תקציר סביר כרך ג' חוברת 20

ע.א. 361/68 - דוד ראנד בפשיטת רגל נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'

*פושט רגל שסרב לענות על שאלה ובגין עבירה זו חלה החנינה, אם אפשר לשאול אותו שנית אותה שאלה ע"מ להפעיל נגדו הליכים פליליים בשל סרוב שני לענות על אותה שאלה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בע.א. 194/68 - הערעור נדחה).

עובדות:
המערער הוא פושט רגל העומד בחקירה פומבית. בשנת 1966 נשאל שאלה והוא סירב להשיב עליה. הרשם הורה לכונס הנכסים ליזום הליכים פליליים נגד המערער אך כונס הנכסים לא עשה כן עד אשר נכנס לתקפו חוק החנינה. עתה חודשה החקירה ושוב נשאל המערער אותה שאלה. פרקליטו התנגד להעמדת השאלה והרשם פסל אותה בציינו כי מטרתה היא ליצור שוב עילה בפלילים להעמיד את המערער לדין על בזיון ביהמ"ש, ואין ליצור מחדש את העילה על עבירה שחוק החנינה חל עליה.ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור על החלטה זו ואישר את השאלה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. הלכה פסוקה היא שנחקר לפי סעיף 15 (8) לפקודת פשיטת הרגל חייב לענות על כל שאלה לרבות שאלות מפלילות. אך כאן בעניננו אין בהצגת השאלה משום הפללה. העובדה שאם הנחקר יסרב להשיב לשאלה יאשם בעבירה פלילית בגין הסירוב אינה הופכת את השאלה לשאלה מפלילה.
ב. השאלה שהועמדה בענין דנא היא אם פושט רגל העומד בחקירה פומבית על פי סעיף 15 לפקודת פשיטת הרגל ומשסירב להשיב על שאלה בא על ענשו - עבר על עבירה אחרת נוספת בסירובו החוזר לענות על אותה שאלה. (במקרה דנא אמנם לא בא המערער על ענשו בעבירתו הראשונה, אולם לצורך ההכרעה בשאלה דנא אפשר לצאת מתוך הנחה כי דין מי שחל עליו חוק החנינה כדין מי שנשא עונשו, אם כי אין בכך פסיקה שאמנם זה הוא הדין).
ג. אך גם אם הסירוב השני אינו עבירה נפרדת וחדשה אלא הוא מהוה עבירה נמשכת אין לומר שהממשיך בעבירה פטור מעונש. הממשיך בעבירה אחרי גמר ריצוי ענשו אינו עוד "ממשיך" בעבירה שכבר נענש עליה, אלא "מתחיל" לעבור עבירה חדשה.
ד. אמנם סנקציה לפי סעיף 5 לפקידת בזיון ביהמ"ש שהיא אמצעי כפיה למילוי צו ביהמ"ש אין לחזור עליה באותו הליך פעמיים ומשמיצו אותה סנקציה שוב אין לחזור ולהטיל מאסר בשל הסירוב לענות על אותה שאלה, שכן הסרבן כבר הוכיח שמבחינת הכפיה לא השיג המאסר את מטרתו. אולם השאלה אם חקירה פומבית לפי סעיף 15 לפקודת פשיטת הרגל היא בגדר הליך אחד, לענין תחולת סעיף 5 לפקודת בזיון ביהמ"ש או שמא יש לראות בכל חקירה נדחית על פי סעיף 15 הליך בפני עצמו, אינה צריכה להכרעה בערעור זה.
ה. לעומת סעיף 5 לפקודת בזיון ביהמ"ש, קובע סעיף 143 לפח"פ כי עבירה פלילית היא להפר כל צו של ביהמ"ש: נצטווה עד להשיב על שאלה וסירב הרי הפר את הצו ועליו לתת את הדין על כך. נשאל למחרת אותה שאלה ונצטווה לענות ולא השיב שוב הפר צו חדש ועליו ליתן את הדין גם על כך. הוא הדין, בשינוי מה, לפי סעיף 137 לפקודת פשיטת הרגל. כאן אין צורך בצו לנחקר לענות על שאלה ודי בכך שביהמ"ש מציג שאלה או מרשה להציג שאלה כדי שסירוב יהוה עבירה פלילית לפי סעיף 137. לפיכך אין למנוע הצגת השאלה מחדש, בענין דנא.
השופט זוסמן:
א. אינו דומה דינו של חייב העומד לחקירה לפי פקודת פשיטת הרגל לעד במשפט רגיל. עד סרבן שביהמ"ש דן אותו "בדרך המקוצרת" של פקודת בזיון ביהמ"ש אין להביאו שנית בפני ביהמ"ש על מנת להטיל עליו עונש נוסף אם יעמוד במריו ויסרב בשניה להעיד. החובה להעיד היא מקשה אחת ולכן גם הסירוב להעיד אינו אלא עבירה
אחת. סעיף 5 הנ"ל תופס מקום בינים בין סעיפי הפקודה שהינם עונשיים גרידא, משמע על אף מטרת הכפיה הגלומה בסעיף 5, המעשה הוא עבירה פלילית והסנקציה היא גם עונשית.
ב. מאידך, חייב הנחקר לפי פקודת פשיטת הרגל, חובתו אינה חובת עדות אלא חובת פושט רגל לסייע לממונים על פשיטת הרגל לבצע את מטרות הפקודה. מצבו דומה יותר לנאשם הנחקר במשטרה. מכאן שכאשר הורה הרשם בשנת 1966 לנקוט בהליכים נגד המערער לפי פקודת בזיון ביהמ"ש לא יכול היה להתכוון להליכים לפי סעיף 5 של הפקודה אלא לפי סעיף 6 שבה. המריית צו לענין הסעיף 6 הנ"ל, אינה עבירה פלילית והסנקציה אינה ענשית כי אם אמצעי כפיה וממילא אין חוק החנינה חל על מחדלו של המערער.
ג. פושט רגל המסרב להשיב לשאלה עובר על סעיף 15(8) לפקודה ועל פי סעיף 137 לפקודה הרי זו עבירה פלילית. מכיון שמותר לחזור בחקירת פושט רגל על שאלה שכבר הוצגה לו, הרי שסירוב חוזר של הנחקר לענות לשאלה מהוה עבירה חדשה ואין מניעה להביאו על כך לדין בגין הסירוב השני.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עו"ד י. בר-אל למערער, עו"ד מ. כספי למשיב השני. 29.1.69).

ע.א. 503/68 - בנק המזרחי בע"מ נגד בינדיגר ברוך ושושנה ואח'

*תביעת אוחז בשטרות שסוחרו אליו לפני זמן הפרעון, תוך ידיעה שהיה הסכם בין החותם לנפרע שלפיו הותנה הפרעון בזמן בהשלמת עבודה מסויימת ע"י הנפרע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 1608/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיבים חתמו על שטרות לטובת קבלנים שמהם רכשו דירה. השטרות היו לזמ"פ 1.3.66 אך לפני סיחור השטרות נחתם הסכם בין המשיבים לבין הקבלנים כי אם בנית הדירה לא תסתיים עד לזמןהפרעון יידחה פרעון השטרות עד לגמר שלב הבניה.
הקבלנים סיחרו את השטרות לבנק המזרחי להבטחת חוב שלהם בבנק. הסיחור נעשה בדצמבר 1965 ומנהל הבנק שהיו לו חששות אם לזכות את חשבון הקבלנים בסכום השטרות הזמין את המשיבים לשאול אותם פרטים על השטרות. אלה סיפרו לו על ההסכם שלא יפרעו השטרות אלא אם כן יסתיים שלב הבניה. המשיבה אמרה למנהל הבנק שידבר עם הקבלנים שיחישו הבניה ואז יפרעו השטרות במועד. לאחר השיחה זיכה הבנק את חשבון הקבלנים בסכום השטרות.
במועד הפרעון לא הגיעו הקבלנים לשלב הבניה המוסכם, המשיבים לא פרעו את השטרות והוגשה נגדם תביעה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסיחור היה פגום, כי לבנק אין זכות קנין כאוחז כשורה וכלעוד לא נסתיימה בניית הדירה אין המשיבים חייבים לפרוע השטרות. על כך הערעור.
החלטה -השופט ויתקון:
א. ידיעתו של הבנק בדבר התנאת פרעון השטרות בסיום בניית הדירה אינה ידיעה על פגם שהיה דבק בשטרות בזמן הסיחור אלא ידיעה על פגם העלול להיווצר לאחר הסיחור. שטר הניתן כתמורה על טובין העתידים להיות מסופקים, הרי בהיכשל התמורה עקב אי ביצוע ההסכם פטור אמנם עושה השטר מחבותו כלפי הנפרע, אך אין בכך כדי לפגום למפרע בסיחור השטרות לתובע, אפילו ידע התובע בזמן הסיחור שהשטר ניתן בקשר להסכם שטרם בוצע.
ב. על אף ההסכם המפורש שזמן הפרעון יידחה אם לא תסתיים הבניה, אין להוציא את המקרה מהכלל שה"פגם" לא נוצר אלא בשעת כשלון התמורה.
ג. בשיחה שבין המשיבים לבין מנהל הבנק אין לראות רמז כי המשיבים שמרו על זכותם לטעון כלפי הבנק אותה טענה שעתידה לעמוד להם כלפי הקבלנים. אין לפרש את השיחות כשלילת זכותם של הקבלנים לסחר את השטרות.
השופט זוסמן: מסכים.
השופט לנדוי (מסכים ומוסיף):
אילו הוכח כי שעה שנטל את השטרות ידע הבנק כי קרוב לודאי שהקבלנים לא יוכלו לעמוד בהתחייבותם ניתן היה לומר כי השטרות ניטלו בחוסר תום לב ועל כן אין לראות את הבנק כאוחז כשורה. אך מכל העובדות שנגולו במשפט אין עולה הוכחה על ידיעה כזו של הבנק.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. עו"ד י. גרטנר למערער, עו"ד א. בוקששתר למשיבים. 4.2.69).

ע.פ. 68+128/68/179 - סלח עלי יאסין ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה שבוצעה תוך כדי קטטה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים גולן, עדן, בזק) בת.פ. 182/66 - הערעור נדחה ביחס ל- 3 משיבים ונתקבל ביחס למשיב הרביעי).

העובדות:
בין שתי משפחות שבכפר ערבה שבגליל שוררת שנאה. האחת היא משפחת יאסין והשניה משפחת נסאר. כמה מבני נסאר מתגוררים בירושלים ובאחד הימים נתקל בן משפחת יאסין (המערער הראשון) בארבעה מבני משפחת נסאר ואלה התנפלו על יאסין ופצעוהו. המותקף נסע לתל אביב ולמחרת היום עלה לירושלים יחד עם עוד שנים מבני יאסין (המערערים 3,2) ואליהם נלוה המערער הרביעי שאינו בן משפחתם. כאן חיפשו את הנסארים שתקפו את המערער הראשון יום לפני כן, ולאחר שמצאום התפתחה תגרה שבתוצאתה נדקר אחד הנסארים למות והשני נפצע קשות. גם שלושת המערערים היאסינים נפצעו באותה תגרה. הם הורשעו בהריגה ונדונו לתקופות מאסר ממושכות. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. לאחר שביהמ"ש קבע כי הנאשמים נסעו מתל אביב לירושלים כדי למצוא את הנסארים ולשלם להם כגמולם, ומכיון שברור כי כל הארבעה השתתפו בקטטה, אין חשיבות לשאלה מי הרג ופצע את הנסארים. כי כולם שותפים הם, אם לפי סעיף 23 ואם לפי סעיף 24 לפח"פ ודין אחד לכולם.
ב. לנוכח המצב והנסיבות בעת הקטטה, טענת המערערים כי הנסארים לא הכירו בעת הקטטה איש את רעהו ודקרו זה את זה, ולא המערערים הם שעשו זאת, היא טענה בלתי סבירה ביותר ואינה מעוררת כל ספק המתקבל על הדעת.
ג. יש לדחות את הטענה כי הנסארים שהעידו ושהשתתפו בקטטה היו שותפים לדבר עבירה ושלכן טעונה עדותם סיוע. אין דבריו של שותף לדבר עבירה טעונים סיוע כשהוא מעיד במשפט שותפו, הנתבע לדין על עבירה אחרת, שהוא, העד, לא היה שותף בעשייתה. זו ההלכה הכללית וכאן הדברים קל וחומר. הקטטה היתה בין היאסינים לנסארים שהכו אלה את אלה. יהיה זה אבסורד שאין למעלה הימנו לראות את המכים והמוכים כשותפים למכות. על כן אין לדבר כאן על שותפים לדבר עבירה במובן הטכני הפלילי.
ד. עם זאת אין יסוד להרשעתו בהריגה של המערער הרביעי שאינו נמנה על משפחת
היאסינים. למערער זה לא היתה סיבה לשטום את הנסארים ויתכן שבאמת הצטרף ליאסינים סתם לשם טיול כדבריו. אפשר להרשיעו רק בתקיפה ועל כך חלה החנינה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג ,ברנזון, קיסטר. עו"ד קאזיס למערערים 1-3, עוה"ד רוזנברג ורייך - שפירא למערער 4, עו"ד קירש למשיבה. 30.1.69).

בג"צ 311/68 - עדי עם שלום נגד עירית אשדוד ואח'

*בקשה לפסילת מכרז ולמינוי העותר למשרה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העובדות:
העותר שימש עד אוגוסט 1968 כעוזר למזכיר העיריה באשדוד ועסק בעיקר בעניני מנגנון. אותה עת יצא לחו"ל מזכיר העיריה והעותר מצא את השעה כשרה לבקש חופשה ללא תשלום לששה חדשים. דרישה זו העמידה את העיריה במצב קשה והסכימה למינוי העותר למנהל מחלקת המנגנון של העיריה. לא נערך מכרז באשר העיריה לא ראתה במינוי משרה חדשה אלא הסבת תפקיד. ועד העובדים של העיריה התנגד למינוי והוחלט לערוך מכרז. העותר כממונה על המנגנון הכין את המכרז ואף הגיש את מועמדותו אך לאחר מכן ביטל את מועמדותו בטענה כי ביטול מינויו למנהל מחלקת המנגנון היה שלא כדין. הוא טען כי לכתחילה הסכים לעריכת המכרז משהובטח לו כי זה רק ענין פורמלי וכי הוא יתמנה על יסוד המכרז אך כאמור החליט לאחר מכן שאין מקום בכלל למכרז.
החלטה - השופט ויתקון:
א. טענת העיריה כי מינויו של העותר מלכתחילה היה בלתי חוקי מוטלת בספק, ואילו פנה העותר לבית המשפט המוסמך מיד לאחר שהוחלט לבטל את מינויו ולפרסם מכרז, לא מן הנמנע כי היה מצליח לשכנע את ביהמ"ש שהמינוי היה חוקי על כל התוצאות הנובעות מכך.
ב. אולם העותר לא פנה מיד לבימ"ש אלא השלים עם הצורך לערוך מכרז ולא עוד אלא השתתף כאחראי לעניני מנגנון בניסוח המכרז ובעריכתו באופן פעיל, והוא אף הגיש מועמדותו. אפילו תאמר כי מבחינה משפטית דווקנית "תפס" מינויו הרי היה ברור לכל וגם לעותר כי על פי הנוהג והסדר המקובל צריך היה להוציא מכרז פנימי, ואין תימה שהעותר הסכים מלכתחילה לעריכת המכרז כאשר חשב כי בזה יבוא הכל על מקומו בשלום.
ג. ספק אם בג"צ היה מושיט עזרה לעותר להשאר בתפקיד לנוכח המסיבות שהביאו למינויו, אך אפילו תאמר שעדיין היה הצדק דורש להושיע את העותר, ברור שעריכת המכרז סותרת ושוללת את המינוי ואין העותר יכול להחזיק את החבל בשני ראשיו.
ד. יתירה מזו, אם לקבל את גירסת העותר שנאמר לו כי המכרז הינו ענין פורמלי בלבד, הרי שהוא הסכים להשתתף במכרז שתוכנן כקנוניה שתעניק לו את המשרה. יש בזה מידה גדושה של חוסר נקיון כפיים, ואין ספק שבזה הרס העותר את מעמדו בבית משפט לצדק.

(בפני השופטים: ויתקון, הלוי, קיסטר. עו"ד אלדר לעותר, עו"ד בן תור למשיבות. 4.2.69).

בג"צ 299/68 - חברת פנסיון תמר בע"מ ואח' נגד ממונה אזורי מכס ובלו ירושלים

*תשלום מס קניה עבור ציוד לבתי מלון שהיה פטור ממס וששינה את יעודו.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי ברוב דעות).

העובדות:
העותרת היתה בעלת מלון וקבלה סחורה ששוחררה ממס לפי צו מס קניה בתור "ציוד לבתי מלון" על פי סעיף 3(1) של צו תשכ"ב המוציא ציוד כזה מכלל סחורות הטעונות מס לפי החוק. סעיף 2(א)
של החוק קובע שהמס יוטל על יבואה ומכירתה של סחורה טעונה מס. העותרת חדלה להשתמש ברכוש שלה כבית מלון והפכה אותו לאכסניה לילדים ולאחר מכן לאכסניה לסטודנטים. השאלה שהתעוררה היא אם בעקבות שנוי היעוד של המקום יש לחייב את העותרים בתשלום מס קניה על רכוש שלפני כן הופטר ממס או לאו.
החלטה - השופט כהן:
א. סחורה מהווה "ציוד לבתי מלון" כאשר מתקיימים שני תנאים - הציוד נועד לבתי מלון והלשכה הממשלתית לתירות נותנת אשור כי הסחורה מהווה ציוד לבתי מלון. בהיפסק אחד מאלה, היינו, כאשר החברה הממשלתית מבטלת את האשור או כאשר הסחורה חדלה לשמש למטרה שנועדה, חדלה הסחורה מהיות ציוד לבתי מלון.
ב. כדי שמכירת סחורה תהיה חייבת במס קניה לפי החוק, אין צורך שהסחורה תמכר ממש ודי לפי החוק ב"שמוש לצרכי מסחר" של הסחורה לרבות צורך אישי. לפי זה די בפעולה של החלפת היעוד כפי שנעשה במקרה דנא כך שהפעולה כמוה כפעולת מכירה.
ג. אולם פעולת מכירה חייבת במס כאשר הסחורה היא סחורה טעונת מס ואין "מכירה" מחייבת במס כאשר מדובר בסחורה שאינה טעונה מס, במקרה דנא, כאשר שונה היעוד - אומנם היתה זו פעולת מכירה כהגדרת החוק - אולם בשעת "המכירה" הזו עדיין היתה הסחורה לפני השינוי או בעת ובעונה אחת אתו, והיא פטורה ממס. עכשיו לאחר שהציוד כבר אינו ציוד לבתי מלון, אם תעשה "מכירה" חדשה תהיה הסחורה חייבת במס.
ד. מששונה היעוד והבעלים עשו "שמוש לצרכי מסחר" כמשמעותו בהגדרת "מכירה" היתה זו הועדת בעל הסחורה את סחורתו לצורך מסחרו שלו ואין נפקא מינה אם צורכיו שלו משתנים מפקודה לפקודה. לכן שנוי היעוד הנוסף מאכסניה לתלמידים לאכסניה לסטודנטים אינה מהווה פעולת מכירה ואינה חייבת בתשלום מס. הדגש הוא על הצורך העצמי ולא על צורך פלוני במסגרת הצורך העצמי.
השופט זוסמן:
א. לגבי ציוד שונה שחל עליו פטור צוין במפורש בצו כי הפטור חל כל עוד הציוד משמש למטרה שלשמה נועד ושלאותה מטרה חל הפטור. הגבלה זו לא צויינה לגבי פריט של ציוד לבתי מלון בצו שחל בתקופה הרלוונטית (בינתיים שונה הצו בנדון זה). לפיכך הצו הפוטר ציוד לבתי מלון בתשלום מס חל גם אם שונה היעוד אלא אם כן יצא לפני כן צו המחייב בתשלום מס ואז פעולת השינוי מחייבת במס.
ב. יש להבדיל בין ציוד שמעצם טבעו מהוה "ציוד לבתי מלון" ואינו משנה הגדרתו בפי הבריות גם כשהוא משנה יעודו ואינו משמש עוד לבתי מלון לבין ציוד אחר שאינו מיוחד לבתי מלון דוקא גם ושעם שינוי היעוד והשמוש אינו עוד בגדר "ציוד לבתי המלון" בפי הבריות.
ג. הפטור החל על "ציוד לבתי מלון" אינו מתבטל אם הציוד נמכר לבית מלון אחר שאינו נהנה מהפטור במס קניה.
השופט ויתקון (דעת מעוט):
א. העובדה שבפריטים אחרים ציין הצו שהפטור חל כל עוד ישמשו למטרה הפוטרת ובציוד בתי מלון לא צויין הדבר, אין בה כדי ללמדנו שכאן השנוי בשמוש אינו מחייב. אין כאן ללמוד מכל הן - לאו. יתכן שהמלים "כל עוד ישמשו כאמור" היו מיותרות לגבי הפריטים האחרים.
ב. השינוי ביעוד שעשתה העותרת דינו כדין מכירה לצורך הטלת מס. המס מוטל על פעולות מסחריות ושינוי היעוד מהוה פעולה מסחרית כזו. מששינה הציוד את יעודו ונעשתה בו פעולה שכמוה כמכירה הגוררת חיוב במס, אין זה עוד הציוד שאינו טעון מס, אלא ציוד שטעון מס ועל כן יש לבטל את הצו על תנאי.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, ויתקון. עו"ד דרור ויגדור לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיב. 29.1.69).

ע.א. 634/68 - עזבון המנוח יוסף מנסור נגד זאב ויוסף מרקוס ... בע"מ

*סמכות בית משפט לתקן בפסק דין השמטה מקרית שנעשתה בפסק הדין המקורי המשיבה הגישה בשעתו תביעה נגד נתבעת. הוצא עיקול זמני ובפס"ד הסופי שניתן נגד הנתבעת לא אושר העיקול הזמני. המשיבה בקשה לאחר כמה חדשים מבית המשפט לתקן את פסק הדין ע"י הוספת אשור העיקול. ביהמ"ש נעתר לבקשה והערעור על כך נדחה. מכיוון שהמשיבה זכתה בתביעה לא היתה כל שאלה של הימנעות מאישור העיקול הזמני. אין זאת אלא שעקב השמטה מקרית לא אישר ביהמ"ש את העיקול הזמני והוא רשאי, על דרך תקון, להוסיף את אשר החסיר בזמנו.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד סנובסקי למערער. עו"ד גב' רביב למשיבה. 30.1.69).

ע.א. 607/68 - יצחק עקיבא נגד שרה בסובי ואברהם שאול

*בקשה לבטול מנוי כונס נכסים בהליכים בבית המשפט ניתן פסק דין לזכות המשיב השני נגד המשיבה הראשונה על סכום של 20,000 ל"י. לגבית החוב הגיש ב"כ המשיב השני נגד המשיבה הראשונה בקשה למנוי כונס נכסים על עסק בית מריטה לעופות המנוהל ע"י המערער.
ביהמ"ש מינה כונס נכסים בהסכמת המשיבה הראשונה. לאחר מספר ימים ביקש המערער את בטול מנוים של כונסי הנכסים והמשיב השני הסכים לבטול הצו ואילו המשיבה הראשונה התנגדה לכך בטענה כי אלמלא הוגשה הבקשה למנוי כונס הנכסים היתה היא עושה זאת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לבטול מנוי כונס נכסים בציינו כי נראה לו שנעשתה יד אחת בין המשיב השני לבין המערער שלא כדין ואין הוא מוכן להשתית כל החלטה על מעשה כגון זה. הערעור על כך נתקבל.
מנוי כונס נכסים נעשה עפ"י בקשת הנושה (המשיב השני) וכשהוא מסכים לבטל את המנוי אין להשאיר את המנוי בתקפו. אם למשיבה 1 זכויות כלשהן ביחס לנכס, רשאית היא גם עכשיו לבקש מנוי כונס נכסים.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד רזי למערער, עו"ד בקר למשיבים - 30.1.69).

ע.א. 338/68 - מרים אסיף נגד דוד אברהמי ואליהו אסיף

*טענת מעשה בית דין המשיב הראשון, שהוא אביו של המשיב השני, השיג פס"ד פינוי נגד בנו, בהסכמתו, מבלי שאשת הבן שותפה כנתבעת שניה ומבלי שידעה על המשפט. פס"ד הפינוי בוטל ע"י בימ"ש השלום על יסוד סעיף 285 לתקנות סדר הדין, בקבעו כי פסה"ד הושג מתוך קנוניה, ויש לשמוע את טענת האשה כי הדירה נקנתה בכספים שלה ושל בעלה ולא של חותנה. לאחר מכן הגיש האב תביעת פינוי גם נגד המערערת וזו ביקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. לטענתה היתה בהחלטת ביהמ"ש לבטל את פסה"ד הראשון משום מעשה בי"ד בשאלות השנויות במחלוקת. בקשתה נדחתה וגם הערעור על כך נדחה. ההחלטה לבטל את פסה"ד הפינוי הראשון ניתן על יסוד סעיף 285 לתקנות סדר הדין מבלי שהיה צורך להכריע בשאלות השנויות במחלוקת לגופו של ענין. בימ"ש השלום לא הכריע בשאלות השנויות במחלוקת ובמידה ועשה כן הרי זו הכרעת "אגב אורחה" שאינה מהוה מעשה בית דין.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט מני. 30.1.69).

ע.פ. 603/68 - מימון אלמליח נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהשתמטות משירות צבאי

המערער צריך היה להתיצב לגיוס בשנת 1963 כאשר סמוך לעלייתו ארצה פורסם צו הקורא לבני גילו להתייצב. הוא לא עשה כן ורק לקראת מלחמת ששת הימים התגייס. המערער טען כי לא התייצב מפני שלא קיבל הודעת גיוס הביתה בעוד שאחיו הצעיר של המערער שאליו הגיע צו גיוס הביתה התיצב. למרות זאת הורשע המערער באי התיצבות מתוך כוונה להשתמט משירות צבאי. כוונה זו הסיק ביהמ"ש המחוזי מאורך התקופה מיום פרסום הצו ועד ההתיצבות, תקופה של 4 שנים, ומן העובדה שהמערער שמקום מושבו בחולון היה מעורה בין הבריות ומבלה עם בני גילו, מאזין לרדיו, קורא עתונים, ויודע שגילאי 18 ו- 20 מתגייסים לצבא. הערעור נדחה. על יסוד העובדות הנ"ל רשאי היה ביהמ"ש להסיק כי המערער ידע על חובתו להתיצב והתכוון להשתמט ממנה. גם בעונש של 9 חדשי מאסר אין להתערב.