תקציר סביר כרך ג' חוברת 17

ב.ר.ע. 124+125/68 - אליעזר שחב ואח' נגד יחיא שחב ואח'

*מנוי בורר על ידי ביהמ"ש כאשר הבורר שנתמנה בשטר הבוררין התפטר.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 5038/68 - הערעור נדחה)

העובדות:
בסכסוך משפחתי בין המערערים והמשיב, שהוא זקן מופלג ועתיר נכסים, הוסכם, לאחר מאמצים מרובים כי הענין יועבר לבוררות. בהסכם נקבע פרקליטו של המשיב, עו"ד לוין, כבורר והמערערים הסכימו לבורר זה למרות שידעו כי הוא פרקליטו ומיצגו של המשיב. לאחר מכן גרמו המערערים כי עו"ד לוין יסרב להיות בורר כאשר פנו אליו וטענו כי אין להם אמון בו כבורר ולדעתםאין הוא יכול להיות אוביקטיבי וכו'. הוא ראה בכך עלבון אישי והתפטר. עתה הם ביקשו מביהמ"ש למנות בורר אחר אך המשיב התנגד לכך בטענה כי הסכים לבוררות רק בתנאי שעו"ד לוין יהיה הבורר. עו"ד לוין העיד כי אמנם המשיב עמד על כך כי הוא יהיה הבורר ולא אחר. ביהמ"ש המחוזי סירב למנות בורר אחר ועל כך הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. העובדה שבעלי דין מינו בשטר הבוררין בורר פלוני, אין בה כדי למנוע את ביהמ"ש מלמנות בורר אחר תחתיו אם הוא אינו מוכן או אינו מסוגל להמשיך בכהונתו. מאידך גיסא קיומו של שטר בוררין כשלעצמו אין בו בלבד כדי לחייב את ביהמ"ש למנות בורר אחר תחת הבורר שהתפטר. ענין הוא לשיקול דעתו של ביהמ"ש אם למנות בורר אחר או לא. בשקלו דעתו לענין זה יעדיף ביהמ"ש תמיד את קיום שטר הבוררין על סיכולו ואת ישוב הסכסוכים בין בעלי הדין במסגרת הבוררות על פני הפנייתם לביהמ"ש.
ב. אולם, כאשר מתוך לשון שטר הבוררין או לפי ראיות שבאו לפני ביהמ"ש מתברר שאילולא בורר פלוני זה אשר הסכים לשמש כבורר לא היו בעלי הדין או אחד מהם מסכימים על הבוררות ולא היו חותמים על שטר הבוררין, כי אז יבצע ביהמ"ש את ההסכם בין בעלי הדין לפי כוונתם, על ידי שיסרב למנות בורר אחר ושונה מזה שעליו הסכימו מראש. בענין שלפנינו נחה דעתו של ביהמ"ש דלמטה כי המשיב מעולם לא היה חותם על שטר בוררין אילולא נתמנה עורך דינו נאמן ביתו כבורר וכיון שכך נפל הסכם הבוררות עם התפטרותו של אותו בורר.
השופט ברנזון:
יש לקבל את עמדת המשיב שאין למנות בורר אחר במקומו של עו"ד לוין בגלל שני דברים:
1. מר לוין העיד כי המשיב עמד על כך שהוא יהיה הבורר ולא שום צד אחר ולנוכח המו"מ למינוי הבורר יוצא כי כוונת הצדדים, או לפחות כוונתו של המשיב היתה שרק מר לוין יהיה הבורר ורצון זה על ביהמ"ש לכבד.
2. מר לוין לא התפטר מיזמתו אלא המערערים גרמו לסילוקו ע"י שהביעו בו אי אמון בצורה שראה בה עלבון אישי. יהא זה תקדים מסוכן אם ביהמ"ש יתן ידו לכך שצד שהסכים למינויו של פלוני כבורר יחיד תוך ידיעה ברורה שהוא בא כוחו של השני כשזה עמד בתוקף כי איש זה יתמנה כבורר, יוכל להיפטר ולהשיג מינויו של אדם אחר על ידי פגיעה בכבודו של אותו בורר והטלת דופי בו ללא סיבה וללא הצדקה. במקרה כזה על ביהמ"ש להשתמש בשיקול דעתו שלא למנות בורר אחר תחתיו.
השופט מני: מצטרף לפסק דינו של השופט ברנזון.

(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. עוה"ד ארזי, פרנקל וגב' שאול למערערים, עו"ד גולדנברג למשיב. 7.1.69).

ע.א. 471/68 - דוד יעקובי ואח' נגד דוד ארנברג ואח'

*הרמת המסך" בחברה בנגוד להלכת סלמון.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 11153/66 - הערעור נתקבל)

העובדות:
חברת "מקיף" נוסדה ע"י יוסף ואלעזר עובד והם בעלי מניותיה. היתה זו חברה אחת מתוך רבות שיוסף עובד השתמש בהן לניהול עסקיו. המערערים החזיקו בשטרות חוב חתומים ע"י יוסף עובד וחברות שונות מחברותיו. להבטחת חוב השטרות עמד יוסף עובד ורשם בשם חברת "מקיף" משכנתא לטובת המערערים על סכום השטרות וחתם על המשכנתא בתור מנהל החברה. עברו למעלה משלושה חדשים והוגשה בקשה לביהמ"ש לפירוק החברה. עוד לפני כן, בתוך שלושה חדשים מיום רישום המשכנתא הוגשה בקשה להכרזת יוסף ואלעזר עובד כפושטי רגל.
מפרקי החברה הגישו בקשה לביהמ"ש לקבוע כי רישום המשכנתא הוא חסר תוקף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין המפרקים יכולים להיעזר בסעיף 220 ב(1) לפקודת החברות המפנה לסעיף 43 לפקודת פשיטת הרגל, כאשר קיימת העדפה בתרמית, שכן סעיף 43 הנ"ל מבטל פעולת העדפה בתרמית שנעשתה תוך שלושה חדשים לפני פשיטת הרגל וכאן עברו למעלה משלושה חדשים מרישום המשכנתא ועד הבקשה לפירוק.
גם סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל שבו מדובר על ביטול הענקת נכסים אינו חל כאן באשר פקודת החברות אינה מפנה לאותו סעיף ולכן אין הוא חל בפירוק חברה.
לעומת זאת מצא ביהמ"ש המחוזי שיש לבטל את המשכנתא בהרימו את המסך של התאגיד המשפטי ובניגוד להלכת סלמון סירב להכיר בישות הנפרדת של החברה. כיון שכך, וכיון שלא עברו שלושה חדשים מרישום המשכנתא ועד הגשת הבקשה להכריז על עובד כפושטי רגל ביטל את המשכנתא לפי סעיף 43 בשל העדפה בתרמית, על כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. אמנם יש וביהמ"ש "מרים את המסך" של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד, אך בעשותו כן חייב ביהמ"ש לנהוג זהירות שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של נהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו.
ב. בהנחה שמותר לראות את האחים עובד ואת החברה כאחד, ומבלי לחוות דעה בשאלה אם אמנם רשאי ביהמ"ש כאן "להרים את המסך", הרי הנסיבות שנתגלו אינן מצדיקות את ביהמ"ש לנהוג כך. התעלמות מישותה הנפרדת של החברה בענין דנן יכול שתגרום אי צדק יותר משתהא צודקת, ויכול שתגרום ערבוביה ששיעורה לא ניתן לקבוע מראש, בהתחשב בעובדה שעובד פעל על ידי חברות רבות.
ג. אגב, קשה לגלות כיצד יכלו המפרקים למצוא תרופתם במסגרת סעיף 43. העיסקה נעשתה בין מנהלי החברה ובין אנשים שלא היו נושי החברה בכלל, ואילו ענינו של סעיף 43 מוגבל לביטול עיסקה שבין החייב ובין נושה שלו. אין זאת אומרת שמתן הנאה למי שאינו נושה של אותו חייב לעולם לא תהא ניתנת לביטול בעילה אחרת, אך בכך לא נתבקש ביהמ"ש לדון כאן.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 15.1.69).

ע.א. 404/68 - משה גולדנברג נגד משה גלפנד

*קניית דין" ע"י עו"ד.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב (השופטת אבנור) בת.א. 1672/66, הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

העובדות:
התובע הינו עורך דין והוא עשה הסכמים עם הנתבע שהיה אוחז של שטרות שהיו חתומים בידי חברה מסויימת, שלשונם: "אני הח"מ משה גלפנד ... מוסר לך בזה שטרות החתומים ... שבהם תוגשנה התביעות בשם אליהו גלפנד, ואני מתחייב לשלם לך %12.5 מסכום התביעות וזה כשכר טרחתך, מחוץ לשכר הטרחה שתקבל מבית המשפט ... במקרה שיתברר שלא תהיה אפשרות לגבות את סכום השטרות תוך 6 חדשים ... אני מתחייב לשלם לך את ... שלקחתי ממך על חשבון גביית השטרות ... וזה אחרי שנכית ... הסך - .400 ל"י ע"ח הוצאות המשפט והסך של - .375 ל"י כריבית עבור 3 חדשים ...".
בעקבות ההסכמים הנ"ל הגיש התובע שתי תובענות בשם הנפרעים והתובענות נדחו. עוד לפני דחיית התובענות תבע התובע מאת הנתבע תשלום - .9,000 ל"י בטענה שנתן לו את הסכום הנ"ל בתור מקדמה על פי ההסכמים על מנת שתוחזר לו כעבור 6 חודשים. נוסף על כך תבע תשלום שכר טרחתו עבור נהול המשפט כקבוע בהסכמים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לתשלום המקדמה ופסק לתובע שכר ראוי בעד נהול המשפטים. התובע ערער על דחיית תביעתו לתשלום המקדמה ושכר טרחה בהתאם להסכם והנתבע ערער על שכר הטרחה שנקבע כשכר ראוי.

החלטה - השופט זוסמן:
א. על יסוד הכתוב בהסכמים ובהתעלם מעדויות הצדדים שלא היו ראויות לאמון, צדק ביהמ"ש דלמטה בקובעו שלא היתה כאן לא מקדמה ולא מפרעה או הלוואה אלא שהתובע קנה מאת הנתבע את הזכות לתבוע בשם אוחזי השטרות תמורת סך - .9,000 ל"י שנתן לו ומסכום זה הפחית את הוצאות ביהמ"ש. והיה ובמשך ששה חדשים יעלה בידו לגבות את תמורת השטרות, ישלם לנתבע ריבית והוצאות והעודף ישאר בידו ולא, לא יהיה חייב לנתבע דבר. די בכך כדי לדחות ערעורו של התובע.
ב. אשר לתביעת התובע לקבלת %12.5 שכר טרחה בהתאם להסכם - צדק ביהמ"ש דלמטה שהסכמים בענין זה היו נגועים באי חוקיות בהיותם עסקה של קניות דין.
ג. מאידך צדק הנתבע בערעורו הנגדי שאין לחייבו בשכר ראוי עבור הגשת המשפטים. בענין קניית דין מתנגשים שני עקרונות הנוגדים זה את זה - מצד אחד לטובת קיום העיסקה פועל העקרון שחוב יהא עביר ועובר לסוחר ומצד שני נגד קיום העסקה פועל העקרון שטובת הצבור מחייבת את ביהמ"ש למנוע שמוש לרעה בהליכי המשפט. גווניה של אי חוקיות הם רבים ושונים ולא תמיד נפסלת העסקה מכל וכל. כאן ענינו של הנתבע במשפט היה זעום. את המשפט הגיש התובע לטובת עצמו ולעצמו עשה את השרות. אי לכך אין טובת הצבור סובלת שבשביל שרות כזה יפסוק בית המשפט שכר לעו"ד. אותם נימוקים הפוסלים את ההסכם פוסלים כאן גם תביעת שכר ראוי.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד גולדנברג לעצמו, עו"ד ר. פירשטיין למשיב - 1.1.69).

ע.א 502/68 - משה גולדנברג נגד משה ברש

ערעור ברשות על בקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד.
טעות בחוק כ"טעם מיוחד" להארכת מועד.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 5876/68 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער הגיש נגד המשיב תביעת פנוי לבימ"ש השלום בטענה, בין היתר, שהמשיב נטש את דירתו והיגר לחו"ל. בית משפט השלום הורה על תחליף המצאה של כתבי בית דין. לא הוגש כתב הגנה, המשיב לא התיצב למשפט וניתן פסק דין פנוי. משהגיע פסק הדין לידי המשיב, הגיש בקשה לבטלו וטען כי כתבי בית דין לא הגיעו לידיעתו. בית משפט השלום דחה את הבקשה לבטול פסק הדין באשר לא נחה דעתו שיש בידי המשיב הגנה טובה כנגד תביעת המערער. על החלטה זו הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן רשות לערעור אך הבקשה נדחתה בנמוק שעומדת למשיב זכות ערעור ללא נטילת רשות. בקובעו זאת הסתמך ביהמ"ש המחוזי על המר' 31/49 וציין עם זאת כי לדעתו פסיקת ביהמ"ש באותה המרצה בטעות יסודה. המשיב עמד מיד וביקש הארכת זמן להגשת הערעור. כדי לקבל הארכת זמן צריך היה להראות "טעמים מיוחדים" מדוע לא הגיש ערעורו במועדו. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה להארכת המועד וראה טעם מיוחד בכך שהשאלה אם צריך להגיש בקשה לרשות ערעור או ערעור אינה ברורה ומכיון שהמשיב הגיש לכתחילה בקשה לרשות ערעור ראה בכך טעם מיוחד להארכת המועד. על כך קובל המערער בטענה שהלכה פסוקה היא כי טעותו של עו"ד בחוק אין בה משום טעם מיוחד.
החלטה - השופט כהן:
א. טעות בחוק אומנם בד"כ אינה משמשת צדוק לאחור המועד אך קיימים מקרים שבתי המשפט הכירו ביוצאים מכלל זה. במקרה דנא, אין זו טעות סתם של עו"ד אלא מדובר בשאלה שאינה חופשיה מכל ספק. מדובר בענין שהמצב המשפטי היה מסובך ומעורפל למדי בעוד המשיב עשה כל מה שעשה במהירות סבירה, ואין למצוא דופי בשקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה כשראה בהשתלשלות הענינים טעם מיוחד כדבעי להארכת המועד. ב. בינתיים נתבהר המצב ומתברר שצדק המשיב בצעדו הראשון כשהגיש בקשה לרשות לערער, שכן עתה הלכה פסוקה היא שכשם שאין מערערין, אלא ברשות, על החלטת בית משפט לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד בלבד, כן אין מערערים על החלטה המסרבת לבטל פסק דין כאמור, אלא ברשות.
ג. לפיכך, צריך המשיב עתה לבקש הארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלפיה יש לו רשות ערעור בזכות על החלטת ביהמ"ש השלום שלא לבטל את פסק הדין הקודם. לצורך הארכת המועד יש להתחשב בטעם המיוחד של המצב המשפטי הבלתי ברור כפי שצויין.
ד. בקשה לעכוב בצוע פסק הדין יש להגיש לביהמ"ש שנתן את הפסק ורק משזה סרב ניתן לפנות לביהמ"ש שלערעור. כיוון שכך, צדק המערער שביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לעכב את בצוע פסק הדין לפני שהיתה פניה לכך לביהמ"ש המקורי.
ה. אשר להוצאות - ענין הוא לשקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה את מי לחייב בהוצאות ואין להתערב בשקול דעתו כשפסק שההוצאות יהיו בהתאם לתוצאות הערעור.
השופט לנדוי:
הדעה המקובלת כיום היא כי החלטה "שיצאה אחרי תום הערכאה" טעונה מתן רשות לערער. כיוון שכך, הרי הענין דנא, אינו ניתן לערעור בזכות אלא לערעור ברשות דוקא, ואין טעם להאריך את המועד כשהערעור עצמו נדון מראש לכשלון מפני שלא נתקבלה רשות לערער. על המשיב לבקש רשות לערער על החלטתו הראשונה של ביהמ"ש המחוזי תוך בקשה להאריך את המועד להגשת בקשה כזאת.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. עו"ד מ. גולדנברג לעצמו, עו"ד סמואל למשיב - 31.12.68).

ע.א. 254/68 - עירית פתח תקוה נגד אלקה מנטל ואח'

*הפקעת מקרקעין ע"י העיריה ותשלום פיצויים בגין ההפקעה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בנטל) בת.א. 3023/60 - הערעורים נדחו).

העובדות:
עירית פתח תקוה הפקיעה מהמשיבים שטח אדמה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור). הענין הגיע בשעתו לביהמ"ש העליון שקבע כי למשיבים מגיע פיצוי והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקבוע את סכום הפיצויים: בעד שווי הקרקע ביום פרסום ההודעה על כוונת העיריה להפקיע את הקרקע; בעד נזק שנגרם לתובעים מפני שהנתבעת לא מילאה אחר ההוראות בדבר הצגת הודעה על הקרקע העומדת להפקעה; ופיצוי על אבדן דמי השכירות מיום נטילת החזקה בקרקע. בערעור הקודם לא חלק ב"כ העיריה על בסיס החישוב של אבדן דמי השכירות בהתאם לערך הקרקע אלא מעייניו היו נתונים בעיקר לקביעת המועד הקובע להערכת ערך הקרקע. עתה מערערת העיריה על פסיקת ביהמ"ש בחישוב סכום הפיצויים.

החלטה - השופט לנדוי:
א. את הפיצוי יש לקבוע בעד השטח כולו שהופקע ולא לנכות ממנו רבע כטענת העיריה. ההוראות הקובעות זכות לעיריה להפקיע ללא תשלום פיצויים רבע מכל שטח קרקע, מדברות על הפקעה לצורך סלילת כבישים או הרחבתם וכן לצורך התקנת מגרשי משחקים ומגרשי נופש. כאן נלקחה החלקה לצורך צירופה לחלקה אחרת עליה הקימה העיריה בית תרבות לבני הנוער ועל כך אין ההוראות חלות. אשר לטענת נוהג העיריות להפקיע 25 אחוז משטח קרקע ללא פיצויים לאו דוקא לצרכים הנ"ל, בעת פיצול חלקות, באה עדות כי נוהג זה אינו חל על חלוקת משנה של חלקה קיימת אלא על פיצול חלקות גדולות, יותר גדולות מחלקה המשיבים. על יסוד עדות זו היה השופט רשאי לקבוע כי קונה מרצון לא היה דורש במקרה זה ניכוי מן המחיר על חשבון הפקעה צפויה בעתיד של 25 אחוז.
ב. אשר לפיצוי בשל אבדן דמי השכירות - לא ישמע עתה ב"כ העיריה בטענה נגד קביעת שווי השכירות על אחוז משווי החלקה בטענה כי החלקה נמצאת במקום כזה שלא היה סיכוי בפועל להשכרתה. בדיון הקודם עמדה העיריה על קביעת המועד הקובע לענין הערכת שווי הקרקע לצורך הערכת דמי השכירות ולא הטילה ספק בכך שאת אבדן דמי השכירות יש לחשב על בסיס ערך הקרקע, לפיכך לא תישמע עתה העיריה בטענותיה בדבר בסיס החישוב.
אך גם לגוף הטענה אין לקבל את עמדת העיריה כי בעל הקרקע צריך להראות חסרון כיס ממשי עקב ההפקעה. כן לא נראית, מבלי לקבוע בכך הלכה סופית, הטענה כי בעל הקרקע צריך להראות שבפועל היה לו סיכוי סביר להשכיר את הקרקע. מטרת סעיף הפיצויים היא לתת לבעל הקרקע פיצוי נוסף בעד עיכוב התשלום עבור הקרקע שהופקעה ועל כן צריך לשלם אבדן דמי שכירות עבור התקופה עד לתשלום תמורת הקרקע המופקעת. דמי השכירות הם לצורך זה, דמי השכירות הראויים ששוכר מרצון היה משלם למשכיר מרצון.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד יחיאל למערערת, עוה"ד אלשנסקי וגרנות למשיבים. 30.12.68).

ע.א. 467+497/68 - ישעיה בן צבי נגד שמואל רוזנבלט

*בנייה של שוכר על חשבונו ברשות המשכיר.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בת.א. 838/64 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

העובדות:
על מגרשו של המשיב, מחוץ לקו הבית שעל המגרש, הוקם צריף שעבר כמה גלגולים. הבעלים של המגרש, שלפני המערער, הרשה לפלוני להעמיד על חשבונו צריף והתנה עמו שאם יצטרכו להרוס את הבית יהיה עליו להוריד את הצריף על חשבונו בלי לתבוע פיצויים. בצורה זו עבר השטח עם הצריף כמה פעמים מיד ליד ובכל פעם מתואר המושכר בחוזה השכירות כ"שטח בשביל הקיוסק הקיים ושהשוכר קנה אותו". גם המערער קיבל את המקום מקודמו באותה צורה אך בחוזה השכירות האחרון, תואר המושכר כקיוסק בלי התוספת הנ"ל ובתום שנת החוזה המשיך השוכר להחזיק במושכר כשוכר מטעם החוק. לאחר שהנכס נמכר למשכיר הרס השוכר את הצריף לפי דרישת העיריה שהיתה מעונינת בסילוקו מהמקום ופיצתה אותו על הריסתו בסך - .2,500 ל"י. הדבר נעשה בלי הסכמתו או רשותו של המשכיר, שכן השוכר היה בדעה כי הצריף שייך לו ועל כן אינו זקוק להסכמה או לרשות כדי להרסו ולסלקו מהמקום. המשכיר בתביעתו טען כי הנזק שנגרם לו עקב הריסת הצריף הן מבחינת ערך עצמו והן מבחינת היותו משמש מקור הכנסה עולה לסך- .5,000 ל"י לפחות. לחילופין טען כי הסכום ששולם לשוכר ע"י עירית ת"א הוא בבחינת כסף שהושג ונתקבל לזכות התובע ועל הנתבע להחזירו לידי התובע. ביהמ"ש המחוזי חייב את הנתבע לשלם לתובע פיצויים בסך - .2,500 ל"י בציינו שאין אדם יכול להיות בעל מבנה מחובר לקרקע חיבור של קבע אם הוא איננו בעל הקרקע עצמה עליה בנוי המבנה. על כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. את הפתרון לסכסוך שבין הצדדים יש לחפש לא בדיני הקרקעות אלא בתנאי חוזה השכירות שקבע את זכויות הצדדים בנוגע למבנה שהקים השוכר. אין מניעה שמשכיר יתיר לשוכר לעשות על חשבונו תוספות בנכס המושכר ולהרשות את העברתם בתמורה לשוכר אחר העשוי לבוא במקומו ובכלל לקבוע מה יקרה או ייעשה בהם בגמר השכירות. זכות בעל התוספות אינה זכות בקרקע אלא זכות אישית השייכת לבעל התוספות נגד בעל הקרקע או לבעל הקרקע נגד בעל התוספות.
ב. במקרה דנא שילם המערער לשוכר הקודם טבין ותקילין בעד הצריף ובחוזים שקדמו לחוזה האחרון תואר המושכר לאשורו כפי שצויין לעיל, בעוד אי ציון תאור המושכר בחוזה האחרון נעשה בהיסח הדעת.
ג. בהתאם להסכם הראשון של בניית הצריף, הותנה כי השוכר חייב להסירו "כאשר יהיה צורך להרוס את הבית". כלומר השוכר אינו רשאי להרוס את המבנה על דעתו אלא כשעומדים להרוס את הבית. כיוון שכך, אסור היה למערער להרוס את הצריף על דעת עצמו ובהריסתו הפר את תנאי השכירות ועליו לפצות את המשכיר על הנזק שנגרם לו.
ד. לענין חישוב הנזק - הצריף עמד מחוץ לקו הבניה ועל כן היה "בנין חורג" במובן חוק הבניה והיה צפוי להריסה בזמן מן הזמנים אך אין לדעת מתי היה מגיע זמן זה. הנזק שנגרם למשכיר אינו נמדד לפי הסכום ששילמה העיריה שהוא תשלום עבור הקדמת הסרתו של המטרד הצבורי ולא לפי הסכום שקונה מרצון היה מוכן לשלם עבור מכירת הצריף. בשני המקרים לא משקפים הסכומים את נזקו של המשכיר מהריסת הצריף. הנזק שלו הוא הפסד מקור הכנסה של דמי השכירות מהצריף לתקופת זמן בלתי קצובה. יש לחלק את הסכום של - .2,500 ל"י שווה בשווה בין המשכיר והשוכר.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד א. גולדברג למערער, עו"ד פ. הרצברג למשיב - 13.1.69).

ע.פ. 127/68 - מדינת ישראל נגד יוסף בן אלעזיז מלכה

*קולת העונש (עבירות זנות) המשיב הורשע בעבירה על החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות) ונדון ל- 9 חדשי מאסר בפועל ו- 9 חדשי מאסר על תנאי. לפני גזר הדין ביקש המשיב כי ביהמ"ש יקח בחשבון עבירה נוספת מאותו סוג שעבר כאשר האישום הראשון כבר היה תלוי ועומד. ביהמ"ש הרשיע אותו בעבירה הנוספת אך בגזר הדין לא התיחס לעבירה הנוספת. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש העליון ציין כי נשמט כנראה ענין העבירה הנוספת מזכרונו של השופט בגזרו את הדין ויש להחמיר בענשו של המשיב אשר ניצל לרעה את החופש שניתן לו עד לבירור דינו ועבר עבירה נוספת מאותו סוג, והמשפט שהוגש נגדו לא הרתיע אותו. זאת ועוד, האשה ששודלה למעשה זנות בעבירה השניה היתה למטה מבת 18. על יסוד הנ"ל הוטל על המשיב עונש של שנתיים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ג. בך למערערת, המשיב לעצמו. 29.12.68).

ע.פ. 452/68 - יוסף נינו נגד מדינת ישראל

*טענת קנטור בעבירת רצח
המערער הורשע ברצח שושנה ואדי שנסעה אתו במוניתו. טענתו היא שלא היתה מצדו לא הכנה ולא החלטה להרוג ושהיה מצד המנוחה קנטור והרגזה. ערעורו נדחה. התעללותו של המערער במנוחה היתה מורכבת ממעשים שונים, ואין נפקא מינה - לענין ההכנה וההחלטה להרוג - איזה מהם גרם למותה. רשאי היה ביהמ"ש להסיק הן מריבוי ושוני המעשים הללו, והן מזמן הימשכם, והן מעצם טיבם, מסקנה שאמנם הכין עצמו המערער לקראת מעשה הריגה והחליט בלבו לעשותו.
אשר לקינטור - התנגדותה של המנוחה למעשה מגונה אשר המערער עשה בה, וצעקותיה "הצילו" אינן יכולות לעולם להיות קינטור כמשמעותו בסעיף 216 לפח"פ, והוא הדין לגבי מעשי התגוננותה כשהיא שרטה למערער פניו. "קנטור" שכזה אינו אלא פרי מעשהו של המערער עצמו ואינו משמש לו הגנה.