ע.פ. 255/68 - מדינת ישראל נגד אברהם בן משה
*מידת הענישה בתקיפת ח"כ בשל עמדתו ונאומיו בכנסת.
המשיב דקר את חבר הכנסת וילנר בשל עמדתו במלחמת 6 הימים ונאומיו בכנסת, הורשע בעבירה.
העובדות:
המשיב דקר את חבר הכנסת וילנר בשל עמדתו במלחמת 6 הימים ונאומיו בכנסת, הורשע בעבירה לפי סעיף 235 (א) לפח"פ ונדון ל- 18 חדשי מאסר. על קולת העונש נסב הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. העונש המירבי שקבע המחוקק לעבירה בסעיף בו הורשע המשיב הוא 20 שנה ומכאן שהמחוקק ראה בכך עבירה בעלת אופי חמור. לענין זה מתווספת העובדה כי החבלה היתה עלולה, בשים לב למקום הפגיעה, לסכן את חייו של הנפגע והמשיב לא יכול היה להבטיח מראש כי מעשהו לא יסתיים בתוצאה קטלנית. בהתחשב בכך הרי אם נשואות עינינו אל המטרה להרתיע אחרים מן הנמנע כי מידת העונש בה חוייב המשיב תשפיע לטובת מטרת ההרתעה. אף על פי כן אילו עמדה רק נסיבה מחמירה זו לא היה ביהמ"ש מתערב בגזר הדין דלמטה אילולא האופי החמור והמסוכן של המניע למעשה החבלה.
ב. המניע של המשיב היה להזעיק את דעת הציבור נגד הדברים שהשמיע חבר הכנסת וילנר מעל בימת הכנסת וכן להטיל אימה ופחד בלב המתלונן וחבריו. כל פעולה שלא במסגרת החוק שכוונתה לפגוע בחופש הביטוי כמוה כפגיעה בציפור נפשה של הדמוקרטיה. זכותו של חבר הכנסת להשמיע את דעותיו בכנסת ומחוצה לה ללא הרגשת מורא ופחד בלי חשש בלבו פן יבולע לו ע"י מאן דהוא. עקב החשיבות הגדולה שמיחסים לחופש הביטוי של חבר הכנסת העניק לו המחוקק מערכת שלמה של זכויות יתר שמטרתן היא כי חבר הכנסת יוכל להביע דעותיו באופן חפשי בלי שיהיה חייב לתת עליהן את הדין. מן ההכרח לראות בענין זה משום גורם המעלה את חומרתה של עבירת המשיב, עבירה אשר בלאו הכי נחשבת בעיני החוק כבעלת אופי חמור.
ג. עוד אספקט של החמרה בענין זה הוא הנסיון ליישב חשבונות פוליטיים בדרך של אלימות. על בתי המשפט לראות את חומרת הדבר ולנקוט באמצעי ענישה חמורים כדי שתופעת השימוש באלימות לשם יישוב חשבונות פוליטיים לא תצמח ושתיעקר בעודה באיבה.
ד. עם זאת בהתחשב בנסיבות האישיות של המשיב כולל נסיבות שהעידו עליהן בדלתיים סגורות וכן בעובדה שבביהמ"ש המחוזי ביקש התובע שלא להחמיר עם המשיב ושהעונש שיוטל לא ישמש תקדים להבא, הוחלט להעלות את העונש לשתי שנות מאסר ממש ושתי שנות מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. פרקליט המדינה בר ניב למערערת, עו"ד י. ארידור למשיב. 8.9.68).
ע.א. 547/67 - יהושע גולדנברג נגד יהושע איזיק
*אחריות מעביד לנזקי עובד כאשר העובד חרג מתפקידו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש מחוזי בחיפה (השופט ב. כספי) בת.א. 452/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב הוא קבלן בנין קטן ובדרך כלל עבד אצלו פועל אחד בלבד. באחד הימים נזקק לעזרה ושכר את המערער שהוא שכנו. זמן קצר לאחר שהחל לעבוד אירעה תאונה למערער כאשר שפך
סל חצץ לתוך מערבל בטון וידו נתפסה ונפגעה. המערער השתית את תביעתו על שתי עילות, רשלנות בכך שהמשיב העמידו ליד המכונה שהיא מסוכנת מטבעה ללא שנתן לו הדרכה, לא הנהיג שיטת עבודה בטוחה, לא העסיק בעבודה אנשים מאומנים וכד'; והעילה השניה היא שהמשיב הפר חובה שבחוק היינו חובת הגידור לפי סעיף 18 לפקודת הבטיחות בעבודה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על שתי עילותיה מן הטעם שהמערער חרג מתפקידו ונפגע בעשותו עבודה שלא הוטלה עליו, שכן עליו היה להביא את סלי החצץ ולהניחם ליד המכונה ואילו על עובד אחר היה לשפוך אותם לתוך המכונה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. במה שעשה המערער יתכן שאין לראות חריגה מתפקידו אלא ביצוע בלתי נאות של התפקיד שהוטל עליו. האבחנה בין חריגה מתפקיד וביצוע בלתי נאות לרוב אינה קלה וגם כאן לא קל להבחין אם כי נראה שיש כאן ביצוע בלתי נאות בלבד, שכן לכל הדעות היה עליו להביא את הסל עם החומר עד למכונה ועשיית צעד נוסף של שפיכת החומר לתוך המכונה היא טבעית וממש מתבקשת. אולם אין צורך להכריע כאן בשאלה זו באשר גם אם חרג המערער מתפקידו יש לראות את המשיב כאחראי כלפיו לפי כל אחת משתי העילות.
ב. אין ללמוד מאחריותו השילוחית של מעביד לפעולות העובד גזרה שווה לאחריות המעביד כלפי העובד שניזק בעת ביצוע מעשה שנאסר עליו ע"י מעבידו, התנאי הנדרש לפי סעיף 13 (א) (2) לפקודת הנזיקין לקיום אחריותו של מעביד כלפי צד שלישי עבור פעולות עובדו שהמעשה יהיה תוך כדי עבודתו, איננו חל על הפרת חובה חקוקה או רשלנות שהמעביד אחראי לה כלפי העובד הניזק.
ג. העילה של הפרה חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין חלה על עובדים שהחיקוק אותו הפר המעביד בא להגן עליהם. פקודת הבטיחות באה להגן על עובדים לא רק תוך כדי עבודתם אלא גם על עובדים החורגים בשעת מעשה מגדר התפקיד שהוטל עליהם. החיוב לגדור לבטח כל חלק מסוכן של מכונה נועד להגן על אדם המועבד או העובד באותו מפעל, ע"י המחזיק או ע"י מעביד אחר שאינו מחזיק בפועל במקום וגם אם הוא במקום כעובד עצמאי כשהם עובדים לטובת המפעל. ההגנה הניתנת לעובד אינה מותנית בכך שיהא עושה מעשה בתחום עבודתו בעת שנפגע ואין נפקא מינה בכך שהוא עצמו המכשיר לביצוע ההפרה.
ד. הוא הדין לעוולת הרשלנות. זו אינה מיוחדת ליחסים שבין עובד ומעביד. זוהי עוולה כללית החלה על כל מקרה שבו נמצאים אנשים ביחסי קירבה או שכנות מספיקים כדי לחייב את האחד לנהוג בזהירות סבירה כלפי רעהו. מחמת יחסי הקרבה שבין המעביד לעובד חייב המעביד לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזקי גוף מהעובד בעבודתו במובנה הרחב של המילה. יחסי הקירבה אינם פוסקים גם כאשר העובד עושה במהלך עבודתו פעולה שלא הוטלה עליו ואף נאסרה עליו, אלא שהיא עשויה לקדם את האינטרס של המעביד. במקרה כזה חובת הזהירות של המעביד כלפיו בעינה עומדת. המבחן איננו אם העובד נפגע כשהוא עושה דבר החורג מגדר תפקידו אלא אם בשעת מעשה הוא עובדו של המעביד כלומר אם קיים ביניהם קשר של עובד ומעביד. במקרה דנא גם אם שפך המערער את החצץ למערבל בלי רשות, או אף בניגוד להוראה, הוא לא חדל להיות מועבד ע"י המשיב.
השופט ויתקון:
מסכים בסייג לגבי מקרים (שהנידון אינו אחד מהם) אשר בהם נמצא העובד במקום הסכנה כמסיג גבול שלא בתום לב.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. עו"ד א. ברק למערער, עו"ד בר דיין למשיב).
ע.א. 44/68 - שמעון מלמן ואח' נגד לואיס סלח ואח'
*חתימה על שטרות בשם לא נכון של חברה המחייבת את החותמים אישית בנוסף לחברה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט וולך) בת.א. 3122/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
שני המערערים היו מנהלי חברה בשם "תמם בע"מ". החברה עסקה בשימור ירקות ופירות והשתמשה בשם "פרי שדה" לציון תוצרתה. המערערים הוציאו שטרות לטובת המשיבים וחתמו את שמותיהם ליד חותמת שנשאה את השם: "פרי שדה" בשורה אחת, ובשורה שניה "תמם בע"מ" ולאחר מכן בשורה שלישית "חברה לשימורי פירות וירקות". החברה נתפרקה ואינה מסוגלת לפרוע את חובותיה. תביעת המשיבים התבססה על כך כי המערערים אמנם חתמו על השטרות בשם החברה אך כיון שהשתמשו בשם שאינו זהה עם שמה של החברה הם חייבים אישית לכבד את השטרות כאמור בסעיף 60(3) לפקודת החברות, בקשת המערערים לרשות להתגונן נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. סעיף 25(ג) לפקודת השטרות המחייב את ביהמ"ש, בבואו לפרש משמעותו של שטר, לאמץ את הפירוש המועיל ביותר לכשרותו של המסמך אינו נוגע לעניננו. מקום שחתימת שטר משתמעת לשתי פנים והמסמך על פי חזותו יכול שיהא שטרו של פלוני או שטרו של אלמוני, ביהמ"ש בוחר בפירוש המועיל ביותר לכשרותו של המסמך, המוסיף על ערכו של השטר, אולם השטרות דנא הם לפי חזותם שטרות של החברה ואי דיוק בתיאור שמה של החברה אינו פוסל אותם אם, על אף אי הדיוק, ניתן לזהות את החברה עושה השטרות. כלל הפרשנות המיועד להציל תקפו של שטר אינו משמש צידוק להטלת חיוב על אדם מטעם זה בלבד שממנו ניתן להיפרע בעוד שמאדם אחר האוחז אולי לא ייפרע.
ב. בחיוב מכח סעיף 60 הנ"ל בגין שימוש שלא בשם הנכון של החברה, אין ענין של פירוש מסמך או של בחירה בין שני חייבים אפשריים. כאן גזירת המחוקק היא שחבותו של החותם מתווספת אישית לחבות החברה אם גרע משם החברה או הוסיף עליה. חבות החותם היא בין אם הוטעה הצד שכנגד או לאו, ואחת היא אם החתימה הסוטה נחתמה בתום לב או לא.
בענין דנא שתיים הן התוספות לשם החברה. התוספת בסוף השם - מכיון שנכתבה אחרי המלה "בע"מ" החייבת לבוא בסוף שם החברה, ניתן להעמיד את המערערים בחזקת שלא רצו לעבור על הוראה זו והתוספת "חברה לשימורי פירות וירקות" אינה מתיימרת להוות חלק משם החברה אלא הוספה הבאה לתאר את עסקי החברה.
אשר למלים "פרי שדה" - מלים אלה לא נכתבו בשורה אחת עם השם "תמם בע"מ" ולא נכתבו באותן האותיות. אפשר שמלים אלה לא נכתבו אלא כדי לקשר בין סימן המסחר של החברה ובין שמה הרשום אך ללא יומרה שהמלים "פרי שדה" מהוות
אף הן חלק מהשם. כדי לאפשר למערערים להוכיח אפשרות זו יש לתת להם רשות להתגונן.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. עו"ד דרזנר למערערים, עו"ד דרוקר למשיבים. 4.9.68).
ע.א. 180/68 - "מנוס" בע"מ נגד קלקר גורדן וכו'
*בקשת חברה הרשומה בחו"ל לפרק חברה ישראלית בגין חוב שלא שולם.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 4422/67 - הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות:
המערערת שהיא חברה ישראלית חבה למשיבה, חברה מאמסטרדם, סכום כסף על פי פסק דין של בימ"ש ישראלי. המשיבה ביקשה לפרק את החברה המערערת בגין אי תשלום החוב ולשם כך ניתן יפוי כח לעו"ד בישראל להגיש את הבקשה, עו"ד ישראלי נתן תצהיר על העובדות המאמת את הבקשה לפירוק, והמערערת ביקשה שלא לתת צו פירוק מנימוקים שונים. ביהמ"ש נעתר לבקשת הפירוק ועל כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. צודקת המערערת בטענתה שיפוי הכח שניתן לעו"ד הישראלי להגיש את הבקשה אינו כדין. הבקשה הוגשה בשם החברה המשיבה ואילו על יפוי הכח אין כל ציון אם האיש שחתם עליו רשאי לחתום בשם החברה ואם הוא חותם בשם החברה או אם החברה הינה אישיות משפטית. אולם ליקוי זה אין בו כדי לבטל את החלטת הפירוק והמשיבה תוכל לרפא את הליקוי אם יוגש יפוי כח חדש בשם החברה.
ב. לא צודקת המערערת בטענתה שחברה זרה אינה יכולה לתבוע מבלי שתירשם בישראל. הנכון הוא שחברה אינה יכולה לבצע פעולות בלי להירשם אך יכולה היא לפתוח בהליך משפטי ולתבוע כמו כל תושב חוץ.
ג. לטענה כי המשיבה לא מילאה אחרי הוראות תקנה 20(1) מתקנות החברות (פירוק) בכך שלא מנהל, או מזכיר או פקיד של המשיבה נתן תצהיר אימות לבקשה אלא עוה"ד הישראלי - בהיות המשיבה חברה זרה הנמצאת בחו"ל ברור כי עוה"ד בישראל שטיפל בענין יודע את הפרטים המובאים בתצהיר יותר טוב מכל אדם אחר המכהן באחד התפקידים הנ"ל בחברה המשיבה ומשום כך עדותו היא יותר בעלת ערך מאשר עדות האחרים. כיון שכך ומכיון שהתקנה אינה אומרת שאם אחד מבעלי התפקידים הנ"ל אינו חותם נדחית בקשת הפירוק, יש להסתפק בתצהיר עורך הדין.
ד. שלא כדין חייב ביהמ"ש המחוזי את ב"כ המערערת אישית בתשלום 300 ל"י הוצאות בירור הבקשה בסברו שהטענות שהועלו היו טענות סרק. בטענות ברובן היה ענין שחייב דיון ומתן תשובה על ידי בית המשפט ולכן יש לבטל את החיוב האישי ולהטילו על המערערת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג , ברנזון, מני. עו"ד ש. הדר למערערת, עו"ד א. מכלביץ' למשיבה. 11.9.68).
ע.א. 175/68 - בנק קרדיט בע"מ נגד שמאי קטן בע"מ
*בירור טענות נגד חוב שבגינו מבקשים פירוק חברה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 4812/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
הבנק המערער ביקש לפרק את החברה המשיבה על סמך הטענה כי אינה יכולה לפרוע את חובותיה. בבקשה נטען כי החברה חבה למערער סכום כסף של למעלה מ- 8 מליון ל"י הנובע מערבות שנתנה לבנק עבור חברת "תור" וכן סכום העולה על 160 אלף ל"י הנובע מהלואות, אשראי וכו'. הערבות שחתמה המשיבה עבור חברת תבור אינה נוקבת בסכום ומקום הסכום נשאר ריק. ביחס לערבות טוענת המשיבה כי הוסכם בעל פה שסכום הערבות לא יעלה על סך 35 אלף ל"י, ובאשר לסכום החוב הממשי טוענת היא כי לאמיתו של דבר צריכה להיות יתרה לטובתה בחשבונה בבנק ושנית שאם הדבר אינו משתקף בחשבונה הרי זה משום שהבנק העביר מחשבונה לחשבון "תבור" סכום של 325 אלף ל"י ללא הרשאה שלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימת מחלוקת של ממש ביחס לחבות המשיבה לגבי כל אחד משני הסכומים הנ"ל הטעונה בירור נפרד שלא במסגרת בקשת פירוק ומחמת אי ודאות זו דחה את בקשת הפירוק. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. באשר לחוב הערבות - סכום הערבות נשאר ריק וטענת הבנק היא שאי ציון הערבות פירושו שהערבות היא ללא גבול. אלמלא טענה המשיבה כי היה הסכם שהגביל את סכום הערבות היתה זו רק שאלה משפטית שביהמ"ש יכול היה להכריע בה במסגרת בקשת הפירוק אך מכיון שישנה טענה של הסכם על גבול הערבות יש להכריע בשאלה זו על פי ראיות וזאת יש לעשות שלא במסגרת בקשת הפירוק.
מכיון שהמסמך שותק ביחס לגובה הערבות אין בעדויות בעל פה כדי סתירת תכנו של מסמך בכתב. מחמת דו המשמעות הקיימת במסמך מותר לשמוע עדויות בעל פה על נסיבות עשייתו של המסמך העשויות להוליך לפירושו הנכון ולהשלים את החסר בו הבולט לעין מתוך המסמך עצמו.
ב. באשר לחוב הממשי - אין לקבל את הטענה הראשונה של המשיבה כי החשבון של הבנק אינו מראה את המצב האמיתי. המשיבה חתמה על מסמך שלפיו חשבון הבנק מהוה ראיה מכרעת לנכונות וכך שיש לקבל את פרטיו כנכונים.
לעומת כן באשר לטענה השניה שהיתה העברה מחשבון לחשבון שלא בהרשאת המשיבה הרי אם חשבון הבנק מראה שהיתה העברה מחשבון לחשבון יכולה המשיבה לטעון ולהוכיח כי העברה זו היתה ללא הרשאה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. עו"ד ג. שפירא למערער, עו"ד מ. אור למשיבה. 9.9.68).
ע.א. 239/68 - בנק אגוד לישראל בע"מ נגד משה לוין ואח'
*בקשת רשות להתגונן.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בע.א. 96/67 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
נגד המשיבים הוגשה ע"י המערערת תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב שלמעלה מ- 75 אלף ל"י המגיע לבנק לפי טענתו מאת המשיבה הרביעית על פי אשראי בחשבון עו"ש שהיה למשיבה זו
אצל הבנק. האשראי הובטח על ידי כתבי "ערבות מתמדת" שניתנו לבנק על ידי שלושת המשיבים הראשונים ועל ידי החברה לפיתוח קרית שמונה. כנגד התביעה הועלו טענות שונות וניתנה רשות להתגונן ע"י הרשם וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על ההחלטה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. הבנק קיבל מאת החייבת העיקרית יהלומים כבטחון להבטחת האשראי ולטענת המשיבים היה על הבנק לממש תחילה את הבטוחות לפני תביעת החוב מהערבים. טענה זו נכונה היא רק במידה שהותנה על כך בין הצדדים, שאם לא כן אין המשכון מונע את זכות דרישת החוב מהערבים. רק המצהיר השלישי טען בתצהירו כי אמנם הותנה כך בינו לבין הבנק ולכן הרי זו לגביו טענת הגנה שיש לתת בגינה רשות להתגונן.
ב. טענת המשיבים היתה כי הותנה בינם לבין הבנק שמדי פעם תהיה בידי הבנק כמות מספקת של יהלומים משועבדים וברגע המכריע לא היה בידי הבנק כמות כזו, ולכן הם מופטרים מערבותם. טענה זו יש בה כדי לתת רשות להתגונן במידה והוצהר עליה ורק בתצהירו של המשיב השלישי הועלתה הטענה.
ג. טענה אחרת שבכך שהבנק לא נטל מלוא המשכון מהחייב פגע בזכות הסוברוגציה של הערבים בדרך קבלת היהלומים המשועבדים ולכן הם פטורים מאחריותם בשעור אותו חסר, יש בה בסיס לרשות להתגונן, אך שוב רק לגבי המשיב השלישי שטען זאת.
ד. טענה נוספת הועלתה על ידי שני המשיבים הראשונים כי הוסכם שהממשלה גם היא ערבה והיה ברור גם להם וגם לבנק כי במקרה של הפסד יכוסה ההפסד על ידי הממשלה, והערבות היתה פורמלית בלבד ללא תוכן של ממש. אם אמנם כך הם פני הדברים הרי זה מעין תנאי מכללא שכל הפסד יכוסה ע"י הממשלה והערבות הפכה להסכם פורמלי בלבד ולא כל תוכן של ממש. יש לתת לשני משיבים אלה רשות להתגונן רק בגין טענה זו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד לוינבוק למערער, עו"ד מ. גלרט למשיבים 2,1, עו"ד ש. פרחי למשיב השלישי. 11.9.68).
ע.א. 7/68 - פלונית נגד פלוני
*מזונות ביהמ"ש דלמטה קבע כי רווחי הבעל (המשיב) הם 400 ל"י לחודש וקביעה זו יש לה על מה שתסמוך בחומר הראיות. כיון שכך, היה זה בגדר ההגיון לחייב את הבעל בתשלום 150 ל"י לחודש בלבד מכיון שהבעל, בניגוד לאשה, חייב לדאוג למקום מגורים. יכולה היתה המערערת לזכות בדינה תוך הסתמכות על דיני ישראל אילו הוכיחה שהבעל יכול לעסוק בעבודה שתכניס לו יותר מ- 400 ל"י לחודש, אבל היא לא הביאה הוכחה כזו, ובהתחשב עם גילו של הבעל ומחלתו אין יסוד להניח שהוא יכול להרויח יותר.
=ע.פ. 199/68 - מוחמד מנאע ואח' נגד היועהמ"ש
[פ"ד כב (2) 317]*חומרת העונש (הסתננות) שני המערערים ניסו לצאת למצרים ומשלא הצליחו יצאו לירדן, היו עצירים ע"י משטרת ירדן והסתננו חזרה לישראל בעזרת חיילי ירדן. כאן נאסרו ונדונו לשנה וחצי מאסר על יציאה שלא כדין מן הארץ ושנתיים מאסר על הסתננות ארצה כששני הענשים חופפים. ערעורם נדחה. המעשים הם חמורים, והעובדה שהיום היציאה לירדן הפכה לדבר רגיל אינה יכולה לעזור למערערים. אינה דומה יציאה מן הארץ בידיעת שלטונות ישראל ליציאה בחשאי ובלי רשות. לטענה שבתי- המשפט מטילים היום ענשים קלים יותר - אם אמנם כך הדבר הרי לשם עקרון אחידות הענשים יש לצפות לכך שמידת הענשים במקרים דומים תוחמר בהתחשב בפס"ד זה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. עו"ד הבר למערערים, עו"ד חסיד למשיב. 18.7.68).
ע.פ. 315/68 - חנניה שריקי נגד מדינת ישראל
*גניבת מכתבים בידי עובד דואר המערער נדון ל- 3 שנות מאסר שמהן מחצית על- תנאי לאחר שהורשע כי בהיותו מועסק במיון דברי דואר וחלוקתם גנב מכתבים שהכילו כסף מזומן והמחאות דואר והשמיד את המכתבים. למעשה כל הסכום שגנב לא עלה על 140 ל"י אולם אעפ"י כן ולמרות התעודות הרפואיות שהוגשו ועברו הנקי של המערער אין להקל בענשו. חשיבות מכרעת נודעת בענין זה להרתעת אחרים כדי שלא לפגוע במידת הבטחון בו מתייחס הציבור לשירות חיוני זה של הדואר.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן, עו"ד א. כהן למערער, עו"ד חסיד למשיבה).