ע.א. 465/68 - אברהם מזרחי נגד המנוחה רחל גלמן ז"ל ואח'
*תביעה על פי שטר המגלם ריבית קצוצה בלבד כשהתובע הוא אוחז ולא הנפרע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט מלחי) ב- ת.א. 924/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער תבע את המשיבים על סמך שני שטרות, טענת המשיבים היתה בהגנתם כי השטרות נשוא התביעה נועדו לתשלום ריבית קצוצה לנפרע וכי זה העבירם לתובע ללא תמורה ובידיעה ברורה שהם מגלמים ריבית קצוצה ולכן יכולים הם לטעון נגד התובע כל שיכלו לטעון נגד הנפרע ובהיות הקנין בשטרות פגום אין הם חייבים לפורעם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה כי השטרות נתנו בתורת ריבית קצוצה וכי מאידך לא הצליח המערער להוכיח שהוא אוחז בתום לב ובתמורה. לפיכך דחה את התביעה, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הלכה פסוקה היא כי שטר המגלם ריבית קצוצה בלבד קנינו פגום. באשר להוכחה שמדובר בריבית קצוצה, אמנם בשטר אושרה קבלת התמורה במזומן ובדרך כלל אין לסתור הודעה זו אלא בדרכים הקבועות בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית וכאן נעשתה ההוכחה בע"פ, אולם: ראשית, המערער לא התנגד בעת הדיון להשמעת עדות בע"פ; שנית - וזה העיקר - כאשר מדובר בענין של ריבית קצוצה מותר לסטות מדיני הראיות הרגילים ולשמוע עדות בע"פ נגד הכתוב על פי חוק הרבית הפותח פתח בהליכים עפ"י סעיף 6, לקבל עדות בע"פ כנגד מסמך בכתב.
ב. הדין שבעניני ריבית קצוצה מותר לקבל עדות בע"פ כנגד מסמך בכתב אינו מוגבל לתביעה שבין הצדדים הישירים לעיסקת הריבית אלא גם בהליך שבין חותם השטר לבין אוחז שאינו הנפרע.
ג. משמצא בית המשפט כי השטרות נועדו לתשלום ריבית קצוצה הוחלפה חובת הראיה ושומה היה על האוחז (המערער) להוכיח שלאחר החתימה על השטרות ניתן בתום לב ערך בעד השטר. המערער לא הרים את נטל ההוכחה ובדין נדחתה תביעתו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, ברנזון. עו"ד י. ירון למערער, עו"ד פיאלקוב למשיבים. 28.1.69).
ע.א. 330/68 - תרו תעשיה רוקחות בע"מ נגד פקיד השומה חיפה
*שאלת חיוב במס הכנסה של הפרשי הצמדה שנתוספו לסכום שהופרש לפצויים ע"י המעביד בקופת גמל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט פרידמן) בע.מ.ה 94/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת הפרישה תשלומים לקופת גמל המוכרים כהוצאה לפטור ממס הכנסה, סכומים אלה חייבים במס אם הם מוחזרים מקופת הגמל למעביד. במקרה דנא, לסכום שהפקידה המערערת בקופת הגמל נתווספו הפרשי הצמדה כתוצאה מהשקעת הכספים ע"י קופת הגמל. פקיד השומה וביהמ"ש המחוזי סברו כי הפרשי ההצמדה יש להביאם בחשבון לקביעת הכנסתה של המערערת לצורך תשלום מס. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. הפרשי ההצמדה אמנם זוכו לחשבון המערערת אצל קופת הגמל אך לא שולמו לה על ידה ועדיין נמצאים הכספים בקופה. זכוי כזה ספק אם כמוהו כתשלום כשכל מטרת הקופה היא לצבור סכומים הדרושים לחברי הקופה לסלוק תביעות העובדים העלולות לגדול במשך הזמן עם ירידת ערך הכסף.
ב. אך גם בהנחה שזכוי החשבון פרושו שהסכום עומד לרשות המערערת וכאילו שולם לה למעשה - גם אז אין לחייבה בתשלום מס הכנסה מסכום זה.
נמוקו של ביהמ"ש דלמטה היא שלענין הון או פירות, הפרשי הצמדה הולכים אחריהסכום שהם מוצמדים אליו. אם הסכום הוא בבחינת הון אף הפרשי ההצמדה כך, ואם הוא פירות יחשבו כך גם ההפרשים. זו היא אמנם ההלכה אך אין להחילה במקרה דנא.
בכל המקרים שבהם ראו בהפרשי הצמדה הכנסה שבפירות היה זה מכיוון שההפרשים היו ספיח להכנסה פלונית ותוצאה מהפעולה ששיוותה להכנסה עצמה אופי של פירות. באותם מקרים זכו מקבלי ההפרשים כתוצאה מפעולתם היצרנית, בענין דנא, כאשר הופקדו הכספים בקופת גמל נותק לגמרי הקשר בין כסף זה לבין הכנסתה של המערערת מעסקיה. המקור היחידי של הפרשי ההצמדה הוא בהפקדת כספה של המערערת אצל קופת הגמל בצורה השומרת על ערכו. גם הכסף עצמי שהופקד אילו הוחזר, היה חייב במס לא בתור הכנסה ממש אלא כהוצאה שנתבטלה וכאילו לא היתה. אין כאן פעולה עסקית המטביעה על ההפרשים אופי של פירות ועל כן אין ההפרשים חייבים במס.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. עו"ד א. קלמנוף למערערת. עו"ד ח. ברנזון למשיב. 13.1.69). ע.א. 458/68 - מאיר רבן נגד יעקב גרינברג
*חובה להחזיר הלוואה תוך זמן מתקבל על הדעת כאשר הותנה לשלם את ההלואה "עם מכירת רכושו" של הלווה.
* הזמן בו נוצרת עילת תביעה של משיב שחתם על שטרות כנגד המוטב שלא פרע את השטרות.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א, 3456/67 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
בין הצדדים נערך הסכם לפיו יבצע המערער עבודות שונות עבור המשיב וזה ילוה לו סכום של 10,000 ל"י. המשיב הלוה לו 7500 ל"י אך לא הלוה לו את מלוא הסכום מכיון שהמערער לא ביצע התחייבויותיו. המערער התחייב להחזיר את ההלואה "מיד עם מכירת רכושו בחיפה".
כמו כן חתם המשיב למערער על שטרות חובה בסך שלושת אלפים ל"י וזה סיחרם לאחר ולא פרע אותם בהגיע זמן פרעונם ואף לא נתן למשיב את הסכום הנ"ל על מנת לפרוע השטרות כאשר יתבע לכך.
המשיב תבע את המערער על סכום ההלואה ועל סכום שטרות הטובה שחתם לו, ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום סכום ההלואה אך דחה את התביעה בגין שטרות הטובה מן הטעם שביום הגשת התביעה עדיין לא נתבע המשיב לשלם השטרות ולכן חלק זה של התביעה הוא לפני זמנו. על כך מערערים שני הצדדים.
החלטה - השופט ברנזון:
א. המערער כלל לא התחיל בביצוע התחייבויותיו לפי ההסכם ועל כן לא צריך היה המשיב לתת לו את מלוא סכום ההלואה שהבטיח.
ב. אמנם התחייב המערער לשלם את ההלואה "עם מכירת רכושו" אך ברור כי הכוונה היתה שהמערער יעשה הכל כדי למכור את רכושו בהקדם האפשרי ולא שהמערער יוכל לדחות עד אין קץ את תשלום ההלואה בטענה כי טרם מכר את רכושו.
ג. מאידך יש לקבל את הערעור שכנגד. גם בלי להסתמך על התחייבותו המפורשת של המערער לפרוע את השטרות במועדם והתחייבות נוספת לתת למשיב את הסכום הדרוש לפרעונם, הרי משלא נפרעו השטרות ע"י המערער במועדם קמה למשיב זכות תביעה לאלתר כנגד המערער ואין הוא חייב להמתין בהגשת התביעה עד לאחר שינקטו צעדים
משפטיים נגדו ע"י האוחז. המיטיב בשטר טובה אינו חייב להמתין בתביעתו עד אשר יאלץ הוא עצמו לפרוע את שטר הטובה. משלא פרע המוטב את השטר לאוחז או שלא נתן את הכסף הדרוש למשיב, זכאי המיטיב להעמיד את המוטב על קיום חובתו זו לפחות מיד לאחר שעבר מועד הפרעון והשטר לא נפרע.
לפיכך על המערער לשלם למשיב את סכום השטרות בצרוף רבית חוקית על מנת שסכומים אלה ישולמו לאוחז בשטרות אלא אם המערער יפדה אותם בעצמו ויחזירם למשיב.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, הלוי. עו"ד ד. קוברסקי למערער, עו"ד א. הררי למשיב. 15.1.69).
ע.א. 377/68 - מטע... בע"מ נגד שאול פרל ואח'
*אוחז שקיבל שטר שהיתה בו חתימה בלבד ומילא בו את החסר - אינו אוחז כשורה.
* טענה כי חותם על שטר מנוע מחמת רשלנות מלטעון נגד האוחז שאין הוא חב על פי השטרות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט דולב) בת.א. 1164/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב הראשון (להלן המשיב) בא לידי הסכם בשנת 1963 עם אחד ברוך נויברגר, ואחיו, להקים שותפות להפצת מצרכי מזון. נויברגר התחייבו להמציא למשיב חוזים חתומים ע"י המערערת שהשותפות תקבל סוכנות בלעדית להפצת מוצרי המערערת. לשם כך היה על המשיב לחתום על שטרות וגם נויברגר אמור היה לחתום עליהם ושטרות אלה היו צריכים למסור למערערת כבטחון שהשותפות תעסוק במוצריה בלבד.
המשיב חתם על השטרות ומלבד חתימתו לא נרשם בשטרות דבר. נויברגר לא חתם על השטרות, משלא הצליחו נויברגר להמציא למשיב חוזים כאמור עם המערערת בוטלה העיסקה וברוך נויברגר הודיע למשיב כי השטרות הושמדו ע"י המערערת.
מתברר כי המשיב רומה וכי השטרות נמסרו בשנת 1964 על ידי נויברגר למערערת כבטחון לתשלום סחורות שזו סיפקה לו. השטרות נמסרו למערערת כשהם לא שלמים ופרט לחתימות לא נכתב בהם דבר. המערערת השלימה את הפרטים החסרים בשטרות כשבועיים לפני מועד הפרעון הנקוב בהם עתה. כן נקוב עתה שם המערערת כנפרעת. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת על פי השטרות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. המערערת אינה אוחזת כשורה של השטרות ואינה באה בגדר סעיף 19(ב) סיפא לפקודת השטרות. אדם הנוטל תורף של שטר וממלא בו את החסר, פועל אמנם לכאורה על פי רשות הנתונה בידו לפי סעיף 19 לפקודת השטרות, אך אין הוא עצמו אוחז כשורה, כי במו ידיו עשה את השטר ובנטלו אותו לא היה שלם.
אף החזקה העומדת למערערת כאוחז שאינו אוחז כשורה לפי סעיף 19(א) לפקודה, ניתנת לסתירה, ובמקרה דנא אכן הוכיח המשיב כי הרשות להשלמת המסמכים פקעה לפני שהמערערת רשמה בשטרות את הפרטים שהיו חסרים בהם. שכן משבוטלה העיסקה שבין המשיב לנויברגר בשנת 1963 בוטלה הרשות להשתמש בשטרות ואסור היה לנויברגר להעבירם בשנת 1964 למערערת ובודאי שהיה אסור להעבירם למטרה של בטחון של סחורה שהוא קיבל. נמצא השטרות הושלמו ללא רשות ואין הם אכיפים על חותמיהם.
ב. אין לקבל את הטענה כי המשיב מנוע מחמת רשלנותו לטעון נגד המערערת שאין הוא חב על פי השטרות. ברי כי המוציא תורף של שטר גורם בכך סכנה לאחרים וגם הוא עצמו מסתכן, אולם בדוננו בשאלה אם יש להחיל על המשיב השתק מחמת הפרת
חובת זהירות הרי אין לחייב את המשיב ברשלנות אלא אם ניתן לקבוע כי התנהגותו לא הגיעה לדרגת הזהירות הדרושה מאדם סביר. עיסוקו של האדם אשר בידו הושאר מסמך, נוסף על מהותו של המסמך יכול שיעמיד חבות, אך במקרה דנא אין השארת מסמך בידי נויברגר עולה כדי רשלנות כזו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. עו"ד ג. קלינג למערערת, עו"ד ד. מרקמן למשיב. 22.1.69).
ע.א. 512/68 - היוצק בע"מ נגד רחל בן עזרא שרם ואברהם שרייבר
*תביעה לבצוע בעין של חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בייסקי) בת.א. 875/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה הראשונה להלן המשיבה היא אחותו של המשיב השני (להלן המשיב), המשיב החזיק בשטח מסויים שהיה שייך למערערת וניהל בו בית מלאכה והוא ממשיך להחזיק בשטח עד היום, ביחס לאותו שטח נעשה הסכם בין המשיבה לבין המערערת שלפיו התחייבה המערערת למכור למשיבה את שטח האדמה שהיה מוחזק בידי המשיב. המשיב הוא אשר שילם את התשלומים למערערת ע"ח המחיר והוא שהופיע בתור צד במו"מ עם המערערת במשך השנים שלאחר חתימת החוזה בקשר לבצוע החוזה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת לבצע בעין את הסכם המכר ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. בנסיבות שתוארו אין פגם בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי שלצורך התביעה לבצוע בעין אין להבדיל בין שני המשיבים שהיו התובעים בתביעה.
ב. בידי המשיבים קבלה ע"ס - 1,500 ל"י שנחתמה למחרת יום חתימת החוזה וגם לפי החוזה שולמו למערערת - 1,500 ל"י והחתימה על החוזה מהווה אשור לקבלת סכום זה. טענת המערערת שלמעשה קבלה רק - 1,500 ל"י לא נתקבלה על ידי ביהמ"ש המחוזי ואכן יש לדחותה. הטענה ששתי הקבלות מתיחסות לסכום אחד נוגדת לכאורה את המסמכים בכתב ולא נעשה כל נסיון לסתור את ההנחה שהיו שני תשלומים העולה מהקבלה ומהחוזה, ע"י מתן הסבר מפי האיש שנתן את הקבלה ושהיה מנהל החשבונות של המערערת באותו פרק זמן.
ג. אמנם לפי החוזה אי בצוע אחד התשלומים מבטל את החוזה אולם בהתאם לנסיבות הענין והתנהגות הצדדים לחוזה לא בוטל החוזה מחמת אי סלוק אחד התשלומים. הנסיבות הן שבמשך זמן רב גרמה המערערת בעצמה לכך שהמשיבים לא יכלו להמשיך בסילוק התשלומים שהגיעו מהם.
נוסף לכך הוסכם לבסוף בין המשיב לבין מנהל המערערת כי המשיב יכין את התשלום של יתרת המחיר ויבוא למשרד ספרי האחוזה לבצוע העברת הממכר. המשיב עשה כמוסכם אך מנהל המערערת לא הופיע. התנהגות זו מעידה על כך שעד לאותו זמן ראו שני הצדדים את החוזה כחוזה קיים וגם המערערת לא ראתה אותו כמבוטל מחמת אי סילוק אחד התשלומים.
ד. באשר לטענת השהוי - אומנם עברה תקופה ארוכה מעשית החוזה ועד להגשת התביעה אך הנסיבות שהוזכרו לעיל שעליהם יש להוסיף את פציעתו של המשיב שנפגע בתאונה רצינית מסבירות את אשר קרה בתקופה ארוכה זו. מבחינה משפטית התשובה לטענת השהוי היא, שבמשך כל התקופה, המשיב החזיק בממכר. לכן צדק ביהמ"ש המחוזי בצוותו על בצוע בעין של ההסכם למרות השהוי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, הלוי. עו"ד הדר למערערת, עו"ד רימל למשיבים. 12.1.69).
ב.ר.ע 9/69 - סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נגד משה אליהו ואח'
*מחיקת כתב הגנה מחמת זלזול בצו להשיב על שאלון ומתן פרטים.
(בקשה למתן רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי למחוק כתב הגנה - הבקשה נדחתה).
החלטה:
א. בקשת המשיב למחיקת כתב ההגנה אמנם לא היתה מלווה בתצהיר אולם כשכל העובדות המהותיות נתגלו לביהמ"ש ולא נשארה עובדה שהיתה צריכה לאימות בתצהיר אין העדר תצהיר פוסל את הבקשה.
ב. תשובות לשאלון ומתן פרטים המלוות פגמים רבים וסמני סחבת בצורה מתחמקת מצדיקות החלטת בית המשפט שלא לראות בתשובות מלוי צו להשיב על שאלון, ולתת פרטים נוספים.
ג. צו הרשם המחייב להשיב על שאלון מונע מאת המשיב לטעון לאחר מכן שהשאלות לענין הנדון אינן רלונטיות. צו הרשם להשיב על השאלון כמוהו כקביעה שהשאלות היו לענין מה גם שהצו ניתן בהסכמה, והמבקשת יכלה להשיג על הצו רק בדרך של ערעור. התנגדות לענות על שאלה לאחר שניתן צו אפשר לעורר רק אם יש חשש של הפללה וכאשר המשיב נשבע על כך.
ד. נוכח מחדליה של המבקשת אין לומר שצריך היה לתת לה הזדמנות נוספת לקיים את מצוות הרשם. אכן אין דרכו של ביהמ"ש למחוק כתב הגנה של בעל דין שאינו ממלא אחר הצווים אך כאן לא הביעה המבקשת נכונות אפילו בשלב המאוחר של הדיון, לאחר דחיות מרובות, לעשות את המוטל עליה. היא העלתה טענות חסרות שחר ורק בסוף סכומיה שבכתב בקשה לחלופין להאריך לה את המועד למתן תשובות.
ביהמ"ש ראה בגישתה של המבקשת גישה לא רצינית ויחס של "מעין משחק". בעל דין "המשחק" שלא בתום לב אינו יכול לצפות שביהמ"ש לערעורים יבוא לעזרתו.
(בפני: השופט זוסמן. 20.1.69).
ע.א. 8/68 - שמואל קפלן נגד ג'לאל אירני ואח'
*טענת "המסמך אינו מעשהו של החותם" טענת "לא נעשה דבר" או "המסמך אינו מעשהו של החותם" יכולה להתקבל רק כאשר החותם על המסמך טעה לא רק ביחס לתוכן המסמך אלא גם ביחס לסווגו בחשבו שהוא חותם על מסמך מסוג שונה לגמרי. המסמך יראה כבטל, אם החותם הוכיח שהוטעה על ידי מצג שוא של זולתו ביחס לסוגו של המסמך. טעות סתם מצדו, שלא נגרמה על ידי זולתה, אין בכוחה להוליד טענה זו, אם כי היא יכולה להביא לביטול המסמך מטעמים משפטיים אחרים, כאשר קיימים התנאים בהם מרשה הדין ביטול מסמך מחמת טעות, אם טעות משותפת אם הדדית ואם חד צדדית.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני, החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד א. וש. טויסטר למערער, עוה"ד ע. בן חיים וא. וינשל למשיבים. 29.1.69).
ע.א. 366/68 - תוצרת מזון א"י בע"מ נגד שמואל מזרחי
*תביעת פיצויים של עובד ממעביד בטענת רשלנות טענת המשיב כי נפצע בעת עבודתו אצל המערערת מחמת רשלנות המערערת הוכחה במידה מספקת לצרכי משפט אזרחי. גירסת המשיב היא הסיבה המתקבלת ביותר על הדעת בנסיבות הענין, וסימוכין לכך בטופס התביעה שהוגש ע"י המשיב לביטוח הלאומי ושבו אישרה הנתבעת (המערערת) כי הפרטים שנמסרו על ידי התובע נכונים לפי מיטב ידיעתה, ובין הפרטים האלה צויינה גירסת התובע המוכחשת כעת ע"י הנתבעת. המערערת לא הוכיחה כי חתמה על האישור מתוך טעות או בהיסח הדעת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עוה"ד קיטאי ושטרסברג למערערת, עו"ד פיכמן למשיב. 30.1.69).
ע.א. 474/68 - יצחק ארדיטי נגד האחים רג'ואן בע"מ
*טענת מקח טעות של אדם שחתם על התחיבות המערער היה צריך להסכמת המשיבה לאישור תכנית בנין עיר מסוימת והתחייב לשלם למשיבה סכום כסף אם התכנית תאושר והמשיבה לא תתנגד לאישור. עיקר טענת המערער היתה כי ההתחייבות היתה מושתת על הסכם כי התכנית כפי שתאושר סופית תעניק לו 250 אחוזי בניה וזו העניקה לו 200 אחוזי בניה בלבד. טענה זו נדחתה שכן ביהמ"ש העדיף את עדות המשיבה שלא היה הסכם כזה. אשר לטענה כי מקחו של המערער היה מקח טעות מכיון שחתם על התחייבות מתוך אמונה כנה שאישור התכנית יביא בעקבותיו הענקת 250 אחוזי בניה לחלקתו - גם אם נכונה טענה זו מבחינת תוכנה אין בה כדי לגרוע מתקפותה של התחייבותו בגלל כל אחד מהטעמים הבאים: זו היתה "טעות במניע בלבד"; לא הוכח שהמשיבה ידעה שהמערער חתם על כתב ההתחייבות על סמך אמונה זו.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - השופט מני, עוה"ד פ. רבינוביץ וש. ברנר למערער, עו"ד א. נוביק למשיבה. 23.1.69).
ע.א. 220/68 - יעקב בקרמן ואח' נגד רחל דגני
*הגנת חוק הגנת הדייר במשפט זה נתעוררו שאלות שונות ביחס לפרוש הסכם ואם המשיבה היתה לדיירת מוגנת או לא. ההסכם כלל התניה שחוק הגנת הדייר לא יחול עד תקופה מסויימת בהיות הבנין בנין חדש ואחד הסעיפים קבע כי בתום אותה תקופה ובאם יתמלאו תנאים מסויימים יחזיק הדייר בחנות כדייר למשך שנה. טענת המערערים היא בין היתר כי אם נוצר יחס של שכירות מוגנת בין המשיבה למערערים בתוקף ההתניה הנ"ל הרי ששכירות זו היתה חייבת רישום כעסקת מקרקעין לפי פקודת העברת הקרקעות ובלי רשום כזה היא בטלה. טענה זו נדחתה, כאשר צדדים מסכימים ביניהם שהגנת החוק תחול על השכירות הרי זו הסכמה שפרושה שכירות תוך מתן ברירה שעל פיה עשויה תקופת השכירות לעלות על התקופה המחייבת כבר רישום במשרד רושם הקרקעות. במקרה שלפנינו שונים פני הדברים. על המושכר חל חוק הגנת הדייר אלא אם הסכימו הצדדים במפורש להוציא אותה מתחולת החוק. הם לא עשו כן. השכירות עליה הסכימו היתה לשנה אחת אם כי מובן שהם ידעו כי היא תימשך גם כעבור שנה זו בתוקף החוק. ידיעתם זו אינה עולה כדי הסכמה וכאשר יחס השכירות נמשך לא בתוקף הסכמת הצדדים שהלבישו הסכמה זו בנוסחה שתחול הגנת החוק, אלא היא נמשכת בתוקף החוק עצמו והסכמה של הצדדים לא היתה אלא הסכמה שלילית שלא למנוע את תחולת החוק על דירות אלו, אין השכירות טעונה רישום במשרד רושם הקרקעות והיא חוקית גם אם לא נרשמה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, הלוי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ד. ספיר למערערים, עו"ד ד. ריכטר למשיבה. 22.1.69).
ע.א. 565/68 - פלונית נגד פלוני
*טענת "מורדת" במזונות
המערערת תבעה מזונות מהמשיב ותביעתה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שהתרשם כי האשה מסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה ועל כן אינה זכאית למזונות. הערעור נתקבל שכן לשם הכרעה בשאלה העובדתית מי הוא המסרב לקיים יחסי אישות לא די בהתרשמותו של השופט. בחומר הראיות לא באה הוכחה לטענת המשיב שהמערערת היא מורדת ואפילו עדות המשיב עצמו משתמעת לענין זה לשתי פנים והרושם המתקבל מקריאת החומר הוא שלא היא רצתה בו ולא הוא רצה בה.
אפילו לא היתה עדות המערערת נאמנה, עדיין יש בה ראיה מספקת שלא הוכחשה כי המערערת היא אשתו של המשיב ושהמשיב עזב את הבית המשותף ועבר לגור במקום אחר. בנסיבות אלו דין הוא שעל המשיב הראיה שהמערערת הפסידה מזונותיה והוא לא יצא ידי חובת הוכחה זו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד שינבוים וקורץ למערערת. עו"ד סלע למשיב 20.1.69).