ע.א. 590/67 - לאה קלינמן נגד ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ ואח'
*התישנות בנזק שנגרם על ידי מעשה רשלנות נמשך.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט גוברניק) בת.א. 1764/63 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת עבדה אצל המשיבה משנת 1953 עד 1962 כפועלת בביהח"ר לייצור חמרי חיטוי והדברה וחמרים כימיים אחרים. בשנת 1955 אובחנה אצל המערערת מחלת קצרת, בשנת 1962 נאלצה המערערת להתפטר מחמת התקפי קצרת קשים ותכופים, בשנת 1963 הגישה תביעת נזיקין נגד המשיבים בטענה כי במסגרת עבודתה באה במגע יום יומי עם חמרים כימיים שהזיקו לבריאותה וכתוצאה מכך, עקב רשלנותם של המשיבים בשיטת העבודה והפרת חובתם שבחוק, לקתה במחלת הקצרת, ביהמ"ש דחה את תביעתה, בלי לדון בה לגופה, מחמת התישנות. ב"כ התובעת טען כי על המקרה חל סעיף 68א(א) לפקודת הנזיקיןבו מדובר ב"מעשה או מחדל" נמשכים ועילת התובענה נולדה ביום שחדל המעשה או המחדל וזה לא חדל עד להתפטרות. מאידך קבע ביהמ"ש כי על המקרה חל סעיף 68א(ב) שלפיו עילת התובענה אינה המעשה או המחדל אלא הנזק שנגרם מאותו מעשה או מחדל ותקופת ההתישנות מתחילה מהיום בו אירע הנזק ואם יום זה אינו ידוע - מהיום שבו נתגלה הנזק, ובמקרה דנא ביום בו אובחנה המחלה ומאז עברה תקופת ההתישנות. על כך הערעור.
החלטה - השופט הלוי:
א. אין ספק שעילת תובענת המערערת המבוססת על רשלנות והיפר חובה שבחוק, באה בגדר סעיף קטן (ב) הנ"ל ("נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל") ולא בגדר סעיף קטן (א) ("מעשה או מחדל") ולכן גם הסיפא של סעיף קטן (א) ("מעשה או מחדל הנמשך והולך") אינה חלה במקרה זה.
ב. אולם גם עילת תובענה מן הסוג הנדון ("נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל") יכול שתהיה "עילת תובענה נמשכת" והוא אם העוולה - כגון הרשלנות הגורמת נזק - הולכת ונמשכת וגורמת נזק לתובע מדי יום ביומו. במקרה דנא "הנזק" שהתובעת דורשת את הטבתו אינו אותו נזק בלבד שנגרם לבריאותה כאשר אובחנה המחלה אלא כל הנזק שנגרם לבריאותה על ידי רשלנותם הממושכת של הנתבעים עד שהפסיקה את עבודתה.
ג. כאשר החמרת המחלה חלה לא בתוך תקופת ההתישנות אין ההתישנות חלה על אותו נזק שנגרם עקב ההחמרה, במקרה ואין אפשרות לקבוע איזה חלק מן הנזק נגרם תוך תקופת ההתישנות ואיזה חלק חל בתקופה עליה חלה התישנות - זכאי הניזוק למלוא פיצוייו.
ד. על יסוד האמור יש להחזיר את התיק לביהמ"ש דלמטה שיקבע אם אמנם חמרים כימיים גרמו למחלת המערערת. אם התשובה היא חיובית הרי לכאורה אותם גורמים המשיכו לפעול ולהזיק לבריאותה של המערערת. על המערערת להוכיח את הנזק שנגרם לה עקב רשלנותם של המשיבים (אם אמנם קרה הדבר עקב רשלנותם), ועל המשיבים יהיה להוכיח איזה חלק מן הנזק נגרם לפני התחלת תקופת ההתישנות. אם אותו חלק של הנזק שנגרם לפני תחילת ההתישנות לא יהיה ניתן להוכחה תזכה המערערת בנזק כולו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, הלוי. עוה"ד מ. ארידור וד. שטינמף למערערת, עו"ד ש. ירון למשיבים. 31.12.68).
ע.א. 411/68 - תרו תעשיית רוקחים בע"מ נגד הופמן לה רוש א.ג. מגרמניה
*בקשה לרשיון חובה לפי פקודת הפטנטים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש מחוזי בת"א בת.א. 3575/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
לפי סעיף 21 לפקודת הפטנטים (כפי שתוקן) אם בעל פטנט מחו"ל אינו מייצר בישראל את המוצר שעליו ניתן לו פטנט והוא מסרב ליתן בתנאים סבירים רשיון ליצרן מקומי לייצר את המוצר, הרי
תיחשבנה דרישותיו הצודקות של הציבור כדרישות שלא סופקו, ואפשר לצוות על מתן רשיון חובה היינולאפשר ליצרן מקומי לייצר לפי אותו פטנט.
משפנה אדם לרשם הפטנטים מעביר הוא את הפניה לביהמ"ש ואם ביהמ"ש שוכנע כי דרישותיו הצודקות של הציבור בקשר לאמצאה עליה ניתן הפטנט לא סופקו, הרשות בידו לצוות על מתן רשיון חובה.
במקרה הנדון פנתה המערערת לרשם הפטנטים בבקשה לאפשר לה ליצר לפי שני פטנטים המוגנים אשר לפיהם מיצרים את התרופה "ליבריום". לאחר שהמערערת פנתה לרשם והוא העביר את הענין לביהמ"ש עמדה המשיבה שהיא חברת חוץ ובאה לידי הסכם עם חברה מקומית לייצור תרופת הליבריום. לפי ההסכם נעשה רוב הייצור בביהח"ר בארץ אם כי חלק מהייצור, הן הייצור הראשוני והן גמר הייצור ואריזת המוצר נעשים ע"י המשיבה בחו"ל.
על יסוד הסכם הייצור של המוצר בארץ כאמור דחה ביהמ"ש את תביעת המערערת לרשיון חובה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. את הדין יש לחתוך על פי מצב העובדות כפי שהוא בעת בירור התביעה ולא כפי שהיה כאשר נפתחו ההליכים. לפיכך לא משנה מה היה המצב כאשר פנתה המערערת לרשם אלא מה הוא המצב כאשר מתברר הענין ואז כבר יצרו את המוצר בארץ.
ב. העובדה שהמשיבה באה להסכם עם ביח"ר בארץ לייצור המוצר רק מפני שחששה שינתן רשיון חובה אינה משנה את מצב הדברים. אין בכך חוסר תום לב כאשר המשיבה מבכרת כי את המוצר ייצרו שליחיה ולא יינתן רשיון חובה לאחרים.
ג. נכון שהמוצר מיוצר עתה בארץ רק באופן חלקי, אולם באה בפני ביהמ"ש ראיה כי השלב החשוב ביותר של הפטנט מבוצע בארץ ועל כן יש בייצור זה כדי לסכל מתן רשיון חובה. אם כי אין לשלול את האפשרות שאם בוחר בעל פטנט לייצר בארץ רק חלק זעום של המוצר לא יראה ביהמ"ש בכך ייצור מקומי לענין סעיף 21 הנ"ל.
ד. בנסיבות הנ"ל אין מקום לתת רשיון חובה, שאינו ניתן אלא מקום שבעל הפטנט נועל בפני התעשיה המקומית את הדרך לניצול המצאתו.
(בפני השופטים: זוסמן ,ויתקון, מני. עו"ד זליגסון למערערת, עו"ד אברהם למשיב. 30.12.68).
ע.א. 433/68 - שטובר אפרים נגד "פרפר" נקוי חימי וכו' ואח'
*טענת פגם בזכות קנין של שטר.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 4943/67 - הערעור נתקבל).
החלטה - השופט מני:
א. חתימת ההסבה האחרונה שנעשתה על השטרות מאוחרת לזמן פרעונם. משום כך, השטרות נשוא התביעה, הגיעו למערער לאחר זמן פרעונם ואין הוא יכול להיות אוחז כשורה של השטרות. אך עדיין שמורות למערער כל הזכויות של אוחז בשטרות.
ב. המשיבים הוכיחו כי השטרות נפרעו למסב האחרון אולם הם נפרעו כחמישה חודשים לאחר מועד סיחורם על ידי המסב האחרון כפי שהוא מופיע על השטרות. נמצא כי בתאריך הסיחור האחרון לא היה בסיחור פגם בזכות קנינו של המסחר. מכיוון שלא הוכח כל פגם שבזכות הקנין, יכול המערער לתבוע לפי השטרות למרות שהוכח כי נפרעו למסחר.
השופט ברנזון:
חתימת ההסבה האחרונה אינה מהווה הוכחה חד משמעית כי באותו יום סוחרו השטרות למערער, אין אנו יודעים מתי באמת סוחרו ונמסרו השטרות למערער. חובת
ההוכחה על קיום פגם בזכות הקנין של תובע האוחז בשטר מוטלת עד הסוף על הנתבע. הנתבע הוכיח כי פרע את השטרות אך לא הוכיח כי פרעון זה היה כשורה כלומר, שפרע לאוחז. אין כל עדות כי ביום שנפרעו השטרות למסב האחרון היו השטרות בידי אותו אדם, ועדיין לא נמסרו לאוחז - התובע.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. עוה"ד נ. פרוכטר וא. טוקר למערער. עו"ד י. פישר למשיבים - 29.12.68).
ע.א. 470/68 - פלונית נגד פלוני
*שחרור הבעל ממזונות בעקבות פסק דין בית דין רבני המחייב אשה לקבל גט לאחר שזנתה תחת בעלה.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק מזונות 3652/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
לביהמ"ש המחוזי הגישה המערערת בשנת 1964 תביעת מזונות והמשיב התגונן בין היתר בטענה כי אשתו זנתה תחתיו ועוברת על דת. בית המשפט נתן לפי הסכמת הצדדים צווים לתשלום מזונות זמניים לאחר שהצדדים הודיעו כי מתנהל משא ומתן להסדר היחסים מחוץ לכתלי בית המשפט. בשנת 1968 הומצא לביהמ"ש המחוזי ע"י הבעל פסק דין שניתן על ידי ביה"ד הרבני במשפט גרושין שהגיש בינתיים נגד אשתו ובו נאמר כי על האשה לקבל גט ועל הבעל מצווה לגרשה "אחרי שהאשה עשתה מעשה עוברת על דת ופריצות יתירה ...". כמו כן המציא פסק דין שניתן בערעור על ידי ביה"ד הרבניהגדול שאישר כי האשה עוברת על דת וכו' והוסיף שהבעל אינו חייב במזונות. בעקבות פסקי דין אלה החליט ביהמ"ש המחוזי שלא לפסוק מזונות למערערת, שכן לדעתו עם מתן פסק הדין המחייב את האשה לקבל גט פקעה חובת הבעל לזון את אשתו והסדר הטוב דורש שמעשה בית הדין יזכה להכרה ותנתן לו נפקות כאילו כבר צייתה האשה וקבלה את הגט. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. העובדה שהאשה טרם קבלה גט מהבעל איננה מעלה ואיננה מורידה. אחת מטענות ההגנה היתה שהאשה זנתה תחת בעלה ועוברת על דת. אם נכונה טענה זו מבחינה עובדתית, אזי, לפי הדין של המשפט העברי מפסידה האשה את מזונותיה.
ב. בית הדין הרבני המוסמך לפסוק בתביעת הגרושין של הבעל קבע כי האשה עשתה מעשה עוברת על דת ופריצות יתירה. ממצא זה מהווה מעשה בית דין כך שהאשה מושתקת היום מלהכחיש את טענת הבעל שהיא זנתה תחתיו. כיוון שכך פטור המשיב ממזונות האשה החל מהמועד בו ניתנה החלטת בית הדין.
ג. גם אלמלא הוסיף בית הדין הגדול לערעורים את מסקנתו כי הבעל פטור ממזונות האשה, דבר שלא נאמר מפורשות על ידי בית הדין האזורי, הרי די בכך שאישר כי האשה היא עוברת על דת ופריצות יתירה כדי שתפסיד את מזונותיה. זאת ועוד, ניתן לראות בהבאת הדברים הנ"ל על ידי בית הדין הגדול פרוש המשקף את הדין של המשפט העברי בנדון.
ד. החלטת בית הדין הרבני האזורי אינה מתנגשת בשום מעשה בית דין של ביהמ"ש המחוזי, שכן זה האחרון לא קבע שהאשה אינה מורדת אלא קבע מזונות זמניים ואין צורך לומר שקביעת מזונות זמניים אינם מעשה בית דין. הממצא החיובי של בית הדין הרבני בדבר פריצותה היתרה של האשה הוא המהווה מעשה בית דין המשתיק את האשה מלהכחיש את טענת הבעל שהיא זנתה תחתיו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד הוכמן למערערת, עו"ד היימן למשיב. 31.12.68).
ע.א. 336/68 - פלונית נגד פלוני
*סמכות ביהמ"ש המחוזי לדון בטענות הנוגעות להסכם חלוקת רכוש שאושר על ידי בית דין רבני בפסק דין גרושין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בהמ' 4635/67 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המערערת והמשיב עמדו להתגרש בשנת 1964 והגישו לביה"ד הרבני בקשה לגירושין והסכם להסדר החזקת הילדים והענינים הכספיים שביניהם. בבקשה נאמר בין היתר "הגיעו הצדדים לידי הסכם ותוספת להסכם הרצ"ב". ביה"ד הרבני בפסק דינו החליט "לאשר ההסכם הרצוף בתיק ...". בפסק הדין לא נאמר אודות התוספת להסכם הנזכרת בבקשת הגירושין, ותוספת כזו גם לא נמצאה בתיק. לאחר הגירושין חזר הבעל לדירת הזוג שלפי ההסכם נשארה בידי האשה, אך לאחר תקופה קצרה חזרו השנים ונפרדו.
עתה הגישה האשה בקשה דרך המרצת פתיחה לאכוף הסכם מסוים שהיא טוענת כי הוא התוספת להסכם שעליו מדובר בתיק ביה"ד הרבני. כמו כן העלתה תביעות נוספות ביחס לרכוש המשותף שלה ושל בעלה לשעבר וטענות הנובעות מהחיים המשותפים שלאחר הגירושין. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי סמכות הדיון היא בידי ביה"ד הרבני ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. במידה ועילתה של המערערת מבוססת על התוספת להסכם עצמה - הסמכות לדון בהן נתונה לביה"ד הרבני. לא ידוע מדוע לא אישר ביה"ד הרבני את התוספת להסכם. אם ברצון המערערת לקבל תיקון לפסק הדין הרבני ולהכליל את התוספת כחלק מהסדר הגירושין - עליה להפנות בקשתה לביה"ד הרבני הן משום שהוא היה הטריבונל שדן בענין והן משום שזהו "ענין הכרוך בתביעת הגרושין".
ב. עילת התביעה למחצית רכוש בני הזוג - במידה והיא מסתמכת על החיים המשותפים עד לגירושין אינה ענין לביה"מ המחוזי אלא לביה"ד הרבני שהסדיר את עניני הרכוש המשותף בפסק הגרושין ואם ברצון האשה לשנות את פסק הדין הרי זה בסמכות הייחודית של ביה"ד הרבני.
ג. ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בתביעה במידה ועילתה מבוססת על הסכם שנעשה לאחר פסק דין הגירושין, ועליו לדון בתביעות האשה המבוססות על עילת התביעה של הסכם שנעשה לטענת האשה בין הצדדים כאשר חזרו לחיים משותפים.
השופט זוסמן:
א. עיקר הסעד שביקשה האשה היה פירוש המסמך שהיוה לטענתה "התוספת להסכם". פירושו של הסכם, אפילו הוא הסכם בין בעל ואשה יהודיים, הוא לכאורה ענין לביהמ"ש המחוזי, אפילו קדמו באותו ענין הליכים בביה"ד הרבני, ולאחר מכן קם הצורך בפרשנות, הסמכות לפרש יכול שתהא בידי ערכאה אחרת.
ב. אולם מאחורי הבקשה למתן פירוש לתוספת להסכם מסתתרת למעשה עילה אחרת. היינו הפלוגתה העיקרית אם נעשה בכלל המסמך המהווה את "התוספת להסכם" ואם הוגש לביה"ד הרבני.
ענין הרכוש המשותף אינו מן הענינים שהם לפי מהותם בסמכות הייחודית של ביה"ד הרבני, אלא אם כן בחרו בני הזוג לכרוך אותו בתביעת הגרושין שהגישו לביה"ד אך אין הם חייבים לעשות כן.
ההסכם העיקרי אמנם נכרך כאן בענין הגרושין אך לא ברור אם גם התוספת נכרכה. אלמלא אוזכרה התוספת בפרשת התביעה שהוגשה לביה"ד הרבני היה הענין נתון לסמכות ביהמ"ש המחוזי. מטענת האשה כי נעשה הסכם בצירוף הסכם נוסף משתמע שרק מקצת הענינים - אלה שנדונו בהסכם העיקרי - נכרכו בתביעה לביה"ד הרבני ומכאן יוצא שבמידה שלא היתה "כריכות" לא קם שיפוטו של ביה"ד הרבני. אולם משפנו הצדדים לביה"ד הרבני בבקשה לאשר גם את התוספת הרי הם כרכו גם ענין זה בתביעת הגרושין.
אין אנו יודעים מה עלה בגורל בקשת אישור זו. נמצא שענין אישור התוספת עדיין תלוי ועומד בביה"ד הרבני ועל האשה לפנות לבי"ד זה כדי שיבהיר את הענין. אם ביה"ד ימצא כי התוספת לא הוגשה לו לאישור תוכל האשה לתבוע על פיה בביהמ"ש המחוזי. אולם כל עוד לא הוברר מה עלה בגורלה של אותה תוספת אין ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בה.
(בפני השופטים: זוסמן ,מני, קיסטר. עו"ד ש. סגל למערערת, עו"ד י. טוניק למשיב. 31.12.68).
ע.פ. 399/68 - מדינת ישראל נגד מנחם ושמעון זוסמן
*תחולת חוק החנינה בעבירות מרמה שערכן למעלה מ-.100,000 ל"י.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיבים נתבעו לדין פלילי על פי כתב אישום המכיל שלושה פרטים בעבירות מרמה, סחיטה, ועושק. כתב האישום כלל עבירות העולות על -.100,000 ל"י. לפי חוק החנינה אין החנינה חלה על עבירות לפי החוק לתקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) כאשר סכום העבירה עולה על -.100,000 ל"י.
בסיכום המשפט טען ב"כ המשיבים כי התביעה לא הצליחה להוכיח את האישום של 13,000 ל"י ואם סכום זה יופחת מסכום האישום לא תהיה העבירה עולה על -.100,000 ל"י ועל כן יש להחיל את חוק החנינה לגבי האישום.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן לא הוכחה העבירה לגבי הסכום של -13,000 ל"י. כיוון שכך היתה עבירת המשיבים רק על סכום של למעלה מ- 90,000 ל"י ועל כך חלה החנינה.
בערעור טען המשנה לפרקליט המדינה כי הקובע לענין תחולת חוק החנינה אינו סכום הכסף שבו הורשעו הנאשמים אלא הסכום שכלול בכתב האישום ובמידה והסכום הכלול בכתב האשום עולה על -.100,000 ל"י לא תחול החנינה גם אם התביעה לא הצליחה להוכיח אלא עבירה ביחס לסכום הקטן מ- 100,000 ל"י.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. בבוא בית המשפט להחליט אם עליו להפסיק את ההליך הפלילי לפי חוק החנינה חייב הוא לשים את ליבו - לצורך הכרעה בשאלה אם העבירות נוגעות לנושאים ששווים הכללי הוא 100,000 ל"י - אך ורק אל תוכן כתב האישום להבדיל מן הראיות שהובאו בפניו. ברור שמבחן זה מחייב כי טענת החנינה בעניננו תידון לכשלון.
ב. נכון כי לגבי אנשים שהורשעו בדין לפני תחולת חוק החנינה ונדונו לעונש מאסר המבחן הוא, מכח הוראת החוק, לצורך שחרורם ממאסרם לפי חוק החנינה, שווי נושא העבירות שבהן הורשע האיש, להבדיל משווי נושאי העבירה שיוחסו לו בכתב האישום. אולם אין להקיש ממצב דברים זה למצב דברים כמו בענין שלפנינו.
ג. הסכום של 13 אלף ל"י שבו זיכה ביהמ"ש דלמטה את המשיבים נוגע להלואה שקיבלו תחילה מהמתלוננים ושלאחר מכן נזקפו לחשבון "העיסקה" נשוא עבירת המרמה. טעה ביהמ"ש דלמטה בסברו כי הויתור על חוב ההלואה אינו בגדר קבלת "דבר" במרמה. די בכך שנאשם משיג "טובת הנאה" במרמה כדי שיעבור עבירות מרמה סחיטה ועושק. כאן זכה המשיב בטובת ההנאה שעה שהמתלוננים ויתרו על ההלואה וזקפו את הכסף לחשבון "העיסקה".
השופט מני: מסכים.
השופט לנדוי:
הסכים והוסיף כי יתכן שאילו באה עתה לראשונה בפני ביהמ"ש השאלה מה הקובע לענין תחולת חוק החנינה - הסכום הנקוב בכתב האישום או הסכום שהוכח ע"י התביעה,
לא היה הולך בדרך שנפסקה במשפט קודם ע"י ביהמ"ש העליון ושבעקבותיה הולך פס"ד זה. אולם מכיון שכבר יצאו דברים מלפני בימ"ש זה ויש להניח שהם הדריכו הלכה למעשה את הנוגעים בדבר, הרי הוא מצטרף לפסה"ד של הנשיא.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. המשנה לפרקליט המדינה מר ג. בך למערערת, עו"ד נחשון למשיבים. 31.12.68).
ע.פ. 404/68 - אליהו בולקין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה הרשעתו של המערער בעבירת התפרצות אושרה ע"י ביהמ"ש העליון לנוכח משקלם המצטבר של שלושה אלה: הימצאותו של המערער והנאשם השני ליד המקום בו נגנבו החפצים וסמוך לגניבתם בשעת לילה מאוחרת ובשטח גדור; מתן הסבר כוזב על ידי השנים להימצאותם שם באותה שעה; מציאת מטפחת נילון בכיסו של הנאשם השני בסמוך לזמן שבו בוצעה הפריצה והגניבה, (השנים לא כפרו כי הופיעו יחדיו באותו מקום).
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - השופט מני. עוה"ד הייק וג'רסי למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 29.12.68).
ע.פ. 547/68 - נחום ברזני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש המתלונן שלח את המערער עם שיק לבנק כדי לפדותו ולהביא למתלונן את דמי הפדיון. אולם המערער נטל את הכסף לעצמו ובזבז חלקו במשחק קלפים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של מאסר שנה בפועל ושנה על תנאי. ערעורו על חומרת העונש נתקבל. העובדה שהמערער הספיק להחזיר למתלונן את מלוא סכום הכסף, והעובדה שאינו עבריין מועד מצדיקים הקלה בענשו. על המערער הוטל עונש של 4 חדשי מאסר בפועל ו- 8 חדשים על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד בירגר למערער, עו"ד גב' אלבק למשיבה. 19.12.68).
ע.פ. 537/68 - מאיר שיטרית נגד היועץ המשפטי
*קולת העונש המערער הורשע בעבירה על פי סעיף 152 (1) (א) לפח"פ. את העבירה ביצע באשה המפגרת בשכלה והשתמש נגדה לא רק בכח אלא גם השקה אותה יין לטשטש את חושיה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 9 חדשי מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על קולת העונש ולנוכח חומרת המעשה הטיל על הנאשם עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי. ביהמ"ש ציין כי רק בהתחשב בכך שביהמ"ש דלמטה לא נהג עם המערער במידת הדין נמנע גם הוא מלמצות עמו את כל חומר הדין.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט כהן. המערער לעצמו, עו"ד בלטמן למשיב. 19.12.68).
ע.פ. 449/68 - מדינת ישראל נגד משה אלבכרי
*קולת העונש המשיב הורשע בכך שהטיל משקולת של מחצית הק"ג במתלונן וגרם לו שבר פתוח בגולגולת. בשל כך נדון למאסר 3 חדשים בפועל ו- 5 חדשי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. למשיב רשימה ארוכה של עבירות קודמות ובהן גרימת חבלה חמורה, ולנוכח ביצוע המעשה האלים במכשיר מסוכן יש להטיל על המשיב עונש של 9 חדשי מאסר בפועל ו- 9 חדשים על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד גב' אלבק למערערת, המשיב לעצמו. 19.12.68).
ע.א. 97/68 - האני סלח מזאוי נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*צו קבלת נכסים והכרזת פשיטת רגל
המערער שהוא כבן 18 ואין לו רכוש חוייב בתשלום נזיקין בסך 44 אלף ל"י לתובע. הוא ביקש להכריזו כפושט רגל ומבוקשו ניתן לו. לאחר מכן בוטל צו קבלת הנכסים והכרזת פשיטת הרגל לפי בקשת כונס הנכסים הרשמי. הערעור על כך נתקבל וצו קבלת הנכסים ופשיטת הרגל הוחזר על כנו.
מ"מ הנשיא זילברג ציין כי רק במקרים מסויימים יסרב ביהמ"ש מתן צו קבלת נכסים על פי בקשת החייב. רצונו של אדם לסכל פקודות מאסר נגדו בשל אי תשלום חוב אינו נימוק לשלול ממנו את הזכות הנתונה לחייב להכריז על עצמו כפושט רגל ולהתחיל חייו מחדש בלי להיות נרדף על צואר על ידי נושיו הקודמים.
לא הוכח כי המערער עשה שימוש לרעה בהליכי פשיטת רגל ובשים לב לכך שהוא אדם צעיר העומד לפני פתיחת דרכו בחיים מן הראוי להשאיר את הצו על כנו כדי להציל אותו מרדיפה על צואר כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד א. שילה למערער, עוה"ד צ. הניג וא. אירני למשיבים. 29.12.68).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 590/67 - .................142 ─ * התישנות בנזק שנגרם על ידי מעשה רשלנות נמשך.
─* ע.א. 411/68 - ..............142 ─ * בקשה לרשיון חובה לפי פקודת הפטנטים.
─* ע.א. 433/68 - .......................143 ─ * טענת פגם בזכות קנין של שטר.
─* ע.א. 470/68 - ...........................................144 ─ * שחרור הבעל ממזונות בעקבות פסק דין בית דין רבני המחייב ─ אשה לקבל גט לאחר שזנתה תחת בעלה.
─* ע.א. 336/68 - ...........................................145 ─ * סמכות ביהמ"ש המחוזי לדון בטענות הנוגעות להסכם חלוקת ─ רכוש שאושר על ידי בית דין רבני בפסק דין גרושין.
─* ע.פ. 399/68 - ..........................146 ─ * תחולת חוק החנינה בעבירות מרמה שערכן למעלה מ-.100,000 ל"י.
─* ע.פ. 404/68 - הרשעה בפריצה...............................................147─* ע.פ. 547/68 - חומרת העונש................................................147─* ע.פ. 537/68 - קולת העונש.................................................147─* ע.פ. 449/68 - קולת העונש.................................................147─* ע.א. 97/68 - צו קבלת נכסים והכרזת פשיטת רגל.............................148─
─
─
─