ע.א. 149/68 - הולילנד קורפורישן נגד מנהל מס רכוש וקרן פצויים
*שומת מס עסקים.
(ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ע.ש. 49/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
למערערת נשלחה הודעת שומה לפי חוק מס רכוש וקרן פצויים לשנת המס 1964/65. לפי סעיף 29(ד) של החוק כפי שהיה בתוקף לגבי שנת המס הנדונה, החלטת בית המשפט המחוזי היא סופית ואין לבית המשפט העליון סמכות להזדקק לערעור. מאידך, לפי אותו סעיף כפי שתוקן בשנת תשכ"ז אפשר לערער לבית המשפט העליון. השאלה העיקרית שהתעוררה היא אם לנוכח התיקון ניתן לערער לבית המשפט העליון לגבי שנת המס שלפני התקון וכן לגבי השאלה אם שומה שנעשתה לפי החוק הנ"ל ניתן לערור עליה רק בשנת המס שבה בוצעה השומה (הנערכת בדרך כלל אחת ל- 5 שנים) או שניתן לערור עליה כל שנה מתוך 5 שנות המס, ואם הערעור לביהמ"ש העליון ניתן לחלוקה לשנות המס השונות.
החלטה - השופט ויתקון:
א. השומה שנעשתה בשנת 64/65 והיא נעשית אחת ל- 5 שנים לפי סעיף 19 שלחוק היא שומה לשנה אחת בלבד ונתן לערור ולערער עליה לא רק בשנה הראשונה אלא בכל אחת מתוך 5 השנים שבהן בדרך כלל השומה עומדת בעינה. כשם שפסק דין הניתן לגבי שנה אחת אינו יוצר מעשה בית-דין לגבי שנה אחרת כך רשות ההשגה לנישום שמורה לגבי כל שנה לחוד.
ב. התוצאה היא שלגבי שנות המס משנת 1967 והלאה, היינו, לאחר התיקון בחוק, רשאית המערערת לערער על השומה שנעשתה לגביה בשנת 1964. מאידך, אין היא יכולה לערער לבית המשפט העליון לגבי שנות מס שבהן החלטת בית המשפט המחוזי היתה סופית.
ג. אין בית המשפט יכול לדון בערעור מתוך הנחה שהוא מתייחס גם לשנות המס 67/68, 68/69, לא זו בלבד שאין לדון בערעור לגבי שנים אלו ולהפעיל את ההחלטה גם לגבי שנות המס הקודמות, אלא שבמסגרת הערעור המוגש המתייחס לשנת 64/65 אין להרחיבו על שנות מס שאפילו עדיין לא הגיעו.
השופט קיסטר:
א. השומה הנעשית אחת ל- 5 שנים תופסת לגבי כל חמש השנים וניתן לערור ולערער עליה תוך המועדים הקבועים בחוק רק בשנת עשיית השומה. בכל יתר השנים שלגביהן נעשתה השומה אין לערער.
ב. במקרים המפורטים בסעיף 17 לחוק שבהם חובה על אדם ליתן הצהרה חדשה למנהל המס: היינו, כאשר אדם נעשה בעל מקרקעין בתוך שנת המס; כאשר נעשה שנוי מהותי בגוף המקרקעין; כאשר השתנו מקרקעין של אדם על ידי הוספה עליהם; כאשר השתנה השמוש במקרקעין באופן המשנה את הגדרתם - בכל אחת מארבעת חלופות אלה חייב בעל המקרקעין ליתן הצהרה למנהל מס רכוש ועל המנהל לגמול לו בהודעת שומה המעניקה לבעל המקרקעין זכות השגה, ערר וערעור.
ג. אמנם פסק דין בעניני מסים לגבי שנה אחת אינו מהווה מעשה בית-דין לגבי שנה אחרת אך מכאן לא משתמע כי תוקפה של הודעת שומה הינה לגבי השנה בה נעשתה השומה בלבד וכי יש צורך במתן הודעת שומה לכל שנת מס בנפרד.
ד. בערעור על השומה לשנת המס 64 שהינה בת תוקף גם לשנות המס 67 ו- 68 הסמכות בידי בית המשפט העליון לשמוע את הערעור אך תוקף פסק דינו הוא רק עבור שנת המס 1967 ואילך.
אפשר לפצל את השומה באופן שאף אם יתברר כי השומה היתה מוטעית יתוקן הדבר רק משנת 1967 ואילך.
ה. לגופו של הערעור על בית המלון של המערערת, הנכלל במסגרת בנינים חדשים, חל סעיף 7 (ג) (2) של החוק ולא סעיף 7 (ג) (1) כטענת המערערת.
השופט הלוי:
אין המערערת יכולה לערער על השומה לגבי שנות המס 67 ו- 68 באשר השומה הנדונה שנעשתה בשנת 64 עומדת בתוקפה במשך 5 שנים. לפיכך זכאית המערערת להנות למפרע מתיקון החוק המבטל את סופיות החלטת בית המשפט המחוזי. אולם היא תיהנה רק לגבי שנה המס 1967 ואילך ומסמכותו של בית המשפט העליון לדון במידה שהוא נוגע לשנות המס 67 ו- 68.
(בפני השופטים: ויתקון, הלוי, קיסטר. עו"ד ז. טפרברג למערערת, עו"ד ע. נתן למשיב - 17.11.68).
ע.א. 391/68 - ש. פרשקובסקי גרינבוים נגד גוטקס מודלס בע"מ ואח'
*מהימנותו של עו"ד המודיע כי היה בשירות צבאי.
* אי מילוי תשלום במועד מחמת היותו של עוה"ד בשירות חירום.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 3143/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
על פי פסק דין שניתן בהסכמה חוייבו המשיבים לשלם למערערת סכום של 5,000 ל"י, אולם חיוב זה יחשב כמסולק אם ישלמו המשיבים למערערת סכום של 3,000 ל"י בשעורים ומועדים שנקבעו בפסק. אחד השיעורים נועד לתשלום בראשית יוני 1967. המשיבים המציאו את התשלום לפרקליטם עו"ד עציון במועד כפי שנהגו בתשלומים הקודמים אולם זה היה בשרות צבאי מ- 28 במאי עד סוף יוני. עם שובו מהמילואים המציא את התשלום לפרקליטה של המערערת (להלן הפרקליט). מפאת האיחור ביקש הפרקליט להכריז על המשיב השני כפושט רגל. עו"ד עציון הגיש תצהיר בו סיפר כי היה בשרות צבאי והפרקליט ביקש לחקרו על תצהירו. מבוקשו לא ניתן לו לאחר שהרשם דחה את הבקשה להכריז על פשיטת רגל כטרדנית ביותר. המערערת הגישה להוצל"פ את פסה"ד בטענה כי האחור בתשלום האחד מזכה אותה לגבות את מלוא הסכום של חמשת אלפים ל"י. המשיבים פנו לביהמ"ש בדרישה לעכב ההוצל"פ כי על האחור חל הפטור הניתן בחוק הארכת מועדים תשי"ז - 1957. ביהמ"ש המחוזי עיכב את פעולות ההוצל"פ ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אחת הטענות שהעלה פרקליטה של המערערת בפני ביהמ"ש המחוזי ובערעור היתה שלא הוכח כי עו"ד עציון נקרא לשירות חירום בצבא. זו טענה שאינה ראויה להישמע מפי עורך דין המכבד את עצמו ואת מקצועו. עו"ד נאמן על דברתו בענין אישי וכה רציני ובאין בידיו ראיות לסתור צריך היה פרקליטו של הצד השני לקבל את הדברים כמוכחים. גם הדרישה של הפרקליט לחקור את עו"ד עציון בתיק של הבקשה לפשיטת רגל על תצהירו שהיה בשרות מעוררת תמיהה. בצדק ראה ביהמ"ש דלמטה כמוכחת את עובדת היותו של עו"ד עציון בשירות.
הפרקליט של המערערת גילה יחס בלתי חברי כלפי עו"ד עציון וטענתו שצריך היה לטעון טענה כזו כדי לשמור על האינטרסים של מרשתו אינה טענה. טענה בלתי הגונה אין להעלותה כדי לזכות במשפט. העלאת טענות כאלה כדי לזכות במשפט מהוה גישה פסולה מעיקרא המתנכרת לחובתו הראשונית של עו"ד כלפי ביהמ"ש. מי שסבור
כי לטעון צריך הכל מועל בשליחותו כפרקליט. (הפרקליט חוייב אישית בערעור בתשלום מחצית מסכום ההוצאות שנקבע).
ב. טענת המשיבים היתה שהחוב נפרע. הרי זה מקרה שבו מתבקש ביהמ"ש להצהיר על משמעות פסיקתו לאור שינוי הנסיבות. לפיכך מוסמך היה ביהמ"ש לדון בענין מבלי שהיה צורך לפנות תחילה ליו"ר ההוצל"פ.
ג. לגופו של ענין אין האיחור מצדיק גביית הסכום של 5,000 ל"י. המדובר בפסק דין שניתן בהסכמה. מבחינת היותו הסכם אפשר לפטור את המשיבים מהתשלום הן בהסתמך על חוק הארכת מועדים והן ע"י קריאת סעיף בין השיטין כי אין לראות איחור במקרה של שעת חירום. מבחינת היותו פסק דין מוסמך ביהמ"ש אפילו בלי חקיקה מיוחדת, להושיט סעד. זאת גם במקרה שהאיחור חל לא בשל גיוסו של החייב עצמו אלא בשל גיוסו של בא כוחו, כשהיה לו יסוד סביר להניח שהוא יפעל במקומו, וכשהחייב לא נמנע ממילוי חובתו אלא מסר ביצוע חיובו לשלוחו שבמקרים הקודמים טיפל בענין והעביר הכסף לתעודתו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקין. 29.11.68).
ע.א. 481/68 - עמוס רוזובסקי עו"ד נגד דומיניון, חברה לבטוח בע"מ
*שיפוי על פי פוליסת שיפוי מקצועי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3568/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המבוטח המערער הוא עו"ד שהיה מבוטח על פי "פוליסת שיפוי מקצועי" כשחבותה של המשיבה הוא לשפות את המערער מכל נזק הנובע מהתרשלותו, מחדלו או טעותו בנהול עניניו כעורך דין. המערער חתם על הסכם למכירת מקרקעין והתיימר להיות מורשה מטעם המוכר בו בזמן שלא היה מורשה ונתחייב לשלם פצויים לקונים בעד הנזק שנגרם להם על ידי אי יכולתו של המערער לקיים את ההסכם. באותו משפט קבע בית המשפט העליון כי התפקיד שמילא רוזובסקי היה ביסודו של דבר תפקיד של מתווך ולא של עורך דין.
במשפט זה שוחררה המשיבה מתשלום הנזק שנגרם למערער מן הטעם שהנזק נגרם לו בתפקידו כמתווך ולא בתפקידו כעורך דין. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. בין שצודק המערער כי קביעת בית המשפט העליון במשפט הקודם שפעל כמתווך ולא כעורך דין אינה מחייבת אותו בהליכים נגד המשיבה באשר לא היתה צד לערעור ההוא, בין אם לאו, יש לדחות את תביעתו במשפט זה.
ב. אין לקבל את טענת המערער שחובת ההוכחה חלה על המשיבה להראות שהנזק נגרם שעה שהמערער פעל כמתווך ולא כעורך דין. נכון שחברת בטוח הרוצה לפטור עצמה מכח חריג או סייג שבפוליסה עליה הראיה שהחריג חל, אך לא כך בעניננו כשהמשיבה אינה צריכה להסתמך על שום חריג. הפוליסה כולה אינה תופסת אלא בנזק שנגרם תוך כדי עבודה מקצועית של עורך דין בתור שכזה ופשיטא, שעל התובע, הוא המבוטח, הראיה שהנזק שעליו הוא תובע שיפוי, נזק הוא כמשמעותו בפוליסה.
ג. המשיבה לא טענה ואין היא צריכה לטעון שעסקת תיווך מקרקעין על ידי עורך הדין מנוגדת לאתיקה של עורכי הדין. מה שברור שחפוש קונים למקרקעין והחתימה
על הסכם מוקדם עם הקונים איננה עבודה מקצועית של עורך דין. אין צורך לדון בטענת המערער שעצם מחשבתו שחתימת ההסכם נכנסת בגדר עבודתו כעורך דין מהווה טעות בעיסוקו בתור עורך דין, שכן לא טעות זו, אם אמנם היתה טעות כזאת, היא שגרמה למערער את הנזק, אלא "טעות" אחרת לגמרי היא התימרותו של המערער כמורשה לחתום על הסכם המכר.
ד. המשיבה העמידה למערער במשפט הקודם יצוג משפטי והוציאה את הוצאות ההגנה אך סייגה את אחריותה, במכתבה אל המערער, רק למקרה ויתברר בבית המשפט שהמערער פעל כעורך דין ולא בשום מעמד אחר. די בהסתייגות זו של המשיבה כדי למנוע טענה שהיא מנועה מלטעון שאין היא אחראית על פי הפוליסה, גם אלמלא הסכים המערער לתניה זו. ברם, המערער כשאישר למשיבה את קבלת מכתבה שכלל את הסתיגותה הנ"ל, לא הסתייג כלל משמירת זכותה של המשיבה לטעון טענתה האמורה.
השופט לנדוי:
בעיסקת הקרקעות הנדונה לא פעל המערער כעורך דין שמקצועו לייצג את זולתו אלא פעל בענינו שלו כמתווך וענין תווך קרקעות אינו שייך לתחום עסוקו של עורך דין. אין הפוליסה מכסה טעות ביחס לתחום עסוקו של עורך דין אלא טעות שנעשתה בתחום עסוקו כעורך דין.
על לשכת עורכי הדין לדון בבעיה של עיסוק עורכי דין בעסקי מקרקעין.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד מ. שוייג למשיבה. 28.11.68).
ע.א. 353/68 - מנהל המכס והבלו נגד כלל - חברה להשקעות בישראל בע"מ ואח'
*ביול חוזה הכולל שתי עסקאות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק ע.ש. 44/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה הראשונה עשתה הסכם עם סולל בונה (המשיבה השניה) לפיו מכרה המשיבה לסולל בונה זכויות שהיו לה בעסקה משותפת עם סולל בונה תמורת הסכום של 2,3 מליון ל"י, שצריך היה להשתלם "במעמד חתימתו של ההסכם".
לפי סעיף אחר בהסכם הסכימה המשיבה לתת לסולל בונה הלוואה בסך 2,3 מליון ל"י במעמד תשלום המחיר האמור לעיל על ידי סולל בונה וסולל בונה צריכה לשלם את ההלואה בתשלומים. התעוררה מחלוקת בנוגע לשעור ביול ההסכם והדבר הובא להכרעת המורשים מטעם מנהל המכס והבלו בהתאם לחוק. המורשים היו בדעה כי לצורך מס בולים מדובר בהסכם זה בשני ענינים נפרדים שאין האחד מהם טפל למשנהו ולכן יש לביילו במס על כל אחת מהעסקות הנזכרות בו. לעומת זאת סבר בית המשפט כי מטרת העסקה ותכליתה העיקרית היו למכור זכויות בעסקה משותפת ביחד עם מתן אפשרות לרוכש הזכויות לשלם את המחיר בתשלומים בתורת אשראי לקונה, ולפיכך אין להחיל על המקרה את סעיף 5(א) לחוק מס בולים ויש לבייל את ההסכם ביול אחד בלבד. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
בענין הנדון קיימות שתי טעויות משפטיות שוות דרגה שלא ניתן לקבוע לגביהן איזו מהן משקפת מטרה עיקרית ואיזו מהן הינה רק טפלה למטרה העיקרית. הצדדים כאן הפרידו והבדילו בצורה ברורה וחד משמעית בין עסקת מכירת הזכויות מזה ועסקת ההלוואה מזה. אין כאן כמי שסבר בית המשפט המחוזי "מתן אפשרות לרוכש הזכויות לשלם את המחיר בתשלומים" אלא הלואה רגילה של כספים על ידי המשיבה לסולל בונה, הלואה שיש לה קיום עצמאי נפרד ונבדל מעסקת המכר.
מ"מ הנשיא זילברג:
העובדה כי הצדדים לא כתבו בפשטות שמחיר הזכויות ישולם על ידי סולל בונה בשעורים, אלא היתנו כי הסכום ישולם בבת אחת על ידי סולל בונה וינתן חזרה לסולל בונה כהלוואה כדי לפורעו באותם השעורים, מורה על כך כי הצדדים או אחד מהם, היו מעונינים בחלוקת העסקות כאמור, ואמנם יש לכך השלכות מסוימות מבחינת כל מיני חוקים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, מני. עו"ד ע. נתן למערער, עו"ד א. אדליסט למשיבות. 3.12.68).
ע.א. 434/68 - עלי ויס ואח' נגד אלטורס בע"מ
*צו מניעה בגין שימוש בשם מטעה הדומה לזה של המבקשת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 315/68 - הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות:
המערערת עוסקת בעסקי נסיעות ותיור. היא התקשרה עם המערער הראשון שינהל את עסקיה במלון ויס בו היתה לו זכות שכירות. הקשר העסקי בין השנים נותק. המערער הקים חברה במקום ששימש כמשרד נוסף של המשיבה ואף השתמש לעתים קרובות בטפסים של המשיבה שנשארו בידו. בטפסים חדשים שהדפיס ובשלט שהציב לא רשם את שם החברה החדשה במלואה אלא בקיצור ובצורה שלדעת המשיבה יש בה כדי להטעות מפאת הדמיון שבין השם המקוצר לשמה היא. ביהמ"ש הוציא צו מניעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. השם המקוצר שבו משתמשים המערערים יש בו כדי להטעות לפי שלושת המבחנים שנקבעו בע"א 210/65:
1. מבחן המראה והצליל - דומה השם המקוצר במראה ובצליל לשם המשיבה, וקיימת סכנת הטעיה, ובפועל ממש הוטעו אנשים ולא רק אנשים שאינם מסוגלים לחשוב; 2. סוג הסחורה המוצע ע"י המערערים זהה לסוג הסחורה המוצע ע"י המשיבה; 3. דמיון המלים עלול להטעות את הצבור שיערבב בין השנים לחשוב שעסקו של פלוני הוא עסקו של אלמוני.
ב. לפיכך צדק ביהמ"ש המחוזי באסרו על המערערים, כדרישת המשיבה, להשתמש בשם המקוצר בתוספת המלים בערבון מוגבל. מאידך לא צדק כאשר אסר עליהם שלא להשתמש בשם המקוצר גם בלי המלים בערבון מוגבל. המשיבה לא ביקשה בעתירתה איסור השימוש בשם כזה ואין ביהמ"ש יכול לאסור יותר משביקשה המשיבה. עם זאת יטיבו המערערים לעשות אם לא ישתמשו בשם המקוצר ללא המלים בערבון מוגבל שכן נוכח העובדות שנתבררו במשפט זה אין מקום לספק מה יהיה המצב אם תוגש תביעה חדשה.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד קלוג למערערים. עו"ד גוטשלק למשיבה. 29.11.68).
ע.א. 464/68 - פריבוס זלמן נגד קוגן שרגא
*מהימנות ספק סחורות בתביעה נגד לקוח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.א. 1814/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב היה מספק סחורות למערער ומדי פעם מקבל תשלומים על החשבון. את הסחורה היה
מספק עם תעודות משלוח אך אף פעם לא קיבל חתימה לקבלת הסחורה. לבסוף תבע המשיב יתרת חוב של כארבעת אלפים ל"י והמערער כפר בחוב וטען כי אין בידי התובע הוכחה לגבי החוב. ביהמ"ש המחוזי קיבל כמהימנות את עדויות המשיב ונהגו כי מסרו למערער סחורות בהתאם לתעודות המשלוח וכן את עדות אשת המשיב כי הכמויות הנזכרות בתעודות המשלוח אכן הוצאו מהמחסן. לעומת זאת דחה את עדות המערער. על דחיית הגנת המערער וכן על אי הסכמת ביהמ"ש לדחות המשך המשפט כדי לאפשר למערער להביא עדים נוספים נסב הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. די היה בעדויות הנ"ל שהיו מהימנות על השופט, וכן בעובדה שבמשך שנתיים המערער אף פעם לא חלק על נכונות החשבונות והסחורה שהמשיב היה מספק לו, כדי לבסס את המסקנה הסופית בדבר חיובו של המערער.
ב. לא היה די בנימוקים שהעלה המערער בפני ביהמ"ש המחוזי לדחיית המשפט למועד אחר לאחר שללא הצדקה לא הזמין את עדיו. ענין דחיית המשפט או אי דחייתו נתון לשיקול דעת ביהמ"ש השומע את המשפט ואין כאן מקום להתערב בשיקול הדעת לנוכח נסיבות הענין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, מני. עו"ד ז. ברוטפלד למערער, עו"ד ב. קנת למשיב. 5.12.68).
ב"ש 189/68 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*החלטה לפי סעיף 55 לדבר המלך במועצה העותרים מבקשים כי נשיא ביהמ"ש העליון ישתמש בסמכותו לפי סעיף 55 לדבר המלך במועצה ויורה כי לביה"ד הרבני בחיפה תהיה סמכות לדון ולהחליט בדבר תקפות נשואיהם.
הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים בצ'ילי, חיו כבעל ואשה עד 1963, עלו ארצה בשנת 1957, עתה הם חיים בנפרד. המבקש הוא יהודי והאשה שייכת לעדה הקתולית- רומית. המבקש הוא אזרח ישראלי ולאשה תעודת עולה ותעודה המאשרת כי היא אזרחית ישראלית. נוסף לכך היא גם אזרחית צ'יליאנית. לצדדים שלושה בנים מנישואיהם. הוגש הסכם שלפיו ישארו הילדים בחזקת האב עד גיל 18, וכן צויין כי אין רכוש משותף וכי אין תביעות כספיות של האחד כלפי השני. לנוכח כל מסיבות הענין נעתר הנשיא לבקשת המבקשים.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ש. ניסים למבקשים, עו"ד גב' לויצקי למשיב. 20.11.68).
המ' 593/68 - גורי שמעון נגד סלמן אברהם ואח'
*אי תשלום אגרות ערעור במועד למערער ניתנה אפשרות לשלם שיעורי אגרת ערעור בתשלומים. לאחר ששילם חלק מן התשלומים במועדם הופסקו התשלומים. בקשה להארכת מועד התשלומים נדחתה. המבקש לא הראה טעם מספיק לאי תשלום במועד. לא הוכח בתעודה רפואית מה מידת השיכחה ממנה סובל המערער; אישיותו הפרימיטיבית של המערער אינה נימוק - אדם היודע להחליט על הגשת ערעור מסוגל גם להבין את הסכנה הצפויה לערעורו כשאין הוא משלם האגרה במועד וכו'.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד י. שטיינמן למבקש, עו"ד ח. נבות למשיבים. 27.11.69).
ע.פ. 463/68 - אליהו הירש בנגלסדורף נגד מדינת ישראל
*עריכת משפט כשההזמנה לא הומצאה לנאשם
המערער הורשע בגניבה ע"י סוכן ונדון לשנתיים מאסר. בהכרעת הדין נאמר כי הורשע על פי הודאתו ועתה הוא טוען כי בגלל קשיי שפה לא הובנו דבריו ע"י ביהמ"ש דלמטה. מבלי להיכנס לשאלה זו יש לבטל את הכרעת הדין שכן כתב האישום הוגש למערער ביום המשפט ולא ברור לשם מה הובא המערער באותו יום לביהמ"ש בכלל. יתכן שהיה זה בקשר לבקשתו לשחרור בערבות. בהתאם לתקנות סדר הדין הפלילי חייבת הזמנה למשפט להמסר כשכתב האישום מוגש על ידי היועץ המשפטי או ע"י פרקליטות המדינה לא פחות מ- 14 יום לפני המועד הקבוע למשפט ורק בהסכמת הנאשם מותר לקיים את המשפט גם אם ההזמנה לא הומצאה לו כאמור. כאן לא מצינו בפרוטוקול שתקנה זו הוסברה למערער ושהוא נתן הסכמתו לעריכת המשפט בו במקום. אם ויתר המערער על זכותו צריך להיות זכר לכך בפרוטוקול כדי למנוע כל ספק בענין זה הנוגע לזכות דיונית חשובה של הנאשם. המשפט הוחזר לביהמ"ש דלמטה לשמיעה מחדש כשההודאה שנרשמה מפי המערער לא תובא בחשבון.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ב. גרוס למערער, עו"ד מ. וולינסקי למשיבה. 17.10.68).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 149/68 - ............106 ─ * שומת מס עסקים.
─* ע.א. 391/68 - ..................107 ─ * מהימנותו של עו"ד המודיע כי היה בשירות צבאי.
─ * אי מילוי תשלום במועד מחמת היותו של עוה"ד בשירות חירום.
─* ע.א. 481/68 - .................108 ─ * שיפוי על פי פוליסת שיפוי מקצועי.
─* ע.א. 353/68 - ................109 ─ * ביול חוזה הכולל שתי עסקאות.
─* ע.א. 434/68 - ...............................110 ─ * צו מניעה בגין שימוש בשם מטעה הדומה לזה של המבקשת.
─* ע.א. 464/68 - ..................................110 ─ * מהימנות ספק סחורות בתביעה נגד לקוח.
─* המ' 593/68 - אי תשלום אגרות ערעור במועד.................................111─* ב"ש 189/68 - החלטה לפי סעיף 55 לדבר המלך במועצה.........................111─* ע.פ. 463/68 - עריכת משפט כשההזמנה לא הומצאה לנאשם........................112─
─
─
─