בג"צ 192/68 - עליזה בשקין נגד ראש עירית תל אביב ואח'
*רשיון להשכרת כיסאות על שפת הים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
בעלה המנוח של העותרת היה במשך 20 שנה בעל רשיון להעמדת כסאות על שפת ימה של תל אביב, כמו כן יש לה קיוסק במקום. עתה אין העיריה מוכנה לחדש לעותרת את רשיון השכרת הכסאות. העותרת פרסמה הודעה במשרד לתיווך על רצונה להעביר את זכותה לאחר עבור תשלום כספי גבוה. על סרובה של העיריה לחדש את הרשיון קובלת העותרת.
החלטה השופט קיסטר:
א. חוקים שונים מגבילים את חופש העסוק של האזרח ודורשים תנאים מיוחדים להענקת רשיון עיסוק. רשאי האזרח לבוא ולהתלונן על סירוב להעניק לו רשיון כאשר הוא עומד בכל הדרישות החוקיות אך קיימים חריגים לכלל זה והמקרה דנא הוא אחד מהם.
ב. מקדמת דנא נוהגת העיריה להקצות שטחים להשכרת כסאות לאנשים שונים והשיקול של העיריה הוא להעניק את הרשיונות למקרים סוציאליים, לנכים וכד', ועיסוק זה אינו ניתן לתחרות חפשית אלא מוסדר ע"י העיריה.
ג. גישתה הנ"ל של העיריה היא לגיטימית בהחלט ומקובלת בימינו. ממתן אפשרות תעסוקה לנכים ולנזקקים אחרים צומחת תועלת מרובה לחברה ובמיוחד למקבל התעסוקה מבחינה כלכלית ונפשית כאחת.
הענקת הזכות היא אישית ואין מקבלה רשאי לעשות בה סחורה, אחרי שהעיריה עצמה אינה עושה סחורה בזכות זו ואינה מוסרת אותה למרבה במחירה.
אכן אין העיריה רשאית לפעול בשרירות ולשלול רשיון שהעניקה לאחד ולמסרו לאחר. ברם בעניננו אין כל שרירות בהחלטת העיריה. העותרת אינה עוסקת בעצמה בהשכרת הכסאות אלא באמצעות אחרים; היא פרסמה מודעות להעברת זכותה תמורת עשרות אלפי ל"י; וכמו כן לא יביא הדבר לשלילת מחייתה שכן נשאר בידה קיוסק המהווה לה מקור הכנסה.
(בפני השופטים: ויתקון , מני, קיסטר. עוה"ד א. אולשנסקי וי. גרנות לעותרת, עוה"ד מ. וירושבסקי וש. הרציג למשיבים).
בג"צ 159/68 - רפאל יוסף נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*העמדת אדם לדין על גרימת מוות למרות ששופט חוקר לא המליץ על כך.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
היה חשד כי העותר גרם את מותו של המנוח ברוך רחמינוב. שופט חוקר קבע כי אכן הפיל העותר את המנוח שנפטר לאחר מכן, כלומר שנעברה עבירה אלא שלדעתו אין כאן מקרה של הריגה אלא של גרימת מות שעליה חלה החנינה ולפיכך לא יוכל לצוות על העמדת העותר לדין.
פרקליט המדינה בדק את התיק והחליט להעמיד את העותר לדין באשמת הריגה ועל כך פנה העותר לבג"צ בטענה כי כשם שהחלטת שופט חוקר להעמיד חשוד לדין מחייבת את הפרקליטות להגיש אישום, כך כאשר זה מחליט שאין מקום לצוות על הגשת אישום מנועה הפרקליטות מהגשת אישום.
החלטה - השופט כהן:
א. מסקנת השופט החוקר הינה כי המעשה שבוצע מהוה עבירה. משקבע השופט החוקר העובדות הצריכות לענין האישום בעבירה הפלילית, נמצא שקיימות ראיות לכאורה המספיקות להגשת אישום.
ב. הסמכות להעמיד לדין היא בידי היועץ המשפטי. כאשר קבע שופט חוקר את העובדות - ולענין זה אין אחרי החלטת שופט חוקר ולא כלום - הרי אי מתן צו אישום ע"י השופט החוקר אינו מונע את היועץ המשפטי לקבל את החלטת השופט החוקר לענין העובדות והראיות כמות שהוא ולהגיש אישום לבית המשפט.
השופט זוסמן:
תפקידו של השופט החוקר הוא לברר סיבות המוות כדי שלא יהא מקרה מות חשוד אפוף מסתורין. אין מטרתה לשמש תריס ומגן בפני הגשת כתב אישום. לפיכך אמנם חייב פרקליט המחוז להגיש כתב אישום כאשר שופט חוקר מצוה לעשות כן, אך אינו חייב להימנע מהגשת כתב אישום כאשר שופט חוקר אינו מוצא לנכון לצוות על הגשת כתב אישום.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, ויתקון. עו"ד ח. קאזיס לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים 1, 2, עו"ד י. מוריץ למשיבים 3 ו- 4).
ע.פ. 415/68 - אבא בן שלמה כרמל נגד מדינת ישראל
*נטל ודרך ההוכחה בטענה של נהג שאבד הכרתו ובכך גרם לתאונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: אזולאי, כהן, י. הלוי) בע.פ. 97/68 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער נהג במכונית פרטית בחיפה ובהגיעו לפני צומת שבו שלט "עצור" המשיך בנסיעה והתנגש במכונית צבאית. הגנת המערער היתה כי עובר לתאונה איבד את הכרתו והיה במצב של אוטומטיזם, כך שאין לראותו כ"נוהג" באותו זמן.
המערער העיד לטובתו עובד שלו בשם לזר, שנסע עמו, וזה סיפר כי לפני שהגיעו לצומת ראה פתאום כי שח ראשו של המערער ונפל קדימה בין ההגה לדלת והעד בלם אך היה כבר מאוחר מדי. בימ"ש השלום לא קיבל את עדותו של לזר בציינו שאינו יכול להתיחס לעדות זו כאל עדות שבאה ממקור בלתי תלוי החפשי לומר את האמת באשר הוא עובדו של הנאשם. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אמנם לא על הנאשם מוטל לשכנע את ביהמ"ש שאיבד את הכרתו, אולם הסניגוריה לא הצליחה במקרה דנא ליצור ע"י ראיותיה בסיס מספיק לטענת האוטומטיזם, נוכח העדר עדות רפואית והמשקל המועט שייחס השופט לראיות האחרות בענין זה.
בערעורו טוען המערער כי יש לשלול את גישתו החשדנית של ביהמ"ש לעדותו של לזר וכן כי הגנת האוטומטיזם אין צורך בעדות רפואית דוקא כדי להוכיחה, ולנוכח חומר הראיות צריך היה המערערליהנות מן הספק.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אסור היה להתיחס מראש באי אמון ובזלזול לעדותו של עובדו של המערער. אין לפסול מראש עדות כזו ואין להמעיט מערכה, חזקה על עד הנשבע לומר את האמת כי הוא אומר את האמת גם כשהוא צד בענין ומכל שכן כאשר אין לו נגיעה ישירה לענין. טבעי הדבר שאם באה עדות מפי מעונין יתיחס אליה ביהמ"ש בזהירות אבל חלילא לו להתיחס אליה מראש באי אמון או לזלזל בה.
ב. יש הרבה מחכמת החיים בדרישה כי הגנה של אוטומטיזם תהיה נתמכת בעדות רפואית. אבל יתכן גם מקרה נדיר שבו ביהמ"ש יקבל הגנה כזאת על יסוד עדויות אחרות, ואולי אף עדות הנאשם עצמו אם היא נתמכת בהסבר סביר.
ג. נכון שמפסק הדין של הערכאה הראשונה עולה כי המערער לא הצליח על ידי ראיותיו להניח את היסוד הדרוש לביסוס הגנתו. אולם, אין להוציא מכלל אפשרות שאילו בחן השופט את עדותו של לזר ללא דעה קדומה, היה מוצא בה בנסיבות הענין יסוד חיובי מספיק להגנת המערער. לפיכך יש לקבל את הערעור ולזכות המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג , ברנזון, הלוי. עוה"ד אייל ולבב למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 28.11.68).
ע.פ. 427/68 - מורדוך בן דוד מירו נגד מדינת ישראל
*הוכחת הכוונה להשתמט משרות צבאי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט גולן) בת.פ. 95/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער צריך היה להתייצב בספטמבר 1951 ולא עשה כן עד מאי 1967 לפני מלחמת 6 הימים. בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי לא התכוון להשתמט משירות הבטחון וניתן להאשימו רק בעבירה הקלה יותר של אי התיצבות שעליה חלה החנינה. הוא טען כי לא נשלחה לו הודעה אישית שעליו להתיצב בעוד שלכל חייבי השירות האחרים בישובו, מעוז ציון, נשלחו הודעות כאלה.
המערער הורשע בדין ועל כך ערעורו.
החלטה - השופט זוסמן:
א. נוכח טענתו של המערער שלא ידע על חובת ההתיצבות היה על התביעה להוכיח את כוונת המערער להשתמט משירות בטחון. לצורך הוכחת כוונה זו אין התביעה יכולה להעזר בחזקה הקבועה בסעיף 44 (ד) לחוק שירות הבטחון, אלא עליה להוכיח שהנאשם ידע כי עליו להתיצב, שבלי ידיעה כזאת אין אדם יכול להתכוון להשתמט ממילוי החובה.
ב. הכוונה להשתמט, ככל כוונה אחרת, אם כי היא טעונה הוכחה כדבעי, יכול שתוכח גם בדרך הסקת מסקנה מן הנסיבות.
בענין דנא הובאו ראיות כי צו ההתיצבות פורסם לא רק בעתונות וברדיו אלא גם ברחובות. המערער הוא תושב מעוז ציון שהוא ישוב קטן אבל קרוב לירושלים, במקום מושבו של המערער נערכו סריקות לתפיסת משתמטים. עוד נמסרה עדות כי לא נשלחו מכתבים לחייבי הגיוס במעוז ציון כך שהסברו של המערער לא היה אמת.
צירוף כל הנסיבות האמורות יחד עם הסברו הכוזב של המערער למחדלו, העובדה שלא העיד ולא הביא ראיה לסתור, כל אלה די בהם להסיק את המסקנה ההגיונית על כוונת ההשתמטות של המערער.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, ויתקון. עו"ד סגל למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה. 12.11.68).
ע.א. 475/67 - אוסקר וייס נגד ישראל בלוך ואח'
*תשלומי נזיקין ופצויי פטורין.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בזק) בת.א. 317/64 - הערעור שכנגד נדחה והערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המערער היה עובדם של המשיבים כאופטיקאי וביוני 63 נחבל כשנפל עליו סולם, נפילת הסולם למעשה כמעט לא גרמה לו חבלה גופנית, אולם המערער בגין רגישותו ומצב בריאותו הכללי והנפשי,
נבהל וחבלה זו גרמה לו לזעזוע נפשי, לנברוזה ולתוצאות משניות אחרות. זעזוע נפשי זה הביא עליו כאב וסבל. המערער לא יכול היה במשך חדשים להמשיך בעבודתו ועל אף בקשת מעבידיו שיחזור לעבוד אצלם נקלט בעבודה חלקית אצל אופטיקאי אחר. המערער תבע תשלום נזקים על הפסד השתכרות, כאב וסבל, ופיצויי פיטורין. ביהמ"ש המחוזי קבע תשלום עבור הפסד השתכרות, וכן קבע תשלום של 520 ל"י עבור כאב וסבל. עם זאת דחה את תביעת פיצויי הפיטורין מהטעם שהמעבידים ביקשו ממנו כי ימשיך לעבוד אצלם ולא הוכח כי מחמת מחלה לא יכול להמשיך ולעבוד אצל המשיבים. המשיבים ערערו על החיוב בכללו וערעורם נדחה. גם ערעור המערער על אי תשלום סכום גבוה יותר בגין הפסד השתכרות נדחה. לעומת כן נתקבל הערעור בגין התשלום הנמוך עבור כאב וסבל ובגין דחיית תביעת פיצויי פיטורין.
החלטה - השופט קיסטר:
א. היתה עדות כי התאונה החריפה את מחלתו של המערער. אכן אין בהחרפה זו כדי למנוע מהמערער להמשיך בעבודתו, אולם לנוכח מחלתו הנפשית של המערער ברור כי לא בנקל יוכל לחזור ולעבוד במקום שהיתה לו תאונה, כאשר גם לפני התאונה התייחס בחשדנות למעבידיו ואף חשב כי למעשה התנכלו לו בתאונה.
הגישה הנקוטה כיום היא שיש לשלם פיצויי פיטורין גם כאשר סיבת הפסקת העבודה הינה מחלתו של העובד, ובכלל הפסקת עבודה שלא באשמת העובד.
במצב דנא אין לבוא בדרישה מהמערער כי ימשיך לעבוד אצל המשיבים שאתם הוא מסוכסך ועבודתו אצלם עשויה להרגיזו ולגרום להחרפת מחלתו. לפיכך יש לזכותו בפיצויי פיטורין.
ב. אשר לכאב וסבל - לנוכח התקופה הארוכה של סבלו של המערער ומידת הסבל במחלתו יש להעלות התשלום בפריט זה ל- 1500 ל"י.
(בפני השופטים: זוסמן , ויתקון, קיסטר. עו"ד מרגליות למערער, עו"ד גנסין למשיבים. 24.11.68).
ע.א 314/68 - אליעזר דקלו נגד פקיד השומה
*בקשה לגביית עדויות בחו"ל.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק עמ"ה 2848/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער טען כי הפרשים בגידול הון נבעו מקבלת כספים מתורכיה וביקש כי יאפשרו לו לחקור את עדיו בטורקיה באמצעות קונסול ישראל. הוגש תצהיר שאינו קובע כי נבצר מהעדים לבוא לישראל אלא שכיום אינם יכולים לבוא. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לגביית העדות בחו"ל, אך הסכים לדחות את המשפט למשך שנה כדי לאפשר הבאת העדים. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. בבואו לדון בבקשת גביית עדות בחו"ל על ביהמ"ש להביא בחשבון מחד גיסא את העובדה שהדבר עשוי לגרום עוול לצד שכנגד ומאידך שמן הדין לאפשר למבקש להוכיח את עמדתו במסיבות שבהם שוכנע השופט: כי בואם של העדים מחו"ל והופעתם לשם חקירה בארץ כרוכים בקשיים שהנם רציניים בשבילם וקיימת סיבה טובה המונעת בואם לישראל; כי פנית המבקש היתה בתום לב; וכי יש בידי העדים למסור עדות שהיא רלונטית לענין השנוי במחלוקת.
ב. ביהמ"ש שלערעור יתערב בשיקול דעת הערכאה הראשונה אם יווכח לדעת כי זה לא התחשב די צרכו במסיבות רלוונטיות שהיה חייב לייחס להן ערך או כי התחשב בגורמים שאסור היה לו להיזקק להם.
ג. בענין שלפנינו גם אם נתקיימו כל התנאים האחרים הרי מכל מקום רשאי היה השופט להסיק שלא נתקיים התנאי שישנה סיבה טובה המונעת בואם של העדים לישראל. כל
שעולה מהתצהיר שהוגש לתמיכה בבקשה הוא שכיום אין העדים יכולים לבוא לישראל ולא שבכלל נבצר מהם לעשות זאת. כיון שכך היה זה בשיקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה להעריך שהצדדים יבואו על סיפוקם אם תינתן דחיה לשמיעת העדים.
ד. ברור שהשמעת העדות בפני השופט השומע את המשפט עדיפה על פני שמיעת העדים באמצעות הקונסול. כאן הם עומדים בחקירת שתי וערב וביהמ"ש יכול להתרשם במישרין ממידת מהימנותם. השופט ציין כי גורל המשפט תלוי במידת המהימנות שביהמ"ש ייחס לעדויות וחשובה לכן ההתרשמות מהעדים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, מני. עו"ד ש. סמואל למערער, עו"ד ע. רובין למשיב. 25.11.68).
ע.א. 383/68 - ג'רום בכרך ואח' נגד מיכאל גייגר ואח'
*תביעה מיורשים להחזיר נכסים לעזבון לפרעון חובות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1921/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער השני (להלן המערער) הינו קטין, ילדו של המנוח דוד גייגר. המנוח הניח עזבון שכלל דירה ורהיטים והמערער ויורשיו האחרים של המנוח, שני בניו מנשואין קודמים, הגישו בשעתו הסכם לביהמ"ש בדבר חלוקת הדירה כך שכל אחד מהיורשים יקבל שליש. המשיבים שילמו סכומים שונים עבור חובות המנוח ואמם של המשיבים שילמה למערער סכום כסף תמורת שליש הדירה שנפל בחלקו. לאחר עבור זמן רב הגיש המערער תביעה למזונות וביהמ"ש חייב את העזבון במזונות המערער.
עתה תבע המערער כי שני שליש של הדירה שהועברו למשיבים יוכרזו כשייכים לעזבון שממנו יקבל את מזונותיו. לחילופין ביקש "כל סעד אחר או נוסף אשר ייראה לביהמ"ש". תביעת המערער להחזרת חלקי הדירה לעזבון נדחתה ע"י ביהמ"ש שקבע כי לאחר חלוקת העזבון בתום לב וללא כל מרמה וכתוצאה מההסכם שאושר ע"י ביהמ"ש, ולאחר שהמשיבים שינו את מצבם לרעה, אין מנהל העזבון רשאי לחזור על היורשים ולדרוש לעזבון נכסים שקיבלו, עם זאת ציין כי המערער יכול להגיש תביעה חדשה נגד היורשים כאחראים עבור חובות העזבון עד לערך נכסי העזבון שהגיעו לידיהם.
בערעורו טוען המערער נגד דחיית תביעתו העיקרית, וכן על כך שביהמ"ש לא דן בשאלת חיוב היורשים כאחראים עבור חובות העזבון, במסגרת "סעד אחר" שביקש בתביעתו.
החלטה - השופט ויתקון:
א. זכותו של המערער כנושה זכות היא אף כי הוא בעצמו יורש, אך העובדה שעבר זמן רב מאז שבוצעה החלוקה המוסכמת ושבינתיים השתנה שווי הנכס לעומת ערך הכסף ששולם בעדו, היא הנותנת שלא מן הצדק לאפשר למערער לעקוב אחר נכסי העזבון בעין ולדרוש את החזרת חלקי הדירה על רהיטיה ורווחיה במשך כל התקופה.
ב. מאידך גיסא, צריך היה ביהמ"ש לדון באחריות היורשים לחובות העזבון עד גבול ערך נכסי העזבון שקיבלו, במסגרת הסעד הכללי שבקש המערער.
ג. על המשיבים לשלם לעזבון לפי ערך העזבון שקיבלו בניכוי התשלומים ששילמו בשעתו. עבור הזמן הרב מאז ועד היום לא הרע את מצבם לגבי החזרת כסף לעזבון
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד י. קוואס למערערים, עו"ד ע. ברנבלום למשיבים. 27.11.68).
ע.א. 237/68 - אברהם צוקרמן נגד אתל צוקרמן ואח'
*החישוב בחלוקת ירושה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשם ולר) בת.ע. 1989/57 -הערעור נתקבל).
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. במקרה הירושה שלפנינו לא היו שום יורשים מן הפרנטלה הראשונה כי המנוח לא השאיר אחריו ילדים או צאצאי ילדים. לפיכך באים בחשבון יורשי הפרנטלה השניה, היינו הורי המוריש. האם חיה, האב מת והניח אחריו שני בנים, שהם שני אחיו של המוריש, כמו כן נשארה האלמנה.
ב. בהתאם לפסה"ד בע"א 83/68 מתבצעת החלוקה של הירושה בשני שלבים בחלוקה הראשונה, הרעיונית, מקבלת האם מחצית ושני בני האב שמת, היינו שני אחי המוריש, מקבלים את המחצית השניה.
ג. עתה בא השלב השני של חלוקת הירושה, השלב הביצועי. מתוך חלקה של האם "נוגסת" האלמנה את החצי, בהתאם לסעיף 11 (א) (2) של החוק, ומתוך חלקם של האחים "נוגסת" האלמנה שני שלישים בהתאם לסעיף 11 (א) (3) של החוק. בפועל תקבל האלמנה 7/12, האם 3/12 וכל אחד מן האחים 1/12.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג , לנדוי, הלוי. עו"ד א. גורודינסקי למערער, עו"ד א. וינוגרד למשיבה 1, 26.11.68).
ע.פ. 469/68 - מדינת ישראל נגד יחזקאל בן שלום פרנקל
*החלטתו של בית המשפט שלא להרשיע נאשם על פי הודאתו המערער הועמד לדין באשמת ביצוע שווה של פריצות יחד עם חבר שברח לאוסטרליה. הראיה היחידה נגדו היתה הודאתו במשטרה בה מסר פרטי פרטים של העבירות שבוצעו. במשפטו סרב השופט לתת אמון מלא בהודאתו באשר המשיב הוא חולה נפש ולפי עדות רופא אפשר שבדה מלבו את הודאתו לאחר, שכפי טענתו, סיפר לו חברו על כל הפריצות. הערעור על כך נדחה. שקילת ערך ההודאה כראיה היא בראש וראשונה ענין לביהמ"ש היושב לדין בערכאה ראשונה ורואה את כל העדים ואין לומר שמסקנת ביהמ"ש מופרכת או בלתי סבירה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד נאמן למשיב. 17.11.68).
ע.פ. 458/68 - שמעון בן הרון מזרחי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש - פריצה ורכישת רכוש גנוב המערער נדון למאסר של שבע שנים באשמת שורה ארוכה של עבירות מסוג קבלת רכוש גנוב ועבירת התפרצות לבית דירה וגניבה מתוכה. הערעור על חומרת העונש נדחה. הרכוש הגנוב שקיבל המערער מסתכם בעשרות אלפי ל"י בסוגים שונים של סחורות. הוא אחד הלויתנים בקבלת רכוש גנוב ובמעשהו מעודד את מבצעי הפריצות. גם מסיבות הפריצה שהוא ביצע בעצמו היו חמורות וכמו כן אין עברו נקי מעבירות קודמות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. החלטה - הנשיא אגרנט, עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד גב' איתן למשיב. 18.11.68).
ע.פ. 450/68 - מדינת ישראל נגד אמנון ברזלי ודניאל סבאג
*קולת העונש - התחזות כחייל והוצאת כסף מערבי באוגוסט 1967 התחזה ברזלי כחייל ליד מחסום מכס במבואות, רצועת עזה ויחד עם סבאג ששימש כשוטר מכס הוציאו בטענות שוא ואיומים מאת המתלונן, ערבי שהורידו מאוטובוס, 27 דינרים. על ברזלי הוטל עונש מאסר של 4 חדשי מאסר ועל סבאג חדשיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון ציין את חומרת העבירות לעומת העונש הקל שהוטל על המשיבים. רק מחמת שכבר עבר זמן רב מאז ביצוע העבירות והעובדה כי ברזילי הספיק לרצות ענשו ולהשתחרר ממאסר וכן שהשנים הסתדרו בינתיים בעבודה אין להטיל עתה על המשיבים עונש מאסר. עם זאת, כדי לצאת ידי חובת החוק, הוחמר ענשם של המשיבים בכך שברזלי חוייב לשלם אלף ל"י קנס והמאסר על תנאי של סבאג הועמד על שנה.
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט כהן. עו"ד וולינסקי למערערת, המשיבים לעצמם. 24.11.68).
ע.פ. 518/68 - מדינת ישראל נגד שהאדה מטראווה
*קולת העונש - גרימת חבלה חמורה המשיב נדון ל- 18 חדשי מאסר, מהם 9 בפועל ו- 9 על תנאי, באשמת גרימת חבלה חמורה, הערעור על קולת העונש נדחה. אמנם העונש הוא קל למדי אך אינו סוטה מהעונש המתאים במידה כזו שתצדיק התערבות ביהמ"ש של ערעור.
מאידך עשה ביהמ"ש המחוזי את העונש הזה חופף עם עונש של 4 חדשי מאסר שהוטל על המשיב בעד נשיאת נשק וללא רשיון לאחר ביצוע העבירה הנוכחית. באין סיבה מיוחדת יש להטיל את שני הענשים כמצטברים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד וולינסקי למערערת, עו"ד ליטוונסקי למשיב. 24.11.68).
ע.פ. 454/68 - מנחם בן מסעוד אבו נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש - התפרצות וקבלת רכוש גנוב המערער נדון לשנתיים מאסר בגין עבירות התפרצות, גניבה וקבלת, רכוש גנוב. כן הופעל נגדו כמצטבר, עונש של שנה מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו לנוכח עברו הפלילי של המערער אישר ביהמ"ש שלערעור את העונש.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד כהן למערער, עו"ד וולינסקילמשיב. 24.11.68).
ע.פ. 461/68 - שבתאי בו יעקב ישי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש - גניבות והתפרצות המערער כבן 18 הורשע בביצוע 80 עבירות של גניבה והתפרצות במשך 4 חדשים. בעבר, מגיל 10, ביצע 25 עבירות דומות. עתה הוטל עליו לראשונה עונש מאסר. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליו 6 שנות מאסר בגין עבירותיו האחרונות, הפעיל עליו כמצטבר 11 חדשי מאסר על תנאי, הטיל עליו עוד שלוש שנים מאסר על תנאי ותשלום כ- 45 אלף ל"י פיצויים לקרבנותיו. בעבר כבר ניסו עם המערער מספר פעמים העמדה למבחן, נשלח למעונות חסות וכל אלה לא הועילו. עם זאת יש להקל במידת מה בענשו בהתחשב בגילו הצעיר של המערער והעובדה כי זו הפעם הראשונה שהוא נשלח לכלא. עונש המאסר בגין עבירותיו הנוכחיות הופחת משש שנים לארבע שנים.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון, החלטה - השופט ברנזון, עו"ד ש, שגב למערער, עו"ד ג. בך למשיבה 20.11.68).
ע.פ. 462/68 - מאיר אטיאס נגד מדינת ישראל
*הרשעה על פי עדות ילד וראיות סיוע אחרות המערער הורשע בעבירה על סעיף 152 (2) (א) שבוצעה כלפי ילד בן 8. הילד העיד באמצעות חוקרת נוער. אין ספק שבעבירה כגון זו חייב ביהמ"ש לנהוג זהירות רבה
בשקילת הראיות. אך נוסף לעדות הילד באו ראיות למכביר בפני ביהמ"ש שמשקלן עולה בהרבה על מידת הסיוע הדרושה. העונש של שנתיים מאסר לגבי עבירה זו שענשה המקסימאלי הוא 10 שנות מאסר אינו חמור כלל ועיקר.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן, עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד מ. וולינסקי למשיבה. 12.11.68).
ע.פ. 249/68 - זאקי בן סלום מרדכי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות על יסוד החזקת הרכוש הגנוב המערער יחד עם שני חבריו הציעו למכירה שעון שנגנב בבית דירות ושבאותה פריצה נגנבו דברים נוספים. שני חבריו הודו בפריצה וגניבה ואילו המערער לא הודה והורשע על יסוד העובדה שבחזקתו נמצא השעון. ביהמ"ש העליון אישר הרשעת המערער בהחזקת הרכוש הגנוב. מאידך ביחס להשתתפות בפריצה - החזקה ברכוש גנוב סמוך למקרה הפריצה אינה פועלת באופן אוטומטי כראיה שהמחזיק השתתף בפריצה. אף בהיעדר הסבר סביר מצד הנאשם תלוי כל מקרה ומקרה בנסיבותיו. אין לומר בביטחה במקרה דנא כי אכן השתתף המערער גם בפריצה יחד עם חבריו ואין לאשר הרשעתו בפריצה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, הלוי. החלטה - השופט הלוי. עו"ד הרטל למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה).
ע.א. 253/68 - "העין" אגורה חקלאית שיתופית ואח' נגד נציב המים
*הטלת תשלום בגין שימוש במים מעבר לכמות שהותרה על ידי נציב המים על המערערים הוטל תשלום של 1200 ל"י בגין שימוש במים מעבר לכמות שהותרה להם ברשיון ההפקה לשנת 1964/65. המערערים העלו טענות שונות בשאלת תחשיבים וכד' שנדונו לפרטיהן ע"י ביהמ"ש. כן העלו טענות בדבר סמכויות הנציב לקיצוב כמויות המים וטענותיהם נדחו. בין היתר נקבע כי אין המערערים זכאים בכלל להשתמש במכסות המים הקבועות בתקנות וכי מה שהוסמך שר החקלאות לקבוע באיזור קיצוב כמויות מים הוא "כמויות צריכה מקסימליות".
כל טיעונם של המערערים המבוסס על התקנות בדבר השימוש במים באזורי קיצוב איננו לענין. התשלום שהוטל עליהם הוא בשל הפרת תנאי מתנאי רשיון ההפקה שניתן להם לפי סעיף 23 לחוק המים. כלומר, ללא רשיון אסור בכלל להפיק מים ועם רשיון אסור להפיק מים שלא בהתאם לתנאיו. אין כל קשר בין רשיון הפקה לפי סעיף 23 לבין כמויות המים המקסימליות הקבועות בתקנות לגבי אזורי קיצוב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר. שרון למערערים, עו"ד גב' פ. אלבק למשיב. 14.11.68).
ע.א. 335/68 - שלמה ליאור ואח' נגד ברדה זהר
*חיוב בתשלום פצויים על יסוד רשלנות בתאונה המערער נסע מכיוון ת"א לכיוון יהוד בשולי הכביש כדבעי. מולו הופיע המשיב רכוב על קטנועו, עקף מכוניות והשמאיל בלי להתחשב שהצד השמאלי של הכביש לא היה פנוי. אירעה התנגשות בתחום נסיעתו של המערער וביהמ"ש הטיל גם על המערער אחוזי התרשלות לתאונה שנגרמה. הערעור על כך נתקבל, המשיב עבר לצד השמאלי לתחום נסיעת המערער; כאשר ראה המערער את המשיב עוקף וסוטה שמאלה בלם מיד והיה כמעט במצב של עמידה שעה שאירעה התאונה. מה יכול היה עוד לעשות ולא עשה למניעת התאונה ? גם בהתחשב בכלל שעל נוהג רכב לקחת בחשבון את העובדה שלא תמיד נוהגים הבריות במידת הזהירות הדרושה ועליו לצפות לרשלנות הזולת, גם אז אין לומר שעל המערער היה לעשות יותר משעשה.
אפילו תאמר שהמערער התרשל הרי בהתחשב במידת האשמה של השנים והמדה הגדולה של אשמה המוטלת על המשיב, הרי זה מן הראוי להטיל על המשיב את מלוא האחריות לנזק.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. החלטה - השופט זוסמן, עו"ד א. קורז למערערים, עו"ד א. קרני למשיב. 12.11.68).
בג"צ 303/68 - משה טרנסטו נגד המועצה המקומית בית דגן
*טענה נגד גרימת נזק ע"י סלילת כביש העותר קובל על כך שעקב סלילת כביש שנעשתה לטענתו באופן בלתי מקצועי נגרם נזק לביתו הגובל עם הכביש. עתירתו נדחתה שכן הקובלנה היא בגין מטרד ויכול העותר לפנות לבית המשפט המוסמך בתביעת נזיקין.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. עו"ד רודיטי לעותר. 14.11.68).
המ' 449/68 - אריגי הדר בע"מ נגד יוספיאן רחל
*מתן רשות לבעל דין לחזור בו מהודאה בכתב ההגנה עד אשר בית משפט ירשה לבעל דין לחזור בו מהודאה מפורשת וברורה אשר הודה בעצה אחת עם עורך דינו בכתב ההגנה, עליו להניח את דעתו של בית המשפט לא רק שההודאה נעשתה בטעות ודעתו לא היתה גמורה להודות, כי אם גם שלא תיפגע זכות דיונית או אחרת של יריבו אם יחזור בו מהודאתו, בענין שלפנינו לא שוכנע ביהמ"ש המחוזי אף באחד משני הדברים הללו ואין למצוא כל דופי, אף לכאורה, בהנמקותיו.
(בפני: השופט כהן. 31.10.68).
ע.א. 331/68 - משה אינריך ואח' נגד מאיר קרשינסקי ואח'
*מתן רשות להתגונן המערערים נתבעו לתשלום שיק שנחתם ע"י שותפות שעה שהם היו חברים בשותפות, כאשר התפרקה השותפות נוסדה ע"י שותפיה חברה וזו נתנה לתובעים שיק שלה תמורת השיק הקודם. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים לרשות להתגונן וביסס החלטתו על הכלל הידוע שחזקה על שטר, ושיק בכלל זה, שניתן לפרעון על תנאי בלבד. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור שכן המערערים טענו בכתב הגנתם כי החוב הועבר מהשותפות לחברה והתובעים התחייבו להחזיר את השיק של השותפות ולא עשו כן. עמדה איפוא טענה כי היתה העברת חוב וטענה זו יש לברר במשפט גופו ולא בדרך המקוצרת אגב הדיון בבקשת רשות להתגונן.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני, החלטה - השופט זוסמן. עו"ד נ. פרוס למערערים, עו"ד ט. כגן למשיבים. 27.11.68).
ע.א. 530/68 - רפאל מרידור נגד קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)
*דיון מחדש על ידי קצין תגמולים לפי חוק הנכים משהובאו ראיות חדשות בערעור זה נתקבלה עמדתו של המערער כי לפי סעיף 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (נוסח משולב) על קצין התגמולים לשקול מחדש החלטה קודמת שניתנה בקביעת נכה אם נתגלו ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, לא רק כאשר המערער לא יכול היה להביא בדיון הקודם את הראיות החדשות שהוא מביא עכשיו. הסעיף נותן למבקש חופש כמעט בלתי מוגבל לחידוש הדיון ע"י הבאת ראיות חדשות ללא צורך להראות שקודם לכן לא יכול להביא את הראיות. נכון שפירוש כזה עשוי להביא להצפת קצין התגמולים בבקשות לעיון מחודש, אולם אפשר למנוע דיון מחודש ע"י תכסיסים מכוונים של הבאת ראיות לשיעורין, ע"י הפעלת הכלל הידוע לגבי צוי בינים שגם בהם נוהג העקרון של מעשה בית דין שלא תתקבל פניה נוספת אם יש בה משום קנטור או שימוש לרעה בהליכים.
(בפני השופטים: זוסמן לנדוי, ויתקון, החלטה - השופט לנדוי. עוד א. בר שלום למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 25.11.68).
ע.א. 405/68 - משה כלאתי נגד מררכי אוזן
*תשלום נדוניה שהוסכם עליה בחוזה כשהנשואין לא עלו יפה המערער התחייב לשלם למשיב נדוניה, אם זה ישא את בתו של המערער לאשה. ההסכם קבע את עובדת הנישואין כתנאי לתשלום. לאחר החתונה לא שילם המערער את הנדוניה ובינתיים הסתכסכו בני הזוג, הנישואין לא עלו יפה והמערער נמנע מלשלם את הנדוניה. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר על יסוד ההסכם ואילו המערער ביקש רשות להתגונן. בקשתו נדחתה וגם הערעור על כך נדחה. ההסכם היה כי על המשיב לשאת את בתו של המערער כדי שיקבל את הנדוניה. ברגע שנשא את הבת חל החיוב של האב לשלם את הנדוניה ואין זה משנה אם הנשואין עלו יפה או לא.
אין גם לומר על הסכם למתן נדוניה כי הוא הסכם לא מוסרי. מתן נדוניה הינו מנהג אבותינו בידינו מימים ימימה ואף במתוקנות שבאומות רואים חוזים כאלה כשרירים וקיימים ומוסריים למהדרין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, מני, החלטה - השופט כהן. עו"ד ד. רייך- שפירא למערער, עו"ד ט. רבשטיין למשיב. 27.11.68).
ע.א. 504/67 - זהבה מססה נגד ראש המועצה אור יהודה ואח'
*תביעת פיצויים על ידי ילדה מהנהלת בית הספר בטענה שנפצעה כתוצאה מרשלנותם
בהיות המערערת בת 12 לא נכנסה לכתה בגמר ההפסקה מחשש פן יטילו עליה עונש מחמת שאיחרה. היא התחבאה בתוך צינורות שהיו מונחים ליד ביה"ס לצורך עבודות ביוב, וילדים שגלגלו את הצנור גרמו לפציעתה. היא תבעה נזיקין מבית הספר ותביעתה נדחתה. גם הערעור על כך נדחה.
המערערת היתה בת 12 ועל ילדה בגילה לא חל הכלל של חובת השגחה המוטלת על מורה לגבי ילד בגיל רך. היו בפני השופט ראיות שעל פיהן הוזהרו התלמידים שלא לשחק בשטח הנחת הצנורות. כיון שכך אין לומר כי המורה התרשל כאשר לא הלך לחפש את הילדה שנעדרה מהכיתה, ובאשר לגידור שטח הצנורות לא חייבים היו המשיבים לעשות כן ודי היה לגבי ילדה בגיל זה כי הילדים הוזהרו שלא להכנס לשטח העבודות.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד לנדא למערערת, עוה"ד אלטס ופריבס למשיבים. 12.11.68).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 192/68 - .................... 94 ─ * רשיון להשכרת כיסאות על שפת הים.
─* בג"צ 159/68 - ......................... 94 ─ * העמדת אדם לדין על גרימת מוות למרות ששופט חוקר לא המליץ על כך.
─* ע.פ. 415/68 - .......................... 95 ─ * נטל ודרך ההוכחה בטענה של נהג שאבד הכרתו ובכך גרם לתאונה.
─* ע.פ. 427/68 - ........................ 96 ─ * הוכחת הכוונה להשתמט משרות צבאי.
─* ע.א. 475/67 - ............................ 96 ─ * תשלומי נזיקין ופצויי פטורין.
─* ע.א. 314/68 - ................................ 97 ─ * בקשה לגביית עדויות בחו"ל.
─* ע.א. 383/68 - ........................ 98 ─ * תביעה מיורשים להחזיר נכסים לעזבון לפרעון חובות.
─* ע.א. 237/68 - .......................... 99 ─ * החישוב בחלוקת ירושה.
─* ע.פ. 469/68 - החלטתו של בית המשפט שלא להרשיע נאשם על פי הודאתו .......... 99 ─* ע.פ. 458/68 - חומרת העונש - פריצה ורכישת רכוש גנוב ...................... 99 ─* ע.פ. 450/68 - קולת העונש - התחזות כחייל והוצאת כסף מערבי ............... 100 ─* ע.פ. 518/68 - קולת העונש - גרימת חבלה חמורה ............................ 100─* ע.פ. 454/68 - חומרת העונש - התפרצות וקבלת רכוש גנוב .................... 100 ─* ע.פ. 461/68 - חומרת העונש - גניבות והתפרצות ............................ 100─* ע.פ. 462/68 - הרשעה על פי עדות ילד וראיות סיוע אחרות ................... 100 ─* ע.פ. 249/68 - הרשעה בהתפרצות על יסוד החזקת הרכוש הגנוב ................. 101 ─* ע.א. 253/68 - הטלת תשלום בגין שימוש במים מעבר לכמות שהותרה על ידי─ נציב המים ................................................ 101─* ע.א. 335/68 - חיוב בתשלום פצויים על יסוד רשלנות בתאונה ................. 101 ─* בג"צ 303/68 - טענה נגד גרימת נזק ע"י סלילת כביש ........................ 102─* המ' 449/68 - מתן רשות לבעל דין לחזור בו מהודאה בכתב ההגנה .............. 102 ─* ע.א. 331/68 - מתן רשות להתגונן ......................................... 102─* ע.א. 530/68 - דיון מחדש על ידי קצין תגמולים לפי חוק הנכים משהובאו ─ ראיות חדשות .............................................. 102 ─* ע.א. 405/68 - תשלום נדוניה שהוסכם עליה בחוזה כשהנשואין לא עלו יפה ...... 103 ─* ע.א. 504/67 - תביעת פיצויים על ידי ילדה מהנהלת בית הספר בטענה שנפצעה ─ כתוצאה מרשלנותם .......................................... 103─
─