תקציר סביר כרך ג' חוברת 12

ב.ר.ע. 161/68 - חברה לבנין והנדסה אזרחית וכו' נגד אלמקייס מסעוד

*בטלותה של החלטה שניתנה ע"י בימ"ש כשלא הוזמן כמשיב אדם העלול להיפגע ע"י ההחלטה.
(בקשה לרשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 1454/66 - הבקשה נדחתה).

העובדות:
המשיב נפצע בתאונת עבודה והגיש תובענה נגד המבקשת לתשלום דמי נזק. בעוד התובענה תלויה ועומדת עמד המשיב והגיש בקשה לתקון גיל ובקש לקבוע שנולד בשנת 1927 בעוד שבתעודת הזהות שלו נרשם כי נולד ב- 1913. הוא לא גילה בפני שופט השלום כי השנוי דרוש לו כדי להעלות את התשלום בעילת נזיקין על הפסד השתכרות בעתיד. בית משפט השלום עשה את התקון המבוקש אך בית המשפט המחוזי קבע כי מטרת התקון העקרית, אם לא היחידה, היתה להגדיל את סכום הפצויים, ועיכב את המשך הדיון בתביעת הפצויים כדי שתהיה למבקשת שהות לפנות לבית משפט השלום ולבקש בטול החלטת שנוי הגיל מן הטעם שהמבקשת לא הוזמנה כמשיבה בבקשת תקון הגיל, כדרישת תקנה 363 ג (ד) שלפיה "אדם העלול להפגע על ידי החלטת בית המשפט יצויין בבקשה כמשיב".
המבקשת טוענת כי אין עליה לפנות לבית משפט השלום לבקש את בטול החלטתו באשר ההחלטה היא כאין וכאפס ועל בית המשפט המחוזי להתעלם ממנה.
החלטה:
יתכן שצודקת המבקשת בטענתה שהחלטתו של שופט השלום היא בטלה מעיקרה הואיל ונתנה ללא הזמנת המבקשת תוך התעלמות מתקנה 363 ג (ד) ואם הדבר הוא כך חיים אמנם ביהמ"ש המחוזי לפסוק בענין כאילו החלטתו של שופט השלום לא נתנה. אולם החלטה שהיא בטלה נתנת גם לבטול על ידי ביהמ"ש שנתן אותה. נעלה מכל ספק שהחלטתו של בית משפט השלום לוקה כאמור ולא יהיה דרוש יותר מאשר בקשה פשוטה על דרך ההמרצה כדי שההחלטה תבוטל. מכיוון שיש בידי המבקשת לקבל מבוקשה בדרך זו, אין צודק להעמיד לברור ביהמ"ש העליון את השאלה אם חייב היה ביהמ"ש המחוזי לפסוק בתובענת הנזקין בלא להתחשב בקביעת הגיל.
לא זו בלבד שהוראת בית המשפט המחוזי אינה פוגעת בזכות מזכויות המבקשת פגיעה של ממש אלא נוכח הפגם שבהליך שבבית משפט השלום, מן הרצוי שהחלטתו גם תבוטל באופן פורמלי ולא תתימר להיות עוד החלטה הקובעת גילו של המשיב "לכל ענין" כאמור בסעיף 5 לחוק קביעת גיל.
הטורח הנדרש מהמבקשת אינו גדול מדי לעומת האינטרס הצבורי שבבטול ההחלטה שנתנה שלא כדין.

(בפני: השופט זוסמן.)

המ' 540/68 - לאה שליסר נגד לפידות בע"מ ואח'

*תיקון טעות סופר בפסק דין.
(בקשה לתיקון טעות בפסק דין - הבקשה נתקבלה).

העובדות:
בפסק דין קודם התערב ביהמ"ש העליון בפסיקת ביהמ"ש המחוזי שניכה %10 מן הפצויים שנקבעו לאלמנה לרגל סכוייה להנשא שנית. ביהמ"ש העליון קבע כי אין מקום לניכוי סכום כלשהו מכסף פצויים המגיעים לאלמנה בשל מות בעלה בגין עילה זו, ביהמ"ש סיים את פסק דינו בקובעו כי "במקום הסכום של 10,759 ל"י ... יבוא הסכום 11,834 ל"י". עתה מתברר כי למעשה ניכה ביהמ"שהמחוזי בגין סכויי האלמנה להנשא שנית כששת אלפים ל"י והמבקשת מבקשת לתקן את פסק הדין הקודם של ביהמ"ש העליון ולהוסיף לה אותו סכום שנוכה ע"י ביהמ"ש המחוזי.
החלטה - השופט קיסטר:
א. אין ללמוד מע.א. 227/68 על המקרה שלפנינו. בע.א. 227/68 דחה ביהמ"ש המחוזי תביעת המערער ואילו ביהמ"ש העליון קבע כי שני הצדדים אשמים בגרימת התאונה
והחליט כי על המשיב לשאת ב- %40 של הסכום הנקי של הנזק כפי שחישב אותו ביהמ"ש המחוזי. בחשוב הסכום הנקי של הנזק ניכה ביהמ"ש המחוזי את סכום הגמלאות שהמערער קבל מהמוסד לבטוח לאומי. המשיב בערעור הנ"ל ביקש לתקן את פסק הדין בטענה כי על ביהמ"ש העליון היה לחשב תחילה %40 של גובה הנזק ומסכום זה לנכות את התשלומים של המוסד לבטוח לאומי ולא לחייב את המשיב ב- %40 של הסכום הנקי של הנזק כפי שחושב על ידי ביהמ"ש המחוזי. אותה בקשה לתקון נדחתה בנימוק שיש לראות בטעות כזו של דרך החישוב משום טעות משפטית.
ב. המקרה דנן שונה בהחלט מאותו המקרה, כאן לא נזכר בפסק הדין הקודם הסכום שנוכה בביהמ"ש המחוזי וברור מתוכן פסק הדין כי הערעור נתקבל בנקודה האחת שהסכום שנוכה על ידי ביהמ"ש המחוזי מפצויי האלמנה לא היה מקום לנכותו. רואים בברור מתוך פסק הדין הקודם שבשל התקון הזה הוסף סכום של כ- 1,000 ל"י בלבד ומתוך פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ברור שהסכום שנוכה הוא כ- 6,000 ל"י. בפסק הדין הקודם אין כל הסבר מדוע הוסף סך של כ- 1,000 ל"י בלבד. רואים איפוא כי הקביעה הסופית היא טעות סופר אשר שומה על ביהמ"ש העליון לתקן על פי תקנה 486 לתקנות סדר הדין.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן , קיסטר. עו"ד י. עצמון למבקשת, עו"ד רימל למשיבות. 4.12.68).

בג"צ 266/68 - עירית פתח-תקוה ואח' נגד שר החקלאות

*סמכויות שר החקלאות לצמצם מספר בתי המטבחיים בתקנות על יסוד צו הפיקוח על מצרכים ושרותים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות).

העובדות:
ועדות צבוריות שונות ובכללן ועדת שרים החליטו והמליצו על צמצום מספר בתי המטבחיים במדינה. הוועדות החלו בפעולתן באפריל 1960. בסכומן של החקירות העלו הוועדות כי צמצום בתי המטבחיים יביא למצב סניטרי טוב יותר ואף להוזלת מחיר הבשר. לאחר שועדת שרים דנה בדבר היא החליטה על חלוקת הארץ ל- 7 אזורים שבכל אחד מהם יפעל בית מטבחיים אחד בלבד. על יסוד החלטה זו הוציא שר החקלאות צו ותקנות שבהן מצא בטוי עקרון הצמצום של בתי המטבחיים. שר החקלאות משתית את סמכותו להתקנת התקנות על סעיף 20 לפקודת מחלות בעלי חיים 1945 וסעיפים 5 ו- 15 לחוק הפקוח על המצרכים והשרותים תשי"ח 1957.
בבית המשפט העליון נלקח בחשבון כי המגמה של השר היתה סבירה וראויה לתמיכה והשאלה היא מבחינה משפטית היה מוסמך השר להתקין את התקנות.
החלטה - השופטים זוסמן, ויתקון:
א. סעיף 20 לפקודת מחלות בעלי חיים 1945 אין בו סמוכין לסמכות השר להתקין את התקנות לצמצום בתי המטבחיים. מכח החוק הנ"ל כבר הותקנו תקנות בעלי חיים בעבר ובהן הוראות מפורטות שלפיהן יכול מנהל השרותים הוטרינריים להורות על התקונים הדרושים לשם הפעלתו התקינה של בית המטבחיים. השקול הכלכלי של הוזלת מחיר הבשר אינו שיקול שרשאים להתחשב בו לפי הפקודה הנ"ל שמטרתה להבטיח בריאות הצבור ותו לא. הרעיון של אותו חוק הוא שכל מי שקיים הוראות התקנות שהותקנו לגבי דרכי השחיטה והוראות מנהל השרותים הוטרינריים יוכל לשחוט ואילו התקנות לצמצום בתי השחיטה אינן עולות בקנה אחד עם רעיון זה.
ב. מאידך, ניתן לסמוך את התקנות בדבר צמצום בתי המטבחיים על חוק הפיקוח על המצרכים והשרותים. סעיף 5 (א) (1) לחוק הנ"ל מרשה את השר להסדיר בצו "יצורו של מצרך מסויים ... לרבות שחיטת בהמות". סמכות השר מוגבלת רק בכך שישתמש
בחוק הנ"ל "אם היה לו יסוד סביר להניח שהדבר דרוש לקיים פעולה חיונית" וההגדרה של "פעולה חיונית" הנמצאת בחוק היא "פעולה הנראית לשר כחיונית ... לקיום אספקה סדירה או שרותים סדירים".
ג. לענין ה"יסוד הסביר" שצריך להיות לשר, השאלה אינה אלא עובדתית כפולה: אם בכלל נתקימו התנאים המנויים בסעיף; ואם השר נתן את דעתו עליהם ושוכנע בקיומם לפני שהחליט להוציא את הצו.

"אספקה סדירה" לצורך הגדרת הפעולה החיונית היא לא רק אספקה ללא הפרעות אלא גם אספקה העונה על דרישות ההיגיינה ומבטיחה בריאות הציבור. משהופקדה בידי השר הדאגה לעניני משרדו יכול הוא לבחור באמצעי הנאות בגבולות החוק ואין לבוא אליו בטענה שהוא יכול להשיג את מטרתו גם בדרכים אחרות. הועדות שבדקו את הבעיה הביאו לפני השר חומר מספיק שעליו יכול היה לבסס את מסקנתו שרכוז השחיטה במספר מצומצם של בתי מטבחיים עשוי לשמש את מטרתו להבטיח אספקתו של מצרך חיוני בתנאים היגיניים ואף להוזיל את מחירו.
ד. נכון שהסמכות שניתנה לשרים בחוק הנ"ל לא ניתנה אלא לשעת חרום בלבד אולם ההכרזה של שעת חרום שבחוק עדיין לא בטלה ולכן תחולת החוק לא פסקה. השאלה היא אם מן הראוי שבענין כה חשוב ישתמשו בתקנות שענינן שעת חרום. צריך שבענין עקרוני ורב חשיבות כזה לא ישתמשו בכח חוק הסמכה העלול להביא עלינו משטר דמוקרטי פורמלי גרידא. משטר דמוקרטי פרלמנטרי אמיתי מחייב שחקיקה תעשה בבית המחוקקים, אולם מבחינה משפטית לא חרג השר מגדר חוק ההסמכה.

השופט כהן (דעת מיעוט):
גם לפי חוק הפקוח על מצרכים ושרותים אין התקנות יכולות לעמוד. אכן צמצום בתי המטבחיים הוא פעולה חיונית בעיני השר, אולם הדרישה של החוק היא שלשר יהיה "יסוד סביר להניח שהדבר דרוש לקיים פעולה חיונית". אין כוונת "הדבר" לפעולה החיונית עצמה ולא לאספקה הסדירה שהיא מטרת הפעולה עצמה. "הדבר" מתיחס בעליל לרישא של הכתוב, "לא ישתמש שר בסמכותו לפי חוק זה", ויש לקרוא את הסעיף כאילו נאמר בו שהשר לא יעשה צו לפי חוק זה אלא אם היה לו יסוד סביר להניח ש"עשית הצו דרושה לקיים פעולה חיונית". לשון אחרת: לשם קיום הפעולה דרושה עשית מעשה בידי השר מכוח סמכויותיו על פי החוק דווקא והפעולה החיונית עלולה שלא להתקיים אם מעשה זה לא יעשה בידי השר.
בעניננו אין מדובר בדברים שמטבעם ענין הם למעשה מנהל והסדר שאינו בעל חשיבות עקרונית. כאן מדובר בדבר שיש לו השלכות רבות על יחסי עבודה ועל זכויות מוקנות וחזקות מושרשות ושל אינטרסים מוניציפליים אחרים וכל כיוצא בזה ענינים החורגים כולם ממסגרת השימוש בסמכויות השר על פי החוק. לכן לא די שהשר יראה את הפעולה כחיונית אלא שצריך יסוד "סביר" שלמען קיום הפעולה יש צורך ומקום להשתמש דווקא בסמכות של השר, הסבירות היא מבחינת טיב הסמכות וטיב השמוש בה בהתחשב עם טיב הפעולה שיש לקיימה.
סבירות זו אינה קיימת בעניננו והמחוקק יכול ללכת בדרך הרגילה ולחוקק חוק מיוחד לצורך הסדר מעין זה שהוא רוצה להסדיר בהגבלת מספר בתי המטבחיים.
(עורכי הדין: י. יחיאל וא. בר לעותרות, עו"ד י. בר סלע למשיב. 8.12.68).

ע.א. 418/68 - זכריה יחיאל שאש נגד חיים דלה ואח'

*אחריות המדינה לנזק שנגרם ע"י חבר מושב בנשק שקיבל לצרכי שמירה כשהשתמש בנשק בניגוד להוראות וללא כל קשר לענין השמירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בת.א. 4531/64 - הערעור נדחה).

העובדות:
מושב ירחיב שוכן ליד הגבול ותושביו צוידו ע"י המדינה בנשק. הם קיבלו רובים והוראות מפורשות שעליהם להשתמש ברובים לשם הגנה עצמית בפני מסתננים בלבד. המשיב הראשון, אחד מתושבי המושב, שקיבל רובה, יצא מביתו כדי לגרש תנים שהסתובבו בקרבת משקו, ירה בכיוון התנים ופגע במערער. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המשיב הראשון עשה מעשה רשלני שגרם לנזק וחייבו בתשלום הנזק. מאידך דחה ביהמ"ש את התביעה נגד המשיבים האחרים, האחראי על הבטחון במושב ומדינת ישראל. על דחיה זו נסב הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. ביהמ"ש דלמטה בירר את העובדות וקבע היעדר רשלנות של המשיבים 2, 3. כיון שכך אין צורר להיזקק בענין דנא להוראת סעיף 51 לפקודת הנזיקין. השאלה רק תהיה אם בדין הסיק ביהמ"ש מתוך חומר הראיות כי המשיב השני לא התרשל.
ב. לא היתה התרשלות במסירת הנשק למשיב הראשון. אין להביא ראיה למקרה דנא מע.א. 290/68, שכן מידת הזהירות הדרושה כדי למנוע פגיעה ע"י נער המחזיק ברשותו רובה אינה נוהגת כאשר נמסר רובה לשמושו של איש מבוגר שקיבל הדרכה נאותה כיצד להשתמש בנשק. המשיב השני נתן הוראות ברורות למשיב כיצד עליו להשתמש בנשק וכן הוראה שלא להשתמש בו אלא אם כן יהיה צורך להתגונן בפני מסתננים. ההוראות היו מובנות למשיב הראשון ואין לראות התרשלות בצורה בה ניתנו ההוראות.
ג. גם אם נניח שהמשיב הראשון מילא תפקיד של עובד או שלוח של המדינה, טענה שאין ביהמ"ש נוטה להסכים לה, גם אז אין המדינה אחראית לנזק שאירע. השמוש שנעשה ברובה לצורך גירוש התנים חרג לחלוטין מגדר התפקיד אשר למענו נמסר הרובה. לא היה זה מקרה של עובד או שלוח הממלא בצורה לא נאותה תפקיד שהוטל עליו. השמוש נעשה ע"י המשיב הראשון לצרכיו הוא וללא כל קשר לענין מעבידו או שולחו.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. עו"ד ש. רוזין למערער, עו"ד צ. הרטל למשיב הראשון, עו"ד אלטס למשיבים 2, 3. 2.12.68).

ע.פ. 478/68 - עבד מחמוד ביארי נגד מדינת ישראל

*הוכחת העבירה של חיים על רווחי זונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קוארט) בת.פ. 818/67 - הערעור נדחה).

החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. התביעה הכללית אינה קשורה בעדותה של עדת התביעה שהכחישה את גירסת הקטגוריה. אין הצד קשור ע"י העד שהובא על ידו, לא במשפט אזרחי ולא במשפט פלילי. זאת גם אם העד לא הוכרז כעד עוין.
ב. לביהמ"ש הלה יסוד מספיק כדי להרשיע את המערער בעבירת סרסרות לזנות. פעמיים בא המערער לעזרת הזונה, פעם כדי להצילה מידי "לקוח" שרימתה ופעם על רקע עבודת הזונה ובשתי הפעמים תקף את המתלוננים. הקואינצידנציה של הימצא המערער בחברת הזונה בשני ימים כמעט רצופים, פעם כדי להצילה ופעם כדי לאפשר לה לעבוד ללא הפרעה, די בה כדי לומר שהוא רגיל להילוות לזונה ולבסס את החזקה של חיים על רווחיה.

ג. משניגש הנאשם לעד ברחוב ושאל אותו "אתה רוצה או לא", והעד העיד כי הבין שהאיש הציע לו בחורה, הרי ניתן היה להרשיעו גם בעבירה של הטרדה במלים למטרות לא מוסריות, אין צורך במלים מפורשות דוקא כדי להיאשם בעבירה על הסעיף הנ"ל. די שהעד הבין כך את השאלה והמערער לא חקר אותו איך וכיצד הוא הבין את זאת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר. עו"ד בן יעקב למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 8.12.68).

ע.א. 219/68 - רשות הפתוח ואח' נגד ויקטור סרבה ואח'

מחזיקים בנכסים כבעלי רשיון וביטול הרשיון.
שינוי חזית ע"י שני הצדדים תוך כדי המשפט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיקים 20/67-19-18 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות:
בעת הקרבות בסוף שנת 1947 פונו תושבי הספר מתל אביב והועברו ע"י המוסדות הרשמיים לשכונת גבעת עמל ב'. בהודעה רשמית שפורסמה ע"י לשכת העתונות הממשלתית, מטעם משרד ראש הממשלה, הובטח לכל האנשים כי יגורו בשכונה זו עד שיעברו לשיכון קבע. הקרקע היתה אז שייכת לאפוטרופוס על נכסי נפקדים ובשנת 1958 הועבר השטח לרשות הפיתוח. בשנת 1961 נעשה הסכם בין רשות הפיתוח לבין חברת דיור ב.פ. של סולל בונה שלפיו נמכרה הקרקע לחברה. לפי ההסכם הצהירו הצדדים שידוע להם שעל השטח נמצאים מבנים התפוסים ע"י דיירים או מחזיקים, והוסכם בין הצדדים כי החברה הרוכשת תעמיד למשתכנים דיור אקויולנטי בבנינים או בשיכונים שיוקמו על ידה על הנכס.
עתה הגישו רשות הפתוח וחברת דיור, הראשונה כבעלים שבדין וחברת דיור כבעלים שביושר, תביעת פינוי וסילוק יד נגד הנתבעים.
בימ"ש השלום קבע כי במשך השנים ישבו הנתבעים על הקרקע בידיעה מלאה של הבעלים, תחילה האפוטרופוס ולאחר מכן רשות הפתוח, מבלי שהופנתה כלפיהם תביעה כלשהי ובלי שהוטרדו. הוא דחה את התביעה היות ועילת התפיסה ללא זכות לא הוכחה.
ביהמ"ש המחוזי אישר את קביעת בימ"ש השלום שהנתבעים הם בעלי רשיון, אך מכיון שסיום הרשיון מותנה בהעמדת שיכון אקויולנטי לרשות הנתבעים נטה תחילה להחזרת התיק לבימ"ש השלום על מנת שיתן צו לסילוק יד בנתון להסדרי שיכון חלוף שיקבע, אך בסופו של דבר לא עשה כן ביהמ"ש המחוזי מן הטעם שהמערערות לא טענו כדבעי כעילה חילופית שהנתבעים יושבים על האדמה מכח רשיון ושהרשיון בוטל.
על פסיקת ביהמ"ש שהמשיבים הם בעלי רשיון ועל אי החזרת התיק לבימ"ש השלום לקביעת השיכון האקויולנטי אם אמנם היה כאן רשיון, נסב הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר לא החזיר את התיק לבימ"ש השלום לדיון בשיכון חלוף. ענין הישיבה ברשיון ובטולו התברר במלואו עוד בבית משפט השלום אחרי שהועלה כטענת הגנה של המשיבים ומאז לא התנגד איש מבעלי הדין לברור זה. היה כאן שינוי חזית קלסי המצדיק דיון בחזית החדשה שנוצרה וששני הצדדים טענו טענות לגביה לאורך כל הדיון וגם בסיכומים בבימ"ש השלום.
ב. ממצאי ביהמ"ש שהנתבעים היו בעלי רשיון מגורים במקום היה להם יסוד איתן. אלה מבוססים על שלוש ראיות: ראשית, ההודעה של לשכת העתונות הממשלתית; שנית ובמשולב עם תוכן ההודעה - התנהגותן של הרשויות שבבעלותן היתה הקרקע בזו אחר זו; ושלישית הוראותיו של הסכם המכירה שנעשה בין שתי המערערות בשנת 1961.
1. הודעת לשכת העתונות הממשלתית יש לה ערך ראייתי אף כי לא הובאו ראיות שניתנה מטעם הממשלה, שכן יש להעמיד את פעולותיה של רשות ממשלתית בחזקת כשרות. תוכן ההודעה ברור: בדעת השלטונות שלא להפקיר את תושבי השכונות ולהבטיח למתישבי גבעת עמל זכותם לשיכון אחר.

2. אשר לטענה שלא הממשלה היתה מוסמכת להבטיח בענין זה שכן הקרקע היתה שייכת לאפוטרופוס על נכסי נפקדים שהיה לו קיום משפטי נפרד - הרי כאן באה חטיבת הראיות השניה המצטרפת להודעה הממשלתית, שהרשויות שביניהן עבר הקנין בקרקע נהגו כולן בפועל ברוח הודעה זו ולא באו אל המשיבים בכל טענה או תביעה.
3. הראיה העיקרית לזכות המשיבים היתה בהוראת הסכם המכירה, בדבר השיכון האקויולנטי שיש להעמיד לרשות המשתכנים. אפשר להניח בצריך עיון את השאלה אם ההסכם בין שתי המערערות נותן עילה לצד שלישי להסתמך על ההסכם שהוא לא היה צד לו, שכן כאן בא ההסכם רק כראיה שאכן ראו רשויות הממשלה את המשיבים כבני רשיון על הקרקע.

אין צורך לעסוק כאן בשאלה מה עלול להיות דינו של רשיון כזה, שסיומו מותנה בתנאי, לגבי מי שמקבל את הקנין בלי לדעת על קיום הרשיון, שכן כאן אין המערערת השניה לעת עתה אלא בעלת זכות שביושר, והיא ידעה יפה על מצב המשיבים שעה שעשתה את ההסכם.
ג. השיכון האקויולנטי אינו חסד שניתן למשיבים אלא זכותם היא זאת וכל עוד לא הועמד לרשותם שיכון אחר אין לסלקם מן הקרקע. הדיון הוחזר לבימ"ש השלום שיקבע את סדרי הדיור החלוף או הפיצוי שיוענק למשיבים תמורת סילוק ידם. ביהמ"ש קבע הנחיות ביחס לסידור זה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד מ. שרף למערערות, עו"ד א. סלומי. למשיבים. 9.12.68).

ע.א. 367/68 - שבת מוריס נגד שמואל חנוכה

*חתימת הסבה בשטר שיש בה תאור הפירמה של הנפרע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 4842/67 - הערעור נדחה).

החלטה - השופט מני:
א. תביעת המערער נגד המשיב לפרעון שטרות שנחתמו על ידו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מנימוקים מספר, שחלקם אין לקבל.
ב. העובדה שהשטר ניתן לטובת "קובנו" וחתימת ההיסב חתומה ע"י "קובנו" ומתחת לשם נמצאת הכתובת של המפעל, אינה מהווה שוני בין שם הנפרע לבין שם המסב. לפי חזותה לא יכול להתעורר ספק כי ההסבה הנ"ל הינה זו של הנפרע, ותוספת המלים "בית מלאכה לקונפקציה, ת"א רחוב ..." לא באה אלא כדי לתאר את הפירמה.
ג. המוסדות הבנקאיים שחתמו על השטרות, חתמו על החלק ולכן כאשר המערער מחזיק עתה בשטרות הרי הוא האוחז ולא המוסדות הבנקאיים שחתימתם על החלק הפכה את השטרות לבני פרעון למוכ"ז.
ד. באשר לקביעת ביהמ"ש כי היה כשלון התמורה והמערער לא הצליח להוכיח כי הוא נתן ערך בתום לב בעד השטרות - זו קביעה עובדתית שביהמ"ש העליון לא יתערב בה.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני. עו"ד ש. גורי למערער, עו"ד מ. לם למשיב).

ע.פ. 506/68 - חסין מרזוק אבו מרעי נגד היועץ המשפטי לממשלה

*החלטות ממשמר חוקי למערער, המרצה עונש של מאסר, ניתנה חופשה של 48 שעות מבית הכלא והוא חזר לשם רק כעבור חודש וחצי. ביהמ"ש העליון ציין כי נתעורר ספק בלבו אם אסיר הנמנע מלחזור את בית הסהר בגמר חופשתו הוא אדם "אשר בהיותו נתון במשמר חוקי על כל עבירה פלילית נמלט מאותו משמר" אך מכיון שלא הוגש ערעור על ההרשעה לא חיוה ביהמ"ש את דעתו על שאלה משפטית זו. אשר לעונש החליט ביהמ"ש כי מכיון שהמערער חזר לכלאו כאמור, די בעונש של 3 חדשי מאסר בגין העבירה האחרונה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, הלוי. המערער לעצמו, עו"ד גב' סוכר למשיב. 2.12.68).

ע.פ. 498/68 - אברהם הבר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת תאונת דרכים המערער, נהג אוטובוס, נכנס לצומת במהירות לא גבוהה כשמצד אחר נכנס קטנוע במהירות מופרזת והקטנוע לא עצר בכניסתו בהתאם להוראות תמרור "עצור", והתנגש באוטובוס. אמנם מידת האשמה העיקרית רובצת על רוכב הקטנוע אך במשפט פלילי השאלה היא אם גם המערער נהג בניגוד לתקנות. כאן רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערער שלעיניו נתגלו עובדות יוצאות דופן, היינו התקרבותו של רוכב הקטנוע במהירות מופרזת לכיוון הצומת, שהיה בה כדי לעורר בלבו של נהג סביר חשש מבוסס שמא רוכב הקטנוע לא יוכל להאט מהירות נסיעתו במידה מספקת כדי לעצור. בתור נהג סביר צריך היה המערער לעקוב אחר נסיעת הקטנוע לאחר שראה אותו לראשונה נוסע במהירות ולא להסיר מבטו ממנו ולא לסמוך על כך שיוכל לעבור את הצומת לפני שהקטנוע יגיע למקום ושמכל מקום יצליח הקטנוע לעצור.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. החלטה - השופט הלוי. עו"ד צ. רפפורט למערער, עו"ד קירש למשיבה. 5.12.68).

ע.פ. 526/68 - עווד סאלח עיאימה ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) שני המערערים תקפו את המתלונן בסכינים וגרמו לו חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על הנאשמים עונש של שנה מאסר בפועל ושנתיים על תנאי ברוב דעות בעוד שדעת מיעוט הסתפקה בהטלת קנס על המערערים. ביהמ"ש העליון אישר את העונש שהוטל על המערערים בציינו את חומרת העבירה. אמנם היה כאן מקרה שהמתלונן חיזר אחר אשתו של המערער הראשון שהיא בתו של המערער השני וכמו כן בקטטה נפגע גם המערער הראשון ע"י המתלונן, אולם על ביהמ"ש לשרש את הנוהג של שימוש בסכינים תוך כדי ריב ולכן אין להקל עוד בעונש לאחר שהשיקולים המקילים כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש דלמטה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ש. ברגר למערערים, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 9.12.68).

המ' 482/68 - עדנן עמרן אל תמיס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפה) המערער נדון למאסר 18 חדשים בפועל ו- 18 חודשים על תנאי לאחר שהורשע בכייסות בסמטאות העיר העתיקה ותקיפת המתלוננת ובעלה על מנת להתחמק מהם.
ביהמ"ש העליון החליט להקל בענשו ולהעמידו על שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי בהתחשב בכך שזו העבירה הראשונה שלו לאחר שהעיר העתיקה נכנסה תחת שלטון ישראל, וכן שהוא סובל ממחלת הנכפין ומצבו הנפשי אינו יציב. נוסף לכךהעיד קצין המבחן כי אינו טיפוס פלילי. יש על כן לעזור לו לחזור למוטב ולהסתפק בתקופת מאסר קטנה יותר.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד יאיר למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 25.11.68).

ע.פ. 494/68 - משהור מוטלך זבידאת נגד מדינת ישראל

*קולת העונש (הסתננות)המערער חצה פעמיים את הגבול ללבנון. בפעם הראשונה הוחזר עד סמוך לגבול וחצה אותו לישראל ובפעם השניה הוחזר דרך ראש הניקרה ונעצר. הוא ביקש בלבנון אפשרות מעבר לסוריה כדי להצטרף לארגון "פתח". ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 30 חדשי מאסר בפועל ו- 10 חדשי מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה ואילו ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל. לנוכח נסיונו הכפול של המערער לחצות את הגבול ולהצטרף לארגון שמטרתו לזרוע הרג וחורבן במדינה, וכן לנוכח עברו הפלילי של המערער יש להעלות את ענשו ל- 5 שנות מאסר.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. המערער לעצמו. עו"ד גב' סוכר למשיבה. 4.12.68).

המ' 645/68 (ע.א. 166/68) יצחק צויק נגד יצחק לוי ואח'

*ע.א. 166/68) - דחית ערעור מחמת אי הפקדת פקדון במועד שנקבע ע"י מזכיר ביהמ"ש העליון צדק הרשם בפירוש שנתן לתקנה 396 א' לתקנות סדר הדין האזרחי (עיין תקציר ג' עמ' 73) ומכל מקום ברור כי הדיבור "הוראות הרשם" עליו מדובר בתקנה 397,כוונתו להוראות הנזכרות בתקנות 395 ו- 396, בין אם הוראות אלו ניתנו ע"י הרשם עצמו ובין על ידי המזכיר הראשי, ובלבד שהוראותיו של זה האחרון לא שונו על ידי הרשם לפי בקשת אחד הצדדים. משלא קויימה ההוראה במועד שנקבע הרי בדין נרשם הערעור לדחיה.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד זלצר למבקש, עו"ד פסי למשיבים. 3.12.68).

ע.א. 424/68 - אברהם לוי נגד משה רוזן ואח'

*תשלום פיצוי נכות בתאונה בגין החשש שהנפגע יפלט ממקום עבודתו 121 בתביעת נזיקין העלה המערער את החשש כי מצב פגיעתו עלול להתפתח לרעה ויש סכנה שיצטרך לעזוב את המפעל בו הוא עובד כיום ולהפלט לשוק העבודה, בפני ביהמ"ש היתה ראיה שהוא ממשיך לעבוד במפעל בו הוא עובד קבוע ולכן לא נקבע לו פיצוי על כך. הערעור נתקבל. אין לדעת מה ילד יום. לא זו בלבד שאין שום מפעל חייב להעסיק ושלא לפטר את עובדיו הקבועים, אלא יש ומפעלים מצמצמים עסקיהם או נסגרים ומתחסלים, ונוכח פני נכותו של המערער נמצא הוא במצב רגיש ובסיכון גדול ממצבם וסיכונם של עובדים קבועים אחרים. על סיכון אבדן מקום עבודתו של המערער יש לפצותו בסכום של 5000 ל"י.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, קיסטר. החלטה - השופט כהן, עו"ד ענבר למערער, עו"ד גב' אלבק למשיבים. 4.12.68).

ע.א. 436/68 - פלונית נגד פלוני.

*החזקת ילד הצדדים התגרשו וכל אחד נישא מחדש. לשנים ילד שהוא כיום כבן 7 שנים ושלפי הסכם הגירושין הוא מוחזק ע"י האב. ביהמ"ש המחוזי דחה תביעת האשה שהילד יועבר לחזקתה מהטעם שטובת הילד דורשת כי ישאר אצל האב. הנימוקים לכך: טוב לילד בביה"ס בקבוץ, הוא קשור לאחיו הבכור שהוא כיום בן 16, עקירתו של הילד מהסביבה בה התגורר 5 שנים אינה רצויה. הקשר של הילד עם האם לא נותק, היא מבקרת אותו מדי פעם וגם לא ינותק והאב אינו מפריע טיפוח הקשר בין הילד לאמו. אין לשעות לטענות שהילד עצמו אמר כי יחסו לאמו החורגת שלילי ושהביע משאלה להיות אצל האם, ביהמ"ש ראה את הנפשות הפועלות בענין והתרשם ממראה עיניו, והעדיף לסמוך על עדויות מנהל ביה"ס, הגננת ופקידת הסעד שחקרו בדבר ושלדעתם מוטב שהילד לא יטולטל, ואין לשנות את מסקנתו.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד שינבוים למערער, עו"ד אהרוני למשיב. 1.12.68).

ע.א. 422/68 - אליהו כהן ואח' נגד חן חברה להפצה ושרותים בע"מ ואח'

*הארכת מועד ברירה שנקבע ע"י הצדדים בהסכם בין הצדדים היה סכסוך ובהסכם שניתן לו תוקף של פס"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי נקבע כי המשיבים ירכשו חלק המערערים בעסק המשותף ויפקידו סכום של 75 אלף
ל"י או ערבות בנקאית לתשלום הסכום עם מתן פס"ד ע"י בימ"ש או בוררים בסכסוך בין הצדדים. כתב הערבות הבנקאית כלל תנאים שונים לערבות שלא נתמלאו בזמן ע"י המשיבים ואלה ביקשו להאריך את המועד כדי שהמערערים לא יפעילו את הערבות ויגבו את הכסף. מבוקשם ניתן להם ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי את הצדדים מחייבים תנאי הערבות כפי שסוכמו ופעלו לפיהם ולא ההסכם כפי שהושג בביהמ"ש, ושקדם לסיכום התנאים בכתב הערבות, כמו כן, מועד של ברירה שנקבע בין צדדים הוא לכאורה מעיקרי החוזה וגם בימ"ש של יושר אינו מאריכו. מקל וחומר אין צד לחוזה יכול לצפות לכך שביהמ"ש יתן לו סעד לגבי תוצאות האיחור אם אין בפיו כל הסבר על שום מה איחר.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן, החלטה - השופט זוסמן. 29.11.68).

ע.א. 451/68 - משה גוטמן ואח' נגד נוימן יעקובי ואח'

*הסכם בהליכי פשיטת רגל המערער הוכרז כפושט רגל ובפשרה שאושרה ע"י ביהמ"ש הסכים, בין היתר, עם הנושים לשלם לפחות 60 אחוז מתביעותיהם. הוסכם גם שנכס פלוני שהועבר על שםאשת המערער יוצא מכלל תפיסת הנכסים של פשיטת הרגל ושהעיקול שהוטל על הנכס יבוטל.
לאחר מכן פנה נושה אחד לביהמ"ש וביקש למנוע מאשת המערער למכור את הנכס עד לסיום הליכי פשיטת הרגל מן הטעם שקיים חשש שהמערער לא יעמוד בהתחייבותו לשלם 60 אחוז מחובותיו כפי שהוסכם. ביהמ"ש נתן צו מניעה זמני כמבוקש והערעור על כך נדחה. אמנם לפי הסכם הפשרה הוצא הנכס הנ"ל מכלל תפיסת הנכסים, אך זאת בתנאי שגם המערער יעמוד בתנאי הפשרה וישלם 60 אחוז מכלל החובות. אם לא יעמוד בכך יבוטל ההסכם והכל יחזור לקדמותו, היינו נכסי החייב ישובו לניהול הנאמן לפי פקודת פשיטת הרגל ובמקרה כזה קיימת אפשרות שהנאמן יבקש לאכוף תביעתו גם על הנכס הנדון.

הנכס רשום על שם אשת החייב ולא מן הראוי הוא שהיא תימנע מעשות ברכושה ללא הגבלה זמן המניעה. לכן יש להחיש את ההליכים לבירור השאלה אם יוכל המערער לעמוד בתנאי הפשרה או לא.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. החלטה - השופט זוסמן. המערערים לעצמם. עו"ד הניג בשם כונס הנכסים. 2.12.68).

ע.פ. 284+271/68 - חיים בן יעקב לייבוביץ נגד מדינת ישראל

*הרשעה על הצתת רכוש של המצית המערער שלח אש בבנין בית חרושת שלו. על הבנין רבצו חובות ובפוליסת הביטוח של הבנין נמצאה הוראה מפורשת שבמקרה של תשלום דמי הביטוח ייפרע תחילה חוב של 50 אלף ל"י לבנק פלוני. דבר זה דיו כשלעצמו כדי להוציא את הבנין האמור מכלל רכושו של המערער אשר רשאי הוא לעשות בו כרצונו ואף לחסלו, שכן בעשותו כך לא רק את שלו הוא הורס ומכלה אלא גם את של נושיו, לפיכך יש לדחות את ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירה לפי סעיף 317 (א) לפח"פ.
מאידך יש ממש בערעורה של המדינה על קולת העונש, אילו ישב ביהמ"ש שלערעור במשפט גופו יתכן והיה מטיל על המערער עונש של מאסר ממש, אך בשבתו כבימ"ש שלערעור יסתפק בהעלאת סכום הקנס מ- 1,500 ל"י ל- 5,000 ל"י.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד מ. וולינסקי למשיבה. 21.10.68).

בג"צ 257/68 - חיים בלאו ואח' נגד ראש עירית תל אביב ואח'

*הענקת הקלות במסים העיריה ושר הפנים קובעים את שיעור ההנחה ממסים שהוחלט להעניק ואת מסגרת הנהנים ממנה, במסגרת זו יכולים כל הרואים עצמם שייכים לאותו סוג לדרוש את ההנחה. אולם החלטת העיריה להעניק הקלות לסוג מסוים של חייבים אינה מחייבת אותה להעניק הקלות לכל משלמי המסים הרואים עצמם זכאים להנחות מסיבה זו או אחרת.

(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד סופרין לעותרים עוה"ד וירשובסקי והרצוג למשיבים. 9.12.68).

בג"צ 241/68 - ברוך באסוס נגד שר המשפטים

*תחולת חוק החנינה על תשלום קנסות המערער הורשע בחמש עבירות על פי פקודת מס הכנסה. באחת מעבירות אלה העונש המירבי הוא 60 אלף ל"י. ביהמ"ש הטיל על המערער קנס של 60 אלף ל"י בגין כל העבירות. משהתחיל לשלם את הקנס בתשלומים נכנס לתקפו חוק החנינה. חוק זה מבטל חיוב בתשלום קנס שאינו עולה על 10 אלפים ל"י ואם עולה סכום הקנס על 10 אלפים ל"י ינוכה סכום של 10 אלפים ל"י מסכום החיוב. עתה טוען המערער כי מכיון שחוייב בתשלום קנס של 60 אלף ל"י בגין 5 עבירות יש ליחס חלק מהקנס לגבי כל עבירה לחוד ולהעניק לו הפחתה של 10 אלפים ל"י לגבי כל עבירה. הצע"ת בוטל. מקום ששופט מטיל קנס אחד בשל מספר עבירות אין לפצל קנס זה באופן מתימטי וליחס לכל עבירה את החלק הנאות. לא כך הילך מחשבתו של השופט ויש לראות את סכום הקנס כמתיחס לכל העבירות ביחד ולחוד. במקרה דנא ברור שלא הוטל על העבריין אלא קנס אחד בלבד ואין להחיל עליו פטור של 10 אלפים ל"י אלא פעם אחת בלבד.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ג. עמיר לעותר, עו"ד מ. חשין למשיב).

בג"צ 308/68 - קבוצת הקורנס נגד עירית בת ים ואח'

*סירוב עיריה לחדש רשיון למפעל הגורם לזיהום האוויר לעותרת מפעל ליציקת עופרת בבת ים והעיריה מסרבת לחדש לה את הרשיון כתוצאה מתלונת תושבים על העשן היוצא מארובת המפעל ומהווה מטרד לשכנים.
לפי החוק למניעת מפגעים מותנה כל רשיון על פי פקודת המלאכות והתעשיות בקיום הוראות אותו חוק. אחת מהוראות אותו חוק הוא שלא יגרום אדם לזיהום האויר. משהוכח שמפעל העותרת גורם לזיהום הרי שבדין לא חודש הרשיון למפעל.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד פינצ'וק לעותרת 24.11.68).

ע.א. 232/68 - חברת גוש וכו' נגד היועץ המשפטי לממשלה

*תשלום פיצויים לבעלי קרקע כשהוכרז על הפקעה לצרכי כביש וההפקעה טרם בוצעה פורסם צו לפי פקודת הדרכים על הרחבת הכביש תל אביב חיפה ל- 50 מטר, ולפי צו זה יילקח חלק של קרקע מחלקת העותרת.
העותרת מבקשת לפצותה עבור הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מפרסום הצו. מבוקשה לא ניתן לה. לפי כל אחד מחוקי הרכישה, מגיע תשלום לבעל הקרקע רק כשהיא נרכשת, נלקחת או נתפסת בפועל על ידי הרשות המפקיעה, כלומר כשהרשות המפקיעה קנתה חזקה בקרקע והוציאה אותה מרשותו של בעל הקרקע. כיון שכאן לא נלקחה הקרקע לעת עתה הרי שלא קמה עדיין חובה לשלם פיצויים.