תקציר סביר כרך ג' חוברת 14

ע.פ. 466/68 - משה בן יונתן חמואל נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת רכוש ביודעין שהושג בדרך של פשע.
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.פ. 624/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
בסוף השבוע בין 21 ו- 23 לחודש נפרצה חנות ומתוכה נגנבו בין היתר 2 רשמי קול ורדיו פטיפון.ב- 26 לחודש נערך חיפוש בביתו של המערער ונמצאו שם רשמי הקול והרדיו. המערער הורשע בכך שקיבל לידו את שלושת המכשירים בידעו כי הושגו בדרך של פשע ונדון ל- 18 חדשי מאסר. הוא מערער על הרשעתו, ולחילופין שאין להרשיעו בקבלת רכוש גנוב בידעו כי הושגו בדרך של פשע אלא שהושגו בגניבה וכן הוא מערער על חומרת העונש.

החלטה:
א. המערער הוא צבע במקצועו ועוסק גם במסחר בפירות בשוק הכרמל. הוא העיד כי אין לו מושג ברשמי קול ומחיריהם, וסיפר שאיש בלתי ידוע לו מכר לו את המכשירים והבטיח לו לבוא אליו הביתה ולהביא לו קבלה והוא סמך על דברי האלמוני ושילם לו כסף עבור המכשירים אלא שההוא לא חזר להביא הקבלה. מכל סיבות הענין לא יכול היה השופט להסיק שהמכשירים באו לידו בתום לב ואילו היה פוסק אחרת מכפי שפסק היה הדבר מעורר תמיהה.
ב. עבר זמן קצר מיום הפריצה ליום בו נמצא הרכוש בידי המערער. בכל ענין כגון דא מצביעות הנסיבות על המצב העובדתי אם פעל מחזיק הרכוש בתום לב ואם ידע כיצד הגיע הרכוש למי שמסר לו אותו. במקרה דנא לא רק שהגיעו החפצים לידי המערער זמן קצר לאחר הפריצה, אלא כשנתפס פרץ בבכי ואמר שאינו יודע מי הם הפורצים ואם יגיד הרי ידקרו אותו. אמנם אין לתפוס אותו דוקא על לשון "פורצים" אולם הנסיבות האמורות, התגובה הספונטנית והפחד שגילה המערער כאשר נשאל ממי קיבל את החפצים עשויים היו לשמש יסוד למסקנה כי המערער היה ביחסים הדוקים עם הפורצים וידע כיצד השיגו את החפצים. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 16.12.68).

ע.א. 313/68 - פלוני נגד פלוני

*הוכחה לפי סוג הדם שפלוני אינו יכול להיות אביו של ילד אלמוני.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק מזונות 1341/66 הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

העובדות:
המערער הינו ילד קטין, אמו היתה חברה של המשיב ולאחר שנים של קשרים באה אתו ביחסים מיניים. 9 חדשים לאחר מכן נולד המערער. המשיב הכחיש את אבהותו על המערער אם כי הודה כי קיים יחסים עמה אלא שלטענתו קיימה יחסים גם עם אחרים. הוא הזמין בדיקת דם ע"י המנוח ד"ר דרסלר, שבדק את המשיב, האם והמערער. על יסוד הבדיקה קבע כי יש לשלול אפשרות של אבהות המשיב כלפי הקטין באשר איש שסוג דמו הוא O אינו יכול להיות אבי ילד שסוג דמו הוא AB. חוות דעת מומחה זו צורפה ע"י המשיב לכתב ההגנה שהגיש נגד תביעת המערער למזונות.
האם הגישה תצהיר כי לא באה במגע עם אף אדם אחר פרט למשיב ולכן ביקשה שתיערך בדיקה ע"י מומחה אחר. נערכה בדיקה ע"י פרופ' נלקן וגם הוא קבע כי לא יתכן שהמשיב הוא האבא של התינוק. חוות דעת זו הוגשה ע"י ב"כ המערער. אך אעפ"כ ביקש כי ביהמ"ש יפתח בדיון. נשמעו עדויות האם, הוריה ואחרים, ולבסוף קבע ביהמ"ש כי האם עשתה עליו רושם של דוברת אמת ורושם של דברי אמת קיבל גם מדברי אימה ואביה היינו שהאם קיימה יחסים רק עם המשיב, ולעומת זה לא עשה עליו המשיב רושם של דובר אמת. אעפ"כ דחה את תביעת הקטין שכן בגלל חוות הדעת הרפואיות
אין ביכלתו לקבוע כי המשיב הוא אבי הקטין. עם זאת לא חייב את המערער בהוצאות המשפט באשר בנסיבות הענין יתכן שהאם חשבה בכנות שהמשיב הוא אבי הילד כתוצאה מהיחסים שקיים עמה. על דחיית התביעה מערער הקטין ועל אי חיוב התובע בהוצאות מערער המשיב.

החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. לטענה כי ביהמ"ש לא צריך היה לקבל את חוות הדעת של פרופ' נלקן באשר אין היא חוות דעת רפואית ולא נראה על פניה כי נותנה התכוון לכך כי תשמש ראיה במשפט - הלכה פסוקה היא כי גם ראיה פסולה קבילה היא אם הצד שכנגד לא התנגד להגשתה. אם היריב שלא התנגד לא יכול להלין על כך בשלב הערעור, הצד שהגיש אותה הוא גופו - על אחת כמה וכמה.
לטענה כי חוות הדעת של ד"ר דרסלר אינה כשרה שכן אין ראיות מוגשות כנספחים לכתבי הטענות - המערער לא התנגד להגשתה בדרך שכזו ומשמילא פיו מים ושתק אינו יכול עתה לערער על כך.
ב. הבעיה העיקרית של הערעור היא אם צריך היה השופט לבטל דעתו מפני דעת המומחים כאשר הוא האמין לאם שלא באה ביחסים עם אחר זולת המשיב. לענין זה שתי טענות בפי המערער: כי השופט לא היה צריך לבטל דעתו מפני דעת המומחים; וכן כי החוק הגנטי שעליו מסתמכים המומחים אינו כלל מדעי מוחלט, אלא מיצג את המצב העכשוי.
1. לטענה כי הכלל אינו מוחלט - ענין בדיקת הדם הוכיח כי ב- 99.99 אחוז ולמעלה מזה, נכון הוא הכלל הגנטי האמור. בתי המשפט בעולם רואים בבדיקת הדם לפי שיטה זו משום הוכחה חותכת. כך שזו תורה חיה ומתפשטת שאין יסוד לפקפק בכושר עמידתה לאורך ימים.
2. בטענה הראשונה דלעיל שתי שאלות: האם מחוייב השופט לקבל את עדות המומחים כאשר הוא משוכנע באמיתות העדות האחרת של האם?; כאשר הודאות של הכלל הגנטי הוא של 99.99 אחוז ולא מאה אחוז כלום לא צריך השופט להחזיק בדעתו המחייבת את אבהות המשיב, על יסוד החריג האפשרי של 1 חלקי 10000 ?
התשובה לשאלה הראשונה היא: כאן לא מדובר בשתי חטיבות ראיות שהשופט מעדיף ראיה אחת על חברתה. אין כאן עדות מומחה שכנגדה ישנה ראיה יותר טובה. זו אינה ידיעה חיצונית המובאת לביהמ"ש באמצעות "עד מומחה", אלא כאן מדובר בתורה מדעית שנתפרסמה ברחבי תבל כתורת אמת והיא גופה חלק של "ידיעת ביהמ"ש" ומשום כך אין ביהמ"ש רשאי לדחות אותה מפני עדויות אחרות.
ואשר לשאלה השניה - כל חוק טבע יסודי, אמיתותו מוכחת לא על יסוד הגיון ושכל אלא על הדרך האמפירית של נסיון וניסויים. תמיד יתכן שניסוי נוסף יהיה שונה כך שהודאות של חוקי הטבע אינה לעולם ודאות מוחלטת אלא ודאות סטטסטית, שהולכים לפיה. הודאות הביאולוגית של תורת סוגי הדם היא ודאות מעשית שכזאת שעל ביהמ"ש להכריע לפיה.
ג. אשר לערעור הנגדי - מצד האם היו שתי אמירות: כי הרתה למשיב ולא למישהו אחר; כי פרט למשיב לא באה במגע עם שום אדם אחר. האמירה הראשונה אולי נאמרה על ידה בכנות כי יתכן שהאמינה כי המשיב שאתו היא חיתה הרבה ובקביעות הוא אבי הילד. אבל את האמירה השניה היא ללא ספק אמרה שלא בכנות ובתום לב. שהרי אם בדיקת הדם הוכיחה כי המשיב אינו אבי הילד כי אז היא באה במגע עם אחר שהוא הוא
האב והיא כמובן ידעה שהיו לה יחסים עם אחר. משום כך יש לקבל הערעור הנגדי ולחייב את המערער בהוצאות.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי. עו"ד ש. פלד למערער, עו"ד ז. אוטנזוסר למשיב. 26.12.68).

ע.א. 501/68 - אילנה בלבן נגד מאיר גוטגולד ואח'

*תביעה שהוגשה בדרך המרצה כשצריך היה להגישה בצורה רגילה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט לובנברג) בתא. 5653/68 הערעור נדחה).

העובדות:
המשיב בקש בדרך המרצה מביהמ"ש לצוות על המערערת להעביר לשמו 5 מתוך 10 מניות הרשומות בשמה בחברה המשיבה מס' 2 וכמו כן מחצית מגרש הרשום בשם החברה. המשיב טען כי את המגרש רכש יחד עם אחיו (אביה של המערערת) בחלקים שווים והמניות נרשמו על שם המערערת שנתמנתה כמנהלת יחידה בחברה. המערערת טענה כי על המשיב להגיש את הבקשה כתביעה רגילה ולא בבקשה בדרך המרצה. בעדותה הודתה כי חציו של המגרש שייך אומנם למשיב ובנוסף לעדות היה בפני ביהמ"ש מכתב שנכתב למשיב על ידי אחיו בו נדרש לשלם מחצית המיסים ששולמו בקשר למגרש. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת לבצע את דרישות המשיב ועל כך הערעור.

החלטה - השופט מני:
א. שום אי צדק לא נגרם למערערת על ידי כך שהמשיב הביא את בקשתו בדרך המרצה שכן את כל מה שרצתה המערערת להביא להגנתה היא העלתה כבר ויכלה להעלות בתצהיר התשובה שלה.
ב. קשה לדעת איזה עדים רצתה היא להביא מטעמה כדי לסתור את ראיות המשיב, לאחר שהצהירה בעדותה בפה מלא כי מחצית המגרש אכן שייך למשיב. מכל מקום היא אפילו לא נסתה לבקש רשות של ביהמ"ש להביא עדים כאלה.
ג. שום דבר לא מנע בעד המערערת מלהעלות בהליכים שננקטו נגדה ע"י המשיב כל טענה משפטית שרצתה.
ד. יתכן כי הדרך הנכונה היתה הגשת תביעה רגילה, אך מאחר ולא נגרם כל עיוות דין מפגם זה שבפרוצדורה אין לבטל בשל כך את ההליכים של בית המשפט המחוזי. מכל מקום יתכן גם שאפשר לראות את המשיב "בחזקת נושה" לפי תקנה 310 המבקש מתן הוראות לנאמנים לעשות מעשה מסויים בתפקידו לפי תקנה 311 ואם כך הדבר הרי נסתם הגולל על כל טענותיה הפרוצדורליות של המערערת.
ה. אין לקבל טענת המערערת כי בשנת 1963 נתקיימה בוררות בין אביה לבין המשיב והדרך הנכונה שעל המשיב היה לנקוט בה, היא אכיפת פסק בורר. פסק הבורר ניתן ב- 1964 ומאז ועד היום איש לא נקט צעד לאכיפתו. בכך גילו כוונה ברורה לזנוח אותו פסק בוררות בכל מה שנוגע למגרש הנדון.

השופט כהן:
צודקת המערערת כי הדרך של בקשה בדרך המרצה לא היתה נכונה ולפחות חייב היה המשיב לנקוט המרצת פתיחה שהרי ענין היה למשיב בשאלה הנוגעת לטענת נהנה בנאמנות. מן הדין היה איפוא להעתר לבקשת המערערת שהענין יתברר כתביעה רגילה ושאביה יצורף כמשיב נוסף. אולם דין הוא כי אי קיום התקנות אף בדבר הדרך בה נוקטים להבאת ענין לפני בית המשפט אין בו בלבד כדי לפסול כל הליך, והעיקר הוא תמיד שניתן יהיה לבית המשפט להכריע אל נכון בשאלות שהן באמת השאלות השנויות
במחלוקת בין בעלי הדין ושאפילו נעשו כל הצעדים והצרופים שצריכים היו להעשות לא היה על בית המשפט להגיע לפסק דין אחר ושונה מזה שהגיע אליו בלאו הכי. בענין שלפנינו לא היה על ביהמ"ש להגיע בכל מקרה למסקנה אחרת ושונה מזו שאליה הגיע.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. עו"ד שאול בן חיים למערערת. עו"ד אורי מקוב למשיבה מס' 2. 29.12.68).

ע.א. 580/67 - מאיר רזניק נגד פקיד השומה

*הכנסת אשה מיגיעתה האישית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בעמ"ה 199/67 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות:
המערער ואשתו היו בעלי מניות בחברה שבבעלותה קולנוע בתל אביב. בחברה זו 11 בעלי מניות. למערער ואשתו במשותף היתה מניה אחת וכך היו בעלי 9.09 אחוז של הון המניות וזכות ההצבעה. הוכח כי לכל אחד מבעלי המניות זכות לעבוד בחברה בכל עבודה שהיא ובעל מניות כזה שעבד בחברה או שהעמיד עובד אחר במקומו זכאי למשכורת. השכר היה שוה לכל עובד ללא התחשבות בסוג העבודה שעבד, בין שזו עבודה שיש לשלם עבורה שכר גבוה ובין שהיא פשוטה ושכרה מועט. החברה לא חילקה את רווחיה אלא בצורת תשלום עבור עבודה. אצל המערערים עבדה האשה בקולנוע וקיבלה שכר. המערער תבע כי יערכו לו חישוב נפרד בגין הכנסת אשתו מיגיעתה ואילו פקיד השומה סבר כי זו הכנסה של הבעל ואין לערוך חישוב נפרד. ביהמ"ש המחוזי סבר שהיתה כאן חלוקת רוחים בין בעלי המפעל ומה שהגיע לאשה היה בזכות המניות שהיו בידי בני הזוג ומשום כך לא באה ההכנסה ממקור הכנסה שהיה בלתי תלוי במקור הכנסת הבעל. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. המערער ואשתו הם בעלי מניה משותפים, כך שאם התשלום נבע מזכות הבעלות של המערער הרי זו הכנסתו, ובמדה והוא נבע מזכות בעלותה של אשתו רואים אותה על פי סעיף 65 לפקודת מס הכנסה, כהכנסת בעלה.
ב. אולם כאן לא נבע כל התשלום מהזכות הבעלותית של בני הזוג במניה. בתשלומים לבעלי המניות כאן כרוכים גם חלוקת רווחים וגם גמול על יגיעה אישית ואין מנוס מלפצל את התשלומים וליחס חלק לתשלום בעלות וחלק כיגיעה אישית של האשה.
ג. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיעריך את התשלום שהושג ביגיעתה האישית של האשה - אשר אינה צריכה להיות עובדת שכירה לשם כך - לפי טיב העבודה ולפי קנה המידה של עבודת שכירה דומה. חלק זה יש לחשב חישוב נפרד, ואילו עודף התשלום (אם נותר כזה) ייחשב כחלוקת רווח למערער ולאשתו כבעלי מניות אשר יישום בחישוב מאוחד.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד מ. דרוקר למערער, עו"ד ע. רובין למשיב. 19.12.68).

ע.א. 466/68 - דוד מליח נגד אררט חברה לביטוח בע"מ ואח'

*פעולה של סוכן ביטוח המחייבת את המבוטח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א. 202/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער פנה ביום 13.12.65 לסוכן ביטוח בשם קדוש כדי לבטח את רכבו. סכום הביטוח לשנה צריך היה לעלות כ- 400 ל"י ובידי המערער היו 100 ל"י בלבד. הסוכן הוציא למערער תעודת ביטוח זמנית לחודש ימים עד ה- 16 לינואר. הוסכם כי במשך החודש יפנה המערער לקדוש לתשלום היתרה וקבלת הפוליסה. בינתיים הזמין הסוכן מהמשיבות תעודת ביטוח עבור המערער הוא קיבל את הפוליסה וחשבונו חוייב אצל המשיבות. המערער לא בא לקדוש במשך החודש ולאחר שהמתין לו עד ה- 28 בינואר עמד והחזיר את הפוליסה למשיבות ואלה חזרו וזיכו את חשבונו. ב- 3.2.66 קרתה תאונה למערער.יש לציין עוד כי עד לפגישתו עם הסוכן לא הכירו המערער והסוכן זה את זה; בפגישה שביניהם אמר המערער לסוכן כי יתכן שהוא יצא לחו"ל או שימכור את המכונית ולכן אפשר שלא ימשיך את הביטוח לכל השנה.

שני הצדדים במשפט יצאו מתוך ההנחה שקדוש היה סוכנו של המערער ולא של המשיבות. המשיבות טוענות כי בתור סוכנו של המערער ביטל קדוש את הפוליסה ואין הן חייבות בתשלום דמי הנזק. מאידך טוען המערער כי מכיון שקדוש היה סוכנו הרי כשהגיעה הפוליסה לקדוש כאילו נמסרה לידיו הוא, וקדוש לא קיבל ממנו הרשאה לבטל ולהחזיר את הפוליסה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבות ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. ניתן לחשוב כי בנסיבות הענין היה קדוש סוכנה של החברה וכל עוד לא מסר למערער את תעודת הפוליסה אין למערער כל פתחון פה נגד החברה שכן לא היתה בידיו אלא תעודה לחודש ימים. אולם שני הצדדים יצאו מתוך הנחה שקדוש היה סוכנו של המערער וביהמ"ש לא יחלוק על כך.
ב. בהתחשב בכך שהמערער לא בא לקדוש, ושאמר לו כי יתכן שיצא לחו"ל וכי ימכור את המכונית, וכשהמערער לא היה רשאי להניח שקדוש ילוה לו את עודף הפרמיה ללא בטוחה בידו לתשלומה, היה קדוש מוסמך לבטל את הפוליסה על דעת עצמו ופעל בזה כשלוחו של המערער.
ג. אין נפקא מינה מה היו מניעיו של קדוש בבטלו את הפוליסה. גם אם המגמה היתה לשמור על כספו רשאי היה לעשות זאת. ברור שהשלוח חייב לנהוג בנאמנות כלפי שולחו, אך יתכן גם שמכלול היחסים בין השנים הוא כזה שהשלוח רשאי לשמור גם על האינטרסים שלו כלפי שולחו. כאן היה קדוש צפוי להיות מחויב בתמורת הפוליסה של המערער והוא לא היה חייב לחפש את המערער ולהודיעו כי הוא מבטל את הפוליסה. ד. בקבלו את תעודת הביטוח לחודש בלבד תוך ידיעה ברורה שלפני תום החודש עליו לבוא ולסדר יתרת הפרמיה, ולא עשה כן, התנהג בצורה שהקניית שליחות לבטל את הפוליסה משתמעת ממנה.
ה. אפילו תאמר שאין להסיק מהתנהגות המערער שלמעשה מילא את ידו של קדוש לבטל את הביטוח, לפחות צריך לומר כי התנהגותו עלולה להתפרש כך. כאן התביעה אינה נגד קדוש אלא נגד צד שלישי שפעל על פי הודעת הביטול, לכן המערער מנוע עקב התנהגותו מלכפור בהרשאה לבטל את הביטוח כאשר התנהגותו עשויה היתה להתפרש כך, וקדוש והחברה רשאים היו להאמין שקדוש הורשה לבטל את הביטוח.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. עו"ד ב. יניר למערער, עו"ד י. מצא למשיבות. 19.12.68).

ב.ר.ע. 100/68 - פלוני נגד פלונית

*חיוב מזונות ע"י בימ"ש מחוזי לאשה שהיא מורדת לפי פסק בי"ד רבני.
(ערעור, לאחר קבלת רשות, על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק מזונות 1326/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער והמשיבה נישאו בשנת 1964. נולד להם ילד בשנת 1966 ואותה שנה הגישו הצדדים תביעות לביה"ד וביהמ"ש. האשה פנתה לביהמ"ש וביקשה מזונות לה ולבנה ואילו הבעל פנה לביה"ד הרבני וביקש שלום בית או להכריז על האשה כמורדת.
ביהמ"ש המחוזי חייב ב- 20.11.66 את המערער לשלם מזונות זמניים לתובעים בשיעור 300 ל"י לחודש. ב- 4.4.68 הורה ביה"ד הרבני למשיבה "לחזור לחיי שלום עם בעלה" והוסיף כי אם לא תחזור עד לתאריך פלוני, "ידון ביה"ד ויחליט בבקשת הבעל להכרזתה כמורדת". על פס"ד זה ערערה המשיבה לביה"ד הרבני הגדול שהחליט כי שמיעת הערעור לגופו תישמע לאחר שביה"ד האזורי ינמק את פסק דינו שניתן ללא נימוקים. לאחר שניתן פסה"ד בביה"ד הרבני ולאחר שהאשה לא מילאה אחריו פנה הבעל לביהמ"ש המחוזי וביקש לפטרו ממזונות המשיבה. בקשתו נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. פסק דין של ביה"ד הרבני המחייב את האשה למזור לבית הנשואים משמיט את הקרקע מתחת לתביעתה למזונות כל עוד היא ממשיכה בניגוד לחיוב האמור לגור בנפרד מבעלה.

ב. לגבי שאלת חבות הבעל במזונות, פסה"ד של ביה"ד הרבני האזורי, עד כמה שהדבר נוגע לאותה ערכאה עצמה, הוא סופי. האשה מפסידה את זכותה למזונות מאותו רגע שהיא מורדת ו"עם עצם מרדה" ללא צורך בהכרזתה כמורדת על ידי ביה"ד. אם כי בלי הכרזה כזאת לא יוכל הבעל לגרשה עקב מרדה ולא תישלל ממנה כתובתה. מטרת ההכרזה היא אך שביה"ד יקצוב את התקופה בה תוכל האשה לחזור ולחיות חיי אישות עם בעלה. כל עוד שפסק הדין לא שונה ע"י ביה"ד הגדול, הרי הוא מחייב את הצדדים לו בכל מה שנוגע לשאלת מזונותיה של האשה.
ג. אמנם פסה"ד של ביה"ד הרבני אינו מנומק והקביעות העובדתיות של ביה"ד לא ידועות לנו, אולם מתוך חיוב האשה "לחזור לחיי שלום" ברור שקיימת קביעה מכללא של ביה"ד ששוכנע שאין סיבה המצדיקה את האשה שלא לחזור לחיי שלום עם בעלה. שהרי אם היתה לה סיבה מספיקה לא היה מחייב אותה לחזור לבעלה.
ד. אין לקבל את הטענה כי בימ"ש מחוזי בדונו במזונות זמניים רשאי להתעלם מפסק דינו של ביה"ד הרבני.
ה. הדיון בתביעת הבעל לשלום בית או להכרזת האשה כמורדת הוא בגדר סמכותו של ביה"ד הרבני. כל עוד לא פסק ביהמ"ש המחוזי שעל הבעל לשלם מזונות ודחה טענת מורדת אין כאן מעשה בי"ד של ביהמ"ש המחוזי. אין צריך לומר כי פסיקת מזונות זמניים אינה מהווה מעשה בי"ד. פסה"ד של ביה"ד הרבני אינו מתנגש על כן עם החלטת ביהמ"ש המחוזי למזונות זמניים. החלטתו של ביה"ד הרבני שדין האשה כדין מורדת סותמת את הגולל על תביעת המזונות, יהא אשר יהא מקום הדיון בה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד י. טיטונוביץ למערער, עו"ד צ. רפפורט למשיבה. 29.12.68).

ע.א. 348/68 דניאל טיטלמן נגד שלום שורץ ואח'

*תביעת נזיקין בתאונת דרכים בהיותו בן 8 נפגע המערער בתאונת דרכים. תביעתו לתשלום נזיקין נדחתה וכן נדחה הערעור. זה היה בכביש בינעירוני והמשיב נהג במהירות של 60- 50 קמ"ש, שאינה מופרזת בנסיבות המקרה. המערער יצא בריצה מאחורי מכונית אביו שחנתה בצידו הימני של הכביש כשמולו באה מכוניתו של המשיב. כאשר הבחין בריצת המערער בלם המשיב אך היה מרחק קטן מדי ולא הספיק למנוע פגיעה. בנסיבות המקרה אין ליחס רשלנות למשיב.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד א. פריימן למערער, עוה"ד צ. תמרי ומ. וולינסקי למשיבים. 11.12.68).

ע.א. 406/68 - גיורא אונגר נגד אוצר החייל בע"מ

*תובענה נגד ערב לפי שטר המערער נתבע לדין בסדר דין מקוצר כאחד הערבים על פי שטר חוב הנאחז בידי המשיבה. תצהיר הבקשה שהגיש לרשות להתגונן לוקה בחוסר בהירות. הטענה העיקרית שלו היא כי נאמר לו שחתימת הערב שלו היא ענין פורמלי שלא יחייב אותו בדבר. טענה זו לא הוכחה וגם קשה להאמין כי מוסד בנקאי הדורש 4 ערבים יצהיר על כך שהערבות היא ענין פורמלי בלבד. דרישת המערער לצרף לתביעה פקיד משרד הבטחון שלטענתו ערב גם הוא לשטר למרות שאינו חתום עליו אינה עילה לדחיית המשפט. בעל חוב יכול לתבוע כל ערב שהוא רוצה כאשר שנים או יותר ערבים ביחד ולחוד, ואין ביהמ"ש חייב לצרף לתביעה ערב נוסף כנתבע כל עוד התובע אוכף את הערבות על ערב אחד בלבד.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עו"ד ישי למערער, עו"ד זיסמן למשיב. 23.12.68).

בג"צ 325/68 - פלוני נגד עדת היהודים הקראים בישראל וכו' ופלונית

*סמכות שיפוט של רבני העדה הקראית העותר ביקש צע"ת נגד עדת היהודים הקראים המופנית להרב חיים לוי לנמק עניני דיון בסכסוך בינו לבין אשתו; וצו נגד אשתו שתנמק מדוע לקחה רהיטים מהבית. העתירה נגד האשה נדחתה מן הטעם שאין אלו ענינים שבג"צ דן בהם; אשר לעתירה נגד העדה הקראית והרב לוי. הרי מבלי להכנס לשאלה אם כפופים הקראים לביה"ד הרבני אם לאו - די כדי לדחות את העתירה בכך שאין העדה הקראית מוכרת כעדה דתית נפרדת שלבתי דין שלה יהיה סמכות שיפוט. במידה ולרבני העדה הקראית הרשות או האפשרות לערוך גירושין, הרי הם עושים זאת בהסכמת הצדדים בלבד ואין לתת להם צוים מאחר שאין הם גוף ציבורי בעל סמכות על פי דין.

(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. 12.12.68).

המ' 553/68 - מ. סיידון נגד ז. ורטנסקי

*הוצאות משפט

בבימ"ש השלום ביקש המשיב לחייב את המערער בתשלום 2,200 ל"י. הוא זכה בפס"ד על 1,634 ל"י בלבד. אעפ"כ חייב ביהמ"ש את המערער לשלם את כל הוצאות המשפט ו- 200 ל"י שכ"ט עו"ד. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי לגבי חיוב בתשלום סך 534 ל"י וזכה בערעור וחיוב זה בוטל. שוב קרתה תקלה וביהמ"ש המחוזי לא רק שלא שינה את החלטת בימ"ש השלום ביחס להוצאות אלא שאף הוא לא פסק הוצאות למערער.
ביהמ"ש העליון נענה לערעורו של המערער וקבע כי בבימ"ש השלום ישא המערער בהוצאות לגבי 1000 ל"י בלבד וישלם שכ"ט של 125 ל"י במקום 200 ל"י ואילו בביהמ"ש המחוזי ובעליון ישלם המשיב את הוצאות הערעורים ושכ"ט עורך דין בסך 350 ל"י ביחד.