תקציר סביר כרך ג' חוברת 16

ע.א. 125/68 - מחסני החמצן בע"'מ נגד עזבון המנוח פנחס ברנשטיין ואח'

*הבאתו בחשבון של אירוע שאירע לאחר פסק דין בעניני נזיקין ולפני שמיעת הערעור.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט רבינוביץ) בת.א. 602/66 הערעורים נדחו בעיקרם)

העובדות:
המנוח עבד אצל החברה המערערת במילוי גלילים בחמצן, תוך כך אירעה התפוצצות והמנוח נפגע ומת. בית המשפט המחוזי קצב פיצויים למשיבים וניכה מהפיצויים לאלמנת המנוח סכום המשתלם ע"י הבטוח הלאומי. לאחר מתן פסק הדין ולפני הגשת הערעור שונה המכסימום של הגמלאות המשתלמותעל ידי הבטוח הלאומי ובין יתר נקודות הערעור בקשה המערערת להגדיל את הניכוי מהסכום שמקבלת האלמנה לפי המכסימום החדש המשתלם על ידי הבטוח הלאומי. כמו כן נסב הערעור על שאלת רשלנות תורמת של המנוח וחשובים שונים של דמי הנזיקין.

החלטה השופט קיסטר:
א. המנוח היה אמנם בעל ותק רב במפעל ובעל נסיון בעבודה בתפקיד אותו מילא, אך הוא היה פועל פשוט ולא היה לצפות ממנו אלא שיעשה כפי שלמדוהו והורוהו הממונים עליו. את זאת הוא עשה ואין להטיל עליו רשלנות תורמת.
ב. לשאלה באיזה מידה יושפע בית המשפט על ידי דבר שאירע אחרי מתן פסק הדין בערכאה ראשונה ולפני שמיעת הערעור -
1. קורה ומעשה שאירע לאחר מתן פסק הדין יש בו כדי לשנות זכויות הצדדים כגון שנוי בנסיבות לאחר פסק דין בעניני מזונות וכד'. אבל במקרים כאלה יש לפנות לבית המשפט בדרגה ראשונה ולא לערכאת ערעור.
2. הכלל בפסקי דין בשל נזיקין הוא שאין השפעה למה שאירע לאחר מתן פסק הדין. בית המשפט קובע מהו הנזק שכבר נגרם ומשער את הנזק העתיד לבוא ואם השערותיו נכזבו אין שום צד רשאי לבוא ולבקש שנוי פסק הדין.
3. השאלה היא, איפוא, אם אפשר לראות את הערעור כהמשך המשפט במובן זה שאם אירע מעשה לפני שמיעת הערעור יוכל בית המשפט לערעורים להביאו בחשבון או לא.
מבחינה עקרונית אין מניעה שבית המשפט לערעורים יביא בחשבון אירוע שיש בו כדי להשפיע על חישוב הפיצויים. אך לא בקלות ירשה בית משפט של ערעור את הבאתו בחשבון של אירוע חדש.
4. הכלל הוא שבית המשפט ירשה הבאת ראיות על אירוע חדש כאשר לפי העדות החדשה, יוכל להגיע לקביעה שהיא קרובה לודאות ולאמת לאמיתה. אולם לא כאשר רק האומדנות והנחושים ישתנו, וכזה הוא המצב במקרה דנא כאשר במקום אומדנות קודמות יבואו אומדנות חדשות.
בתי המשפט בדרגה ראשונה מביאים בדרך כלל בחשבון אותם השנויים המתהווים או העלולים להתהוות כאשר באים להעריך את הפצויים בשל נזק מאובדן מקור פרנסה או תמיכה. על כן בדרך כלל לא תושמע עדות חדשה על שנוי במצב הכלכלי.
במקרה דנא, באה אומנם הגדלת הגמלאות מצד אחד אך מאידך, עלה גם שכר העובדים ויש לבדוק מחדש את הסכויים להכנסה מוגדלת. לכן אין להביא בחשבון את האירוע החדש.
ג. בית המשפט דלמטה קבע, לפי אומדן דעתו, היוון של %25 ובהתחשב בקושי לעשית חשובים מדוקדקים של ההיוון במקרה דנא, אין להתערב בהחלטת בית המשפט דלמטה.

ד. התשלום של העובדים למבטחים הוא על פי חוזה. התשלום של מבטחים לשארים הוא בשל התשלום של העובד והשתתפות המעביד בקרן זו הינה כעין תוספת למשכורת של העובד. קשה להגיד כי הצטרפות למבטחים אינה בגדר חוזה וכי החוזה לשלם לשארים סכום מסויים בשל פטירה אינו חוזה לבטוח חיים. לכן יש לראות את התשלום של מבטחים כדמי ביטוח שאין לנכותם מסכום הפצויים.
ה. המענק שהאלמנה קבלה כפצויי פטורין מהמעבידה אין לנכותו כולו מהפיצויים אלא יש לנכות רק את הערך המיוחד שיש בנסיבות המקרה לקבלת הסכום לפני זמנו ובודאות קבלתו מיד.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, הלוי, קיסטר . עו"ד ננט למערערת. עו"ד קציר למשיבים - 31.12.68).

ע.א. 462/68 - אוסקר רייך נגד המועצה המקומית קרית מוצקין ואח'

*הסכמתו של מורשה בשם שולחו לבצע בניה בבית משותף והשפעת תנאים שבין המרשה למורשה על פעולה של צד שלישי עם המורשה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י. כהן) בע.א. 19/68 - הערעור נדחה)

העובדות:
למשיבה הראשונה (להלן המועצה) חלקת אדמה עליה בנתה בנין משרדים. היא התקשרה עם המשיבה השלישית חברת דיור ב.פ. בע"מ (להלן דיור) ונתנה לה זכות לבנות דירות צמוד לבנין המשרדים, לרשוםאת כל הנכס כבית משותף ולהצמיד את גג בנין המשרדים לחלק של המועצה וכמו כן לרשום הסכם מיוחד שלפיו רשאית המועצה לבנות על הגג ללא הסכמת הקונים ולצרף את ההסכם המיוחד לרישום הבית המשותף.
דיור הסכימה לכל התנאים הנ"ל, הבנין נרשם כבית משותף כאשר המועצה עדיין היתה בעלת כל יחידות הדיור. לפקיד המוסמך הוגש הסכם בדבר זכות הבניה של המועצה אך מפאת טעות משרדית לא נרשם ההסכם במשרד ספרי האחוזה.
המערערים רכשו אצל דיור דירה ומסרו למשיב השני (להלן שצקי) יפוי כח בלתי חוזר לחתום על הסכמים, חוזים וכד'. הדירה הוקמה ושצקי חתם בתוקף יפוי הכח על העברת הדירה על שם המערערים. לאחר מכן כשעמדה המועצה לבנות על גג המשרדים שלה הביעו המערערים התנגדות לכך ואז הוברר כי ההסכם המיוחד לא נרשם. שצקי הפנה תשומת לב הפקיד המוסמך לטעות וזה חיווה דעתו כי אמנם אין צורך בהסכם חדש על אף העברת הדירות, אך "למען בטחון" ביקש חתימת רוכשי הדירות על ההסכם השני (להלן ההסכם השני). שצקי חתם על ההסכם השני בשם המערערים בתוקף יפוי הכח שהיה בידו והפעם נרשם ההסכם כיאות. המערערים טענו כי לחתימת שצקי אין תוקף. הפקיד המוסמך דחה את טענתם, ערעורם נדחה ועל כך הערעור.

החלטה - השופטים זוסמן, מני:
א. אין צורך לדון בשאלה אם בהסכם הקניה (להלן הסכם הקניה) שנחתם בין המערערים לבין דיור יש הסכמה או הגבלה לבניה נוספת על הגג. הסכם הקניה איננו בין המערערים למועצה ואם יש עילה למערערים בגין ההסכם הרי היא נגד דיור ולא נגד המועצה.
ב. אין צורך להכריע בשאלה אם ההסכם שהוגש לראשונה לפקיד המוסמך ולא נרשם הוא חסר תוקף בהיות המועצה חתומה עליו כבעלים יחידה של כל יחידות הדיור, שכן המועצה יכולה לסמוך על ההסכם השני כאשר שצקי חתם גם הוא עליו בשם המערערים.
ג. לטענת המערערים כי בחתימתו על ההסכם השני להרשאת הבניה חרג שצקי מגדר סמכותו - מנוסח ההרשאה נראה כי היה רשאי לחתום ומבלי לפסוק בשאלה אם הסכם הקניה הגביל את כוחו של שצקי ואפילו אם צודקים המערערים ששצקי הוגבל בהסכם הקניה הרי כלפי המועצה שלא ידעה על הגבלה כזאת (אם אמנם היתה) ולא היתה חייבת
לדעת עליה, ההגבלה אינה תופסת. צד שלישי המתקשר בתום לב עם שלוחו של אדם הפועל בגדר הרשאה שקיבל, הוראות סתר שניתנו לשלוח אינן פוגעות בו. רק אם הפר השלוח את ההוראות על דעת הצד השלישי קמה לשלוחו הזכות לבטל את הפעולה.
השופט כהן:
ברור שלצורך ההחלטה אם שצקי בתור שלוח היה רשאי לחתום על ההסכם השני יש לפנות ליפוי הכח ולא להסכם הקניה. מתוך החלק האופרטיבי של יפוי הכח ברור שהשלוח היה רשאי לחתום על ההסכם השני המרשה למועצה לבנות. אמנם בהקדמה ליפוי הכח ניתן להבין שההרשאה לא ניתנה לחתימה על הסכמה כאמור, אולם ההקדמה יכולה לפרש את כוונת מיפה הכח רק אם ההוראות האופרטיביות אינן ברורות אך כאן הן ברורות והמועצה יכולה לטעון כי משקראה את ההוראות האופרטיביות שאינן משתמעות לשתי פנים שוב לא הסתכלה עוד בהקדמה. לכן נגד המועצה בתור צד שלישי אין הגבלת ההרשאה תופסת, שכן ההרשאה קובעת את חתימת שצקי בהשקט ובטח בשם המערערים.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עו"ד שלום קמני למערערים, עוה"ד בר רב האי ושצקי למשיבים. 23.12.68).

ע.א. 391/67 - יוסף בן טימול נגד גוסטב פוקס

*החלת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רבינוביץ) בת.א. 1548/65 - הערעור נדחה)

החלטה - השופט ברנזון:
א. נכון כי הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" לפי סעיף 54 לפקודת הנזיקין, אינו אלא חלק מדיני הראיות ומשום כך אין הכרח - אם כי רצוי הדבר - לטעון אותו במפורש בכתב התביעה, אולם בהגיע שלב הסיכום, הכרחי הדבר שהצד המעונין בכך יבסס את טיעונו על הכלל הזה כדי שביהמ"ש ידע על מה סומך כל צד את ענינו. משלא עשה כן המערער לא יוכל לבוא בטרוניה עם השופט שלא הפעיל מיזמתו ועל דעת עצמו את הכלל.
ב. בנסיבות המקרה, כאשר התובע נפגע בבטנו מרסיס שניתז בעבודה במסגריתו של הנתבע, מתישבת הפגיעה יותר עם קיומה של רשלנות מצד הנתבע מאשר עם אי קיומה. כמו כן העובדה שהתובע ייחס לנתבע רשלנות ספציפית וזו לא הוכחה אינה מונעת מהתובע להיזקק לכלל הנ"ל.
ג. ברם אין לחייב את הנתבע להביא תיאוריה רצינית כיצד קרתה התאונה. סיבת התאונה ידועה בודאות מוחלטת (להבדיל מהמצב בע.א. 255/53) והעובדה שמעצם קרות התאונה מסתבר שהיתה רשלנות מצד הנתבע מחייבת את הנתבע רק לעשות אחת מהשתיים: או לתת הסבר מניח את הדעת למה שקרה ולהראות ששום אשמה אינה נופלת עליו; או עליו להראות כי נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים כדי למנוע את הסכנה.
הנתבע לא יכול היה להסביר את מה שקרה בצורה המניחה את הדעת, אך הצליח להוכיח כי נקט בכל אמצעי הזהירות אשר נדרשו בנסיבות המקרה כדי למנוע סכנת פגיעה במערער, והתאונה קרתה בניגוד לצפיות הסבירה ולא ניתן היה למנעה על ידי נקיטת אמצעי זהירות סבירים.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד טויסטר למערער, עו"ד בן דור למשיב. 8.1.69).

ע.א. 472/68 - דניה חברה לפיתוח בע"מ נגד מנחם אונגר ואח'

*התחיבות של שותפות לתשלום כספים וקיום תמורה להתחיבות זו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט מרגלית) בת.א. 1589/67 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיבה השניה היתה שותפות בלתי רשומה של חברת דניה וחברת איביקור. לאיביקור היה שטח אדמה וזו התקשרה עם קבלן לעבודות בניה. הקבלן מסר עבודות צבעות למשיב (התובע), אך זה לא הסכים לעבוד ולסמוך על הקבלן שהיה בפשיטת רגל. התובע קיבל מכתבי העברה מהקבלן לאיביקור ולאחר שקמה שותפות בין איביקור לדניה לקחה זו על עצמה את תשלום החובות, וניתנו לתובע שיקים של השותפות אך אלה לא נפרעו.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על עילת השיקים מכיון שלא ניתנה הודעת חילול ולא נעשתה העדה. הוא לא קיבל את טענת התובע שהיה פטור מנקיטת צעדים אלה משום שבמועדי הפרעון לא היה הבנק חייב לפרוע השיקים מפני שבינתיים פורקה השותפות. לדעתו לא הרי פירוק השותפות כהרי מות לקוח לענין סעיף 75 לפקודת השטרות. מאידך חייב את הנתבעים על עילת התמורה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. אין ממש בטענת הנתבעים כי לא קיבלו תמורה. התובע ביצע עבודות והופנה לקבלת התשלום לשותפות וזו נכנסה עמו בהסכם שבו קיבלה על עצמה חובת התשלום. היא לא עשתה כן מתוך נדיבות אלא מתוך ענין בהמשך פעולות הבניה. היו קשרים בין השותפים, ואם כי זו לא האריכה ימים והתפרקה עם התמוטטות איביקור, הרי התובע המשיך לעבוד בתקופת קיומה של השותפות ואין להניח שהיה עושה כן אלמלא ההסדר שנעשה אתו.
ב. אמנם השיקים ניתנו עבור עבודות שבוצעו עוד לפני הקמת השותפות, אך אין ספק כי בקבלה על עצמה אחריות לסידור החשבון הזה נהנתה אף השותפות עצמה מאותו סידור.
ג. מכיון שהחיוב על עילת התמורה בדין יסודו אין צורך להכריע בשאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר לא חייב את הנתבעים על יסוד ההמחאות.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד ש. טויסטר למערערת, עו"ד מ. הס למשיב הראשון. 8.1.69).

בג"צ 246/68 - חברת קבלני קוים בע"מ נגד המועצה האזורית חבל יבנה

*מסירת עבודות לבעל ההצעה הזולה ביותר במכרז.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)

העובדות:
המשיבה פרסמה מכרז לעבודות בנית מקלטים, הוגשו 4 הצעות וזו של העותרת היתה הזולה ביותר. אעפ"כ לא נמסרה העבודה לעותרת. המשיבה טוענת כי למכרז היו שותפים הג"א ומשרד הבטחון ואלה מצאו כי גם ההצעה הזולה ביותר יקרה יתר על המידה. כיון שכך פרסמה המשיבה מכרז שני ואז הוגשה הצעה בו לא השתתפה עותרת. הפעם הוגשה הצעה הזולה בגבולות 5- 10 אחוז מזו של העותרת. נגד הוצאת מכרז חדש עתרה העותרת לבג"צ.

החלטה - השופט ויתקון:
א. רשות ציבורית שחייבת למסור עבודות בדרך של מכרז חובה עליה לקבל את ההצעה הזולה ביותר אלא אם כן אפילו ההצעה הזולה ביותר נראית יקרה מדי.
ההחלטה אם ההצעה הזולה ביותר יקרה מדי צריכה להתקבל ע"י ועדת המכרזים וזו תקבע את הגינותה או יקרנותה של ההצעה על פי האומדן שעל ראש המועצה להכין ולהודיע לועדה לפני תום המועד להגשת ההצעות בהתאם למכרז.
ב. במקרה דנא לא הוגש אומדן כזה ועל כן אין על יסוד מה למדוד אם הצעת העותרת מתקבלת על הדעת. כיון שכך על המשיבה היה לשכנע את ביהמ"ש כי מחירי העותרת לא היו הוגנים או סבירים. את זאת לא עשתה המשיבה.

ג. טענת המשיבה כי מחירי העותרת היו יקרים מדי לא מבוססת על השוואה עם מחירי אומדן אלא על ההצעה שנתקבלה במכרז השני. אפילו נניח כי מותר לעיין במחירים אלה עדיין אין למצוא כי הפער עובר את גבולות הסבירות.
ד. על המועצה לנהוג זהירות רבה בסמכותה שלא לקבל כל הצעה, ובדרך כלל אין היא יכולה לעשות כן כדי לבטל מכרז ולפנות הדרך למכרז חדש. אם לא נאמר כך, היינו עושים אל כל שיטת המכרזים פלסתר.
ה. לטענת המשיבה כי היא קשורה עם גופים אחרים לשם מימון העבודה וגופים אלה הם שסירבו למסור את העבודה לעותרת - המשיבה היא שהוציאה את המכרז ועליה לשאת באחריות כלפי העותרת.
הצו על תנאי נעשה החלטי בכפוף לרשות המשיבה שלא למסור כלל ועיקר לביצוע את העבודות הכלולות במכרז.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, ויתקון עו"ד ש. תוסיה כהן וא. הכהן לעותרת, עו"ד א. רוזנבלום למשיבה. 6.1.68).

ע.פ. 445/68 - חואטו (ויקטור) פארטוק נגד מדינת ישראל

שדול למעשה זנות.
הרשעה בבעילת קטינה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט קווארט) ב- ת.פ. 890/67 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות:
המערער נדון ל- 23 חודשי מאסר לאחר שהורשע ב- 4 עבירות: שדול למעשה זנות; סרסרות במעשי זנות; בעילת קטינה למטה מגיל 17; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.
בערעור טען נגד הרשעתו בשלושת פרטי העבירה הראשונים.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. בלי לקבוע מסמרות בדבר פרושה המדוייק של המלה שדול, ואם, או עד לאיזה מידה, חייב להיות קשר סיבתי בין שדולו של הנאשם ובצוע הזנות על ידי האשה הרי במקרה שלפנינו אין ספק כי המערער וחברו גרמו לכך שהקטינה, בת שש עשרה ורבע, תיהפך לזונה, ע"י הבאת המספר הרב של "הקלינטים" שאלמלא המערער וחברו לא היתה מזנה אתם.
ב. ביהמ"ש המחוזי זיכה נאשם אחר מאשמת בעילת הקטינה מפני שהאמין לו כי הוא (הנאשם האחר) האמין שקטינה היתה למעלה מבת 17. היתה גם עדות שהיא אמרה שהיא בת שמונה עשרה וחצי. לכן קשה להלום מדוע לא האמין השופט למערער שאף הוא חשב שהיא יותר מבת 17. השופט לא פרש מה היתה הסיבה להתרשמותו שהמערער לא נתן כלל את דעתו על גילה של המערערת. מטעם זה יש לזכות את המערער מאשמת בעילת קטינה.
ג. ברם, מחיקת העבירה הנ"ל לא תקטין את העונש. עבירת סרסרות במעשי זנות היא עבירה אשר כמעט אין שפל ממנה בכל החוק הפלילי. זהו פגע שפשה הרבה בזמן האחרון ומן הראוי להטיל עליו עונשים חמורים ביותר והשופט דלמטה הקל עם המערער יתר על המידה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, מני. המערער לעצמו, עו"ד בלטמן למשיבה - 25.12.68).

ע.פ. 385/68 - מדינת ישראל נגד עדה צידלקובסקי

*הרשעה בעבירה של קבלה ביודעין של מה שניתן בעד מעשה זנות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (השופט גביזון) בת.פ. 448/67 - הערעור נתקבל).

העובדות:
ביהמ"ש הרשיע את המשיבה בעבירה על סעיף 6 של חוק לתקון דיני עונשין (עבירות זנות) אך
לא הרשיעה בעבירה אחרת על סעיף 1 (א)(2) של החוק הנ"ל החלה על אותה פרשת עובדות. נקבע ע"י השופט כי המשיבה השכירה את דירתה כדי להשתמש בה כמקום למעשי זנות. השכירות היתה לשעות היום ודמי השכירות היו - .40 ל"י ליום. אף על פי כן לא הרשיע אותה ביהמ"ש בעבירה האמורה החלה על כל מי "שמקבל ביודעין מה שניתן בעד מעשה זנות של אשה או חלק ממה שניתן".
על כך מערער ב"כ המדינה בטענו שדמי השכירות הגבוהים לא שולמו אלא בגלל העיסוק בזנות באותו מקום. כיוון שכך הרי היא קבלה חלק ממה שניתן בעד מעשה זנות במובן הסעיף הנ"ל.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. ספק אם אין לפרש את המלים "בעד מעשה זנות" פרוש דוקני מאד, לאמור, כי עבירה זו חלה רק על מקרה בו התשלום הוא "פונקציה" של מעשה הזנות, ותלוי בו בלעדית, מה שאין כן במקרה שבו יתכן כי לפי ההסכם שולמו דמי השכירות גם בעד ימים שאין לשוכרים רווחי סרסרות.
ב. אולם בענין דנא, אין צורך להכריע בשאלה משפטית זו. הוכח כי היתה קיימת מעין "קופה של זונות" ולעיתותי ערב היה אחד הסרסורים בא לדירה ואוסף את שלל האתננים, מוריד מהם בהתחלה - .40 ל"י לבעלת הדירה ואת השאר מחלק בחלקים שווים בין שלושת השותפים: שני הסרסורים והזונה.
נוכח הקשר ההדוק הזה בין מעשי הזנות ותשלום שכר הדירה צדק ב"כ המדינה באומרו כי המשיבה עברה על סעיף 1(א)(2) של החוק הנ"ל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. עו"ד חשין למערערת, עו"ד גיבס למשיבה - 2.1.69).

ע.פ. 555/68 - פנחס בגדדי שבילי נגד מדינת ישראל

*פצע שנגרם באצבעו של המערער כתוצאה מנשיכה של המתלונן כהוכחה להרשעה המתלונן מלטש יהלומים יצא מבית המלאכה שלו קרוב לחצות ובכיסו יהלומים בשווי - .10,000 דולר. התנפל עליו אדם מאחור לפת את צוארו בחזקה וכשהמתלונן התחיל לצעוק, דחף לו אותו אדם את כל ידו הימנית לפה כדי לסתום את פיו. המתלונן נשך את ידן של התוקף עד כדי כך שנשברה לו שן אחת ושתיים אחרות נשארו מתנדנדות. כשעה לאחר מכן נעצר המערער לפי תאור שנמסר על ידי המתלונן ועל אצבעו נמצאו פצעים אשר גם לפי גירסת הנאשם נגרמו ע"י נשיכת בן אדם והם היו פצעים טריים. גרסתו של המערער באשר לנשיכה באצבעו היתה בלתי מהימנה ולא מתקבלת על הדעת, ובעיקר על סמך ראיה זו הורשע המערער. ערעורו נדחה שכן הפצע הטרי הנובע מנשיכת אדם הוא פצע כה נדיר המחייב מתן הסבר סביר ומשלא ניתן הסבר כזה, הרי נשאר הפצע כמעין חותם של המתלונן שהטביע ביד התוקף עת הותקף ואפשר להרשיעו על סמך ראיה זו.
בית המשפט קיבל את ערעורה של המדינה על קולת העונש ובמקום שנה אחת מאסר בפועל מתוך 3 שנות מאסר, העלה את העונש לשתי שנות מאסר.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד קירש למשיבה - 5.1.69).

ע.פ. 499/68 - אחמד עלי דאייפ נגד היועץ המשפטי

*הרשעה על יסוד טביעת אצבעות

המערער הורשע בעבירת פריצה והרשעתו התבססה על כך שעל חבילת סיגריות שנמצאה במקום הפשע סמוך לדלת שנפרצה, נתגלתה טביעת האצבע של המערער. המערער ניסה לתרץ עובדה זו בכך שבא לחנות ימים אחדים לפני הפריצה לקנות קרטונים אחדים של סיגריות חוץ ונגע בחבילות שבעל החנות הראה לו. הסבר זה, לו היה לפחות מעורר ספק בלבו של השופט בהשתתפותו של המערער בפריצה, היה בהכרח מביא לידי זיכויו. אלא שההסבר לא נתקבל על דעת השופט ואין לומר שהשופט שגה כאן לנוכח נסיבות הענין.