד י. א. גשורי ואח'.
*עיכוב הליכים נגד חברה בפרוק המשיב מס' 1 (להלן המשיב) הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה מס' 2 שהיא חברה (להלן החברה), וניתנה הודעת עיקול למערער על כספים של החברה שבידיו. העיקול הזמני הפך לסופי, ולאחר שהפך לסופי בקש המערער להאריך לו את הזמן, לבקש ביטולו של צו העיקול הזמני וביטול אישורו של אותו צו.
בינתיים פשטה החברה את הרגל, הוגשה נגד החברה בקשת פירוק וניתן צו ביהמ"ש להפסקת כל ההליכים התלויים ועומדים נגד החברה. השופט פסק שכתוצאה מצו הפסקת ההליכים אין הוא יכול להיזקק לבקשת המערער לדון בדבר הארכת המועד.
הערעור על החלטה זו נתקבל, שכן הליכי ההוצל"פ התלויים ועומדים עכשיו הם הליכים שבין המשיב ובין המערער. הבקשה להארכת המועד אין החברה צד לה ובירורה לא יפגע בהפסקת ההליכים נגד החברה. הנידון בבקשה זאת הוא אם לענין היחסים שבין המערער לבין המשיב אושר העיקול כדין, שאם אמנם אושר כדין יתכן והמשיב הפך להיות בעל דינו של המערער.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. 16.10.67).
המ' 496/67 - גיולה עשתאי ואח' נגד עזבון המנוח הופשטיין.
*צו מניעה זמני בקשת המבקשים לצו מניעה נגד המשיבים שלא יקימו ביכנ"ס בבית משותף נדחתה בשתי ערכאות והמבקשים קבלו רשות ערעור לביהמ"ש העליון. עד לערעור ביקשו צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים לבצע את עבודות הבניה לצורך הכשרת הדירה לבית כנסת. הבקשה נדחתה שכן למבקשים סעדים אחרים במידה ויש להם עילה טובה נגד הבניה ואין סכנה שצריך למנעה ע"י מתן צו מניעה זמני.
(בפני השופט חיים כהן. עו"ד כגן למבקשים, עו"ד ינון למשיבים. 2.10.67).
ב.ש. 90/67 - עירית ראשון לציון נגד שלום וולוסלסקי.
*הארכת מועד
המבקשת איחרה בהגשת ערעור והיא מבקשת הארכת מועד. את בקשתה היא מנמקת בכך שהיה קושי להשיג את פסה"ד שעליו ביקשה לערער ומשקיבלה את פסה"ד רק יומיים לפני תום מועד הערעור חל שיבוש בהדפסה ומכאן נגרם האיחור. נימוק נוסף העלתה המבקשת והוא שהבעיה הנדונה בפסק הדין היא חשובה ומן הדין שביהמ"ש העליון יפסוק בה. בדחותו את הבקשה ציין הרשם כי אינו מקבל את טענת "חשיבות הענין" הן באשר הענין אינו חשוב והן משום שטענת חשיבות הענין אינה משמשת כשהיא לעצמה "טעם מיוחד" לצורך הארכת מועד.
אשר לענין ההדפסה המשובשת שגרמה לאיחור אין לראות בכך שגיאה קלה שיש להאריך בגינה את המועד, ובודאי שאין הדבר בחינת טעם מיוחד כנדרש בתקנה 488.
(בפני הרשם ברטוב. עו"ד בר למבקשת, עו"ד שנהב למשיב. 9.10.67).