תקציר סביר כרך ג' חוברת 22

ע.א. 423/68 - יוסף מגורי ואח' נגד שלמה מאיר

ביצוע בעין של הסכם מכר.
תשלום פיצויים בנוסף לביצוע בעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 1331/64 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער הראשון מכר את דירתו למשיב בשנת 1957, קיבל את תמורתה ומסר בה את החזקה למשיב. המערער אשתו וילדיו עברו לגור בדירה אחרת. לפי ההסכם צריך היה לבצע את ההעברה "למבוקשו" של המשיב אך למרות כל דרישותיו לא בוצעה ההעברה. המערער טוען כי לא יכול היה להעביר זכות בעלות בדירה באשר כל שהיה לו היתה זכות חכירה בדירה מטעם המינהל וקק"ל. כמו כן טענו המשיבים האחרים, אשתו וילדיו של המערער, כי הדירה היתה שייכת גם להם וממילא לא יכול היה המערער למכור את הדירה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לבצע את רישום העברת החכירה וכן חייב את המערער לשלם למשיב סך של 500 ל"י שנקבעו בהסכם כפיצויים קבועים ומוערכיםמראש בראותו בסכום את הנזק הסביר שנגרם למשיב, על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. אמנם התחייב המערער להעביר את זכות הבעלות, אך אם אין לו זכות בעלות צריך הוא להעביר את הזכויות שיש לו היינו את זכות החכירה.
ב. לטענת המערער כי צריך היה לקבל הסכמות מטעם המינהל ואת אלה לא קיבל - אילו עשה לקבלת הסכמות אלה היה מקבל אותן כשם שהמשיב קיבל אותן בשלב הערעור לאחר ששילם טבין ותקילין עבור השגת הסכמות אלה, סכומים שעל המערער היה לשלמן.
ג. לטענה כי היה צורך לצרף את המינהל וקק"ל כנתבעים - זו טענת סרק שכן המשיב לא תבע כל סעד נגד גופים אלה וממילא לא היה לו על מה לצרפן לתביעה.
ד. לטענת אשת המערער וילדיו כי הם בעלי זכויות בדירה ולא היה בידי המערער למכרה - החוזים שבין האשה לקק"ל והמינהל אינם ענין למשיב. המערער התחייב לפנות את הדירה ולמסור אותה כשהיא חפשית מכל חוב ושעבוד והתחייבויות אלה כוללות להסיר כל שעבוד לאשה ולילדים ופינוי האשה והילדים.
ה. לענין תשלום פיצויים בנוסף לביצועו בעין של ההסכם - אכן אין לתבוע גם ביצוע בעין של הסכם וגם תשלום פיצויים הקבועים באותו הסכם, כשאין הוראה אחרת בהסכם, וכאן לא היתה הוראה אחרת כזו, אולם מותר לתבוע פיצויים על הפרת חוזה יחד עם ביצוע בעין כשאף הביצוע בעין אין בידו לרפא את ההפרה ולפצות עליה.
כאן טען המשיב נזק בגין תוספת אגרת העברה ותשלום דמי הסכמה למינהל ולקק"ל שנגרמו ע"י האיחור. נזקים אלה לא הוכה גובהם, והמשיב העמיד אותם על הסכום שנקבע כסעיף פיצוי בהסכם, אולם לא הוכח גם כי גובה הנזק מגיע לסכום זה והשאלה היא אם יכול המשיב לתבוע סכום זה כפיצוי קבוע ומוסכם.
מכיון שמדובר בסכום קבוע לגבי כל הפרה אין סכום זה מהוה אלא קנס, אולם הנתבע לא טען זאת ואין ביהמ"ש טוען לאחד הצדדים טענה כגון זו. לכן בדין נפסק סכום זה למשיב.
ו. לענין פסיקת רבית על סכום הפיצויים מיום הגשת התביעה - פסיקת רבית נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש ולפי החוק רשאי הוא לפסוק רבית וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בכך.
הנשיא אגרנט:
לענין החיוב ב- 500 ל"י מסכים לחיוב אך לא מטעמו של השופט כהן.
לא מצינו בהסכם זה רמז לכוונת הצדדים כי הצד הבלתי מפר יזכה גם בפיצויים וגם בסעד של ביצוע בעין, לכן משהוחלט לחייב את המערער למלא את התחייבותו לפי ההסכם שוב אין לחייבו בשל הפרת התחייבותו זו בתשלום פיצויים מכח סעיף הפיצויים שבהסכם. זאת גם אם סעיף הפיצויים אינו סעיף של קנס עונשי.

מאידך גם בביצוע בעין אפשר לחייב את הצד המפר להטיב את נזקו הממשי של הצד השני שלא בא על תיקונו עם החיוב של ביצוע בעין. תרופה ממונית זו גם היא תרופה שביושר כמו ביצוע בעין וביהמ"ש יעניק את התרופה הממונית על פי שיקול דעתו בשים לב למה שתובעת שורת הצדק בנסיבות הענין. את הנזק יש להוכיח וכאן הוגש תצהיר של המשיב לגבי התשלום ששילם למינהל דמי הסכמה וסכום זה עולה על 500 ל"י. העובדה שהסכום שולם לאחר הגשת התביעה אינה משנה שכן ביהמ"ש יכול היה במסגרת הצו לביצוע בעין לצוות על המערער לשלם את דמי ההסכמה למינהל, וכשפנה המשיב למוסדות ושילם את הסכום עשה את מלאכתו של המערער ושורת הצדק תובעת כי המערער ישא בהוצאות אלו.

השופט ברנזון: מצטרף לנימוקי הנשיא בענין החיוב הכספי.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, כהן. עו"ד מ. כהן למערערים, עו"ד א. כהן למשיב. 17.2.69).

ע.א. 446/68 - פולה פסיה כהן ואח' נגד יהושע נוימן ואח'

הכלל של הדבר מעיד על עצמו.
טענת תאונה בלתי נמנעת והוכחתה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת,א, 3582/64 - הערעור נתקבל).

העובדות:
בתאונת דרכים שבה פגעה מכונית נהוגה בידי המשיב במכונית שעצרה לפניה נהרג המנוח מורישם של המערערים. השאלות המתעוררות הן: האם חל כאן הכלל של "הדבר מעיד על עצמו"; איזה נטל של הוכחה מוטל על הנתבע לאור טענתו כי התאונה היתה בלתי נמנעת; האם הרים הנתבע את הנטל הזה?
הובאו ראיות כי הנתבע לא יכול לעצור מחמת קלקול בלמים; כי כשלושה שבועות לפני התאונה עברה המכונית מבחן שנתי במשרד הרישוי ולמרות בדיקה קודמת במוסך נתגלה בבדיקה זו ליקוי בבלמים, וזה תוקן באותו מוסך. ביהמ"ש דחה את התביעה ועל כך הערעור.

החלטה - השוטט ברנזון:
א. התנאי המוקדם הראשון לתחולת הכלל הנ"ל הוא "כי התובע לא ידע או לא היתה לו האפשרות לדעת את הנסיבות הממשיות שגרמו למקרה אשר הביא לנזק". תנאי זה מתמלא כאשר חוסר הידיעה מהיחס לנסיבות המקרה שעה שנתרחש. קנה המידה לקיומו של התנאי הזה איננו ידיעתו של ביהמ"ש על נסיבות המקרה לפי כל הראיות אלא ידיעת התובע או אפשרות ידיעתו בשעת מעשה והוא הדין לגבי התנאים המוקדמים האחרים הדרושים לתחולת הכלל.
ב. בתנאי הראשון האמור צריך חוסר הידיעה להתיחס "לנסיבות הממשיות שגרמו למקרה שהביא לידי הנזק". לא מספיק שהתובע יודע נסיבה חיצונית לנזק כדי שלא יחול הכלל. כאן לא מספיקה הידיעה כי הנזק נגרם מחמת אי העצירה אלא צריך לדעת את הנסיבות הממשיות שגרמו לאי העצירה. נסיבות אלה הן בידיעתו המיוחדת של הנתבע. מכיון שהנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטתו ונראה לכאורה שבלי רשלנות מצידו לא היה קורה הנזק הרי שנתקיימו כל שלושת התנאים הדרושים להחלת הכלל "הדבר מעיד על עצמו" במובן הסעיף 54 לפקודת הנזיקין.
ג. משנתקיימו התנאים המוקדמים לתחולת הכלל הנ"ל על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא את הנזק התרשלות שיחוב עליה. הוראה זו מטילה חובה של ממש על הנתבע להוכיח שלא היתה רשלנות מצידו, ולא מספיק שהנתבע יסביר את נסיבות
המקרה ויעורר ספק סביר בקיום רשלנות מצידו.
ד. לטענת ההגנה כי התאונה היתה בלתי נמנעת - תאונה היא כזו כאשר שום ראיית הנולד ושום אמצעי זהירות, שאפשר לצפות להן באופן סביר מאדם רגיל ובר דעת, לא יכלו למנוע אותה. לאחר שהוכחה רשלנות לכאורה מכח הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" יכול הנתבע לנקות עצמו על ידי טענת הגנה של תאונה בלתי נמנעת שהוכחתה מוטלת עליו.
ה. לשאלה אם הרים הנתבע את חובת הראיה המוטלת עליו - לנוכח נסיבות העניןשנתגלה פגם בבלמים וכתוצאה מפגם זה קרתה התאונה תוך 23 יום חובה היה על הנתבע לדאוג לתקינות הבלמים. על הנתבע היה להוכיח ידעתם המקצועית של בעלי המוסך. אין הנהג יוצא ידי חובתו אלא אם הוכיח שסמך על בעל מקצוע וכי אכן האיש הוא בעל מקצוע שאפשר היה לסמוך עליו.
בדרך כלל ניתן לומר שמכונית שהוכנה למבחן שנתי ועברה אותו אפשר לחשוב שמצבה תקין לפחות חודש אחרי המבחן, אך במה דברים אמורים כאשר הכל הולך כשורה ואין שום דבר שצריך להעמיד את בעל המכונית על המשמר שמא בכל זאת משהו אינו כתיקנו. כאן הפגם שנתגלה צריך היה לשמש אות אזהרה כי המוסך אינו בסדר שכן לא עמד על הליקוי לפני הבדיקה הראשונה במשרד הרישוי.
הואיל וחובת הראיה על הנתבע שעשה את כל הדרוש באופן סביר כדי להבטיח את תקינות רכבו והואיל ולאור העדויות אין לומר בודאות שאמנם הוא עשה כן, הוא לא יצא ידי חובת הראיה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, כהן. עו"ד מ. רימל למערערים, עו"ד א. זהר למשיבים. 17.2.69).

ע.א. 542/68 - פלוני נגד פלונית ואח'

*קביעת מזונות זמניים.

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שאל) בתיק מזונות 781/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבה תבעה מזונות בשמה ובשם שני ילדיה. לאחר הגשת התובענה ביקשו המשיבים מזונות זמניים והמשיבה הגישה תצהיר על הכנסות בעלה. הבעל לא הגיש תצהיר נגדי אלא כתב הגנה. בהתיחסה לטענות שבכתב ההגנה עשתה המשיבה תצהיר שני כדי להפריך חלק מטענות ההגנה ומסרה על עבודה נוספת של הבעל, על יסוד אלה קבע ביהמ"ש מזונות זמניים ועל הקביעה נסב הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. לצורך קביעת המזונות הזמניים אין השופט חייב להיכנס בעבי הקורה, וקביעותיו בשלב זה אינן מחייבות כאשר תתברר התובענה לגופה.
ב. אי הגשת תצהיר נגדי מטעם המערער אמנם איננה ראיה למצב הכנסותיו, אולם בידי ביהמ"ש היו ראיות על הכנסות הבעל להוכחת טענות המשיבים, היינו שני תצהיריה של האשה. אם אף על פי כן נמנע המערער מלהגיש תצהיר נגדי כדי לגלות מה הן הכנסותיו בפועל, רשאי היה השופט לראות בהימנעות זו משום תוספת חיזוק לתצהירי האשה, עליהם רשאי היה ממילא לבסס ממצאו שיש לבעל הכנסה נוספת.

השופט קיסטר - מסכים ומוסיף:
בדרך כלל ביהמ"ש העליון לא יתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי בענין גובה המזונות שנפסקו בפסק דין סופי ועל אחת כמה וכמה שלא יתערב בקביעת מזונות זמניים, כאשר ההסדר הוא זמני בלבד, ואם נקבעו מזונות זמניים ברמה יותר מדי נמוכה או גבוהה, הרי הדבר יבוא על תיקונו בפסק הדין הסופי, (ביהמ"ש הביע מורת רוח על הגשת הערעור בענין קביעת המזונות הזמניים).

(בפני השופטים: זוסמן , מני, קיסטר . עו"ד י. ליבר למערער, עו"ד מ. קניאל למשיבים. 22.1.69).

ע.א. 533/68 - אביעזר אמיתי ואח' נגד יהושע שפירא ואח'

*הסכם לחכירה לתקופה ארוכה והפרתו כאשר החכירה לא נרשמה בספרי האחוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 1261/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
בשנת 1960 עשו המשיבים חוזה חכירה עם אחד המערערים ושותפו דאז, המשיבים החכירו למערער שטח אדמה לגידול דגים ותקופת החוזה עלתה על שלוש שנים, החכירה היתה טעונה רישום בספרי האחוזה בהיותה דיספוזיציה כאמור בסעיף 11 לפקודת הקרקעות. הרישום לא נעשה. המשיבים קיבלו מהמערערים שטרות ומשתבעו פרעונם התגוננו המערערים בטענה שמפאת בטילות העיסקה שלא נרשמה כנדרש בחוק, אין הם חייבים לכבד את השטרות. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום השטרות ועל כך הערעור.

החלטה:
א. בחוזה החכירה נקבע מפורשות כי החכירה תירשם במשרד רושם הקרקעות ורק מפאת הקשיים הכספיים של המערערים לא לחצו המשיבים על הרישום. הלכה פסוקה היא שאם התכוונו הצדדים לרשום את העיסקה בספרי האחוזה, ההסכם לעשות את הדיספוזיציה אינו בטל והוא מחייב אף אם בסופו של דבר הדיספוזיציה לא נרשמה.
ב. אין להשוות עיסקה ללא רישום עם עיסקה בלתי חוקית. אפילו נעשתה דיספוזיציה בניגוד לפקודת הקרקעות, העיסקה היא בטלה מעיקרא וכמוה כלא היתה, אך היא אינה בלתי חוקית. לכן אין להיזקק להלכות החוזים הבלתי חוקיים שב"כ המערער ביקש להסתמך עליהן.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד טריינין למערערים, עו"ד פודהורצר למשיבים. 6.2.69).

ע.פ. 1/69 - מדינת ישראל נגד עותמן סולימן אבו ראס ואח'

*קיום אסיפה ללא קבלת רשיון.
* הכללת "מודעה" לפי פקודת המשטרה בהגדרת "תקנה" והיותה של "המודעה" בגדר דין שאינו צריך ראיה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר, בנטל, קוארט) בע.פ. 116/68 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיבים הורשעו ע"י בימ"ש השלום בקיום התקהלות בלתי חוקית בנתניה בכך שקיימו אסיפה ללא קבלת רשיון מהמשטרה כנדרש לפי סעיף 35(1) לפקודת המשטרה. בהתאם לסעיף 35 האמור יכול מפקח משטרה מקומי לפרסם מודעה המחייבת קבלת רשיון לאסיפה ומודעה כזו נתפרסמה בילקוט הפרסומים בשנת 1954. בעת מהלך המשפט לא הגישה התביעה את ילקוט הפרסומים הנ"ל כראיה אולם בעת הסיכומים הסתמך עליו ב"כ התביעה והמשיבים התנגדו לכך בטענה שאת ילקוט הפרסומים צריך היה להגיש כראיה. ביהמ"ש הרשיע את הנאשמים בהסתמכו על אותו ילקוט פרסומים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים בקבעו כי מכיון שסעיף 35 הנ"ל נכנס לתקפו לפני כניסתה לתוקף של פקודה הפרשנות משנת 1945, חלה על הסעיף פקודת הפרשנות משנת 1929 שלפיה המודעה לא היתה "תקנה" שאינה צריכה ראיה, והתביעה היתה צריכה להגישה כראיה, על כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. הגדרת "תקנה" בפקודת הפרשנות משנת 1945 הכוללת "מודעה" אינה מסויגת ל"מודעות" הבאות מכח חיקוק שלאחר הכנס פקודת הפרשנות החדשה לתקפה אלא כוללת
גם מודעות הבאות מכח חיקוקים שמלפני הכנסה לתקפה. ממילא מהוה המודעה "דין" שהוא, לפי סעיף 33 לפקודת הפרשנות, מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.
ב. ה"מודעה" האמורה בסעיף 35 הנ"ל אינה מסוג "מודעה לרבים" שאינה בת פעל תחיקתי, אלא זו מודעה הקובעת נורמה משפטית חדשה והיא על כן בעלת פעל תחיקתי. פרסומה של המודעה לא באה להעיר על קיומה של המודעה אלא הפרסום הוא הנותן למודעה כח של דין הפועל מכאן ולהבא, והוא מהוה דין הפטור מן הראיה.
זאת בניגוד לפרסום בילקוט הפרסומים של "מודעה לרבים" שאת דבר הוכחתה קובע סעיף 34 לפקודת הפרשנות. מודעה כזו שלא היא עושה את הדין אלא באה להודיע לרבים על דבר שנעשה, כגון הודעה על מינוי שופט, יש להגיש את הפרסום של המודעה כראיה לכאורה שאכן נעשתה אותה פעולה, אם כי אין צורך להגיש את התעודה העושה את הפעולה, כגון את כתב המינוי של השופט.
השופט הלוי: מסכים.
השופט ברנזון: מסכים, אך אינו רואה צורך להביע כאן דעה על משמעותו של סעיף 34 לפקודת הפרשנות.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, הלוי. עו"ד ג. בך למערערת, עו"ד לנגר למשיבים).

בג"צ 283/68 - מתתיהו קלו נגד ועדת העררים לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים ואח'

*קביעת דרגת נכות כאשר מדובר בקביעת דרגת נכות, אין זולת הועדה הרפואית מוסמכת לקבוע לדרגה גם התאריכים בהם מתחילה הדרגה, אולם כשמדובר בקביעה של נכות אין זה ענין לועדה הרפואית אלא לרשות המוסמכת ובעקבותיה לועדת העררים.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, הלוי. החלטה - השופט כהן, עו"ד מ. רבינוביץ לעותר, עו"ד ח. ברנזון למשיבות. 29.1.69).

ע.פ. 531/68 - נסים בן ציון לביא ואח' נגד מדינת ישראל

*עדות שותף לעבירה ביהמ"ש דלמטה היה ער לכך שנגד המערערים העיד שותף לעבירה כעד עיקרי ושגם עד אחר לא היה אדם שעדותו מתקבלת כמהימנה ללא היסוס, אולם היה זה ברשות השופט להאמין או לא להאמין לעדים ועל אף כמה אי דיוקים בחר לתת בהם אימון.
לטענה כי במהלך המשפט נתגלה לביהמ"ש כי למערער הרשעות קודמות - ראשית לא נטענה הטענה בנימוקי הערעור, ושנית, וזה עיקר, ההליך המשפטי לא נפגם על ידי הגילוי הזה ולא היה בו כדי להסב למערערים עוול.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד לידסקי למערערים, עו"ד בלטמן למשיבה. 27.1.69).

ע.פ. 586/68 - אליהו עקירב נגד היועץ המשפטי לממשלה

*נטל ההוכחה שהודאה נתקבלה כדין נכון כי לא מתפקידה של הסניגוריה לשכנע את ביהמ"ש כי הודאה נתקבלה שלא כדין, אלא על התביעה להוכיח כי ההודאה נתקבלה כדין, אולם במקרה דנא עולה מתוך פסק הדין כי ביהמ"ש האמין לגירסת התביעה ושוכנע באמיתות עדויות התביעה כל ההודאה נתקבלה מפי המערער כדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, מני. עו"ד סלטון למערער, עו"ד ברסלע למשיב. 2.2.69).

ע.פ. 354/68 - יחזקאל בן סלים יחזקאל

*אי התיצבות מתוך כוונה להשתמט משירות המערער הורשע באי התיצבות מתוך כוונה להשתמט משירות צבאי ונדון ל- 9 חדשי מאסר. ערעורו על ההרשעה ועל העונש נדחה. עבר משך זמן של 14 שנה מהיום בו היה
על המערער להתיצב עד שהתיצב ולא עשה דבר כל הזמן כדי לברר אם יצא צו התיצבות לגביו. מצב זה מצביע על מצב נפש של "עצימת עינים" מצד המערער שכמוהו בעיני החוק כידיעה הפלילית. המערער לא נתן כל הסבר מדוע ישב כל הזמן בחיבוק ידים. לפיכך בדין הורשע בכוונה להשתמט. אשר לעונש הרי אין הוא חמור מדי גם אם להתחשב בעובדה שהמערער נשוי ואב ל- 3 ילדים קטנים שפרנסתם עליו.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד לרר למערער, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 15.1.69).

ע.פ. 556/68 - איתן כספי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) המערער נהג אוטובוס מתל אביב לרמלה וכתוצאה מרשלנות גסה תוך כדי עקיפה גרם למותם של שלושה אנשים ולפציעתם של 18 איש. בימ"ש השלום דן את המערער לעונש של 3 חדשי מאסר, קנס 2000 ל"י ופסילה למשך שנה. ביהמ"ש המחוזי העלה את העונש לשנה מאסר ופסילה לשלוש שנים. הערעור עתה נסב על ההחמרה בעונש המאסר והערעור נדחה. לנוכח החומרה שבעבירה הנובעת מרשלנות גסה היה בכך כדי להחטיא את המטרה להקטין את ההרג בדרכים אילו הושאר על כנו העונש שנקצב ע"י ביהמ"ש השלום. העובדה שהמערער כבר ריצה את העונש שהוטל עליו ע"י בימ"ש השלום וכבר שוחרר אין בה כדי לבטל ההחמרה בעונש, וזאת משני טעמים: ביהמ"ש המחוזי היה ער לענין זה ואעפ"כ החמיר בעונש; לנוכח חוסר היחס שבין העונש של בימ"ש השלום לחומרת המעשה אין להירתע מהחמרת עונש המאסר גם כאשר האיש כבר ריצה את העונש הקל יותר שהוטל עליו ושוחרר מכלאו.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, הלוי. החלטה - הנשיא אגרנט, עו"ד רם כספי למערער, עו"ד גב' א. ברזל למשיבה. 23.1.69).

ע.א. 637/68 - פלוני נגד פלונית

*חיוב במזונות זמניים בערעור בשלב ביניים על תשלום מזונות זמניים לא תידון השאלה אם יכול הבעל לומר לאשתו צאי מעשה ידיך מזונותיך כי אין יודעים בדיוק מה העבודה שהמשיבה עוסקת בה ולכן אין יכולים לפסוק בנקודה זו.
בשלב זה לא תידון גם השאלה מי הגורם לכך שהאשה גרה בנפרד מהמערער. שאלות אלו וכיוצא בהן עתידות אולי להתברר בשלב הדיון העיקרי לגופו של ענין.
העובדה שבכתב התביעה מופיעה האשה לבדה כתובעת אינה משנה לענין תשלום מזונות הילדים כי צרכי הילדים הם הצרכים שלה ואין הכרח דווקא כי יופיעו הילדים כתובעים פורמליים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד מ. כהן למערער. 2.2.69).

ע.א. 354/68 - החברה הא"י לקופסאות פח בע"מ נגד "פרודנשל" חברה לבטוח בע"מ

*מתן רשות להתגונן בתובענה שהגישה המשיבה בסדר דין מקוצר לתשלום סכום כסף מסויים, חלקה המערערת בתצהירה על כל עילות התובענה והעלתה כנגדן טענות הגנה מפורטות. רשם ביהמ"ש המחוזי פסק כי לגבי חלק מהסכום אין למערערת הגנה חוקית ודחה את הבקשה לרשות להתגונן לגבי אותו חלק. הערעור נתקבל וביהמ"ש קבע כי בדונו בבקשה למתן רשות להתגונן על ביהמ"ש לדון בשאלה אם תצהירו של הנתבע, בכפוף להודאותיו במשך חקיקת שתי וערב קצרה, מגלה או אינה מגלה עילת הגנה טובה לכאורה, ולא לדון לגופו של ענין.
תצהיר המערערת מגלה על פניו הגנה טובה נגד התובענה כולה והרשם חרג מסמכותו בדחותו חלק מהגנת המערערת לגופה.