ע.פ. 377/67 - יוסף דהאן ודוד בן הרוש נגד מדינת ישראל
*רצח לפי סעיף 214 (ד) לפח"פ.
* הרשעתו של מסייע בעבירה הנ"ל.
* פסילת הודאה.
(ערעורים וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע - הערעורים נדחו והערעור הנגדי נתקבל).
.
העובדות:
בדצמבר 1964 עשו המערערים נסיון לבצע שוד בסניף בנק לאומי בבאר-שבע. הם הופיעו בתוך הבנק עם אקדחים שלופים והנצרה פתוחה ואיימו על האנשים תוך דרישה לתת להם את כספי הבנק. המערער בן הרוש נגש לסגור את התריס ונפלט כדור מאקדחו ואז החל לסגת וקרא למערער דהאן, שעמד ואיים על מנהל הסניף, שגם הוא יסוג. בן הרוש המשיך לסגת ועבר את מפתן הכניסה, שם השתהה קמעה, עד אשר גם המערער דהאן התחיל לסגת. תוך כדי נסיגתו עשה דהאן חצי תפנית, ירה במנהל והרגו ולאחר מכן יצא מהבנק. בחוץ המתין לו בן הרוש ושניהם יחד ברחו והטמינו את הנשק בתוך כדים בשדה בסביבות באר שבע. לאחר כמה שנים נתגלו הכדים באקראי עם הנשק והמשטרה החלה בסריקה לגלוי יוצרי הכדים. היא עלתה על עקבותיו של אחיו של בן הרוש וזה ידע שהמערער בן הרוש יצר את הכדים אך לא ידע שהוא גם השתתף בשוד. הוא חתם על הסכם חסינות עם המפקח שטיפל בחקירה שלפיו תנתן חסינות לבן הרוש במידה והעבירה שלו תהיה החזקת האקדחים, אולם היה ברור כי החסינות לא תפעל במידה ויוברר כי בן הרוש השתתף בשוד. בעקבות הסכם החסינות עצרה המשטרה את המערער הזה. בחקירת המערער בן הרוש, התעורר אצל השוטרים חשד חזק מאד כי המערער מעורב לא רק בהחזקת האקדחים אלא גם במעשה השוד. המפקח הבטיח לבן הרוש חסינות של "עד מלך" במידה ואין לו שייכות לשוד עצמו. בתשובה לשאלת המערער אם יתחשבו בו בזה שהוא הראשון המודה בשוד העיר לו החוקר כי "קיימת התחשבות מצד השופטים ואין מענישים על שתוף פעולה". אז התחיל בן הרוש לספר את ספורו ומסר על מקרה השוד והרצח ועל חלקו בכך ורק לאחר מכן הזהיר אותו המפקח בנוסח המקובל, והעלה את כל הדברים על הכתב.
בית המשפט החליט לקבל את הודאות הנאשמים, הרשיע את דהאן ברצח ודן אותו בשל כך לעונש מאסר עולם וכמו כן הרשיע את השנים בעבירה של נסיון לשוד חמור ודן אותם ברוב דעות לעונש המירבישל עשר שנות מאסר. שני המערערים ערערו על ההרשעות, המערער בן הרוש ערער גם על חומרת העונש והיועץ המשפטי ערער על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר גם היא ניתנה ברוב דעות, לזכות את בן הרוש מעבירת הרצח בה הואשם כשותף למעשה הקטלני.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א.לענין ערעורו של דהאן:
1. המערער טוען נגד קבילות אחת ההודאות והוא מנמק זאת בנסיבות שקדמו למתן ההודאה ובכך שמסר אותה לאחר שהמפקח קרא בפניו חלקים מהודאה של בן הרוש דבר שהוא בנגוד לתקנה 8 מ"תקנות השופטים" האנגליות המתירה לתת לנאשם אחד העתק מהודאה של נאשם שני אך אוסרת להזמינו להגיב עליה. התשובה לטענה זאת היא: מכלול הנסיבות הנזכרות יורד, לכל היותר, למשקלה של ההודאה אך אינו פוגע בקבילותה. אשר למשקל ההודאה לא די באותן נסיבות כדי לשלול את אמיתות הדברים הכלולים בה אם מתחשבים כי מצד אחד הוזהר המערער כדת לפני עשיית ההודאה ושכתב אותה במו ידיו ומן הצד האחר לא מסר בעצמו כל עדות לשם הפרכת תוכן ההודאה.
2. לטענה שחומר העדות אינו מגלה, במידה הנעלה מכל ספק, שנתקיימה בעת היריה הכונה הפלילית (מנס ריאה) במובן זה שהמערער הבחין שהוא עלול לגרום במעשהו לתוצאה הקטלנית - מבלי לפסוק בשאלה אם יש צורך ביסוד של זדון ברצח לפי סעיף 214(ד) הרי כאן אין יסוד מבחינה עובדתית לטענת העדר כוונה. בשעה שירה המערער כיוון את אקדחו לעבר המנוח שעמד במרחק קטן ממנו וזה מספיק כדי ליצור את החזקה שהמערער לחץ על ההדק במתכוון ושהבחין, עובר ליריה, שהוא עלול לגרום במעשהו זה למות המנהל. באין ראיה לסתור, וכאמור לא העיד המערער במשפט, הופכת החזקה האמורה להיות סופית.
ב. לענין ערעורו של המערער בן הרוש:
1.באשר לקבלת ההודאה שמסר בן הרוש בנסיבות שתוארו לעיל היינו לאחר הצעת החסינות - כאשר המשטרה גבתה ממנו את ההודאה כבר היה למפקח חשד חזק ביותר, בעיקר על יסוד הערות המערער, כי הוא מערב במעשה השוד והרצח. כיון שכך היו אנשי המשטרה חייבים להבין שגם אם היה מסכים המערער להודות בהשפעת הבטחת החסינות על עבירת יצור המיכלים והחזקת הנשק כי אז היתה הודאה מוגבלת זו עשויה לשמש חוליה ראיתית לענין סבוכו של המערער בפרשת השוד והרצח, דבר שהיה הופך את הבטחת החסינות להיות חסרת ערך בשביל המערער. ההפרדה בין שתי העבירות שבהצעת החסינות היא מלאכותית וריקה מתוכן ונודף ממנה ריח של תחבולה.
גם לאחר שלמפקח היתה כבר כמעט ודאות שהמערער היה מעורב ברצח ושהוא עומד "להגיד את כל האמת" עדיין מדבר המפקח החוקר על החסינות בענין יצור המיכלים והחזקת הנשק. כאן אנו רואים שוב את אמצעי הלחץ הפסיכולוגי שהופעל על המערער כאשר שטח הבחירה בין ההחלטה להודות לבין ההחלטה שלא לעשות כן צומצם בעיני המערער עד כדי שלא ראה ברירה אלא להודות. כאשר הוברר לו שאם ישתוק בענין המיכלים שאחיו כבר מסר למשטרה ממילא יפליל את עצמו בעיני המשטרה כמעורב בענין הרצח באין לו הסבר לסירובו, חרף הצעת החסינות, לגלות את הדברים הידועים לו בענין יצור המיכלים והחזקת הנשק. כאן בשלב הסופי שלפני ההודאה נאחז המערער בתקוה שהשופטים יתחשבו בו בכך שהיה הראשון להודות דבר המצביע על הלך מחשבה של חוסר ברירה פרי הצעת החסינות.
לדברים הנ"ל יש להוסיף את העובדות שהופעל לחץ כבד וממושך על המערער כדי לדובבו; שלא הוזהר עד לאחר שמסר דברי הודאה מפורשים למרות שהיה ברור לחוקר כי יש למערער חלק בפרשת הרצח; ושהשלב האחרון של החקירה התנהל מאוחר בלילה וההודאה נעשתה אחרי חצות.
מכל הנ"ל עולה כי ההודאה הנדונה פסולה כעדות מן הטעם שהיא נסחטה באמצעים שהיה בהם משום הפעלת לחץ פסיכולוגי עד כדי לשלול את האפשרות שהיא נעשתה ברצון חופשי.
2. לעומת המסקנה בענין אי קבילות ההודאה הנ"ל אין שחר לטענת בא כח המערער שגם שאר ההודאות של המערער אינן קבילות מפני ש"הנזק כבר נגרם". הלכה פסוקה היא שהעובדה שהודאה ראשונה הושגה באמצעים פסולים אין בכוחה לפסול הודאה שניה שנתקבלה כדין ובלבד שבינתיים הוסרה השפעת הגורמים שפעלו על נפש הנאשם בעת מתן ההודאה הראשונה. העובדה שהנאשם מסר את ההודאה השניה מתוך שיקול שממילא כבר נגרם הנזק ע"י מתן ההודאה הראשונה אין בה כדי לפסול את ההודאה השניה.
ג. לענין ערעורה של המדינה על זיכוי הנאשם בן הרוש מאשמת הרצח: 1. סעיף 24 לפח"פ קובע את אחריותו הפלילית של המסייע לדבר עבירה במקרה הספציפי שבו הסכים עם אחר לפעול יחדיו להשגת מטרה בלתי חוקית ותוך כדי כך ביצע העברין השני עבירה או עבירות. במקרה הזה ישא המסייע באחריות פלילית לכל עבירה שבוצעה ע"י העברין העיקרי בתחום המטרה המשותפת לרבות עבירה שהראשון לא נתכוון לה בעת שקשר את הקשר הפלילי ובלבד שנתמלאו שאר התנאים האמורים בסעיף 24. סעיף זה הוא סעיף מהותי עצמאי ובנגוד לסעיף 23 הרי בסעיף זה אינו הכרחי הכלל שהמסייע נושא באחריות פלילית לעבירה שעשה העברין העיקרי רק אם נתכוון הראשון שאותה עבירה תבוצע.
2. התנאי הראשון לפי סעיף 24 הוא כי המסייע והעברין העיקרי זוממים יחד לפעול בצותא חדא לשם השגת מטרה בלתי חוקית - לפי תנאי זה דרוש עשיית הסכם
בין העברין העיקרי למסייע להשגת מטרה בלתי חוקית כלשהי ולאו דוקא המטרה לבצע את העבירה שביצע למעשה העברין העיקרי.
לענין המטרה הבלתי חוקית יש להביא בחשבון לא רק את המשימה העיקרית אלא גם את משימות הלואי והאמצעים שהם חלק בלתי נתק ממנה. כאשר שני בני אדם באים יחד לבצע שוד מזויין אזי ברור שלענין זה נלוית גם המשימה להבטיח את המנוסה, ומשימת הבריחה הנה חלק מתוכנית השוד המוסכמת ע"י השניים.
3. התנאי השני לענין סעיף 24 הוא כי העבירה בוצעה ע"י העבריין העיקרי בשעה שהשניים עושים לשם ביצוע המטרה המשותפת. כלומר, שלא יהא זה מעשה שהעברין העיקרי עושה מתוך מניעים שאין ביניהם לבין מטרת השוד ולא כלום, אלא תוך רדיפה אחרי המטרה המשותפת שבענין שלנו היתה תוך כדי הבריחה, שגם היא היתה חלק מהמטרה המשותפת.
4. התנאי השלישי לפי סעיף 24 הוא שהעבירה היא תוצאה מסתברת מהרדיפה אחרי המטרה המשותפת. התנאי הנדון צופן בחובו מבחן אוביקטיבי בנתון לכך שצריכה להיות "צפיות סבירה" היינו, שהמסייע היה חייב, הגיונית, לצפות שעלולה להתבצע אותה עבירה שביצע העברין העיקרי למעשה ואין זה חשוב אם המסייע צפה הלכה למעשה את האפשרות הזאת.
לענין הטלת מבחן "הצפיות הסבירה" יש להוסיף את הסייג כי מן הדין להטיל אחריות לצורך המבחן של ה"צפיות הסבירה" רק על העובדות הרלבנטיות עליהן היתה לנאשם המסייע ידיעה ממשית (דבר הכולל גם את המצב הנפשי של עצימת העיניים) ואין להתחשב באותן העובדות שלא ידע אותן מראש ושלא חשד בנוכחותן אך אשר חייב היה לדעתן אילולא נמנע בשעתו, מתוך רשלנות גרידא, לחקור בהן ולבררן. כלומר אין להטיל את המבחן אלא על ידיעה ממשית ולא על ידיעה קונסטרוקטיבית.
בעניננו ברור כי הנאשם ידע על החזקת הנשק החם לצורך בצוע השוד והבטחת הבריחה וכאשר הענין נוגע בתוכנית שכזאת אזי מלמד נסיון החיים שהשודדים עלולים להפעיל את הנשק שבידיהם לא רק לצורך איומים והפחדה אלא גם בדרך העשויה להביא לתוצאה קטלנית. העובדה שבן הרוש הזהיר את דהאן לפני בצוע השוד שיש לבצע את התוכנית של השוד בלי לשפוך דם אין בכוחה לשנות את העובדה שתוך כדי השוד עשויים להשתמש בנשק.
5. אשר לתנאי הרביעי של נוכחות המסייע - תנאי זה נתמלא כאן אף אם נקבל את טענת המערער כי הוא כבר היה מעבר לדלת כשנורתה היריה. מבלי לפסוק בשאלה אם עמידת המערער בחדר המדרגות מהווה נוכחות "פיזית" הרי לצורך נוכחות המסייע די גם בנוכחות "קונסטרוקטיבית". בשעה שירה דהאן הוא פעל מתוך הכרה ברורה שהוא עושה זאת לשם הבטחת מנוסתם של השניים ומתוך הרגשה שחברו מחכה לו בחוץ ולא עזב אותו בודד במערכה. נמצא שהוא פעל מתוך הרגשת עדוד של עצם נוכחותו של בן הרוש בקרבת מקום וזוהי משמעותו של קשר פלילי בין שני אנשים לפעול בצותא חדא תוך מתן עזרה הדדית להגשמת המטרה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, כהן, מני, הלוי עו"ד ע. ביאור לדהאן, עו"ד ח. קאזיס לבן הרוש, עו"ד ג. באך למדינה. 14.2.69).
ע.א. 374/68 - יוסף קיפר נגד ד"ר אברהם הירש
*החלת הסעיף בדבר מושכר מעורב לפי חוק הגנת הדייר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 601/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער השכיר למשיב דירה בת 4 חדרים. השכרת הדירה נעשתה לצרכי מגורים עם מתן אפשרות לשוכר להשתמש בה לצרכי עבודתו. אכן ב- 3 מחדרי הדירה השתמש המשיב כמגורים ובחדר הרביעי קיבל קלינטים כרופא וטפל בלקוחותיו. לדירה כניסה אחת ויחידה המשמשת הן את החלק המיועד למגורים והן את החלק המיועד לעבודה ואין חדרי שרות נפרדים לשני היעדים.
חוק הגנת הדייר קובע כי מושכר שבחלקו דירה ובחלקו בית עסק יחול החוק על כל חלק כדינו אך ביהמ"ש רשאי לראות את המושכר כולו דירה או כולו בית עסק אם לפי הנסיבות ולצורך הענין המתברר לפניו אין להפריד בין חלקיו. בעל הבית שרצה לגבות שכר דירה לפי 4 חדרים תמך יתדותיו בסיפא של הסעיף שעל ביהמ"ש לראות את המושכר כולו כבית מגורים ואילו המשיב נאחז ברישא של הסעיף. ביה"ד לשכירות החיל על המקרה ברוב דעות את הסיפא של הסעיף בצינו כי אם יראה במקרה דנא מושכר מעורב יגרם עוול לבעל הבית וכי אינו רואה טעם לכך שדייר של 4 חדרים שהאחד משמש לו לעסוק כרופא ישלם פחות שכר דירה מדייר אחר בדירה של 4 חדרים. ביהמ"ש המחוזי הפך את פסק הדין והחיל על המושכר את הוראת הרישא של הסעיף ועל כך מערער בעל הבית.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. הנימוק שבגללו פסק בית הדין שכירות כפי שפסק הוא פסול מיסודו. העובדה כי אם נחיל על כל חלק מהדירה את דינה יגרם עוול לבעל הבית, אינה יכולה להניא מהחלה חלקית כזו, שכן אין יודעים למי נתונים חסדי המחוקק: לבעל הבית או לדייר. אדרבה אם מותר לערוך נחושים הרי שמו של החוק "הגנת הדייר" מורה לכאורה כי הוא רוצה להיטיב עם הדייר ואם כך מחייבים שקולי הצדק להחיל במקרה דנא דוקא את הרישא של הסעיף.
ב. אין לראות קריטריון מכריע בשאלה הנ"ל את העובדה שישנה רק כניסה אחת לדירה. זה המצב המצוי במרבית הדירות השייכות לסוג המושכרים המעורבים ואעפ"כ נוהגים בתי הדין ובתי המשפט בכל המקרים האלה לפסוק את דמי השכירות לכל חלק על פי דינו.
ג. הקריטריון הנכון הוא אם הדיור והעסק הם שני שמושים נפרדים המתיחסים כל אחד מהם לחלק מסויים של המושכר או שהם שמושים המתיחסים במשותף בכל חלקי הדירה גם יחד.
ד. בית הדין לשכירות קבע כמושכר אחד דמי שכירות של -.150 ל"י אך ציין כי אילו ראה בכך מושכר מעורב היה קובע -.97 ל"י דמי שכירות. עתה טוען בעל הבית כי החשוב כמושכר מעורב מוטעה אלא שהוא לא יכול היה לערער על כך הואיל ובסופו של דבר הוא זכה בדינו בבית הדין לשכירות. לפיכך החזיר בית המשפט העליון את התיק לבית הדין לשכירות שיקבע את שכר הדירה מחדש בהתיחסו לענין כמושכר מעורב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, לנדוי. עו"ד א. וקסלר למערער, עו"ד א. מאירי למשיב. 24.2.69).
ע.א. 456/68 - עמרה ספורי, קטינה נגד אברהים סמאר ואח'
*חיוב חברת בטוח בסכוני צד שלישי.
* הטלת תרומת רשלנות על קטינה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 380/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
שני המשיבים הראשונים היו בעלים משותפים של מכונית טנדר שעסקה בהובלת נוסעים. בדרך לאסוף הפועלים נהגו לאסוף אל הטנדר את המערערת שהיתה אז כבת 5 שנים והיו מסיעים אותה בארגז האחורי. הם לקחו אותה מביה"ס לביתה בדרך נסיעתם וליד הבית היתה לוחצת על כפתור בארגז הטנדר שהיה מדליק אור אדום בתא הנהג סימן לעצור את המכונית כדי שתוכל לרדת. לפעמים שכחה ללחוץ על הכפתור והנהג ידע לבד לעצור. לאחר מכן היה הנהג אוסף את הפועלים ומחזירם לבתיהם. תמורת הסעת הפועלים היו השותפים מקבלים תמורה. ביום המקרה שכחה הילדה ללחוץ על הכפתור, הנהג שכח לעצור והילדה מתוך פחד קפצה מהטנדר ונפצעה. ביהמ"ש המחוזי מצא את השותפים אחראים לתאונה בציינו שעל הנהג היה לדעת שהילדה מצפה שיעצור גם אם לא תלחץ על הכפתור, וצריך היה לצפות כי אם לא יעצר תעשה הילדה מעשה שטות ותקפוץ מהטנדר. עם זאת ייחס לילדה רשלנות תורמת בשיעור של %25.
אשר לתביעת המערערת נגד המשיבים האחרים - חברות הבטוח אשר בטחו את הטנדר נגד סכוני צד שלישי לפי הפקודה משנת 1947 (לפני שהפקודה תוקנה) פטר אותם ביהמ"ש המחוזי מאחריות. טעמו של ביהמ"ש היה שהנסיעה שבה הוסעה הילדה לא היתה נסיעה בשכר או בתגמול ולא חלה עליה פוליסת הבטוח. על אשר ייחסו לה תרומת רשלנות, על גובה הפצויים שנפסקו ועל שחרור חברות הבטוח מאחריות ערערה המערערת.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הבטוח לפי הפקודה לפני שתוקנה כלל מקרה של כלי רכב של מנוע כאשר כלי הרכב הוא כזה שבו מוסעים אנשים בתמורה. וכאשר הנסיעה היא בתמורה. מה שנדרש הוא שהנסיעה תהיה בתשלום ולאו דוקא שהנוסע שנפגע ישלם וכאן המערערת אמנם נסעה ללא תשלום אולם הטנדר עשה את דרכו על מנת להחזיר פועלים ממקום עבודתם הביתה והדעת נותנת שדמי הנסיעה ששלמו הפועלים כיסו את מחיר הנסיעה הלוך ושוב.
ב. אלא שבית המשפט דלמטה סבר כי מאחר שבזמן התאונה היתה המערערת הנוסעת היחידה, והיא נסעה חינם אין כסף, ושום פועל לא נסע בה אז, הרי שלדעתו לא נתקיים התנאי הדרוש. מסקנה זו של ביהמ"ש דלמטה אין לקבל. גם אם נכון שהבטוח חל רק אם הנסיעה היא בתמורה הרי אין צורך כי ב"אותה עת" שארעה התאונה היו נוסעים בשכר אלא מספיק כי "אותה נסיעה" היתה בתשלום.
ג. אשר לייחוס תרומת רשלנות למערערת - עלינו לשפוט את התנהגותה של ילדה בת חמש לפי הבנתם של ילדים בגיל זה ולא לפי מושגיהם של מבוגרים. כמעט ולא יתואר מקרה שבו יכלה ילדה בגיל זה להמצא אשמה ברשלנות תורמת. כאן ודאי שאיננו המקרה שבו ניתן ליחס לה רשלנות כזאת.
ד. המערערת נפגעה ולא כל אבריה שלמים והיא סובלת בידה הימנית וברגלה הימנית וחוש השמע שלה נפגע כלשהו וכן עברה נתוחים והיא נתונה לטפול רפואי. נכותה הפיזית הוערכה ב- %65-%50 לצמיתות. לאור זאת יש לקבוע לה סכום של -.12,000 ל"י בעד כאב וסבל וסכום של -.20,000 ל"י בעד הפסד השתכרות בעתיד. העובדה שהילדה היא בת כפר אינה גורעת מהסכום שיש להקציב לה שכן דוקא בת כפר הפסדה גדול במיוחד, באשר בדרך כלל נדרשת אשה כזאת בגיל צעיר לטפל בעניני משק הבית ולעזור בעבודות השדה של המשפחה.
(בפני השופטים - ברנזון, מני, הלוי. עו"ד אקהויז למערערת, עו"ד מצא וסוחר למשיבים. 24.2.69).
ע.א. 343/68 - פקיד השומה תל-אביב נגד עירית בת ים
*חיוב במס עבור הנחה הניתנת לעובד העיריה מתשלום שכר למוד עירוני.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) ב- ע.מ.ה. 635/67 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
עובדי עירית בת ים אשר ילדיהם למדו בבתי הספר התיכוניים עירוניים בבת ים שלמו 50 אחוז בלבד משכר הלימוד הרשמי אותו קבעה העיריה. פקיד השומה טען כי יש לראות בהנחה שהעניקה העיריה לעובדיה משום "קצובה אחרת" החייבת במס כאמור בסעיף 2 (2) לפקודת מס הכנסה ותבע מהעיריה לשלם לפקיד השומה את הסכומים המגיעים. העיריה ערערה בביהמ"ש המחוזי וזה קבל את הערעור מנמוקים אלה: נהנו מהנחה לא העובדים של העיריה אלא ילדיהם; אין כאן הוספה לשכרו של העובד אלא חסכון בהוצאותיו; מדובר בתשלום עבור מצרך, והמחיר אשר נקבע הוא לא עפ"י בקוש והיצע אלא זה מחיר הנקבע באופן שרירותי. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר (דעת מיעוט):
א. המאחד את שלושת הדוגמאות המצוינות בסעיף 2 (2) לפקודה לצורך חיוב במס: אכסניה, אוכל ומגורים, הוא כי הן הינן טובות הנאה לעובד המהווה הוצאה כספית למעביד. מאידך בעניננו, העיריה לא הוציאה כל סכום כסף שהוא על מנת לאפשר את ההנחה הנ"ל לעובדיה. העיריה הקימה את רשת החנוך התיכון עבור כל תושבי העיר ולא עבור ילדי עובדיה במיוחד והנאתם של עובדי העיריה אין בה כדי להחסיר את קופת העיריה.
כלל זה נכון כפלים אם נשים לב כי לא מדובר בהענקת מוצר או מצרך במחיר מוזל אלא בהענקת שרות שאותו מוסמכת העיריה להעניק לתושביה מכח פקודת העיריות. נכון שאין הפקודה מטילה על העיריה את החובה להעניק שרות זה לצבור תושבי המקום, אך במסורת עם ישראל ראו ואת כחובה המוטלת על כלל בני העיר עוד מהימים הקדומים של תקופת בית שני ותפיסה זו מקובלת כיום אצל רוב אומות העולם. השאיפה היא להגדיל את האפשרות של למוד חנם ואם כי בארץ טרם הגענו למטרה הסופית הרי רשויות הצבור משתדלות לקיים מדיניות זו ככל הניתן בידן.
מכל האמור לעיל עולה כי יש לדחות את הערעור.
השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. הנמוק הראשון של ביהמ"ש דלמטה שלא ההורה נהנה מן ההנחה אלא הבן הלומד - אין לו יסוד. ההנחות נתנו לעובדי העיריה ולא לילדיהם ודבר מובן הוא לפי הנוהג שבעולם כי הדאגה הכספית למען חנוך תיכון מוטלת על הורי הילד.
ב. אשר לנמוק השני שההנחה איננה בחינת תוספת לשכר אלא חסכון בהוצאות - טובת הנאה אינה מאבדת את אופיה כהכנסה משום שניתן להגדירה גם כחסכון של הוצאה. לעיתים קרובות אלה רק שני הצדדים של אותה מטבע. כמו במקרה שלנו כאשר עקב קבלת ההנחה זוכה העובד ביתרון כספי לעומת אזרחים אחרים. יתרון שניתן להמדד במדויק בכסף ושניתן להגדירו כהכנסה וכתוספת מוסווית לשכרו של העובד.
ג. באשר לנימוק השלישי כי השכר שמשלמים הוא תשלום עבור מצרך הנקבע באופן שרירותי - שכר הלמוד, גם השכר המלא, מכסה רק חלק מתקציב ההוצאות אבל שכר הלמוד הוא בסכום קבוע או בסכומים קבועים לפי הדירוג המקובל, אם יש גם הורים הזוכים בהנחות משכר הלמוד המלא הרי ההנחה ניתנת להם מטעמים סוציאליים בעוד שההנחה הניתנת לעובד משום היותו עובד מהווה חלק מטובות ההנאה החומריות המתוספות על שכרו. אכן אין העובד יכול להעביר את טובת ההנאה הזאת לזולתו אבל ערך כספי יש לה ומצד שני יש בה גם הפסד כספי לעיריה בצורת הפסד הכנסה.
ד. הפסיקה אצלנו אמצה את המבחן לענין קצובה אחרת "אם המצרך או השרות ניתן לעובד כדי שישתמש בו להנאתו הוא או לשם נוחות המעביד". במקרה שלפנינו אין כל טעם שלא להחיל מבחן זה. ההנחה הנדונה נתנת לעובד להנאתו הוא ולא לשם נוחיות המעביד.
ה. נכון שטובת ההנאה אינה נתנה לכל עובדי העיריה אלא רק לאלה שילדיהם לומדים בבית ספר תיכון, אף על פי כן יש לראות בכך "קצובה" במובן הסעיף 2 (2) של הפקודה שכן לפי אותו סעיף אין זה מן ההכרה שהתוספת תנתן כתוספת אוטומטית לכל עובד. עובדה היא כי העילה הממשית לזכיה בטובת ההנאה היא עובדת היותו של האיש עובד עיריה. זו מעין תוספת משפחתית למטרה המיוחדת של מתן חנוך תיכון.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד ע. נתן למערער, עו"ד י. הררי למשיבה. 24.2.69).
ע.א. 596/68 - עזבון המנוחה קלמנטינובסקי כץ ואח' נגד אהרון דניאלי ואח'
*תביעה להשבת סכום ששולם עבור פלוני בטענה ששולם באילוץ עבור הנתבע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים וינוגרדוב, כהן, כספי) ב- ע.א. 48/68 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המנוחה התקשרה עם קבלן שיקים על חלקה שהיתה שייכת לה בית וימכור דירותיו חוץ משתיים שהיו מיועדות לה והיא נתנה יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד לרשום הבית כבית משותף והעברת דירותיו ישר לקונים. הקבלן הקים את הבית ומכר את הדירות למשיבים אך משהגיע שלב רשום הדירה ע"ש הקונים נתברר שצריך לשלם מס שבח בגין מכירת החלקה מהמנוחה לקבלן ומהקבלן למשיבים. בינתיים עזב הקבלן את הארץ ועורך הדין מיופה הכח דרש את המס המוטל על המנוחה מאת המשיבים ולא דרש אותו מאת המנוחה כי היה ידוע לו מסכסוכים קודמים שהיא מסרבת לשלמו בטענה שיש לה תביעות נגד הקבלן. המשיבים שלמו את המס ותבעו את השבתו מיורשי המנוחה המערערים. בימ"ש השלום חייב את המערערים בתשלום אותו חלק של מס שבח החל על הדירות שנבנו עבור המנוחה עצמה ודחה את התביעה ביחס לכל הסכום הנותר. ביהמ"ש המחוזי קבע ברוב דעות כי התביעה מוצדקת בכל היקפה לעומת דעת המעוט של השופטת וינוגרדוב שיש לדחות את התביעה בשלמותה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. לשאלה אם אמנם הוכח חיובה של המנוחה כלפי אוצר המדינה לשלם מס שבח - יש לענות על שאלה זו בחיוב ולוא אך מהנימוק כי בכתב הגנתם לא הכחישו המערערים את החיוב אלא בצורה כללית וסתמית.
ב. מאידך יש להשיב בשלילה לשאלה אם היתה זו חובה שהמנוחה חבה גם כלפי המשיבים. איך ספק כי למשיבים היתה תביעה טובה כנגד הקבלן אילו היה זה חוב של מיסים שעל הקבלן לסלקו בטרם אפשר היה להעביר את הדירות ע"ש המשיבים, והם היו משלמים את החוב ותובעים השבתו מקבלן. קיים קשר חוזי ישיר בין המשיבים לקבלן ואף אם אין למצוא בחוזה גופו התחייבות מפורשת או מכללא מצד הקבלן לשלם חוב כזה, הדין יוצר חובה כזו על בסיס של "מעין חוזה".
אולם אין למצוא שום קשר בין המשיבים והמנוחה. את החוזים עם המשיבים עשה הקבלן בשמו הוא תוך הצהרה שהוא בעלה החוקי של החלקה. המשיבים לא ידעו מי זאת המנוחה ואין אפילו לומר שהקבלן פעל בשם מרשה נסתר. העובדה שהמנוחה נתנה יפוי כח בלתי חוזר וידעה שהדירות ימכרו אין בה משום הקניית זכויות למשיבים נגד המנוחה.
ג. נכון שיכולה להיווצר זיקה בין תובע ונתבע לבסס עליה עילה מעין חוזית גם כאשר לא קדמה לתשלום שהתובע דורש את השבתו עסקה כלשהי בינו לבין הנתבע. המקרה הטפוסי הוא שבעל חפץ נאלץ לשלם חוב של פלוני כדי להסיר מחפצו עיקול הרובץ בשל אותו חוב. זכות הבעלים די בה כדי להטיל חובה על פלוני שלא יקפח, ע"י אי סילוק חובו, את זכות הבעלים של הזולת. אך כאן חוב המס של המנוחה קדם לזכות המשיבים בדירות. הללו באו לרכוש את הדירות ומצאון "פגומות" במובן זה שהיה צורך להסיר מכשול מהדרך שמנע את העברתן. מכשול זה המנוחה לא התחייבה להסיר כלפי כולי עלמא. החובה לפרוע את המס היתה קיימת כלפי האוצר ואולי כלפי הקבלן אך לא כלפי המשיבים.
ד. בהעדר חובה מצד המנוחה כלפי המשיבים לשלם את מס השבח חסר היסוד של קשר ישיר בין התובע לנתבע שעליו אפשר לבסס עילה של כסף ששולם באילוץ לטובת הנתבע.
ה. גם ביחס ליסוד אחר שהתשלום לא נעשה מתוך כוונה "לחתום את הפרשה" נראה כי יש לטענת המערערים שהיסוד הנ"ל לא נתקיים - על מה להסתמך. המשיבים שלמו את המס בלי להודיע על כך למנוחה ומבלי להעמידה על תוצאות סרובה לשלם את המס. גם השיהוי הרב של 16 חודשים מיום התשלום עד להגשת התביעה לא תורץ די צורכו והוא עלול לשמש ראיה שהמשיבים לא חשבו לקבל מהמנוחה השבת הסכום הקטן באופן יחסי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד ש. טויסטר למערערים, עו"ד א. מ. שפירא למשיבים. 25.2.69).
ע.א. 429/68 - יצחק דובדבני נגד פקיד השומה ת"א
*השאלה אם עובד פלוני הוא בגדר עובד או קבלן עצמאי לצורך ניכוי מס הכנסה בערעור זה התעוררה שאלה אם אנשים שהועסקו אצל המערער בייצור בלוקים, הם עובדיו או שכל אחד מהם הוא בבחינת קבלן עצמאי.
הקביעה אם היה אדם פלוני קבלן עצמאי או אם היה עובד, היא מקצתה ענין בעובדה ומקצתה ענין שבדין.
במקרה דנא כלי העבודה, לפחות "בדרך כלל", היו של המערער שהוא סיפק לעובדים. המערער גם פיקח על טיב העבודה, נעשתה מידי פעם בפעם במקום הבניה, וכד'. אלה מצביעים על כך שמדובר בעובד ומעביד.
העובדה שהתשלום לא נעשה לפי שעות אלא לפי ההספק אינה קובעת. "קבלנות" זו, שיש בה לפעמים כדי להעלות שכרו של עובד, איננה בהכרה מלאכתו של קבלן עצמאי. יש גם ועובד קובע את שכרו על פי כמות ההוצאות שהוא מייצר ואף על פי כן לא נעשה בהכרה לקבלן עצמאי. תנאים שנקבעו בחוזה בין המערער לעובדיו לפיהם התשלום ששולם להם יכלול את כל התנאים הסוציאליים, בטוח לאומי, מס הכנסה, פיצויים וחופשה יכולים אומנם לשמש יסוד מסקנה שלא נקשרו בין הצדדים יחסי מעביד ועובד, אך כאן לא הוכחו חוזים כאלה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עוה"ד גילוד למערער, עוה"ד רובין למשיב. 9.2.69).
ע.פ. 581/68 - מחמד עלי קאסם נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (הוצאת רכוש בטענות שוא) בטענת שוא כי רכוש מסויים שייך לו, קיבל המערער 1,530.58 ל"י ונדון לשנה אחת מאסר. הערעור נדחה. בנסיבות המקרה העונש אינו חמור כלל ועיקר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עוה"ד ר. סוכר למשיב. 29.1.69).
ע.א. 488/68 - שלום שטיין נגד מיכאל גנץ
*תביעת פיצויים בגין מחלה שנגרמה בעבודה המשיב עבד במחסן קרור של המערער וחלה כתוצאה מרשלנות המערער. הוא קיבל סכום פיצויים מהמערער וחתם על קבלה. בתביעת פיצויים שהוגשה התגונן המערער בין היתר בטענה כי הקבלה מהווה ויתור על כל תביעה נוספת. כן טען היעדר קשר סיבתי בין המחלה לעבודה. הערעור נדחה.
נוסח הקבלה ניתן לשני פירושים ולכן מותר היה לשמוע עדויות בעל פה ולקבוע לפיהן. אשר לקשר הסיבתי בין עבודת המשיב למחלתו - ההכרעה בענין הסיבתיות תלויה במאזן ההסתברות ובמקרה שלפנינו לא נמצא טעם מספיק לסתור את קביעת ביהמ"ש דלמטה שמחלתו הכרונית של המשיב נגרמה לו עקב התנאים בהם היה עליו לעבוד בבית הקרור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד א. קוסטין למשיב. 3.2.69).
ע.א. 513/68 - פלונית נגד פלונית
*תביעת מזונות בהסכם גירושין בפני בית הדין הרבני הגדול הסכימה המערערת לקבל מהמשיב (בעלה) סכום מסויים שיפטור אותו מכל חיוביו כלפיה ובכלל זה גם דמי המזונות.
לאחר זאת הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי תביעה לתשלום מזונות נגד המשיב והתביעה נדחתה על הסף. הערעור על כך נדחה. לביה"ד הרבני היתה סמכות לדון במקרה זה לא רק בגט אלא גם במזונות היות ועל ידי ההסכם שעשו בני הזוג מרצונם הטוב בפני ביה"ד הרבני הגדול הכניסו את ענין המזונות למסגרת סמכות ביה"ד הרבני.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, מני. עו"ד ורדי למערערת עו"ד הוכמן למשיב. 2.2.69).
ע.א. 559/68 - מחמוד קאסם אבו אחמד ואח' נגד סעיד חליל עוואד ואח'
*הודעה לצד שלישי בתביעה לתשלום נזיקין בעקבות תאונה קטלנית התגוננו המערערים (הנתבעים) בטענה שלא היתה כל רשלנות מצד המערער. אלטרנטיבית, טענו כי התאונה ארעה עקב רשלנותו הבלעדית של צד שלישי, שבמוסכם היתה מכונית המערער בתיקונים ארבעה חדשים לפני התאונה.
בביהמ"ש למטה ביקשו המערערים, שהסתמכו על תקנה 288 לתקנות סדר הדין האזרחי, לאחד את הדיון נגד צד ג' בתביעה העיקרית. הבקשה נדחתה וכן הערעור. הסכנה שדיון כפול ברשלנותם של יחידי צד ג' יבשיל שתי החלטות שונות או אפילו נוגדות, קיימת למעשה בכל מקרה בו שולח הנתבע הודעה לצד ג'. אם המחוקק בתקנה 288 הנ"ל הניח את הדבר לשיקולו של ביהמ"ש משמע כי ביהמ"ש רשאי לשקול שקולים המתירים לו שלא להתחשב בסכנה הנ"ל. במקרה שלפנינו צדק ביהמ"ש כי הדיון המאוחד יסרבל במידה לא מעטה את הליכי התביעה המקורית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד ריבק למערער, עו"ד שגיא למשיבים, עו"ד ג'רג'ורה לצד ג'. 17.2.69).
ע.פ. 584/68 - מאיר בן ראובן מסום נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש למערער שורה של עבירות התפרצות, גניבה ונפקדות מצה"ל ומיוני 1967 תלוי נגדו עונש של ששה חדשי מאסר על תנאי. בדצמבר 1967 בהיותו פקיד בבנק הפועלים גנב המערער פנקס שיקים מהבנק ותוך זיוף חתימות השתמש בו לקניות. סך כל השיקים המזוייפים הסתכם ב- 150 ל"י בערך. בינואר-פברואר 1968 גנב המערער ממעביד אחר טופס אישור על תוקף רשיון רכב שהיה בידו וזייף אותו לרשיון נהיגה. גם נהג במכונית ללא רשיון תקף ופוליסת ביטוח. המערער הכריז על כוונתו לחזור למוטב ולהתישב בקיבוץ ברמת הגולן.
נוכח העובדה שהעבירות בוצעו זמן קצר בלבד אחרי שהוטל על המערער מאסר- על-תנאי ומאחר שגם קצין מבחן אינו רואה אפשרות לקבל את המערער תחת פקוחו - העונש של שנה אחת מאסר בשל כל העבירות האמורות אינו חמור יתר על המידה. יופעל גם המאסר על תנאי נוסף על העונש הנוכחי.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד סוכר למשיב. 13.2.69).
ע.פ. 551/68 - יעקב בן זכריה עטרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מסירת הודעה כוזבת) בעבירה של מסירת הודעה כוזבת למשטרה לפי סעיף 123 (1) לפקודת החוק הפלילי לא תתקבל הטענה כי הפרט הכוזב שנמסר לא המריץ את המשטרה לפעילות מיוחדת שכן הסעיף מדבר על הודעה כוזבת ללא סייג.
יש גם להבחין בין מקרה בו נמסרת ההודעה על ידי מתלונן לבין מקרה בו מוסר ההודעה הוא רק עד שאליו פנתה המשטרה.
המערער הורשע גם בנסיון להוצאת כספים במרמה בניגוד לסעיף 2 לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) תשכ"ג 1963.
על העבירה הראשונה נידון לשלוש שנות מאסר מהן שנה אחת בפועל והיתר על תנאי. על העבירה השניה למאסר 6 חדשים בפועל חופף לעונש בשל העבירה הראשונה. בהתחשב בכך שפרט להרשעה קודמת אחת שהיתה למערער לפני מספר שנים לא היו לו הרשעות קודמות הומתק העונש לשתי שנות מאסר מהן שלשה חדשי מאסר ממש (בניכוי ימי המעצר) והיתר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד י. לוי למערער, עוה"ד י. בלטמן למשיבה. 27.1.69).
ע.פ. 525/68 - עבדול קאדר רזק חסן רזק נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה ברצח לפי סעיף 214 (ב) המערער שהורשע ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 214(ב) טען כי לא הוכח היסוד של כוונה תחילה ולטענתו ההחלטה להרוג את הקרבן גמלה אצלו עובר לביצוע המעשה. הטענה נדחתה. בהודאתו במשטרה אמר המערער כי לאחר ששמע את דברי בתו בדבר אינוסה על ידי המנוח "השתגעתי ולקחתי את הגרזן שלי הזה והלכתי לכיוון המטע שלי אבל בדרך נכנסתי לחנות של חליל אברהים מסרווה" (שם ארע הרצח). משמע שההחלטה להרוג את הקרבן גמלה אצל המערער עקב העובדה ששמע עליה עוד בהיותו בביתו, אם כי לטענתו הוא נוטל את הגרזן אתו כל יום עקב עבודתו. אם בכלל יש לראות בעובדת האינוס משום מעשה המהווה קינטור בעיני החוק - ואיננו אומרים זאת - הרי ברור כי לא היה מצד הקרבן מעשה קינטור כלפי המערער שנעשה עובר לזמן ביצוע המעשה הקטלני.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, הלוי. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ש. מזרחי למערער, עו"ד גב' א. ברזל למשיב. 23.1.69).
ע.א. 506/68 - פלוני נגד פלונית ואח'
*תביעת מזונות
המערער טען נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי שפסק מזונות זמניים למשיבה והגדיל את המזונות לילד מעבר למה שפסק ביה"ד הרבני. טענתו נדחתה. גם אילולא היה ביהמ"ש רשאי לפסוק מזונות זמניים למשיבה ולהגדיל את המזונות מעבר למה שפסק ביה"ד הרבני - הרי מקומה של טענה זו הוא בעת הדיון לגופו של ענין ולא בשלב בו נידונה שאלת המזונות הזמניים.
השאלה אם המערער הוא בעל יכולת לשלם מזונות - מקומה של זו ודאי בשעת הדיון במזונות התמידיים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, ויתקון. המערער לעצמו. עו"ד ישראלי למשיבים. 16.2.69).