תקציר סביר כרך ב' חוברת 8

ע.א. 268/67 - אליעזר אסל ואח' נגד מרדכי ליאופולד ואח'.

*ביטול חוזה ע"י צד אחד עקב הפרת החוזה ע"י הצד השני.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 208/64 - הערעור נדחה בעיקרו).

העובדות:
המשיב הראשון (להלן המשיב) התקשר עם המערערים בחוזה בו התחייבו להעביר לו נכס מסויים כשהוא פנוי מכל דייר. הבעלות הועברה כשהמשיב שלם 20 אלף ל"י ויתרת המחיר בסך 10 אלפים ל"י צריכה היתה להשתלם למערערים עד ליום 25.12.63 (להלן התאריך המוסכם) שעה שתימסרלמשיב החזקה בנכס הפנוי. הגיע התאריך המוסכם וחזקת הנכס הפנוי לא נמסרה למשיב באשר המשיבה השניה שהיתה דיירת סירבה לפנות את הנכס.
המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי ובפיו שתי עתירות: לחייב את המערערים לבצע בעין את ההסכם; לחילופין לחייב אותם להחזיר את דמי הקדימה בסך 20 אלף ל"י שקבלו ולחייבם בתשלום 10 אלפים ל"י כפיצוי על הפרת החוזה. את התביעה הזו הגיש המשיב כחודש ימים אחר התאריך המוסכם, אך כעבור שלוש שנים מיום הגשת התביעה בקש המשיב למחוק את עתירת הביצוע בעין. המערערים הסכימו לכך והתביעה צומצמה לעתירה של השבת דמי קדימה ותשלום פיצויים. (העתירה לתשלום פיצויים של 10 אלפים הקבועים בחוזה נדחתה שכן לא הוכח נזק והערעור על כך נדחה). ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים להחזיר את דמי הקדימה, ועל כך הערעור.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. אין לקבל את טענת המערערים כי מכיון שהמשיב לא שלח להם הודעה פורמלית על ביטול החוזה אין לראות את החוזה כמבוטל ואין להחזיר את דמי הקדימה: 1. כאשר צד אחד מבטל את החוזה הברירה היא בידי הצד השני - רצה רואה הוא את ההפרה כאילו שמה קץ להסכם, רצה - סולח את ההפרה ועומד על קיום ההסכם.
יכול הוא לראות את ההסכם כמבוטל אך אין הוא חייב ליצור את הביטול.
2. התנהגות הצד המקיים העשוייה ללמד את המפר כי המקיים החליט להסתלק מהחוזה ורואה אותו כנגמר, דייה כדי לראות את ההסכם כמבוטל.
3. נכונה גם ההבחנה בשאלה מתי הפר המפר את ההסכם - אם הפר לפני שהגיע מועד ביצוע התנאי המופר יפורש חוסר תגובה של הצד המקיים כמעיד על רצון לראות את החוזה כשריר וקיים, בעוד שבהפרה יסודית כאשר הגיע הזמן למילוי החוזה רואים בחוסר תגובה של הצד המקיים כמי שבחר בביטול הקשר החוזי.
מכיון שבמקרה דנא ההפרה היתה כאשר הגיע הזמן למילוי החוזה מהוה חוסר התגובה ביטול הקשר החוזי וכבר בכך די כדי לדחות את הערעור.
4. זאת ועוד. כאשר צד אחד מפר הפרה היורדת לשורש של החוזה (תנאי להבדיל מהתנאה) רשאי שכנגדו לראות את החוזה כבטל ולהפגין את הראיה הזאת (אם קונה הוא) על ידי דרישת החזרת דמי הקדימה.
5. העובדה כי השבת דמי הקדימה נתבעה רק באורח אלטרנטיבי אם תידחה תביעת הביצוע בעין אינה גורעת כלום מאופייה כהבעת רצון לביטול החוזה, כי הבעת רצון זו אינה חייבת להיות החלטית לגמרי. יתכן והמסיבות יחייבו לתת למפר עוד הזדמנות לתקן את אשר עוות. מה גם שבענין דנא הסכימו שני הצדדים כי עתירת הביצוע בעין תימחק.
6. אם יש צורך שהצד המקיים יפגין את רצונו בביטול החוזה בהקדם, הרי שבמקרה דנא הוא עשה כן. אך יתכן שהצורך בהפגנת רצון מהירה נועדה רק למנוע מהצד
המפר שיחזור בתשובה ויתקן את הנזק וידרוש את ביצוע החוזה עוד לפני שהצד המקיים יספיק להפגין את הסתלקותו מהחוזה. אבל אין צורך בהפגנה מהירה כאשר התביעה היא החזרת דמי הקדימה והצד המפר אינו יכול כבר לבצע את המוטל עליו מכח החוזה.
ב. אין לקבל את טענת המערערים כי מאחר והחוזה בוצע מקצתו ע"י העברת הבעלות אין אפשרות לבטל את החוזה ואין המשיב זכאי לדרוש את החזרת דמי הקדימה. הרעיון שעם ביצוע חלק מההסכם אין לדרוש ביטולו עקב ההפרה הוא כשאין אפשרות להחזיר את המצב לסטאטוס קוו. אך כאן אפשר להחזיר את המצב לקדמותו ע"י שיעבירו בחזרה את הנכס ע"ש המערערים.
ג. צודקים המערערים כי אין הם צריכים להחזיר את דמי הקדימה עד אשר הנכס יועבר חזרה על שמם.
השופט לנדוי - מסכים ומעיר:
א. כוונת הביטול של המשיב השתמעה ברורות מעצם הודעתו בבית-המשפט שבדעתו להמשיך רק בתביעת השבת דמי קדימה ולא היה צורך בהודעת ביטול לפני הגשת התביעה.
ב. העובדה שעברו שלוש שנים עד שהמשיב בחר סופית בתרופת השבת דמי הקדימה ובינתיים ירד ערך הנכס, אין בה כדי לפגוע במשיב. אמנם תנאי להשבה הוא שיהא אפשר להחזיר את הדברים לקדמותם, אבל ירידה בערך השוק של הנכס אין בה כשהיא לעצמה כדי לשלול את זכות הביטול וההשבה. בנסיבות המקרה דנא נוטים הדין והצדק לכך שהמערערים אשר הפרו את החוזה ישאו במלוא התוצאות של ירידת ערכו של הנכס.
ג. במקרה של הפרה אחרי שהגיע הזמן למילוי החוזה רואים את הצד שכנגד שלא הגיב על ההפרה כבוחר בביטול החוזה, אך עם זאת תלוי הכל בנסיבות הענין ויש שעבור זמן רב ללא תגובה ייחשב כראיה לרצון לקיים את החוזה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ברנזון.24.10.67).

ע.א. 528/67 - שלמה שטרן נגד חברת חלקה... ואח'.

*עדיפות של בעל זכות שביושר על פני מעקל רכוש.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 610/66 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים הלוי וברנזון כנגד דעתו החולקת של השופט זוסמן).

העובדות:
במרץ 1960 עשה המערער הסכם עם קבלן בשם בודנר לבנות בבית משותף דירה בת 2 חדרים עבור המערער ובמעמד החתימה שלם את המחיר פחות סכום של 3500 ל"י שהיה צריך לשלם בשעת מסירת הדירה. המערער השיג את הסכום הנ"ל בשעת מסירת דירה מבנק בערבות בודנר, ולבסוף שלם המערער את הכסף לבנק וערבותו של בודנר לא הופעלה.
בהתאם להסכם צריך היה בודנר לבצע את הרישום ע"ש המערער תוך 12 חודשים מיום כניסתו לדירה אך בודנר הסתבך בעסקיו ולא בצע את הרישום. על הנכס הטיל בודנר משכנתאות ומשהגיש המערער תביעה לביצוע בעין באו המערער וקוני הדירות האחרים להסכם עם בעלי המשכנתאות, ובמרץ 63 ניתן לקונים צו לביצוע בעין בהסכמת בעלי המשכנתא.

אלא שבינתיים בחדשים אפריל, מאי 61, היינו לאחר שעברו 12 חודשים מהיום שהמערער קבל את החזקה בדירה הוטלו עיקולים על הנכס לטובת המשיבים. אלה הגישו את התביעה נגד בודנר על יסוד חוב לאחר שספקו עצים לבניית הבית. עתה דורש המערער, במשפט לדוגמא שבעקבותיו יבואו הקונים האחרים, לבצע את הרישום על שמו בלי להתחשב בעיקולים וזאת מן הטעם שהוא רכש את הקנין שביושר בדירתו מששלם את מלוא מחיר הדירה.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו שהעצים שהמשיבים ספקו לבודנר שמשו לביצוע עבודות נגרות גם בדירת המערער עצמו ועוד קבע השופט שהמערער לא רכש את הקנין שביושר בדירתו מכיון שבודנר ערב לתשלום הסך 3,500 ל"י לבנק ומפאת מתן ערבות זו היה קיים סיכוי כלשהו שיצטרך להחזיר סכום זה או חלק ממנו. נימוק אחרון זה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון באשר בסופו של דבר המערער הוא ששלם את הכסף ולפיכך לדעת הכל הבעלות שביושר עברה לידי המערער. נשארת השאלה אם עדיפה הזכות שביושר של המערער על זכות העיקול של המשיבים ועל כך, כאמור, נחלקו הדעות והוחלט ברוב דעות כי עדיפה זכותו של המערער על פני זכויות המעקלים.
החלטה (השופט הלוי):
א. המערער שלם את מלוא המחיר לבודנר לפני הטלת העיקול, ולא עוד אלא שתמה גם תקופת 12 החודשים מיום מסירת הנמכר, תקופה שבתוכה התחייב המוכר לרשום את הדירה ע"ש המערער. לפני הטלת העיקול בשלה זכותו של המערער לתבוע ביצוע בעין, קם לו קנין מלא שביושר והקנין שבדין של בודנר התרוקן כליל מתכנו. לפיכך חייב עיקולם של המשיבים לסגת מפני זכותו של המערער ואין בידי המשיבים - המעקלים - הגנה של "קונה בתום לב ובעד ערך", (הדין יהיה שונה במקרה שהקונה לא פרע את מלוא המחיר, לא נתרוקן קנין המוכר מתכנו ואז רשאי הנושה לעקל את "עודף קנינו" של המוכר).
ב. אעפ"י שהבית המשותף טרם נרשם, רכש המערער את הקנין הנפרד בדירתו. בהתאם לחוזה המכר התחייב המוכר לרשום את הבית כבית משותף ואת הדירה ע"ש הקונה. בהתאם לחוק בתים משותפים משנרשם בית כבית משותף מהווה כל דירה יחידת רישום נפרדת. כללי היושר רואים כעשוי את אשר צריך היה להיעשות, ולפיכך בעיני היושר יש לראות את דירת המערער, בתום תקופת 12 החודשים שנקבעה למילוי התחייבות המוכר, כיחידה נפרדת המהווה נושא לקנין נפרד, קנין שביושר שקם למערער בדירתו בטרם הוטל עיקול על הבית הרשום בשם המוכר.
ג. אין להחיל את הדין של רכישת זכות קנין ע"י קונה בתום לב מרצון על פעולה כגון עיקול הנעשית ע"י ביהמ"ש לפי בקשת הנושה בעל כרחו של החייב בעל הקנין שבדין. על פעולה כגון זו חל הכלל הגדול כי אין הנושה יכול לגבות מתוך רכוש החייב יותר זכויות מאשר יש לחייב עצמו ברכושו. הנושה המעקל הוא בבחינת "חליפו" של החייב, וכל זכות שביושר של אדם שלישי, שקניינו של החייב כפוף לה בשעת הטלת העיקול, כוחה יפה כלפי המעקל. עקרונות היושר מעדיפים את הקונה או כל בעל זכות אחרת שביושר שקדם לעיקול על פני הנושה המעקל על-פי הכלל שאין לעקל אלא את מה שיש לחייב.
ד. המסקנה הנ"ל שהנושה המעקל אין לו זכויות של קונה בתום לב ובעד ערך, אינה משתנית לאור שיטת רישום המקרקעין הנהוגה בארצנו. טעמו של דבר: נושה מעקל - להבדילו מקונה בתום לב - אינו סומך על הרישום בספרי האחוזה ואינו מניח את כספו על קרן הצבי, אלא מעקל את נכסי החייב ואינו רשאי לעקל נכס שאינו שייך לחייב.
בישראל הנושה המעקל אינו רוכש כל זכות שעבוד בנכס המעוקל, והעיקול רק מונע את בעל הנכס מלהוציאו מרשותו. אין כל הוראה בפקודת העברת קרקעות, מפורשת או משתמעת, המבטלת זכות קנין שביושר שאינה רשומה, או המעדיפה עליה
עיקול שהוטל על זכות הקנין שבדין הרשומה, או הסוטה מעקרון היושר שלפיו נושה מעקל אינו בגדר קונה בתום לב ובעד ערך.
השופט ברנזון: - מסכים.
השופט זוסמן (דעת מיעוט):
א. בהתאם לחומר הראיות לא ניתן לקבוע, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, כי העצים שסופקו ע"י המשיבים שמשו לבניית דירת המערער אם כי ניתן לומר ששמשו לבניית הבית, ואין לקבל עמדת ביהמ"ש המחוזי שלא רכש המערער קנין שביושר, אך אפילו כך צודקים המשיבים בהתנגדותם להסרת העיקול.
ב. לענין הקנין אין המערער זכאי לנתק את עצמו משאר חלקי הבית, לא לפי הדין ולא לפי היושר, וגורל קניינו כגורל כל הבית. הוא רכש זכויות רק במושעה לפי כללי היושר. הבית לא היה בית משותף, הוא היה משועבד ורישומו כבית משותף לא היה תלוי ברצונו של בודנר בלבד. העבודה בבנין נמשכה כבחטיבה אחת. אין דין בעלות נפרדת בבית שלא נרשם בתור בית משותף. לכל הדעות כאשר המשיבים ספקו את העצים לא היה המערער רשאי לדרוש העברת הנמכר בתור אחת מדירות הבית המשותף ואין הוא יכול לטעון כלפי צד שלישי שדין דירתו, החל מכניסתו, הוא דין יחידה העומדת בפני עצמה. היושר הולך אחרי הדין ורואים לפיו דבר שהתחייב אדם לעשותו כעשוי. מכאן שגם היושר אינו מזכה את המערער בקנין נפרד בדירתו, שבו לא היה אותה שעה זוכה על פי דין.
ג. בארץ נוהגת שיטת רישום המחייבת רישום כל עיסקת מקרקעין. אדם המעיין בפנקס הרישום זכאי לסמוך על נכונות הרישום ולכלכל צעדיו בהתאם לכך. מתן תוקף לזכויות שביושר שאינן רשומות נוגד את המדיניות של החוק המקומי.
ד. אין לקבל את טענת המערער כי משרכש את הקנין שביושר לפני המשיבים לא נשאר לבודנר אלא הקנין הערטילאי שבדין ושלכן אין המשיבים זכאים להיפרע אלא ממה שיש לחייב. אמנם בהתנגשות בין שניים הבאים שניהם מן היושר זכותו של הראשון בדרך כלל עדיפה, אולם זאת רק בהתחרות בין בעלי זכויות שוות ערך. כאשר זכותו של אחד משני הטוענים טובה מזכות חברו, הרי הוא זוכה אפילו קדם לו יריבו מבחינת הזמן.
בענין דנא תורת היושר תומכת במשיבים מן הטעם שהמערער רכש זכות הטעונה רישום וניתן היה לרשמה ולפחות יכול היה לרשום אזהרה בספרי האחוזה על פי תקנות המקרקעין. משלא עשה כן לא נתגלו זכויותיו על פני ספרי האחוזה ואשמתו היא שספרי האחוזה לא שקפו את הזכויות הקיימות במקרקעין ועקב מחדלו נשארו הספרים במצב העשוי להגדיל את האשראי של הבעלים הרשום, מאידך לא היו זכויות המשיבים ניתנות לרישום כאשר סיפקו את הסחורה. כך שאלה לא עשו דבר העלול לפגוע בזולת. אכן הצדק מחייב לכוף על הקבלן את ביצוע החוזה אך אין זה צודק לשלול לשם כך מהמשיבים את פירות העיקול שהטילו בעוד מועד על הבית.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, הלוי.16.10.67).

בג"צ 147/67 - סימה פינק נגד יו"ר ההוצל"פ ירושלים ואח'.

*עיכוב צו פינוי של בי"ד רבני.(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)

העובדות:
העותרת היא אשתו של המשיב השני (להלן הבעל) והם מתדיינים בביה"ד הרבני במשפטי גירושין ומזונות. הבעל עמד והשכיר את דירת בני הזוג שהיתה מעוקלת למזונות האשה לזוג דיירים. בסיון תשכ"ה ניתנה החלטה ע"י ביה"ד הרבני שבחלקה הראשון ניתנת לפירוש כאילו מהוה צו פינוי נגד הדיירים והוראה כי הדירה תועמד לרשות העותרת, ובחלקה השני של ההחלטה חוייב הבעל בתשלום ביניים של 100 ל"י לחודש שבהן תשכור לה האשה דירה עד לפינוי הדיירים.
משהוחל בהוצל"פ של פסה"ד לפינוי הדיירים ביקש הבעל לעכב את ההוצל"פ בטענה כי פסה"ד הנדון בטל ולחילופין ביקש שהות כדי לפנות לביה"ד הרבני שיבטל את החלטתו. יו"ר ההוצל"פ החליט לעכב את ההוצל"פ עד שיוכל הבעל לפנות לביה"ד הרבני לשם ביטול ההחלטה. על כך הפניה לבג"צ.
החלטה (השופט קיסטר):
א. מתוך כל טענות הבעל שהעלה בתצהיר התשובה לבג"צ טען בביהמ"ש טענה אחת בלבד והיא כי הרישא שבהחלטת ביה"ד הרבני שהובן ע"י העותרת וע"י יו"ר ההוצל"פ כצו פינוי נגד הדיירים הוא מעורפל ולכן אין לבצעו עד שלא יתבקש ביה"ד הרבני, בהתאם לסעיף 6 לחוק ההוצל"פ העותומני, להבהיר את כוונת פסק דינו. בכך זנח הבעל את טענותיו בדבר בטלות החלטת ביה"ד הרבני. החלטת יו"ר ההוצל"פ לעכב את הפעולות היתה תוצאה של טענה כי יש לבטל בכלל את החלטת ביה"ד הרבני ואילו הטענה שפסה"ד מעורפל הינה טענה חדשה.
יו"ר ההוצל"פ לא נתבקש עד כה לעכב את ההוצל"פ כדי לפנות לביה"ד הרבני שיבהיר את החלטתו ואין לעכב את הליכי ההוצל"פ בגין טענתו החדשה של המשיב בדבר פירוש ההחלטה.
החלטה זו של הבג"צ אינה מונעת מהבעל לפנות לביה"ד הרבני בכל בקשה שימצא לנכון אך אין לעכב את הליכי ההוצל"פ לשם כך.
אמנם בטיעונו של הבעל בפני יו"ר ההוצל"פ נרמז כי החלטת ביה"ד הרבני אינה ברורה, אך טענה זו לא הועלתה מפורשות ועל כל פנים לא נתבקש היו"ר לפעול לפי סעיף 6 הנ"ל

(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר.עו"ד עצמון לעותרת, עו"ד בירגר למשיבים).

בג"צ 162/67 - בית יולס בע"מ נגד המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח'.

*דיון מחודש של ועדה מחוזית לתכנון ובנין בהחלטה קודמת של ועדה מחוזית.(התנגדות לצע"ת - הצו בוטל ברוב דעות השופטים מני וויתקון, כנגד דעתו החולקת של השופט כהן).

העובדות:
המשיבה מס' 2 (להלן קופת-חולים) היא בעלת חלקות אדמה על הר הכרמל בחיפה הגובלת עם חלקה שבבעלות העותרים ואשר עליה עומד בית האבות המתנהל ע"י העותרים. זו סביבת מגורים שקטה וירוקה ומטופחת ולפי תכנית המתאר מותר לבנות בה עד 34 אחוז משטח הקרקע ועד לגובה של 2 קומות ומחצה

מפאת הצורך בבניית בתי-חולים בחיפה בקשה קופ"ח לבנות על החלקות הנדונות בית-חולים גדול בן 350 מיטות בבנין שגבהו 9 קומות. לשם קבלת רשיונות בניה הגישה קופ"ח תכנית בנין עיר מפורטת שאושרה בידי הועדה המקומית והועברה לועדה המחוזית לאישור. בועדה המחוזית הגישו העותרים התנגדויות והועדה החליטה כי יוקם במקום בית-חולים של 100 מיטות בלבד ושיוגבל אחוז הבניה בהתאם לתכנית המיתאר המקורית. הועדה המחוזית החליטה עוד כי התכנית שהוגשה ע"י קופ"ח תפורסם אחרי שתתוקן בהתאם להחלטות הנ"ל.
הועדה המקומית לא פרסמה את התכנית בהתאם להחלטת הועדה המחוזית אלא החליטה "למחות נמרצות" נגד החלטת הועדה המחוזית והטילה על מהנדס העיר לעשות הכל כדי שהועדה המחוזית תאשר את התכנית המקורית של קופ"ח.
לאחר שנכנס לתקפו חוק התכנון והבניה משנת 65 ישבה הועדה המחוזית בהרכב אחר ושמעה "ערעור" של הועדה המקומית על ההחלטה הקודמת של הועדה המחוזית והחליטה כי הואיל והתכנית כפי שאושרה לפני כן ע"י הועדה המחוזית לא קבלה כל תוקף סופי שכן לא פורסמה ברשומות והואיל והועדה הנוכחית סבורה שיש לדון מחדש בנושא הרי היא מחליטה לבטל את החלטת הועדה המחוזית ולדון מחדש בתכנית כפי שהוגשה ע"י קופ"ח. לאחר מכן קיימה הועדה המחוזית דיון פומבי בהתנגדויות שהוגשו ואישרה את התכנית המקורית של קופ"ח. על החלטה זו הוגש ערר למועצה הארצית. המועצה החליטה ברוב דעות להיזקק לערר ולדון לגופה של התכנית ואילו דעת המיעוט היתה שלועדה המחוזית לא היתה סמכות לבטל את החלטתה הקודמת ולדון בענין מחדש. הענין הגיע לבג"צ ובהסכמת הצדדים הוחלט בבג"צ 48/67 כי המועצה תכריע בבעיה המשפטית של סמכות הועדה המחוזית לדון מחדש בענין שקודמתה כבר דנה והחליטה בו כאמור. המועצה נתנה לאחר מכן החלטה כי החלטת הועדה המחוזית הראשונה בטלה מדעיקרא באשר היא חרגה מסמכויותיה בזה ששינתה את התכנית ולא תקנה אותה כפי שהפקודה (שהיתה בתוקף לפני חוק התכנון והבניה) הסמיכה אותה, ומכיוון שההחלטה הראשונה היא כאין וכאפס הרי הועדה החדשה היתה מוסמכת לדון בתכנית דיון ראשוני, ואין נפקא מינה שהיא חשבה שהיא מקיימת בענין דיון חוזר.כן אישרה המועצה את החלטת הועדה המחוזית לגופו של ענין. על החלטה זו נסב הערעור.
החלטה (השופט מני - דעת הרוב):
בבג"צ 123/64 נפסק כי הועדה המקומית יכולה לעיין מחדש בהחלטותיה הקודמות ולשנותן. אין לראות מדוע הלכה זו לא תחול גם על הועדה המחוזית כאשר הנימוקים ששמשו יסוד להחלת ההלכה לגבי ועדה מקומית כוחם יפה גם לגבי ועדה מחוזית. ומכיון שגם המועצה הארצית דנה בתכנית המקורית לגופא והחליטה לאשרה, אין מקום להתערבות הבג"צ.
השופט ויתקון - מסכים ומוסיף:
א. המועצה הארצית החליטה כי הועדה המחוזית רשאית היתה לדון מחדש בנושא מתוך מחשבה שההחלטה הראשונה של הועדה המחוזית בטלה מעיקרא. אכן נימוק זה של המועצה הארצית אינו יכול לעמוד באשר הועדה המחוזית בדיון הראשון זכאית היתה להכניס שינויים יסודיים בתכנית.
אעפ"י כן בדין ערכה הועדה המחוזית דיון חוזר בענין שכן כאמור בבג"צ 123/64 יכולה הועדה המקומית (ולפיכך גם ועדה מחוזית) לעיין מחדש בהחלטותיה הקודמות ולשנותן.
ב. אמנם נימוק זה לא בא זכרו בהחלטת המועצה הארצית אך אין להגביל את המשיבות בהעלאת נימוקים משפטיים נוספים שיצדיקו את החלטת הועדה המחוזית לדון מחדש בהחלטה הקודמת.
השופט כהן - (דעת מיעוט):
א. תהא אשר תהא תחולתה והיקפה של ההלכה שנפסקה בבג"צ 123/64 הנ"ל אין בה כדי להסמיך ועדה מקומית להניע ועדה מחוזית לחזור ולדון בתכנית מפורטת פלונית
שלא בדרכים הקבועות לכך מפורשות בדין ואין ועדה מחוזית יכולה לדון מחדש בתכנית תוך כדי עקיפת הוראות פרוצסואליות של הדין המפורש ובמקרה דנן לא הלכה הועדה המקומית בדרך הקבועה בחוק, לאמור פרסום התכנית המתוקנת של הועדה המחוזית בהתאם לפקודה תחילה, ולאחר מכן פניה לועדה המחוזית לדון מחדש בענין.
ב. החלטת המועצה הארצית שהועדה המחוזית בדיון הראשון חרגה מסמכותה שכן זכאית היתה לתקן את התכנית אך לא לשנותה בטעות יסודה. יתכן שמרוב תיקונים לא יכירו עוד את התכנית המפורטת שנתבקשה הועדה לאשר ואז אמנם תחרוג הועדה מגדר סמכותה לפי הפקודה. אבל מקום והתכנית המפורטת מהווה היא עצמה חריגה רבתי מתכנית המתאר יש למדוד את מידות התיקונים של הועדה לא בהשוואה לתכנית המפורטת המיוחדת כי אם בהשוואה לתכנית המתאר הכללית.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני.23.10.67).

ע.א. 358/67 - דוד רז נגד יעקב עירן ואח'

*בקשה לביצוע בעין של הסכם(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 245/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
לשלושת המשיבים, אב ושני ילדיו, מגרש בבת ים שבא אליהם בדרך ירושה. בעוד המשיב השלישי היה קטין באו המשיבים לידי הסכם עם המערער למכירת המגרש למערער. המשיב הראשון, האב, חתם בשמו ובשם ילדו הקטין בתור אפוטרופוס על ההסכם. המוכרים נועצו בעורך דין (לא זה שעשה את ההסכם) מה יהיה הדין אם ביהמ"ש לא יאשר את העיסקה מטעם הקטין וכתוצאה מכך הוסיפו בכתב יד באחד ההסכמים החתומים (להלן ת/1) כי ההסכם יהיה כפוף לאישורו של ביהמ"ש המחוזי "וכוחו יהיה יפה לאחר אישורו" ע"י ביהמ"ש. בהסכם אחר שנחתם ע"י הצדדים (להלן נ/1) נוסחה הגבלה זו כך שההסכם כפוף לאישורו של ביהמ"ש "עד כמה שנוגע הדבר לחלקו של הקטין". לאחר החתימה על ההסכם השהה האב את הגשת הבקשה לביהמ"ש לכמה חדשים וכאשר הגיש את בקשת האישור הופיע המשיב השלישי והתנגד לאישור ובינתיים היה לבגיר. על יסוד התנגדות הקטין לא נתן ביהמ"ש את אישורו לעיסקה וזאת לאחר שהמערער, אף כי לא היה צד לברור המשפטי, התיצב והשמיע את טענותיו בזכות מתן אישור ביהמ"ש.
עתה ביקש המערער פיצויים מאת האב בגין הפרת חוזה לגבי חלקיהם של האב והבן הבגיר שלא הועברו למערער. תביעתו נדחתה שכן לדעת ביהמ"ש לא באו הצדדים לידי הסכמה מה יהיה גורל חלקי האב והבן הבגיר במקרה של אי אישור העיסקה ביחס לקטין ע"י ביהמ"ש. על כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. בהתאם לנוסח אחד (ת/1) לא יהיה תוקף להסכם כולו אם לא יאושר ע"י ביהמ"ש בנוגע לקטין ובהתאם לנוסח אחר (נ/1) לא יהיה לו תוקף רק באשר לחלקו של הקטין. מכיון שכוונת הצדדים לא באה לידי ביטוי ומכיוון שמסתבר שהצדדים לא באו לכלל הסכמה בנוגע למקרה של אי אישור ההסכם הרי לא נקשר קשר חוזי מחייב ביניהם.
ב. אין ממש בטענת המערער כי אף אם המשיב הקטין לא קשור בחוזה חייב האב בפיצויים מכיון שהחוזה נעשה באחריות הדדית. שהרי אם אין חוזה מקשר בין הצדדים אין אף אחד מהצדדים אחראי בפני הקונה ומה תועלת באחריות ההדדית ?
ג. אשר לטענה כי האב עשה קנוניה עם הקטין ועל כן הוא חייב בפיצויים - ביהמ"ש לא שוכנע כי היתה קנוניה ומחומר העדויות אין להעלות כי היתה קנוניה כזו. אך
אפילו היתה קנוניה אולי יכול היה המערער לתבוע את האב בעילה של הכשלת העיסקה אך עילה כזו לא הועלתה בכתב התביעה.
ד. לטענת המערער כי יש לחייב את הילד הקטין באשר גרם להפרת החוזה ע"י שני המוכרים האחרים - נוכח המסקנה שלא נעשה חוזה אין הוא יכול להיות אשם בגרימת הפרתו של אותו חוזה שלא נעשה.
השופט כהן (מסכים ומעיר):
א. תקפה של ההתקשרות החוזית של האב בשם הקטין אינו קשור בביצוע הרישום במשרד רישום הקרקעות וההתחייבות אינה משוללת תוקף בהיעדר רישום. הלכה פסוקה היא כי התחייבות חוזית למכירת מקרקעין פעולה משפטית היא שתקפה המחייב אינו תלוי ברישום במשרד ספרי האחוזה. ממילא רשאי אפוטרופוס לייצג קטין בעיסקה כזו ללא אישור ביהמ"ש אף שהרישום אינו יכול להתבצע אלא באישור ביהמ"ש. אולם ההורה אינו חייב לבצע את העיסקה ללא אישור ביהמ"ש שכן אינו יכול לבצעה ללא אישור כזה, אם כי יתכן שעליו לבקש את אישור ביהמ"ש לביצוע העיסקה.
ב. הבקשה לאישור ביהמ"ש הוגשה ע"י האב זמן קצר לפני שהגיע הבן לגיל הבגרות, ומכיון שהבקשה הוגשה כדין יכול היה ביהמ"ש לדון בבקשה גם לאחר שהבן היה לבגיר. הכלל הוא שביהמ"ש מוסמך להיזקק לענין אם היה מוסמך להיזקק לו שעה שהענין הובא בפניו. קובע בכגון דא מועד הגשת הבקשה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן.עו"ד קורוט למערער, עוה"ד נאמן, נורה ובן-מאיר למשיבים, 24.10.67).

ע.א. 370/67 - דוד ויצחק דיליאן נגד חברת הכשרת הישוב

*פקיעת הסכם לשכ"ד בתוך שנה לעריכת ההסכם.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 74/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערערים הם דיירי משנה במושכר. עם השוכרות הראשיות הקודמות עשו הסכם בינואר 1964 לשלם שכ"ד בסך 300 ל"י לחודש בלי לקבוע תאריך סופי עד מתי יחול ההסכם. בינתיים באה המשיבה במקום השוכרים הראשיים הקודמים והיא תבעה העלאת שכר הדירה. טענת המערערים היתה כי ההסכם מחייב גם את השוכרים החדשים ללא הגבלת זמן, כל עוד קיימת תחיקת הגנת הדייר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה וקבע כי ההסכם שנעשה אף שנעשה מבלי לקבוע תאריך סופי, פירושו הוא שקביעת גובה דמי השכירות נמשכת משנה לשנה ורשאי השוכר הראשי לבטלו בתום השנה. על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. צדק ביהמ"ש המחוזי כי ההסכם הוא משנה לשנה ולא לצמיתות, על פי היקש מסעיף 494 של המג'לה, והוא ניתן איפוא לביטול לקראת כל שנה חדשה. אין ליחס לשוכרות הקודמות כוונה לקשור את עצמן ואת מי שיבוא במקומן לתקופה בלתי מוגבלת. מכאן שאחרי תום תקופת ההסדר שנעשה בינואר 1964 שוב אין מניעה לקבוע דמי שכירות חדשים ע"י ביה"ד לשכירות.
ב. לשם כך היתה דרושה הודעת ביטול לקראת שנת השכירות החדשה, ויש לומר כי דרישת דמי השכירות המוגדלים מהווה הודעה ברורה שאין בדעת המשיבה להיות קשורה להסכם לשנה הבאה.

ג. היוצא מכך כי תביעת המשיבה צריכה היתה להידחות לגבי הזמן עד תום השנה מעשיית ההסכם ויש לדון בקביעת דמי השכירות לגבי הזמן שאחרי תום השנה. הבקשה לקביעת דמי השכירות היתה לגבי הזמן מיום 1.3.64 "ואילך", ודחייתה לתקופה הראשונה, עד ינואר 1965, אינה מחייבת את דחייתה גם ביחס לתקופה נוספת שהתחילה אחרי הגשת הבקשה, אך לפני שהוחל בבירורה המעשי. בהתחשב עם ניסוח העתירה אין לומר שיש בזה הוספת עילה שלא היתה קיימת בעת הגשת הבקשה. אך אפילו היתה כאן עילה חדשה תהיה זו החמרה פורמליסטית יתירה שלא להרשות את בירורה במסגרת הבקשה הנמצאת בפני ביה"ד לשכירות.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני.31.10.67).

ע.א. 232/67 - פקיד השומה חיפה נגד "פז" - חברת נפט בע"מ.

*ניכוי פחת במפעל תעשייתי.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי חיפה (השופט פרידמן) בעמ"ה 287/65 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבה עוסקת בשיווק נפט, ולשם כך עובר הנפט תהליכים יצרניים שבחלקם נמצאים בידי חברות בת שלה וביניהם בתי הזיקוק חיפה המשמשים אותה בקבלנות. המשיבה בקשה תוספת פחת על מתקנים שבבעלותה על פי חוק מס הכנסה (תוספת פחת על נכסים עסקיים) והתשובה תלויה בכך אם אותם מתקנים משמשים לה לתעשיה. פקיד השומה טען כי המתקנים אינם משמשים אלא למטרת השיווק, אך ביהמ"ש דלמטה לא קבל טענה זו וקבע שבמתקנים האמורים מבוצע טיפול הדרוש לשם הכשרת החומר למכירתו ובטיפול זה ראה השופט טיפול יצרני תעשייתי. השופט הגיע למסקנה כי גם לגבי מתקני תחנות הדלק שבהם נמכר הדלק לצרכן יש להכיר בפחת כאמור. על החלטת ביהמ"ש להכיר בפחת כדרישת המשיבה נסוב הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. בהתחשב בפעולות המבוצעות במתקנים של המשיבה, אף אם נתעלם מפעולות תעשייתיות אחרות שמבצעת המשיבה ע"י אחרים. אפשר להגיע למסקנה כי המתקנים נכנסים לגדר המונה "תעשיה". הטיפול הניתן בחומר לצרכי שיווקו נכנס לגדר המונח "תעשיה".
ב. גם צדק השופט בהחילו את הדין הנ"ל של פחת תעשייתי גם על המתקנים שבתחנות הדלק שהם ברובם מיכלים ומשאבות.
המדיניות היא להרחיב את המונח "תעשיה" גם על האספקט השיווקי שבמפעל תעשייתי שכן השיווק מהווה חלק אינטגרלי של המפעל. צריך רק בכל מקרה ומקרה לראות מהו הצביון האמיתי של הפעילות, האם השיווק הוא תוצאה של הפעילות התעשייתית או שהשיווק הוא העיקר. אי אפשר לפצל מפעל יצרני לסניפים ומחלקות ולהפריד ממנו תהליכים שבהם ניתן למצרך המוגמר טיפול לשם הכשרתו למסירה לצרכן, אם כי יתכן שאותו טיפול בידי משווק סיטונאי או קמעונאי לא היה מזכהו בשם "תעשייתי". אין לומר, איפוא, שהייצור התעשייתי והשיווק הם שני תפקידים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן.30.10.67).

ע.א. 135/67 - פקיד השומה תל-אביב נגד חיים פורת.

*עריכת שומה נפרדת או משותפת לבעל ואשה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט לובנברג) בעמ"ה 836/66 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ויתקון והלוי כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא זילברג).

. העובדות:
המערער ואשתו, שניהם עורכי-דין, מנהלים משרד אחד בעל שני חדרים - הבעל בחדרו עוסק בעניני חברות, בוררויות וכו' והאשה בחדרה בתביעות נזיקין ומשפטי תאונות. התנהלה פנקסנות אחידה והבעל גבה את השכר מלקוחות שניהם. שכר זה התחלק לא לפי כמות העבודה של כל אחד מהם אלא 65 אחוז לבעל ו-35 אחוז לאשה בלי להתחשב במקור ההכנסה והוצאות המשרד שולמו מכלל ההכנסה. המשיב בקש לערוך שומה נפרדת אך פקיד השומה סרב ונימוקו שקיימים "יחסי תלות" בין מקור ההכנסה של הבעל ומקור הכנסותיה של האשה. בביהמ"ש נמק פקיד השומה בטיעונו את החלטתו גם בכך שקיימת שותפות בין השנים המונעת, בגזירת הכתיב של סעיף 66(ב)(3) את ראיית מקורות ההכנסה של הבעל והאשה כבלתי תלויים זה בזה. את טענת השותפות דחה ביהמ"ש המחוזי על הסף באשר בנימוקי פקיד השומה לא נטען שהשניים היו שותפים. באשר לתלות בין מקור ההכנסות קבע השופט כי אין לומר שמקור ההכנסה של האשה תלוי במקור ההכנסה של הבעל, ועל כן צוה לערוך לשניים שומה נפרדת. על כך הערעור.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג - דעת מיעוט):
א. צדק ביהמ"ש בקבעו כי לא נטענה טענת השותפות בנימוקי פקיד השומה. העובדה שפקיד השומה הצביע על הפנקסנות האחידה, החשבונות המשותפים וכו' שבין השניים אין לראות בהם הבעת טענה ספציפית של קיום שותפות. לשם קיום שותפות צריך שהרווח המיוחד יהיה תוצאה של פעילות משותפת ולא סתם חיבור אריתמטי של פעילויותיהם הנפרדות. טענה של פעילות משותפת לא בוטאה בפרטים של הודעת נימוקי השומה. הלכה פסוקה היא שנימוקי השומה ייאמרו ויוגדרו מפורשות ומכיון שלא נטענה שותפות במפורש בנימוקי פקיד השומה אין הוא יכול לטעון שותפות בביהמ"ש.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שלא הוכחה תלות של מקור הכנסה של האשה במקור ההכנסה של הבעל. מקור ההכנסה של עורך-דין הוא עבודתו המקצועית, וכאשר המקורות של השניים שונים - הוא עוסק בעבודה זו והיא עוסקת בעבודה אחרת אין כל תלות וקשר בין מקורות ההכנסה שלהם. שום פרט מן האמורים בהודעת נימוקי השומה אינו מצביע אף במשהו על תלות או קשר בין מקורות ההכנסה הנ"ל.
ג. בבדיקת מקור הביטוי "תלוי ב-" במקורות העבריים עולה כי התלות צריכה להיות מוחלטת עד כדי כך שאם נופל הדבר מתמוטט גם התלוי באותו דבר. כאשר התלות היא כזאת שאם הדבר נופל אין התלוי נופל עמו, אין זה "תלוי ב-". במקרה דנא יכלה אשת המשיב לשרת יפה את לקוחותיה גם אילו לא היה בעלה עורך-דין כל עיקר. משום כך יש לראות את מקור ההכנסות של האשה כבלתי תלוי במקור ההכנסות של הבעל.
השופט ויתקון (דעת הרוב):
א. חישוב נפרד נערך כאשר מקור ההכנסה של האשה בלתי תלוי במקור הכנסתו של הבעל - היינו כאשר מקור ההכנסה של האשה אין בינו לבין מקור הכנסתו של הבעל כל קשר. כאשר מקור ההכנסה של האשה הוא אותו מקור ומספק גם את הכנסת הבעל, הרי קיים הקשר האמור ואין לומר שמקור אחד הוא בלתי תלוי במקור השני. התלות המתבקשת אינה תלות מוחלטת שבלעדי מקור אחד נופל המקור השני. במקרה דנא משתמשים השניים באותו משרד, אותה פקידה, פנקסנות אחידה, חשבון בנק אחיד,
חשבון הוצאות אחיד ונייר הפירמה - הכל משותף. ועיקר העיקרים אין בכלל הפרדה בין הכנסות ברוטו שלו ושלה. הכל נכנס לקופה אחת והרווחים מתחלקים לפי מפתח שרירותי של 65 אחוז לבעל ו-35 אחוז לאשה. כבר מטעם זה אין יסוד לדרישת החישוב הנפרד שתנאי מוקדם לו שנדע מה בכלל היתה הכנסת האשה מיגיעתה.
ב. אלו היו מקפידים השניים על הפרדת ההכנסות, יתכן שאפשר היה לראות את הכנסותיהם כבלתי תלויות זה בזה, שכן שיתוף משרדי מקובל למדי במקצוע עריכת הדין בלי שתיוצר בשל כך בלבד שותפות או תלות אחרת בין עורכי-הדין.
כששתי ההכנסות מתמזגות להכנסה אחת, הרי התלות בין שני המקורות היא כה חזקה שמתקיים הדיבור "תלוי ב-" אפילו במשמעותו הדווקנית והמחמירה שבה דוגל כב' מ"מ הנשיא.
ג. זאת ועוד, בשים לב לכל הנתונים שציין פקיד השומה בנימוקיו עולה המסקנה שהיתה כאן שותפות ופקיד השומה לא היה צריך לפרש את השם "שותפות" כשהיא ממש זועקת מתוך העובדות שפורטו. לכן רשאי היה פקיד השומה להעלות בטיעונו גם את טענת השותפות.
השופט הלוי:
נטל הראיה לאי תלות מקורות ההכנסה של המשיב ואשתו חל על המשיב וחומר הראיות אינו מצביע על אי תלות המקורות.
אשר לויכוח הבלשני בשאלת התלות נראה שבין "תלות" גמורה ו"אי תלות" גמורה יתכן שטח ביניים של "תלות חלקית" שאותה יש להכריע בכל מקרה לפי עודף המשקל. אם התלות חלשה יחסית יש להחיל עליה את דין ה"אי תלות". ואם מידת התלות היא חזקה אם כי לא עד כדי תלות גמורה במובן של "תנאי בלעדיו אין" יש לדחות את התביעה לחישוב נפרד לא מפני ש"תלות גמורה" יש כאן אלא מפני ש"אי תלות" אין כאן.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, הלוי31.10.67).

ע.א. 693/66 - פרי טעים בע"מ נגד יעקב פסקל לוי ואח'

*חיובו של ערב כאשר הצדדים שינו את העיסקה המקורית שעל יסודה ניתנו השטרות עליהם חתם הערב.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 1351/66 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המשיב הראשון (להלן פסקל) עשה הסכם עם המשיב השלישי (להלן שטוב) שלפיו רכש פסקל אופציה לשנה להכנס לשותפות עם שטוב בעסק של שטוב לשיווק מוצרי מזון. פסקל נתן לשטוב תמורת האופציה והחלק שיכול היה לרכוש לפיה סכום של 100 אלף ל"י כפקדון בתנאי ששטוב יוכל להשתמש בכסף ושפסקל יקבל חזרה את הכסף אם לא יפעיל את האופציה. במשך תקופת האופציה עמד פסקל לקבל חלק ברווחי העסק. כדי להבטיח את כספי הפקדון נתן שטוב לפסקל, בין היתר, שטרות על סך 50 אלף ל"י שעליהם ערבה המערערת, שאת תוצרתה שיווק שטוב. הסכם האופציה נכשל תוך תקופת השנה ואז באו פסקל ושטוב לידי הסכם חדש שלפיו בטל ההסכם הקודם וכספי הפקדון הפכו להלוואה ששטוב התחייב להחזיר עד תאריך מסויים.
בא אותו תאריך ושטוב לא פרע את הכסף. מכיון שכך הגיש פסקל תביעה נגד שטוב ונגד המערערת כערבה לשטרות. טענת המערערת היתה כי היא ערבה לשטרות רק לפי ההסכם הישן כדי לעזור לשטוב להרחיב את העסק ובכך להגדיל את שיווק תוצרתה, אך משבוטל ההסכם הראשון שוב אינה חייבת על פי ערבותה. השופט דחה את הטענה בציינו כי ערבות המערערת ניתנה על פני
השטרות בצורה כללית וסתמית "ללא התנאת מטרה או תנאי כלשהם" וכי מותר היה להשתמש בשטרות ללא קשר עם עיסקה מסויימת כלשהי. על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. מתוך חומר הראיות ברור כי המערערת חתמה על השטרות כערבה כשלנגד עיניה היתה טיוטה של ההסכם הראשון. אמנם הם נחתמו ע"י המערערת לפני שנחתם ההסכם ובהסכם עצמו אין היא מופיעה אך ברור שהמערערת היתה מעונינת לתת את ערבותה רק על פי תנאי ההסכם הישן, כי הוא אשר נתן לה את הסיכוי להגדלת השווק של תוצרתה עקב הרחבת העסק של סוכנה שטוב עם כניסתו המתוכננת של פסקל כשותף.
ב. כאשר נכשל ההסכם הראשון ובוטל ע"י הצדדים יכול היה פסקל להפעיל את ערבותה של המערערת להחזרת הפקדון. אך הוא לא נהג כן ובלי לשאול את פי המערערת התיימר להשתמש בשטרות למטרה חדשה להבטחת מילויו של ההסכם החדש, בו הפך הפקדון להלוואה תוך הארכת הזמן להחזרת הכסף. אמנם מקור הכסף הוא אחד בשני ההסכמים אבל מבחינה משפטית בא ההסכם החדש תחת הישן ועם חתימתו חדל ההסכם הישן להתקיים מכל וכל, ועמו יחד בטלה גם ערבותה של המערערת.
ג. בפסיקה שלנו קיימת אי בהירות ביחס לדינים החלים על ערבות אואל, שניתנה בהתאם לפקודת השטרות. מצד אחד יש מקום להזקיק את ההלכה האנגלית בדבר ערבות לשטר ומצד שני קיימת סברה שחלים על ערבות כזאת דיני הערבות של המג'לה, לפחות בין צדדים הסמוכים לערב. אבל הפעם גם לפי דיני הערבות האנגליים וגם לפי המג'לה ברור שהיה כאן נסיון להשתמש בערבות המערערת למטרה שלשמה היא לא ניתנה ולכך אין המערערת חייבת להסכים. יודגש שהיה כאן יותר מאשר מתן ארכה סתם. היה זה שינוי יסודי של מהות הקשר בין פסקל ושטוב. התוצאה היא שגם לפי המשפט האנגלי וגם לפי המג'לה אין לחייב את הערב משנוצר ההסכם החדש.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון.2.11.67).

ע.א. 305/67 - מאיר שמיר נגד יאשיהו מרדכי מזרחי ואח'.

*הפרת מועדים הקבועים בחוזה וביטול החוזה בעקבות זאת.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 792/65 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער רכש נכס מהמשיבים בסכום של 200 אלף ל"י. הוא שילם על החשבון 40 אלף ל"י ומהסכום הנותר צריך היה לשלם 60 אלף ל"י "לא יאוחר מאשר" עד יום 15.1.65. הותנה כי אם לא ישלם את הסכום הנ"ל עד אותו תאריך יוכלו המוכרים לדרוש סילוק כל עודף הכסף (160 אלף ל"י) תוך 48 שעות ואם הקונה לא יסלק את הסכום תוך 48 שעות יהיו המוכרים רשאים לבטל את ההסכם בגין הפרה זו. בתאריך הנ"ל המערער לא שילם את הסכום והמשיבים שלחו לו מכתב ובו דרישה לשלם את הסך 60 אלף ל"י תוך 48 שעות. משקיבל המערער את המכתב לא שלח למוכרים מיד את הכסף אלא שלח לעו"ד שלו המחאה על סך 60 אלף ל"י שתבעו. ההמחאה היתה על שם עורך הדין. הפקידה של עורך הדין הלכה למשיבים והודיעה להם כי הם יכולים לבוא לעורך הדין לקבל שיק על סך 60 אלף ל"י, אך אלה הודיעו מיד כי הם רואים את ההסכם כמבוטל ולמחרת שלחו
מכתב למערער כי הם רואים את ההסכם כמבוטל. מכתב ביטול זה נשלח לאחר שעברו 48 שעות מאז קיבל המערער את מכתב הדרישה לתשלום הכסף. ביהמ"ש מחוזי דחה את תביעת המערער לביצוע בעין של ההסכם ועל כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. מקום שנקבעו בחוזה מועדים לעשיית מעשים והחוזה אינו מכיל הוראות מפורשות בדבר "חיוניותם" של מועדים אלה, או הוראות אשר מהן משתמעת "חיוניות" זו בעליל, יבדוק ביהמ"ש את כל נסיבות הענין ועל פיהן יקבע אם התכוונו בעלי החוזה לכך שהמועדים יהיו תנאי בל יעבור שסטייה מהם תצדיק ביטול החוזה או לאו, ובמידה ומדובר במועדי תשלום ישתדל ביהמ"ש למצוא דרך לפצות את בעל הדין על האיחור בתשלום מבלי לבטל את החוזה.
ב. במקרה דנא הביעו בעלי הדין מפורשות בחוזה את דעתם וכוונתם כי במקרה של איחור במועדי התשלום ישלחו הודעת ארכה של 48 שעות, ולאחר מכן ישמש האיחור כעילה לביטול החוזה כולו. משהסכימו בעלי החוזה כך, שוב אין לביהמ"ש להשתדל ולגלות כוונות נוגדות פחות מחמירות. ביהמ"ש אינו כותב לצדדים את חוזיהם, אלא אך מפרש ומבצע את החוזים אשר הצדדים ראו לעשות לעצמם. מכיון שכך בטל החוזה כתוצאה מן האיחור.
ג. הצדדים כתבו מפורשות "48 שעות" ואין לקבל את טענת המערער כי הכוונה היתה עד לסוף "שני ימים" משעה שבה קיבל את הודעת הארכה, כך שיהיה לו זמן עד סוף היום השני (ואז שלח בינתיים שיק למשיבים).
ד. אין לקבל את טענת המערער כי על המשיבים היה לבוא למשרד עורך דינו לקבל את הכסף. ברם גם אילו היו באים לשם לא היו מקבלים את הכסף שכן לפי עדות עורך הדין לא היה יכול להוציא שיק שלו על הסכום הנ"ל כל עוד לא זוכה חשבונו בסכום השיק של המערער והמערער במקום לשלוח שיק על שם המשיבים שלח שיק על שם עורך הדין.
ה. העובדה שבכתב הארכה דרשו המשיבים רק 60 אלף ל"י ולא את מלוא הסכום של 160 אלף ל"י שהיו זכאים לדרוש אינה יכולה להיות בעוכריהם. שהרי הדברים קל וחומר ומה אי מלוי דרישה לתשלום 160 אלף ל"י גורר אחריו ביטול החוזה, אי מילוי דרישה לתשלום 60 אלף ל"י לא כל שכן. אם לא עמד המערער בתשלום סכום קטן ודאי לא היה עומד בתשלום הסכום הגדול.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן.4.10.67).

בג"צ 190/67 - אברהם בו-אלבז נגד הממונה על גביית שכר אילת.

*הלנת שכר העותר עסק בעבודות ניקור בהמות והגיש לממונה על גביית שכר בקשה לצו תשלום פיצויי הלנה נגד המועצה הדתית באילת, אך תביעתו נדחתה מהנימוק שלא הוכיח כי נקשרו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעים.
עתירתו לצע"ת נגד הממונה על גביית השכר נדחתה באשר בהתאם לתיקון בחוק הלנת השכר משנת 64 (סעיף 23) פתוחה בפני העותר הדרך לתבוע זכויותיו מבימ"ש רגיל.

(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד דוד יצחק לעותר, 26.9.67).

בג"צ 124/67 - בדיעה נאיף פרו נגד בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים ואח'.

*חריגה מסמכות של בי"ד דתי העותרת תבעה מהמשיב החמישי מזונות מבית-הדין הדתי הדרוזי בטענה שנערך ביניהם שטר אירוסין או נישואין. ביה"ד פסק לעותרת מזונות זמניים בסך - .160 ל"י לחודש. המשיב 5 ערער בפני ביה"ד הדתי הדרוזי לערעורים ודרש לבטל את פסק-הדין לפי שלא חל עליו כל חוב של מזונות כלפי העותרת. ביה"ד הפחית את סכום המזונות והעמידו על סך חמישים ל"י לחודש.
פסק דינו של ביה"ד לערעורים בוטל ע"י הבג"צ מן הנימוק שביה"ד לערעורים חרג מגדר הענין שכן המשיב 5 לא טען שסכום המזונות מוגזם אלא בקש לבטל את עצם החיוב מטעמים עקרוניים ומשפטיים. ביה"ד לערעורים הקטין את סכום המזונות בלי שנדרש לכך, ובזאת חרג מסמכותו, ופסק-דינו בטל.

(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד פיגלין ושלהוף לעותרת, עוה"ד עמאר ואירני למשיבים. 26.9.67).

ע.א. 365/67 - יעקב הלמוט נגד מרים פרץ.

*נטל ההוכחה כאשר נתבע מודה שקיבל כסף וטוען שזו היתה מתנה המערער נתן כספים למשיבה. המשיבה הודתה כי קבלה את הכספים וטענה כי קבלה אותם בתור מתנה, ואילו המערער טען כי נתן לה אותם בתורת הלוואה. ביהמ"ש המחוזי פטר את המשיבה מתשלום והחלטתו אושרה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי הודאת המשיבה שקבלה את הכסף אינה משחררת את המערער מהוכחת ההלוואה.
ב"כ המערער תמך את יתדותיו בשער הרביעי הפרק השני של המג'לה הדן בענין העדפת הראיות, אך תשובת ביהמ"ש העליון היתה שכל הסעיפים הללו כבר אבד עליהם הכלח ואינם ראויים לשימוש בפני בימ"ש ישראלי. יסודם הוא בשיטת הוכחות קדומה ופורמאלית שאיננה עולה בקנה אחד עם שיטת הערכת הראיות החופשית שהונהגה כאן בארץ עקב פקודת העדות 1923.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, הלוי. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד פאל למערער, עו"ד בן-מנשה למשיבה. 15.10.67).

ע.א. 492/66 - סלים אחמד יוסף עומרי נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים ואח'

*ראיות לא מספיקות התעוררה שאלה אם חלקה מסויימת הייתה שייכת לאביו של המערער, ואם כן, היא צריכה להירשם על שמו של המערער, או שהיתה שייכת לאשתו של המערער שנפטרה ומכיון שחלק מן היורשים הם נפקדים זוכה האפוטרופוס לנכסי נפקדים בחלקם של הנפקדים. ביהמ"ש המחוזי קבע שהחלקה היתה שייכת לאשתו של המערער, אך ביהמ"ש העליון החליט כי חומר הראיות לוקה בחסר והחזיר הענין לביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות נוספות.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד נקארה למערער, עו"ד גב' אלבק למשיבים. 10.10.67).

ע.א. 378/67 - שמפלד אמיל נגד שיליץ זאב.

*ראיות לא מספיקות

הצדדים היו שותפים לביצוע חוזה בניה עבור סוכנות "פיאט" בתל-אביב. התעוררה מחלוקת בין הצדדים וביהמ"ש המחוזי צוה על עריכת חשבונות. כתוצאה מעריכת החשבונות ציוה ביהמ"ש המחוזי על המערער לשלם למשיב סכומי כסף מסוימים וביהמ"ש העליון החליט כי ביחס לשני פריטים אין חומר הראיות מספיק לחיוב המערער והחזיר שני פריטים אלה לביהמ"ש המחוזי לבירור נוסף.