בג"צ 201/68 - מירלה קמינצקי נגד מנהל משרד הבריאות
*בקשה לרשיון לפתיחת בית מרקחת.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות).
העובדות:
סעיף 43א(א) לפקודת הרוקחים כפי שתוקן בתשכ"ד מורה שלא יפתח בית מרקחת חדש אלא במרחק 500 מטר מבית מרקחת קיים, אולם מנהל משרד הבריאות "רשאי להרשות פתיחת בית מרקחתתוך המרחק האמור אם נראה לו שהדבר חיוני להבטחת אספקה סדירה של תרופות". העותרת שלא ידעה על ההוראה הנ"ל רכשה לה חנות במרכז באר שבע, מקום שבו ישנם שני בתי מרקחת ואין החנות שרכשה מרוחקת 500 מטר מהקודמים. היא השקיעה במקום השקעות מרובותורק כאשר ביקשה את הרשיון הוברר לה כי אינה יכולה לקבלו. היא פנתה לבג"צ שיורה למשיב להשתמש בסמכותו להעניק רשיון גם בתוך הגבול של 500 מטר.
החלטה - השופט ויתקון:
א. המדובר כאן במדיניות, ולא במדיניות סתם אלא במדיניותו של המחוקק, שלא להתיר הקמת בית מרקחת בתחום 500 מטר מבית מרקחת קיים. המחוקק איפשר למשיב להעניק רשיון בתוך התחום אולם על המשיב להימנע מעשות את הכלל פלסתר. עליו קודם כל לקיים את מדיניות המחוקק, ורק במקרים נדירים, כאשר קיום הכלל עלול לגרום נזק לציבור, ישתמש בסמכותו.
ב. הסמכות נתונה למשיב להשתמש בשיקול דעתו וכאן שקל המשיב כל מה שעליו לשקול, ואיש לא טען כי המשיב ניגש לענין בדעה קדומה או מתוך שרירות לב.
השופט כהן (מסכים ומעיר):
אפילו נפרש את המונח "חיוני" על הדרך הנדיבה ביותר של "חשוב מאד" או "מועיל מאד" עדיין העובדה בעינה עומדת שהמחוקק הפקיד בידי המשיב את קביעת החיוניות, וכל עוד לא באה ראיה כי המשיב לא נתן דעתו לדברים הנוגעים לענין או שלא נהג כהלכה בשיקוליו, אין ביהמ"ש בא במקומו לקבוע את מידת החיוניות. משקבע המשיב שלהבטחת אספקה סדירה של תרופות אין זה "חיוני" שהעותרת תפתח בית מרקחת בחנותה נסתם הגולל על עתירת העותרת.
השופט הלוי (דעת מיעוט):
קנה המידה הנתון בידי המנהל הוא אמנם אם נראה לו שהדבר "חיוני" לאספקה הסדירה וכו'. אך למרות פשטות הנוסחה על פניה, על ביהמ"ש לבחון את מטרת החיקוק הנדון ולהבהיר את משמעותו, כדי להנחות את המשיב בעיצוב מדיניותו בתחום זה.
בבדיקת תולדות התיקון, דברי הנואמים בכנסת ותחולתו, רואים כי מטרתו להגן על בתי המרקחת הקיימים מפני התחרות. הרי זה מין הגבל עסקי שהמחוקק עצמו יצר. לעומת ההגבל בא סייג המסמיך את המשיב להעניק רשיונות בתחום ההגבל תוך שיקול דעת. כל הגבל עסקי טומן בחובו נזק לציבור. לפיכך סמכותו של המשיב היא רחבה ביותר והמלה "חיוני" אינה באה לצמצם אותה.
המשיב צריך לאזן את ההגבל האמור כאשר הענין "חיוני", ובמקרה דנא הובאו לפני המשיב ראיות מספיקות לכאורה שפתיחת בית מרקחת חדש במרכז המסחרי של באר שבע דרושה להבטחת אספקה סדירה של תרופות לציבור. נראה כי המשיב הוטעה ע"י פירוש מילולי של המלה "חיוני" בקבעו כי "לא שוכנע בחיוניות בית המרקחת הנוסף".
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, הלוי. עו"ד זאבי לעותרת. עו"ד בר סלע למשיב. 16.12.68).
ע.א. 359/68 - משה הולצמן ואח' נגד בנק הפועל המזרחי
*פרוש כתב ערבות ותחולת הערבות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 3785/66 - הערעורים נתקבלו בחלקם).
העובדות:
שותפות בשם גלבוע נטלה הלואה מחברת ביטוח ציון והבנק המשיב הסכים לשלם את התשלומים החדשיים לסילוק ההלואה במידה וגלבוע לא יפרע אותם. גלבוע חתם על שטרות שמסר לבנק והמערעריםחתמו עליהם כערבים וזאת כערבות לתשלומים הנ"ל של הבנק.
כאשר ההלוואה הנ"ל נפרעה כולה ע"י גלבוע השאיר הבנק את השטרות בידיו וכשנזדמנה לגלבוע הזדמנות נוספת לקבל הלואה מחברת הביטוח עשו המערערים, לבקשת הבנק, מסמך בו האריכו את ערבותם "לתקופה של 19 חודשים נוספים". התשלומים להלואה השניה היו צריכים להשתלם במשך 19 חדשים אך לא מתאריך החתימה על הארכת הערבות אלא היו צריכים להתחיל במועד מאוחר יותר. על החלטותיו השונות של ביהמ"ש המחוזי נסבו הערעורים.
החלטה - השופט כהן:
א. הגיוני מאד ומתקבל על הדעת פירושו של ביהמ"ש המחוזי כי התקופה של 19 חדשים חופפת את תקופת התשלומים החדשיים של ההלואה ואין היא מתחילה מיום החתימה על הארכת הערבות, אולם בפירוש כזה יש משום קריאה לתוך המסמך דברים שאין בו ועשיית הסכם לצדדים שהם לא עשו. אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לתקן בדרך של פרשנות, הסכמים שעל פניהם ולפי לשונם אינם משתמעים לשתי פנים. יהא חוסר ההגיון שבהסכם אשר יהא, אין לו לביהמ"ש אלא לבצעו כמות שהוא.
אם תמצי לומר כי יש במלים "לתקופה של 19 חדשים נוספים" משמעות כפולה ומותר להוכיח בעדויות בעל פה את כוונת הצדדים, הרי לא הוכיח הבנק ולא ניסה להוכיח שתקופת 19 החדשים מתחילה מאוחר יותר מתאריך החתימה, ולהיפך, המערערים העידו שהכוונה היתה 19 חדשים מיום החתימה.
ב. נכון שבכל הזמנים הקובעים היה קיים הסכם בין הבנק לבין גלבוע אשר לפיו קיבלה גלבוע אשראי בצורת משיכות יתר בחשבונה הדביטורי עובר ושב. אך אין לקבל טענת המערערים שע"י חיובה של גלבוע בחשבון הדביטורי כל אימת שהבנק שילם תשלום על חשבון ההלואה לחברת הביטוח נתן למעשה לגלבוע הלואה חדשה כמו כל משיכות היתר, ושלחבות זו לא ערבו המערערים. השאלה היא בכל מקרה ממה מורכב החשבון ואת זאת ניתן להוכיח בראיות.
מן הבחינה המשפטית - הבנקאית, יש לראות את החשבון הדביטורי של גלבוע בבנק כאילו הוא מכיל שני סוגים של חבויות אשר גלבוע חבה לבנק: חבויות על פי משיכות יתר וחבויות על פי התשלומים שהבנק עשה לחברת ציון. הכללת שניהם בחשבון אחד נעשה לשם נוחות הבנק בלבד.
חיובי גלבוע בחשבון הדביטורי לא יצרו כל חבות חדשה שלא היתה קיימת קודם לכן. הרישומים לא באו לשם עדות על אשראי או על משיכות יתר נוספות כי אם אך ורק לעדות שהתשלומים הנדונים נעשו עבור גלבוע וגלבוע חב בהם לבנק. בקביעה זו שהיא עובדתית ביסודה לא יתערב ביהמ"ש שלערעור.
ג. הזיכויים של גלבוע באו בחשבון האחיד שלו בלי ליחסם לחוב מסוג אחד או לחוב האחר. בהיעדר מעשי יחוס התשלומים הכלל הוא כי מקום שחייב אחד חב לנושה אחד חובות אחדים, זכותו היא לייחס כל תשלום שהוא פורע לנושה לחוב פלוני; לא השתמש בזכותו אלא שילם על דרך הסתם, זכותו של הנושה ליחס את התשלום שקיבל לחוב
פלוני שהוא יבחר בו. לא השתמש גם הנושה בזכותו זו, מיחסים כל תשלום שנכנס לחוב שנוצר קודם לכן, לפי סדר המועדים של החיובים והזיכויים. בדרך זו יש ליחס בענין שבפנינו את הזיכויים השונים של גלבוע בחשבון הדביטורי שלו לאחר שלא גלבוע ולא הבנק ייחסו את הזיכויים השונים לחוב זה או אחר.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. עו"ד נ. טיקוצינסקי למערערים, עו"ד מ. שפירא למשיב. 15.12.68).
ע.א. 526/67 - שושנה איזקס נגד גבריאל מאירי ואח'
*הצעה לקיים הסכם המותנית בחתימה על כתב ויתור מצד אחד
ובשמירת זכויות מצד שני.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בת.א. 2948/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב הראשון ואמו המנוחה (להלן הנתבעים) עשו הסכם עם המערערת למסור לה את דירתם השכורה תמורת תשלום של 7,000 ל"י. כמיקדמה שילמה להם אלפיים ל"י. הדירה לא נמסרה בזמן, והתעוררו חילוקי דעות בין הצדדים. הנתבעים היו מוכנים למסור את הדירה תוך הודעה כי הם שומרים לעצמם את הזכות לתבוע מהמערערת פיצויים על האיחור בקבלת הדירה. מאידך דרשה המערערתמאת הנתבעים כי יחתמו ויתור על כל תביעה נגדה, אחרת סרבה לשלם את עודף הסכום לנתבעים. בינתיים השיג אבי המערערת, שהוא הבעלים של הדירה, צו פינוי על הדירה ובפני ביהמ"ש עמדו שתיתביעות: תביעת המערערת לתשלום פיצויים בסך 11 אלף ל"י מהנתבעים (כולל החזרת דמי הקדימה) ותביעה נגדית של הנתבעים לפס"ד הצהרתי לביצוע הוראות החילוט של 2,000 ל"י שנקבעו בהסכם לטובת הנתבעים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם הופר ע"י התובעת ודחה את תביעתה לפיצויים ומאידך קבע כי הנתבעים זכאים לחלט את סכום הפיצויים. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. הצעת המערערת לקבל את הדירה תוך דרישה שהמשיבים יחתמו על ויתור על כל תביעה נגדה אינה תופסת. הצעה כדי שתהיה טובה, צריך שלא תותנה בשום תנאי שהצד השני זכאי להתנגד לו והמשיבים היו רשאים להתנגד לחתימה על ויתור. זאת הן בהצעת תשלום חוב והן במילוי התחייבות חוזית.
ב. מאידך לא הפרו המשיבים את ההסכם כאשר הסכימו למלאו תוך ציון שהם שומרים לעצמם את הזכות להגיש תביעה לפיצויים. הצעה לקיים התחייבות, תוך מחאה, היא הצעה טובה, ואין זו הצעה מותנית.
ג. אשר לחילוט המקדמה - בלי להכנס לבירור השאלה אם אפשר לטעון טענת קנס נגד חילוט, הרי כאן אין פגם במסקנת ביהמ"ש דלמטה שבמקרה דנא אין ליחס להוראות החילוט אופי ענשי בהתחשב במסיבות הענין (הפרה טוטלית של הסכם ע"י המערערת וכו').
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג ,ברנזון, הלוי. עו"ד ויזל למערערת, עו"ד לם למשיבים. 11.12.68).
ע.א. 263/68 - מדינת ישראל ואח' נגד יהלומי קרן אור בע"מ
*עיכוב בחידוש רשיון של המשיבה כדי לגבות אגרה גבוהה יותר
עם תיקון צו המעלה את האגרות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: אבנור, הרפזי וגרשוני) בע.א. 158/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה עוסקת ביהלומים והיא זקוקה לרשיון של המערער השני, המפקח על היהלומים. בסוף שנת 1964, כבסוף כל השנים הקודמות, הגישה המשיבה בקשה לחידוש רשיונה החל מתחילת השנה
החדשה. לפי סעיף 4(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושרותים (פיקוח על יהלומים) צריכה היתה המשיבה לשלם עם הגשת הבקשה סכום האגרה של 100 ל"י כקבוע בצו, אולם כנהוג בשנים קודמות לא שילמה המשיבה את האגרה עם הגשת הבקשה אלא חיכתה עד לחידוש הרשיון כדי לשלם אז את האגרה. אך הפעם לא אישר המפקח את הבקשה לחידוש הרשיון, אלא באורח זמני בלבד, כי הוא ידע שהצו עומד בפני תיקון שלפיו יוגדל שיעור האגרה באופן ניכר. לאחר התיקון דרש המערער השני סכום אגרה יותר גבוה לחידוש הרשיון והמשיבה פנתה לבג"צ. בבג"צ הופנתה המשיבה לבימ"ש השלום ובו דרשה החזרת הסכום ששילמה בטענת אילוץ.
בביהמ"ש טענה המשיבה שתי טענות: כי לא כדין סירב המפקח לחדש את רשיונה משנתבקש לכך בדצמבר 1964 ושיש לראותה איפוא כמי ששילם בעד הרשיון שתקפו יפה עד סוף 1965, וטענה שניה כי הצו החדש הוצא מחוסר סמכות. בימ"ש השלום קיבל את טענתה הראשונה של החברה, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים כשהדעות היו חלוקות בנימוקי הדחיה, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. צדק בימ"ש השלום בקבלו את טענתה העיקרית של החברה. בבוא העת לחידוש הרשיון בסוף שנת 1964 מן הדין היה להיעתר לבקשתה כדבר שבשיגרה ולקבל ממנה את האגרה לפי שיעורה דאז, אלא אם כן היו נימוקים לענין גופו שלא לחדש את הרשיון.
ב. הנימוק של המפקח שלא חידש את הרשיון מפני שידע כי האגרה תועלה הוא נימוק פסול. החיוב באגרה בעד חידוש רשיון חל במועד שפקע תקפו של הרשיון והוא טעון חידוש. הציפיה לשינוי החוק אין בה הצדקה לדחיה במתן רשיון. רק כשנשקפת סכנה כי בהתקבל הבקשה לרשיון תיווצר עובדה מוגמרת לרעת הציבור כולו ותסוכל תכלית התיקון אפשר להצדיק אי היענות לבקשת האזרח, אך לא כזה הוא המקרה שלפנינו.
ג. אי תשלום האגרה עם הגשת הבקשה, כדרישת ההוראות, אינו יכול לשמש אמתלה כאילו הבקשה לא הוגשה. הצדדים נהגו בשנים קודמות לשלם האגרה עם אישור חידוש הרשיון ולא עם הגשת הבקשה והיה זה מחובתו הציבורית של המפקח להעמיד את החברה על מחדלה אם ביקש לדקדק הפעם כחוט השערה.
ד. נימוק אחר העלה המפקח לאי אישור הבקשה לרשיון, והוא שרצה לעבור מהשנה הקלנדרית לשנת כספים בהענקת רשיונות. נימוק זה אין לקבל. אין בצו, לא לפני ולא אחרי תיקונו, כל רמז לכך שכל הרשיונות ניתנים לאותה תקופה שנתית המתחילה באותו תאריך, אם אמנם בענף זה מתחדשים כל הרשיונות באותו תאריך אין המפקח יכול לעשות את התיאום על חשבון האזרח ולקפח אותו בשעת מעבר מתקופה לתקופה. המטרה הנ"ל אינה עילה לשלול מהמשיבה את זכותה להחזיק ברשיון עד סוף שנת 1965.
ה. כיון שכך לא דן ביהמ"ש העליון בטענת חוסר הסמכות לתקן את הצו ולהעלות את האגרות.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד ע. נתן למערערים, עו"ד י. וקסלר למשיבה. 17.12.68).
ע.א. 427/68 - ישראל שמאלי נגד פקיד השומה
*רווח מקנית מגרש אצל קבלן הבונה על המגרש וחיובו במס הכנסה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בעמ"ה 797+1409/65 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
המערער הינו קבלן בניה ולא ניהל ספרים בהתאם להוראות. פקיד השומה שם אותו לפי מיטב שפיטתו ועל כך ערער המערער בפני ביהמ"ש המחוזי ביחס ל- 4 שנות שומה 1963-1960. ביהמ"ש תיקן לטובת המערער את השומה לשנת 1960 ולעומת זאת דחה ערעורו לשנות המם האחרות ואף הכניס שינויים לרעת המערער. ביהמ"ש המחוזי לא חייב את המערער בתשלום רבית על הסכום שחוייב וכן
לא חייב אותו בהוצאות בהתחשב בכך כי לגבי שנת המס 1960 תוקנה השומה לטובת המערער. ערעורו של המערער נסב על השומה לשנת המס 1961. אותה שנה בנה המערער בית על מגרש שרכש בשנת 1947. את המגרש רכש במחיר של 4,500 ל"י וכשהתחיל בהקמת הבנין היה שוויו 100 אלף ל"י. ביהמ"שהמחוזי קבע כי ריווח זה של המגרש חייב במס הכנסה. החבות תלויה בכך אם נקנה הנכס לצורך עסקו של המערער אם לאו. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב ועל כך ערעורו של המערער. לעומת זאת נסב הערעור הנגדי על אי פסיקת רבית ועל אי חיובו של המערער בהוצאות המשפט.
החלטה:
א. אורך הזמן שעבר מיום קנית המגרש ועד לבניה יכול לכאורה לתמוך בגרסת המערער שלא רכש בזמנו את המגרש לצורך עסקו. אולם עדותו שקנה את המגרש תוך כוונה להשקיע בכך את כספו לא היתה עדות אמת ונסתרה מניה וביה. מיד עם רכישת המגרש רשם המערער אגודה שיתופית וכוונתו היתה להקים על המגרש בית משותף בו ישתכנו יוצאי עירו. זו היתה תכנית מסחרית ואף אם המערער לא היה אז עדיין קבלן כפי שהוא טוען, זיקה למקצוע הבניה בודאי היתה לו. הזמן הרב שעבר מקניית המגרש ועד להתחלת הבניה נבע מקשיים שהשהו את הבניה, כולל התדיינות על פינוי מבנה שהיה על המגרש וששימש כגן ילדים. משהצליח המערער בתביעת הפינוי מיד החל בבניה. לפיכך צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי המגרש נרכש לצורך עסקו של המערער.
ב. מקום שביהמ"ש המחוזי ראה לשנות את השומה, רשאי היה לערוך את החשבון בעצמו ולא להחזיר את הענין לפקיד השומה. בפני השופט היו כל העובדות והיתה לו האפשרות לערוך בעצמו את החשבון. אילו החזיר את התיק לפקיד השומה היה גורם לבזבוז זמן מיותר.
ג. פקיד השומה צדק בערעורו נגד אי חיוב המערער ברבית. יש לפסוק רבית על סכום חוב המס בשעור של 11 אחוז מיום הגשת הערעור לביהמ"ש המחוזי ועד לתשלום בפועל.
ד. לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר לא פסק כלל הוצאות לטובת פקיד השומה. אמנם לגבי שנת מס אחת זכה המערער לתיקונים לזכותו, אולם לגבי שלוש שנות מס אחרות הצליח פקיד השומה להצדיק את שומתו במלואה. במצב כזה צריך היה לפסוק הוצאות לטובת המשיב.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. עוה"ד קלימובסקי ואלדור למערער, עו"ד רובין למשיב. 8.12.68).
ע.א. 214/68 - אברהם אהרן נגד משה אדרי ואח'
*הערכת עדויות מומחים בתביעת נזיקין הוגשו חוות דעת נוגדות של שני רופאים ובפסק דינו קובע השופט דלמטה " ... מעדיף אני את דעתו של ד"ר הלר שהעיד מטעם התביעה ונחקר על ידי ב"כ הנתבעים בעוד שד"ר פרויד שחוות דעתו הוגשה על ידי הנתבעים לא העיד ולא נחקר". גישה זו נפסלה בערעור. משנמצא בעל דין נמנע מלחקור את המומחה של הצד שכנגד, יש ובית המשפט מקבל בשל כך את עדות המומחה ורואה בהמנעות זו גילוי דעת של בעל הדין שהוא מאמץ לו את דברי המומחה. ואילו כאן יוצא מדברי השופט שהמנעות ב"כ התובע לחקור את מומחה הנתבעים השפיעה על השופט לייחס משקל יתר לחוות דעתו של מומחה התובעים. לגישה זו אין הצדקה. התיקונים בפקודת העדות מכוונים לעודד בעלי דין להגיש חוות דעת של מומחה בכתב, ומקום ששני בעלי הדין עשו כן, משקלה של חוות דעת אחת ודאי אינו יורד משום שבעל הדין שכנגד בחר שלא לחקרו.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד ל. ליאור למערער, עו"ד ב. אוריאל למשיבים. 10.12.68).
ע.פ. 437/68 - ככר מצא בע"מ ואח' נגד חברת בנארי בע"מ ואח'
*דרך הגשת ערעור בקובלנה על בזיון בית המשפט בימ"ש השלום הטיל על המשיב מס' 3 קנס של 1,500 ל"י, בשל בזותו צו ביהמ"ש שלא לבצע פעולות בניה במשרד מסוים. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת בימ"ש השלום. המערערים ערערו על כך והגישו ערעור פלילי. הערעור נמחק על הסף מטעם פורמלי, שהוגש כערעור פלילי בעוד אשר לפי ההלכה הפסוקה בע"א 228/63 (פד"י י"ז 2541), ערעור המוגש בעניני בזיון ביהמ"ש, לא על ידי המבזה שהוטל עליו עונש אלא על ידי השכנגדו, חייב להיות מוגש דווקא כערעור אזרחי עם מילוי כל הצעדים הפורמליים הקשורים בערעור מסוג זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. עו"ד מ. ויזל למערערים, עו"ד א. מלצר למשיבים.10.12.68).
ע.פ. 477/68 - אנואר מנשה נגד היועץ המשפטי
*הרשעה ברצח המערער הורשע בשלוש עבירות של רצח ושתי עבירות של נסיון לרצח. פרקליטו טוען שלא היה מקום להרשיע את המערער בעבירות הנדונות הואיל והלה סבל מליקויים נפשיים שהיה בהם כדי לשלול את יכלתו להעריך מראש את תוצאת מעשיו הקטלניים, כפי שנדרש בסעיף 216(ב) לפח"פ. הטענה נדחתה. מתוך העדויות עולה כי המערער לא סבל ממחלת נפש ולכן לא יכול להסתמך על ההגנה של טירוף הדעת לפי סעיף 14 לפקודה, ואף לא על ההגנה של דחף לאו בר כיבוש, לפי הלכת מנדלברוט-מיזן. כיון שכך לא היה מקום לטענה האמורה של הסניגור. לפי ההלכה רק אם קיימת עדות לכך, כי קדם להריגה הנדונה מעשה קינטור כלפי הנאשם, יכולה להתעורר השאלה, אם עקב מעשה הקנטור, לא היה ביכלתו לחשוב ולהעריך, עובר לביצוע הרצח, את תוצאת מעשהו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד צחי למערער, עו"ד גב' ברזל למשיב. 9.12.68).
ב"ש 180/68 - שמעון נדב נגד שאול פיזק ואח'
*בקשה להארכת מועד זו בקשה להארכת מועד שעילתה אי יכולתו של ב"כ המבקש למצוא את התיק של ביהמ"ש המחוזי כדי שיוכל להגיש את הערעור במועד. הבקשה נדחתה מן הטעם שהמבקש איחר בהגשת הבקשה במשך 10 ימים לאחר שגילה את התיק וזו תקופה בלתי סבירה במקרים אלה. את הבקשה להארכת המועד צריך להגיש מיד ולא לחכות עד להכנת הערעור. גם המאמצים לגילוי התיק לא היו מספיקים וצריך היה לעשות מאמצים יותר גדולים ואף להגיש תלונה בכתב על העלמו של התיק.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד זיגר למבקש, עו"ד שרגא למשיבים. 2.12.68).
בג"צ 253/68 - ברוך טופרובר נגד שר האוצר ואח'
*מסירת ידיעות שהגיעו לפקיד בתוקף תפקידו לפי חוק מס קניה
בעתירה זו הועלתה השאלה אם אדם שהגיעה אליו בתוקף תפקידו לפי חוק מס קניה ידיעה רשאי לגלותה בקובלנה של אדם פרטי כנגד אדם אחר כאשר שר האוצר נתן היתר לפי סעיף 19 ב' לחוק.
בית המשפט ציין כי כאשר שר האוצר התיר לגלות ידיעה לאדם פלוני שדרש לגלות את הידיעה רשאי אותו פלוני להזמין את הפקיד לעדות בבית המשפט כדי שהפקיד יגלה את הדברים שהגיעו לידיעתו בפני בית המשפט.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עוה"ד קזיס ומקרין לעותר. עוה"ד חשין, עצמון וליבוביץ למשיבים).