ע.פ. 97/68 - מסעוד בן דוד סויסה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*היסודות של החלטה והכנה ברצח בכוונה תחילה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, יעקובי וקווארט) בת.פ. 769/66 - הערעורנדחה ברוב דעות השופטים זוסמן וויתקון כנגד דעתו החולקת של השופט קיסטר).
העובדות:
המערער היה מסוכסך עם אשתו וביום המקרה באו לביתו אבי האשה ואחיה המנוח. בין הצדדים התפתח דו שיח והמערער רץ למטבח נטל שני סכינים ואיים להרוג את המנוח ואביו. האב הרים את ידיו ואילו המנוח תפס בידיו של המערער. האב התערב גם הוא, הוציאו סכין אחת מידי המערער ואזנפצע קל האב בידו. כשהוא טיפל בפצע שלו דקר המערער את המנוח 4 דקירות שמהן שתים באזור הלב היו קטלניות. המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר (דעת מיעוט):
א. את כל טענות הערעור לגבי העובדות שנקבעו יש לדחות, והשאלה היחידה המתעוררת היא אם הוכחו כל היסודות היוצרים את העבירה של רצח בכוונה תחילה.
ב. בין יסודות העבירה של רצח בכוונה תחילה ישנם ההחלטה להרוג וההכנה. כאן לא היתה לכתחילה החלטה להרוג וגם כשהביא מערער את הסכינים מהמטבח עדיין אין לומר כי החליט להרוג שכן תמיד היה מאיים להרוג ונוהגו היה לתפוס סכין ולאיים בו. אילו היתה עדות כי מיד עם תפסו את הסכינים ניגש למנוח ודקרו פצעי מוות היה אפשר ללמוד מכך על החלטה להרוג אך על כך לא היתה עדות. להיפך העדות היתה כי המנוח תפס בידי המערער שהחזיק בסכינים ואח"כ נדקר המנוח למוות. כך שעצם האיום בסכין והכוונתו אל האורחים לא היה בהם כדי להוכיח מעבר לספק כי בלבו של המערער גמלה החלטה להרוג.
ג. גם אם בשלב הראשוני לא הוכח קיומה של ההחלטה להרוג, הרי יתכן שרשאי ביהמ"ש להסיק על קיומה של החלטה כזו בשלב הבא הוא שלב הדקירות. העובדה שהמערער דקר את המנוח 4 דקירות מהן 2 בחזה מוכיחה על כך שבאותו רגע כבר גמלה בלבו החלטה להרוג את המנוח. אך אין הוכחה על קיומה של החלטה כזו אפילו שניה לפני הדקירות.
ד. אשר לאלמנט ההכנה - ניתן להסיק קיומה של הכנה להרוג מנסיבות המקרה. אין די בעצם ההנפה של סכין כדי להוכיח קיומה של הכנה, אלא דרושים אלמנטים נוספים כגון דקירות מסוכנות רבות באופן שתהא לנאשם שהות מספקת לשקול ולהחליט על המשך מעשיו, או טלטול של כלי הזיין למקום הפשע.
ה. בענין דנא גמלה ההחלטה להרוג בשעה שבה בוצעו הדקירות ופעולה זו לא לוותה לא בטלטול הסכין שכבר היתה בידי המערער לפני שהחליט להרוג; ולא בדקירות רבות. הרי שלא הוכח האלמנט של הכנה מעצם הנפת הסכין, ויש להנות את המערער מהספק ולהרשיעו בהריגה בלבד.
השופט זוסמן (דעת הרוב):
יסוד ההחלטה להרוג הוכח על ידי בחירת המכשיר בו השתמש המערער לביצוע הפשע, מספר הדקירות וכיוונן של שתים לבית החזה של הקרבן באיזור הלב.
אשר ליסוד ההכנה - הסכינים לא היו בידי המערער עובר למעשה אלא קפץ למטבח והביא אותם. לענין ההכנה אין צורך בשיעור זמן מסויים להכנה עצמית. לשם מה רץ למטבח והביא את הסכינים? התשובה היא שהמערער חפץ להצטייד בכלי משחית
כדי לבצע החלטה שגמלה בלבו והבאת הכלי למקום בו היה הקרבן, אפילו המרחק אינו רב, הרי זו הכנה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד בן מנשה ובן ישי למערער, עו"ד גב' ברזל למשיב. 15.9.68).
ע.א. 194/68 - פיירמנס... בע"מ נגד האניה אנוטריה
*עיכוב ההליכים בבימ"ש בארץ כאשר בהסכם ישנו סעיף של מקום שיפוט בחו"ל.
*תחולת חוק ההתיישנות הישראלי במקרה כנ"ל כשבהסכם ישנה תקופת התיישנות מקוצרת.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש לימאות בחיפה (השופט שאל) בתיק ימאות 15/67 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים לנדוי וויתקון כנגד דעתו החולקת של השופט מני).
העובדות:
המערערת הינה חברת ביטוח ששילמה בתוקף חוזה ביטוח לחברה ישראלית נזק שנגרם לסחורות שלה באניה המשיבה. בתנאי ההובלה הסטנדרטיים של האניה ישנו סעיף הקובע שיפוט בבית משפט בוונציה, וסעיף התישנות של חצי שנה. כאן עברה כבר מחצית השנה מאז קרות הנזק מאחר שהיה מו"מ קודם בין המערערת והמבוטחת ואם הוגש התביעה בפני ביהמ"ש בוונציה היא תידחה על הסף מחמת התיישנות. לעומת זאת במקרה של התדיינות בישראל יחול על המקרה סעיף 19 של חוק ההתיישנות שלנו שלפיו התנייה על תקופות ההתיישנות שבחוק תופס רק אם הוסכם על כך בין בעלי הדין "בחוזה נפרד" וכאן לא נטען כי היתה התניה נפרדת כזו.
השאלה שהתעוררה היא אם מן הראוי לעכב את ההליכים כאשר יש יסוד לחשש שבונציהתידחה התביעה על הסף מחמת התיישנות בעוד שאצלנו תוכל התביעה להתברר לגופה למרות סעיף ההתיישנות. ביהמ"ש המחוזי עיכב את ההליכים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. כאן לא מדובר במקרה שבו הנתבע בתכסיסים פסולים מושך את הענין עד לאחר עבור תקופת ההתיישנות במקום השיפוט המותנה, מקרה שבו לא יעכב ביהמ"ש בארץאת ההליכים; ולא מדובר במקרה שבו התובע מתרשל בהגשת תביעתו עד עבור תקופת ההתישנות במקום השיפוט המותנה, במקרה שבו ביהמ"ש בארץ יעכב את ההליכים; כאן מדובר במקרה נייטרלי שבו התובע לא התרשל והנתבע לא גרם במתכוון להשהיה בדיון עד לאחר עבור תקופת ההתישנות במקום השיפוט. השאלה היא אם במקרה כגון דא יש לעכב את ההליכים ולגרום שהתובע יפסיד תביעתו, או לאו.
ב. במקרה דנא, בהתחשב עם תקופת ההתיישנות הקצרה הקבועה בשטר המטען ועם השקפת המשפט הישראלי על תקנת הצבור המשתקמת מהוראת הסעיף 19 של חוק ההתיישנות, דורש הצדק כי ביהמ"ש ינהג כבתי המשפט של מדינות ימיות גדולות כמו אנגליה וארה"ב וימנע, למרות סעיף השיפוט, את שליחת המערערת לבימ"ש נכרי כאשר שם צפוי לה כשלון מיידי של תביעתה על הסף מחמת טענה שמעצם העמידה עליה נודף שמץ של חוסר הגינות. בנסיון כזה "לחטוף" פס"ד ולסכל בירור התביעה לגופה יש משום התחמקות שאין לתת לה יד.
ג. יש לציין כי בדיוק בביהמ"ש בישראל יתייחס ביהמ"ש לסעיף 19 של חוק ההתיישנות ולא יתעלם ממנו. דיני ההתיישנות שלנו קובעים התיישנות דיונית בלבד ולא מהותית ויש להחיל את דין מקום השיפוט ולא את משפט החוזה.
השופט מני (דעת מיעוט):
נטייתו של ביהמ"ש היא לתת תוקף להסכם שצדדים עשו מרצונם, אלא אם ההסכם נגוע באי חוקיות, או הוא נוגד את טובת הכלל או הוא הושג באמצעים כאלה הנראים כפסולים בעיני החוק. מבחינה זו, סעיף המקנה שיפוט לבימ"ש נוכרי וסעיף הקובע תקופת התיישנות קצרה מזו הקבועה בחוק בתביעות שענינן אינן מקרקעין הם כשרים בתכלית. העובדה שמתן תוקף להתניות אלה תגרום לדחיית תביעת התובעת על הסף אינה מהוה צידוק מספיק להתעלם מרצון הצדדים כפי שבא לידי ביטוי בהסכם שהם עשו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד נשיץ למערערת, עו"ד לבהר למשיבה. 12.9.68).
ע.א. 59/68 - יוסף אבו נסר נגד י. מוסקוביץ ומדינת ישראל
*הוכחת רשלנות בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1386/64 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים זוסמן, ויתקון, כנגד דעתו החולקת של השופט כהן).
העובדות:
המערער הלך לתומו בכביש נצרת חיפה בכפר יפיע כאשר לפתע הופיע אוטובוס נהוג בידי המשיב הראשון שהסיע חיילים ופעל בשירות המשיבה השניה ודרס אותו. המערער נפצע קשה, נקטעו לו שתי רגליו ואין אפשרות להתקין לו פרוטזות ועליו לנוע בעגלת נכים. האוטובוס ירד לשולי הכביש שם פגע במערער לאחר שהנהג איבד את השליטה על ההגה מחמת שהחליק על שמן שהיה בכביש. לעצם עלייתו על השמן לא היתה רשלנות מצד הנהג במסיבות המקרה והשאלה המתעוררת בערעור היא אם לאחר שירד לשוליים לא התרשל הנהג כאשר לא הצליח לעצור את המכונית מרחק של 20 מטר עד שפגע במערער, שכן החל לבלום רק לאחר שכבר עבר 15 מטר בשוליים. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיבים, ובביהמ"ש העליון נחלקו הדעות אם ניתן למצוא את הנהג אשם ברשלנות.
החלטה - השופט ויתקון (דעת הרוב):
לא היה חולק על כך שחל כאן הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" ושעל המשיבים הראיה שלא היתה רשלנות, אך כאן הצליחו המשיבים להוכיח היעדר רשלנות בכל פריטי המעשים והמחדלים שהועלו ע"י התובע.
קיימת הטענה כי על הנהג היה לבלום לפני שעבר 15 מטר על השוליים והתקרב כדי 5 מטר מהניזק. כל העדים העידו שהאוטובוס השאיר על השוליים סימני התחלקות. לא היתה זו איפוא נסיעה רגילה, שבה ייענו הגלגלים למנגנון ההגה והבלימה, אלא עדיין תנופה של החלקה בלתי מרוסנת. דעת המומחים היא שעד לפגיעה לא יצא האוטובוס ממצב החלקה.
בדין דחה איפוא ביהמ"ש המחוזי את התביעה. עם זאת יש לצפות כי המדינה תעניק למערער תשלום חסד בנוסף לטפול הרפואי ולביטוח הלאומי שהוא מקבל.
השופט כהן (דעת מיעוט):
היו שתי עדויות מומחים שמתוכן עולה כי ברגע שירד לשוליים חייב היה הנהג לבלום והוא לא עשה כן עד לאחר שעבר 15 מטר, ולפי עדויות אלה קיימת אפשרות כי הבלמים יפעלו במצב כזה. די בשתי עדויות אלה כדי לקבוע את רשלנותו של הנהג.
(השופט כהן מתח בקורת על המדינה שהתגוננה כנגד הנזק הכבד שגרמה למערער ואף הגיעה לביהמ"ש העליון. על המדינה, שאינה כמו חברות ביטוח פרטיות, להימנע מלהתגונן בתאונה שמסיבותיה הן כמו זו. לאחר שנפסק שעור הנזק ע"י ביהמ"ש המחוזי צריכה היתה המדינה לפצות כך את הניזק. מן הראוי שהמחוקק יתן דעתו על תקון בחוק שלפיו נהג ישא באחריות מוחלטת לכל תאונה שהוא גורם תוך כדי נהיגה אף אם אין אפשרות להוכיח שהוא התרשל).
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד וקסמן למערער, עו"ד גב' אלבק למשיבים. 19.9.68).
ע.א. 148/68 - כונס הנכסים הרשמי נגד היפ הולנד ישראל פלסטיק בע"מ ואח'
*תשלום חובות מעודפים בחברה בפירוק.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3735/64 - המ' 10127/67 - הערעור נתקבל בחלקו).
החלטה - השופט ברנזון:
א. התיקון בחוק החברות משנת 1965 בנוגע לתשלומים הנהנים מדין קדימה ולסדר העדיפות שלהם, הינו מהותי ותחולתו אינה למפרע. לפיכך טעה ביהמ"ש דלמטה כאשר החיל את סדר העדיפות המתוקן על חברה שנכנסה לפירוק לפני תיקון החוק.
ב. הכספים שמעביד ניכה משכר העובדים על מנת להעביר ל"מבטחים" מהוים שכר עבודה של העובדים ודינם לגבי זכות קדימה כדין שכר עבודה במידה והמעביד שנכנס לפירוק לא העביר כספים אלה למבטחים. זאת רק ביחס לכספים שנוכו משכר העובדים ולא ביחס לחלק שהמעביד היה צריך להפריש מצדו למבטחים.
ג. אין נפקא מינה אם מבטחים הגיש את התביעה נגד החברה בשמו הוא או שהיה מגיש את התביעה בשם העובדים. מה שקובע הוא מהותו של החוב ולא זהותו של התובע.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. 16.9.68).
ע.א. 98/68 - יעקב באומן נגד אליעזר לנגסנר
*נטל ההוכחה בטענת פרעתי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 2408/67 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
בין בעלי הדין היו קיימים יחסי מסחר והמשיב היה קונה מאת המערער כל עבודה שנזקק להם לצרכי עבודתו כקבלן מסגרות. המשיב קנה גנרטור עבור חברת קו לבן בע"מ במחיר של 4000 ל"י, הוא העביר למערער 3 שטרות חתומים ע"י קו לבן בע"מ, האחד על סך 2000 ל"י ושניים על סך 1000 ל"י כל אחד. המשיב טוען כי בשטרות אלה פרע מחיר הגנרטור ואילו המערער טען כי את השטר על סך 2000 ל"י נתן לו המשיב שיסדר לו את הסכום הנ"ל בדרך נכיון שטרות ואילו שני השטרות האחרים נתן לו על חשבון חוב פתוח אחר שהיה חייב לו מעיסקות קודמות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת ההגנה ודחה את התובענה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. בביהמ"ש דלמטה עמדו זו כנגד זו שתי גרסאות של בעלי הדין. המשיב אינו מנהל חשבונות וגם על ספרי החשבונות של המערער לא היה ביהמ"ש מוכן לסמוך. במצב
דברים זה חובתו של ביהמ"ש לחתוך את הפלוגתה שנפלה על פי המבחן, אם אותו בעל דין עליו מוטל נטל השכנוע, יצא ידי חובתו והרים את הנטל.
ב. מקום שהנתבע טוען פרעתי ואילו התובע מודה אמנם בקבלת הכסף, אבל אומרשהכסף לא נמסר לו לפרעון חוב, כי אם למטרה אחרת כגון להשקעה או כיוצא בזה עילה אחרת, על הנתבע להוכיח שלשם פרעון חוב שילם.
ג. מקום שהנתבע טוען פרעתי והתובע מודה בכך שקיבל כסף לשם פרעון חוב אבל טוען שקיבלו לשם פרעונו של חוב אחר ושונה מן החוב נושא התביעה, על התובע להוכיח שהנתבע היה חב לו חוב אחר מזה שאם לא יעשה כן, ייחשב החוב נושא התביעה כחוב נפרע.
ד. באשר לעניין השטר של אלפיים ל"י שמסר המשיב למערער, טען המערער כי זה ניתן לו לנכיון, היינו עיסקה אחרת ולא פרעון חוב. כאן מוטל נטל הראיה על הנתבע להוכיח את טענתו כי נתן השטר על חשבון החוב. אפילו האמין השופט לעדותו של המשיב לטענת הפרעון, הרי שנוכח הכחשת המערער היה המשיב חייב בהבאת סיוע, כאמור בסעיף 6 לפקודת העדות, וכזה לא הביא. לכן אין לקבל את טענת פרעתי ביחס לאלפיים ל"י אלה.
ה. אשר לענין - שני השטרות האחרים, גם כאן הצליח המערער לעורר ספק בעת הערעור אם אמנם נמסרו כדי לשמש פרעון תמורת הגנרטור, אולם מכיון שכאן לכל הדעות במסרו השטרות לשם פרעון חוב הרי כמות מועטת של ראיה מסייעת דיה כדי לפסוק אם ישמשו לפרעון חוב זה או אחר. כמות מועטת כזו של ראיה מסייעת היתה לעדות המשיב ולפיכך לא יתערב ביהמ"ש שלערעור במסקנת ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד א, רזניק למערער, עו"ד מ. פוש למשיב. 17.9.68).
ע.א. 159/68 - פלוני נגד פלונית
*השפעתה של החלטת בי"ד רבני כי האשה היא מורדת על תביעת מזונות שהגישה האשה לביהמ"ש המחוזי ואשר היא עדיין תלויה ועומדת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.מ. 459/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
בשנת 1966 הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות ונפסקו לה מזונות זמניים. באפריל 1957 הגיעה שעת הדיון בתובענה גופה. אותה שעה היו תלויים ועומדים בבית הדין הרבני הליכים, האשה תבעה גט והבעל תבע שלום בית או להכריז על האשה כמורדת. אותה שעה כבר נדחו שתי התביעות ע"י ביה"ד הרבני האזורי אך הבעל ערער לביה"ד הרבני הגדול לערעורים, הדבר הובא לתשומת לבו של ביהמ"ש המחוזי וזה העלה את סכום המזונות הזמניים ודחה את המשך הדיון עד לאחר קבלת החלטתו של ביה"ד הגדול. לבסוף פסק ביה"ד הרבני הגדול לערעורים כי האשה היא מורדת כל עודהיא מסרבת להשלים עם בעלה ולכן פטור הבעל מכל החיובים שלו כלפיה, עתה עתר הבעל לביהמ"ש לסגור את תיק המזונות אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע מועד להבאת ראיות הצדדים. כיסוד להחלטתו שימש לביהמ"ש פסה"ד בע"א 54/55. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. אינו דומה מקרה דנא לענין שבנדון בע"א 54/65 הנ"ל. באותו מקרה פסק ביהמ"ש מזונות בגדר סמכותו לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתל דין רבניים ופסק דינו היה למעשהבית דין גם בשאלה אם האשה היא מורדת. הואיל והכרזתו של ביה"ד הרבני שהאשה מורדת לא היתה מבוססת על עובדות חדשות חייבת היתה החלטת ביה"ד הרבני לסגת מפני מעשה בית דין של ביהמ"ש המחוזי.
ב. מה שאין במקרה דנא שביהמ"ש המחוזי לא נתן פסק דין סופי בענין המזונות אלא פסק מזונות זמניים שאינם מעשה בית דין. נמצא פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול אינו מתנגש במעשה בי"ד ולכן ההחלטה שהאשה מורדת והבעל אינו חייב במזונותיה סותמת את הגולל על תביעת המזונות, יהא אשר יהא מקום הדיון בה.
השופט קיסטר - מסכים.
השופט כהן:
א. כאשר האשה השתמשה בזכותה ופנתה לבימ"ש המחוזי בתביעת מזונות הרי זו גם זכותה שבימ"ש זה ולא אחר יקבע אם היא מורדת או לא ואין הבעל יכול ע"י שיגיש תביעה לבי"ד אחר לגרוע מסמכותו של ביהמ"ש המחוזי. לכן החלטת ביה"ד הרבני שהאשה מורדת אין לה תוקף במה שנוגע לתביעת מזונות שהאשה הגישה לביהמ"ש המחוזי.
ב. אף על פי כן, מכיון שהאשה הסכימה כי הדיון בביהמ"ש המחוזי במזונות יידחה עד שתתקבל החלטת ביה"ד הרבני בשאלה אם היא מורדת או לאו, הרי בהיעדר הסבר אחר מצדה, יש לראות בכך הסכמה כי תביעת המזונות תיחתך על פי החלטת ביה"ד הרבני אם היא מורדת או לאו. מסיבה זו מסכים שיש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. עו"ד י. טיטונוביץ למערער, עו"ד ב. עמרמי למשיבה. 17.9.68).
ע.א. 216/68 - "המובילים"... בע"מ נגד אירנה ציפר ואח'
*שיקול דעת ביהמ"ש בחיוב חבר תאגיד להשיב על שאלון שהוצג לתאגיד(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט דבורין) בהמ' 1015/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת תבעה את המשיבה בסדר-דין מקוצר לתשלום שטר חוב. זו לא התגוננה, לא בקשה רשות להתגונן, וניתן נגדה פסק-דין, המערערת פתחה בהליכי הוצל"פ, וכאשר נקבעה מכירת המעוקלים במאי 1966 בקשה המשיבה ביטול פסק-הדין, ומכיון שעבר המועד של 30 יום הקבוע בתקנות בקשה המשיבה הארכת המועד. טענתה היתה שהיא לא חתמה על השטרות נשוא התביעה. היא לא טענה שההזמנה לדין לא הומצאה לה כיאות או שפסק-הדין לא הומצא לה. לאחר מכן בטלה המשיבה את בקשתה ושוב הגישה בקשה חדשה בטענה שאת הבקשה הקודמת בטלה כשהובטח לה שלא היא תידרש לשלם את סכום השטר. שופט השלום דחה את בקשת המשיבה להארכת המועד, ביהמ"ש המחוזי קבל את ערעורה של המשיבה, ועל כך הערעור.
החלטה:
המבקש להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק- דין שניתן שלא בפניו צריך להראות טעמים מיוחדים לצידוק האיחור. ביהמ"ש המחוזי סבר שמספיק אם המבקש יתן "הסבר סביר" לאיחור והוא מצא הסבר סביר בהשתלשלות הענינים כנ"ל. בכך טעה השופט. "טעם מיוחד" מחייב קנה- מידה חמור יותר מאשר הסבר כלשהו שרק עומד במבחן הסבירות. הסבר סביר יכול שיספיק לצורך הארכת מועד שלא נקבע בחיקוק, אבל אין די בו כדי להאריך את המועד שנקבע בחיקוק.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד א. קלר למערער, עו"ד ש. ברעוז למשיבה. 8.9.68).
ע.א. 208/68 - יעקב גרוסמן נגד ישראל ויליצ'נסקי
*סמכות שיפוט בתביעה לביצוע בעין של הסכם חכירה לזמן ארוך נגד המערער הוגשה לביהמ"ש המחוזי תביעה לביצוע בעין של הסכם להעברת זכות חכירה לזמן ארוך ולחילופין להשבת סכום כסף שנתן המשיב למערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לביצוע בעין וחייב את המערער להשיב למשיב את סכומי הכסף ששילם. בערעור טוען המערער כי בעקבות פס"ד ביהמ"ש העליון (ע"א 331/67 - פד"י כ"ב (1) 88) שניתן לאחר הגשת הסיכומים ולפני מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי שלפיו הסמכות לדון בתביעת ביצוע בעין של הסכם חכירה היא בביהמ"ש השלום, ומכיון שכאן היתה התביעה הראשית לביצוע בעין של הסכם החכירה, צריך לבטל את פס"ד ביהמ"ש המחוזי ולהעביר את כל הענין לבימ"ש השלום. הטענה נדחתה שכן על דחיית התביעה לביצוע בעין לא הוגש ערעור ועתה עומדת בפני ביהמ"ש ההחלטה בתביעה להשבת הכספים והערעור על ההחלטה. ענין זה הוא בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. וינוגרד למערער, עו"ד י. קנה למשיב. 3.9.68).
ע.א. 526/68 - פלוני נגד פלונית
*סמכות בימ"ש מחוזי לדון בתביעת מזונות האשה שהגישה תביעת גט לבי"ד רבני המשיבה הגישה נגד המערער תביעת גט בביה"ד הרבני ותביעה למזונות בביהמ"ש המחוזי. טענת חוסר סמכות של המערער נדחתה. מכיון שהמשיבה לא כרכה בתביעת הגט תביעה, למזונות אין סעיף 3 של חוק שיפוט בתי דין רבניים שולל מביהמ"ש המחוזי את סמכותו לדון בתביעת מזונות שהוגשה לפניו.
לטענה שהאשה מורדת - ביהמ"ש מצא שהיתה לה טענה צודקת לעזוב את הבית ומכאן שאין המערער פטור מחובת מזונותיה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. הכטלינגר למערער, עו"דג. רבינוביץ למשיבה. 3.9.68).
ע.א. 170/68 - דוד מוזס נגד משה עמיאז ואח'
*חלוקת אשמת הרשלנות בין נהג מזיק והולך רגל שניזק שני בעלי הדין, נהג מכונית שהזיק והניזק, מערערים על החלטת ביהמ"ש המחוזי שמצא את הנהג אשם בנהיגה רשלנית ואת הולך הרגל הניזק אשם ברשלנות תורמת וחילק את מידת האשמה לחצאין. הערעור נדחה. בהתקרבו אל תחנת אוטובוסים כתנאי תאורה טובים חייב היה הנהג להבחין בניזק. מאידך גם הולך הרגל צריך היה לשים לב למכונית שנסעה והוא העיד שלא ראה כל מכונית. כדרך שנהג המכונית חייב לתתדעתו על הולכי הרגל העומדים לחצות כביש, כן חייב הולך הרגל לנקוט בכל האמצעים הסבירים לבטיחותו.
חלוקת הנזק בין מזיק מתרשל לבין ניזק תלויה במידת האשם של השנים ואין לומר כי השופט טעה כאשר חילק את הנזק לחצאין.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד י. פריבס למערער, עו"ד א. זהר למשיב. 4.9.68).
ע.א. 178/68 - נתן סלע נגד רמי לב ואח'
*ראשית ראיה בכתב לצורך הגשת תביעה בסדר דין מקוצר המשיבים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער על פי 3 שטרות לתשלום 9000 ל"י. על השטרות חתמו המשיבים לפקודת חברה מסוימת והמערער חתם כערב. טענת המשיבים היתה כי הם חתמו על השטרות כטובה למערער כדי שהוא יקבל מהחברה סחורה, המערער לא פרע את השטרות ולכן הם נאלצו לשלם את סכומי השטרות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השטרות מהוים ראשית ראיה בכתב ולכן צריכה התביעה להתברר בסדר דין מקוצר. בקבלו את הערעור על החלטה זו קבע ביהמ"ש העליון כי אין כאן כל ראשית ראיה. הראיה בכתב צריכה להיות על התביעות ולא על החוזה או
ההתחייבות. צריך להיות לפחות ראשית ראיה על העילה המהווה יסוד לתביעת התובע. מבחינה זו אין השטרות מהוים לא ראיה ולא ראשית ראיה. חתימת המערער כערב על השטר מהוה התחייבות כלפי הנפרע לפרוע במקרה שהחותם לא יפרע את השטרות אך אין בה כל ראיה או ראשית ראיה שהשטר הוא שטר טובה ושהערב הוא המוטב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר. עו"ד א. מרקוביץ למערער, עו"ד מ. ריבקלמשיבים).
ע.א. 228/68 - "דבר" בע"מ נגד דוד טופול ובניו בע"מ
*הערכת ראיות ע"י ביהמ"ש דלמטה נכון שראיות המשיב שבאו לפני ביהמ"ש לא היו חזקות ביותר ויכול היה השופט לפסוק גם לטובת המערערת. אולם עובדה זו, כי מותר היה לשופט להעריך את מכלול הראיות אחרת מאשר העריך אותן, אין די בה כדי להצדיק את התערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד א. אנקוריון למערערת, עו"ד א. מנוסביץ למשיבה.8.9.68).
ע.א. 216/68 - אגודת בית אולפנא בית אהרן וישראל וכו' נגד אגודת זכרון אלימלך וכו' ואח'
*הטעם המיוחד הנדרש כדי להאריך מועד שנקבע בחיקוק.
צדק ביהמ"ש דלמטה בהחליטו שלא לחייב את האדמו"ר ר' משה מרדכי בידרמן להשיב על השאלות שהוצגו על ידי המערערת ולהטיל חובה זו רק על המשיבים 2, 3.האדמו"ר אינו חבר ההנהלה אלא "נשיא כבוד", תפקיד שאינו גורר אחריו השתתפות פעילה בעסקי האגודה. אמנם בדרך כלל יכול השואל לנקוב "בשם הפקיד, או חבר התאגיד" שישיב בשם תאגיד שמציגים לו שאלות, אבל בחירה זו אינה לחלוטין בידי השואל, אלא נתונה לשיקול דעתו של השופט הדן בענין. בלוח השאלות שהוגשו לא נמצאו שאלות שהן בידיעתו האישית היחידה של האדמו"ר.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, כהן. 5.9.68).
ע.א. 136/68 - יהודה כרמי נגד רבקה גמישידן ואח'
*פסיקת גובה נזק בפריט נזיקין יותר משנדרש בכתב התביעה כאשר הסכום הנפסק כולו אינו עולה על סכום התביעה סכום התביעה הכולל של הניזק, ולא פירוט ראשי הנזיקין, משמש תקרה לשומת הנזק. לכן משמצא ביהמ"ש כי הפסד ההשתכרות של התובע עולה על פירוט ראש נזיקין זה בתביעה אין הוא מוגבל בפסיקת תשלום גבוה יותר לפי ראש נזיקין זה כל עוד הסכום הכולל שהוא קובע אינו עולה על סכום התביעה.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, ויתקון. עו"ד לוראי למערער, עו"ד גב' ולנט למשיבה הראשונה. 8.9.68).
ע.א. 169/68 - מפעלי סרג... (בפירוק) נגד חיים סולניק ואח'
*פסיקת תשלום שכ"ט עו"ד המשיב ערב לחברה על תשלום מסים ואגרות שונות. החברה לא שילמה והמדינה הגישה תביעה נגד המשיב. הוא שלח הודעת צד שלישי למערערת שנכנסה לפירוק. המפרקים הגישו הגנה נגד ההודעה ולאחר מכן ביקשו למחוק את ההודעה וטענתם כיעל המשיב יהיה להוכיח בפירוק הוכחת חוב בדרך הרגילה לאחר שישלם למדינה את סכומי המסים. (ביהמ"ש קיבל את הטענה אך חייב את המשיב בתשלום 40 ל"י בלבד שכר טרחת עו"ד למרות שסכום התביעה יהיה על 17 אלף ל"י. הערעור על הסכום הנמוך של שכ"ט ש2פסק - נדחה. למעשה חוב המסים היה של החברה ואלמלא נכנסה לפירוק
היתה ההודעה ששלח לה המשיב דבר בעתו. נוסף לכך לא היו המפרקים צריכים לדרוש את מחיקת ההודעה. אילו ניתן נגד החברה פס"ד על מלוא סכום התביעה לא היה הדבר פוגע בנושים אחרים שכן פסה"ד לא היה מחייב את המפרקים אלא לקבל את פסה"ד כעילה מספקת להוכחת חוב בפירוק, ודינה של הוכחת חוב זו כדינן של כל הוכחות החוב האחרות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד אלופי למערערת, עו"ד ג. מרגלית למשיב. 1.9.68).
ע.א. 250/68 - עדנה שטוייר נגד דוד רוטלוי ואח'
*פירוש סעיף בצוואה מהאמירה "מהיום ולאחר מיתתי" האמורה בצוואה אין ללמוד שום דבר על כוונת המצווה, בנוגע לנכסים שהיו בידו בשעת כתיבת הצוואה. זאת היא אחת הפרמולות העשויות להכשיר צוואה לפי דין תורה ונקיטת לשון זו היא בגדר מצוות אנשים מלומדה כאשר הוא מתכוון להכשיר צוואתו גם לפי דין תורה. הפורמולה אינה אלא פיקציה הבאה מטבע ברייתה, לכסות על הכוונות האמיתיות של המצווה ולא לגלותן.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. החלטה - השופט כהן. 11.9.68).
ע.פ. 227/68 - ציון בן אליהו עמר נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער נדון לעונשי מאסר שבחלקם חופפים ובחלקם מצטברים כך שיצטרך לשבת בבית סהר 42 חדשים. זאת בשל עבירות של התפרצות וגניבה, שימוש ברכב בלי רשות ונהיגה ללא רשיון ובלי ביטוח. הערעור על חומרת העונש נדחה בהתחשב בעברו של המערער והנסיונות שנעשו במשך הזמן להחזירו למוטב ולא הצליחו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון, המערער לעצמו, עו"ד וולינסקי למשיב).
ע.פ. 357/68 - זגלול זייתון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בטחון המדינה - הסתננות) המערער תושב ירושלים היה בעמאן במלחמת ששת הימים וחזר כעבור חודש לירושלים. לאחר מכן עבר לירדן ומשם הסתנן כעבור חדשים מספר לירושלים. כאן ביקש תעודת זהות ואז נעצר. הוא נדון לשנה מאסר והערעור על כך נדחה. במקרים הקשורים בבטחון המדינה אין להתחשב במצבו המשפחתי של הנדון שהוא במקרה דנא מפרנס של משפחה בת 10 נפשות, ואין לדעת אם אין גוון בטחוני לפרשה זו. הנסיבות החיצוניות התמימות ביותר עלולות להסתיר ענין בטחוני ממדרגה ראשונה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד שטראוס למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה).
בג"צ 70/68 - נאג'י א-סמניה נגד מדינת ישראל משרד התחבורה
*רשיון לנהיגת מונית צע"ת נגד משרד התחבורה הפך להחלטי וזה נצטווה להעניק לעותר רשיון מונית. ביהמ"ש בא לכלל מסקנה שיש להעניק את הרשיון לעותר המבקש לשרת 3 כפרים ערביים שאין אליהם תחבורה ציבורית, אין להם קשר טלפון או אלחוט עם הסביבה והם מנותקים מהסביבה. העותר גר באחד הכפרים הללו וכך הוא ישרת אותם. אין על המשיבים לדאוג לכדאיות הכלכלית של הפעלת המונית, ואין הם יכולים למנוע מתן הרשיון רק מתוך חשש שמא בעתיד לא יגביל את עצמו העותר לכפרים אלה ויפעיל את מוניתו גם באיזורים אחרים. אין להענישו מראש ע"י אי מתן רשיון מתוך חשש שמא לא יעמוד בהתחייבותו או שמא יפר תנאי מתנאי הרשיון.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד שרון לעותר, עו"ד בר סלע למשיבה).
בג"צ 250/68 - יוסף פלקמן נגד מועצת הרבנית הראשית ואח'
*שיהוי העותר ביקש לפסול בחירת הרבנים הראשיים לתל אביב. הוא הגיש את העתירה 6 שבועות לאחר הבחירות והצע"ת בוטל בשל השיהוי שבהגשת העתירה. התקופה של 6 שבועות איננה סבירה בהתחשב בדחיפות הענין, חשיבותו הציבורית וטיבו המשפטי.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. עו"ד א. זהר לעותר, עו"ד בר סלע לשר הדתות. 10.9.68).
בג"צ 202/68 - יהודה בן זיאת נגד שר הדאר ואח'
*קביעת אגרה עבור שירות שניתן ע"י הדאר העותר שכר משרד ויחד עם העברת זכות השכירות קיבל את הזכות לטלפון שבמשרד. כשביקש לרשום את הטלפון על שמו דרש הדאר תשלום של 350 ל"י. עתירתו לצע"ת נגד הדאר נדחתה. הפעולה שמבצע הדאר אינו "שינוי שם" אלא העברת טלפון והאגרה היא במסגרת "העברה" האמורה בתקנות בתי הדואר. אשר לטענה כי התשלום גבוה מדי בהתחשב בכך שכל מה שהדאר צריך לעשות הוא לשנות את השם - הרבה אגרות נקבעות בשיעור שאין בינו ובין ערך השירות או עלותו ולא כלום. שיעור האגרה אינו צריך להיות הולם את ההוצאה הממשית שהשלטון מוציא על אותו השירות שעליו מטילים את האגרה. בזה שונה אגרה ממה שנקרא בספרות "מחיר".
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 4.9.68).
בר"ע 110/68 - פקיד השומה נגד עזבון המנוח קלוצמן ז"ל
*בקשת רשות לתקן נימוקי שומה ביולי 67 והגיש העזבון ערעור לביהמ"ש המחוזי על שומת פקיד השומה. שבועיים לאחר מכן הגיש פקיד השומה את נמוקי השומה. הערעור נקבע לשמיעה ביום 21.5.68 ויום לפני כן הגיש פקיד השומה בקשה לתקן את ההודעה המפרשת את נמוקי השומה. ביהמ"ש דחה את הבקשה ועל החלטה זו לא ניתנה רשות לערער. סדר התאריכים הנ"ל מראה על הזנחה מצד פקיד השומה אם כי היה לו וליועציו המשפטיים זמן די והותר לקביעת עמדה ולהגשת בקשה לתיקון בעוד מועד. הגשת הבקשה באיחור שבשה את סדרי הדיון התקין וטעם זה מספיק לדחיית הבקשה.
(בפני: השופט לנדוי. 9.8.68).
בר"ע 107/68 - חברת חנוכיה בע"מ נגד עירית ת"א ואח'
*בקשה לשינוי שומת מס שכבר ניתן לגביה פס"ד סופי המבקשת רוצה לפתוח מחדש דיון בשומה לשנות מס בענין מס רכוש על חלקת קרקע מסויימת וזאת בטענה כי החלטה קודמת של ביהמ"ש ביחס לאותן שנות מס נבעה מטעות עובדתית של שני הצדדים, שלא ידעו כי החלקה עברה הסדר ושטחה הוקטן. הבקשה נדחתה. לא נטען שהעיריה השיגה את פסה"ד הקודם במרמה. העובדה בלבד שהמבקשת לא ידעה על הליכי ההסדר, אין בה כדי לפגום בפסק הדין הקודם ובפעולתו כמעשה בית דין.
(בפני: השופט כהן. 8.9.68).
ב"ש 107/68 - אליעזר פרקש ואח' נגד לופו בררו
*הטעם המיוחד" הנדרש לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור נגד המערערים ניתן פסק דין והמועד להגשת הערעור תם ביום 5.6.68. ביום 23.6.68 הוגשה בקשה להארכת המועד להגשת הערעור והבקשה נדחתה. הולדת בתו של עורך הדין ומחלות אשתו ובתו אינן מהוות את "הטעם המיוחד" הדרוש להארכת מועד. גם אילו ניתן לראות בנימוקים אלה סיבות מסייעות להקמת "הטעם המיוחד" הרי העובדה שהבקשה הוגשה באיחור בלתי סביר מונעת התחשבות בשיקול זה. נוסף לכך יש לציין כי עורך הדין של המבקשים אינו היחידי במשרדו ויש בו שותף שיכול היה לטפל בתיק כאשר זה היה טרוד.
(בפני: הרשם ברטוב. 16.9.68).