ע.א. 582/68 - "תנובה" נגד אליהו אלבז
*חלות חוקת העבודה של ההסתדרות הכללית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט עציוני) בת,א, 1192/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב עבד בתנובה בסבלות וקיבל את שכרו לפי היחידות שפרק. למערער נודע כי עומדים לפטרואך לא קיבל הודעת פיטורין והמשיך לעבוד שלושה שבועות. אז חלה ובשובו לעבודה פוטר. הוא תבע פיצויי פיטורין ושכר חלף ההודעה המוקדמת שלא קיבל, לטענתו חלה על עבודתו חוקת העבודה של ההסתדרות הכללית כך שסכום הפיצויים יותר גבוה מהרגיל וההודעה המוקדמת צריכה להיות חדשיים מראש ואילו המערערת טענה כי חוקת ההסתדרות אינה חלה עליו. כמו כן העלתה טענות נוספות נגד תביעת המשיב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיב ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. טענת המערערת היא כל החוקה חלה על עובדים במשכורת ולא על עובדים בשכר והמשיב עבר בשכר. לפי לשון החוקה נראה כי היא חלה גם על עובדים בשכר.
ב. במכתבה של המערערת לב"כ המשיב המצדיק את הפיטורין נאמר כי אין להתוכח על הפיטורין שנקבעו ע"י ההסתדרות שכן תנובה כמוסד הסתדרותי קשורה "לחוקת העבודה של ההסתדרות בכל הנוגע ל... פיטורי עובדים". בכך הודתה המערערת כי היא קשורה לענין המשיב לחוקת העבודה של ההסתדרות.
ג. אשר לטענה נגד החיוב בתשלום שכר חלף הודעה מוקדמת - העובדה שהמשיב ידע כי עומדים לפטרו עדיין אינה אומרת כי יכול היה להתחיל בחיפוש מקום עבודה חדש, ושלכן לא מגיע לו התשלום. עובדה היא שלאחר ששמע שעומדים לפטרו עדיין עבד שלושה שבועות אצל המערערת ומותר היה לו להניח שלא יפטרוהו בכלל. מלבד זאת כאשר קיימת חובה מפורשת למתן הודעה מוקדמת ותשלום חלף ההודעה, לא תהא זו הגנה טובה מצד המעביד כי העובד חייב היה לחפש לו עבודה חדשה עוד לפני הפיטורין הממשיים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, קיסטר. עוה"ד ענבי וספרן למערערת, עו"ד י. לוי למשיב. 27.2.69).
ע.א. 371/68 - מיכאל שריד נגד יורם דניאלי ואח'
*דרישה ממנהלי חברה למסור דו"ח על התגמולים שהם מקבלים מהחברה בתור מנהלים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 767/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער ושני המשיבים הם בעלי חברה שבה למערער 24 אחוז. המשיבים הינם מנהלי החברה. אביו של המערער ניהל את חשבונות החברה והוא גם חותנו של המשיב הראשון. לרגל סכסוך משפחתי הגיש למשיבים בשם בנו תביעה לקבלת הודעה על הסכומים שקיבלו כתגמולים מהחברה בתור מנהלים. לפי סעיף 74(2) צריכים היו המשיבים להגיש את ההודעה המבוקשת אלא אם כן החליטה החברה תוך חודש ימים מתאריך הדרישה שלא למסור את ההודעה. כאן החליטו המשיבים בתור מנהלים שלא למסור את הדו"ח בציינם כי המערער ואביו הם שניהלו את החשבונות וידועים להם כל הפרטים המבוקשים יותר מאשר לכל אחד אחר בחברה. המערער פנה לביהמ"ש בבקשה לצוות על המשיבים למסור את ההודעה על החשבונות כמבוקש וכן להטיל עליהם את העונש הקבוע בחוק למקרה של אי מסירת הודעה לאחר בקשה לפי הסעיף הנ"ל.
לאחר מכן נתכנסו שוב המשיבים והפעם החליטו בתור אסיפה כללית של החברה לדחות את הדרישה למסירת החשבונות.
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער הן משום שהוא יודע יותר מהמשיבים כמה הם קיבלו שכן האב, המבקש בשם הבן, הוא שניהל את החשבונות, והן משום שנתקבלה החלטת האסיפה הכללית לאחר שהחל הדיון בביהמ"ש שלא למסור את ההודעות כאמור. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. תקנה 70 של לוח א' שלפיו יכולים המנהלים להשתמש בסמכויות החברה אינה יכולה לעזור למשיבים, ואין לומר כי הפעולה שעשו בהחליטם תוך החודש הקבוע בחוק שלא לתת למערער את ההודעה שביקש, הרי היא כאילו נעשתה ע"י החברה. הוראת סעיף 74(2) של הפקודה מטרתה היא לתת פיקוח מסויים לחברה על הכספים המוצאים ע"י המנהלים לטובת עצמם ואין זה מסתבר כי המנהלים הם גופם רשאים יהיו לסרב למתן ההודעה הנ"ל.
ב. גם טענת המשיבים כי החברה אישררה למפרע את החלטת המנהלים אינה יכולה לעזור להם. נכון שכל החלטה שנתקבלה תוך חוסר סמכות ע"י המנהלים יכולה להתאשרר למפרע ע"י החלטת האספה הכללית, אך ספק אם אישרור כזה יכול לרפא פגיעה שנפגמה על ידי חלוף הזמן.
ג. אף על פי כן יש לאשר את החלטת ביהמ"ש המחוזי מכיון שהמבקש ידע בדיוק מה הם הכספים אשר שולמו למנהלים וכל הבקשה לא הוגשה אלא בגלל הסכסוכים המשפחתיים.
השופט הלוי:
נכון שהמשיבים הפרו את חובתם שבחוק למסור הודעה כמבוקש אך ספק אם המערער זכאי למתן צו עשה הניתן לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כאשר סעיף 74 לפקודת החברות קובע סנקציה פלילית לאי מתן הודעה כמבוקש, ושותק בנוגע לתרופה אזרחית. על כל פנים ענין זה אינו צריך להכרעה כאן מן הטעם שהמבקש ידע מה הם הכספים שקיבלו המשיבים ורשאי היה השופט להשתמש בשיקול דעתו שלא לתת צו עשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד א. גורן למערער, עו"ד י. דנאי למשיבים. 27.2.69).
ע.א. 520/68 - ינקו יעקב ואח' נגד ישעיהו יעקב
*קביעת הפרת הסכם על ידי מי שנתמנה לכך בהסכם.
* חיובם של ערבים לשטר כאשר החותם הופטר מהתשלום.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 6297/67 - הערעור של המערער הראשון נדחה וערעורם של המערערים האחרים נתקבל).
העובדות:
המערער הראשון והמשיב הם אחים שניהלו בשותפות עסק למכירת רהיטים ישנים. הם נפרדו ובהסכם לפירוק השותפות התחייבו כי המערער יעסוק בסחר ריהוט חדש והמשיב בריהוט ישן, בחנויותיהם זו לצד זו. הם קבעו בהסכם תשלום פיצויים של 5000 ל"י לצד השני במקרה של הפרת ההסכם והפקידו בידי עו"ד כל אחד שטר על הסכום הנ"ל, עם הוראה להעבירו לצד השני במידה ויו"ר מחלקת מסחר רהיטים בארגון הסוחרים יקבע כי אותו צד הפר את ההסכם.
המשיב טען כי המערער הפר את ההסכם והנציג של ארגון הסוחרים קבע כי אכן סחר המערער בריהוט ישן וכתוצאה מכך מסר עורך הדין את השטר של המערער למשיב. על השטר היו חתומים המערערים השני והשלישי כערבים. המשיב תבע את המערערים על יסוד השטר והמערער התגונן בטענה כי נציג ארגון הסוחרים לא שמע את טענותיו לפני שפסק כי הוא מפר את ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבעכי מכיון שהמערער הודה בביהמ"ש בפה מלא כי סחר בריהוט ישן אין עוד נפקות לשאלה אם ניתן האישור לגבי ההפרה כדין אם לאו. עם זאת קבע ביהמ"ש המחוזי שסכום הפיצויים המוסכם הוא בבחינת קנס, והואיל והמשיב לא הוכיח את נזקו הממשי נפסק לו סכום סמלי של 100 ל"י. על חיוב זה ערער המערער ואילו המשיב לא חלק על קביעה זו.
יחד עם זאת קבע ביהמ"ש דלמטה כי על הערבים, בתור שכאלה, לשלם את מלוא הסכום של 5000 ל"י בהסתמכו על סעיף 57(ג) לפקודת השטרות לפיו הערב "חב אף אם התחייבותו של הצד שבעדו ערב פסולה מכל סיבה שהיא שאינה פגם שבצורה". על כך מערערים הערבים.
החלטה - השופט זוסמן:
א. באשר לערעורו של המערער הראשון - ענין קביעת ההפרה ע"י נציג ארגון הסוחרים
אינו מהותי ולא זה יוצר את החיוב. החובה לשלם פיצויים נובעת מהפרת ההסכם ומכיון שהמערער הודה בעת המשפט בהפרת ההסכם ממילא חיובו הוא כדין.
ב. מאידך באשר לערעור הערבים, גילה ביהמ"ש דלמטה פנים שלא כהלכה בסעיף 57(ג) הנ"ל. סעיף זה מנתק אמנם במידה מסוימת חבותו של ערב- אוול מחבות הצד שבעדו ערב, דרך משל, מקום שחתימת הצד שבעדו ערב מזוייפת, או שלא היתה מסירה על ידו כדרוש, שאז הערב חייב. אך בנתון ,לכך, כל הגנה העומדת לחייב העיקרי, גם הערב נהנה ממנה.
השטר במקרה דנא ניתן להבטחת התחייבותו של המערער הראשון לשלם פיצויים קבועים מראש. התחייבות זו אינה לוקה בשום פסול אפילו כשהוא קנס, אלא שמטעמים שביושר אין ביהמ"ש מחייב תשלום סכום כזה שאינו עומד בשום יחס לנזק הממשי. הפטור הוא איפוא סעד מן הצדק, ושיקולים אלה כוחם יפה גם לגבי הערב כמו לגבי החייב העיקרי, וכיון שהתחייבותו של החייב העיקרי לא היתה פסולה, לא חל על חבות הערב החריג ובסעיף 57(ג) הנ"ל, ומידת חבות הערבים היא כמידת חבות החייב העיקרי.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, קיסטר. עו"ד ד. רזי למערערים, עו"ד ש. דגני למשיב. 27.2.69).
ע.א. 579/68 - רות גורני ואח' נגד דוד רכט ואח'
*סמכותו של מי שנקבע בהסכם בין בעל בית לבין קבלן להאריך מועדים לגמר בניה גם בדיעבד.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בהמ' 7852/68 - הערעור נתקבל בחלקו).
החלטה - השופט זוסמן:
א. בהסכם בין בעל קרקע לבין קבלן שהתחייב לבנות עבורו דירה ולסיימה תוך תקופה מסויימת, כאשר יש סעיף הקובע סמכות של פלוני להאריך לקבלן את מועד הגמר מחמת סיבות מסוימות, הרי הסמכות להארכת המועד היא לא רק לעתיד, היינו תוך כדי הבניה, א,לא גם למפרע לאחר הבניה יכול פלוני לקבוע כי נתקיימו התנאים שהצדיקו איחור.
כמו כן הסמכות אינה רק קביעת העובדה שמותר לחרוג ממסגרת הזמן שנקבע, אלא כוללת מאליה גם הסמכות לקבוע מועד אחר שבתוכו על הקבלן לסיים את העבודה, או שבתוכו על הקבלן היה לסיים את העבודה.
ב. הסעיף הקובע את הסיבות שיצדיקו את האיחור, אינו בדרך כלל סעיף ממצה ואפשר להאריך את המועד גם מסיבות מוצדקות אחרות, אלא אם כן קובע ההסכם כי סיבות אחרות שאינן נקובות בו לא יצדיקו איחור בגמר העבודה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, ברנזון. עו"ד צ. זהר למערערים, עו"ד פ. לזרוביץ למשיבים. 27.2.69).
המ' 17/69 - הלל זהר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת עקיפת רכב לפני מעבר חציה.
(בקשה להרשות לערער שנדונה כערעור פלילי - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירה לפי תקנה 47(1) לתקנות התעבורה האומרת "נוהג רכב לא יעקוף רכב אחר שעצר לפני צומת, במעבר חציה ... לשם מילוי אחרי הוראות חלק זה". המקרה עליו הורשע המערער אירע בטבריה בכביש שרחבו כ- 14 מטר. המערער הגיע למעבר החציה כשעמד
לפניו קטנוע שעצר כדי לאפשר מעבר להולכי רגל. המערער עצר לרגע קט אך המשיך מיד לנסוע לפני שהקטנוע נסע. בימ"ש השלום הרשיע אותו בקבעו כי בעת שהמשיך המערער לנסוע עוד היו במעבר החציה הולכי רגל. ביהמ"ש המחוזי לא הכריע במחלוקת שבין גירסאות המערער והתביעה אם עוד היו הולכי רגל במעבר החציה ואישר את ההרשעה מן הטעם שמבחינה טכנית נעברה כאן עבירה של עקיפת רכב שעצר לפני מעבר חציה, על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בערעור לא עמד עוד ב"כ התביעה על הגירסה כי העקיפה נעשתה בעוד הולכי רגל נמצאים במעבר החציה. השאלה היחידה היא איפוא אם אסור היה למערער להמשיך בנסיעתו ולעבור על פני הקטנוע, אף כי מעבר החציה היה ריק מאדם ולא היתה כל סכנה באופן נהיגתו. לכאורה יהא זה מתמיה ביותר לראות עבירה בנהיגה שאין בה דופי מבחינת הזהירות הנדרשת מנהג, ושיש בה כדי להבטיח זרימת הנהיגה ללא יצירת פקקים.
ב. המשיבה הודתה שבמקרה דנא יכול היה המערער לראות אם נתפנה כבר מעבר החציה שכן הקטנוע לא הסתיר את שדה הראיה. נראה כי אף עבירה טכנית לא היתה כאן ואין לקבל את הטענה כי במקרים אחרים מסתיר הרכב העומד את שדה הראיה ולכן תמיד אסור להמשיך בנסיעה ליד מעבר חציה אם עצר רכב לפניו, אין ספק שנהג זהיר ישגיח היטב כשעומד רכב המסתיר את שדה הראיה ואין זה מקרה שבו צריך לעשות סייגים ולדרוש מכל נהג שלא יתקדם מעבר לקו החציה אלא לפי התור שבו הגיע לאותו קו.
ג. לפי לשון התקנה הנ"ל ניתן לומר כי החובה שלא לעקוף רכב שעצר היא רק כל עוד אותו רכב עומד כדי לאפשר מעבר להולכי רגל. ברגע שעברו הולכי הרגל נגמרה מטרת העצירה של אותו רכב ואין הוא עומד כבר "לשם מילוי אחרי הוראות חלק זה" כאמור בתקנה, והאיסור של עקיפתו פג.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, ויתקון. המערער לעצמו, עו"ד וולינסקי למשיבה. 27.2.69).
בג"צ 326/68 - יורם לנדסברגר נגד ועדת השחרורים ואח'
*ביטול רשיון להתהלך חפשי ועדת השחרורים, על פי בקשת היועץ המשפטי, ביטלה את רשיונו של העותר להתהלך חפשי.
העותר טען כי הוועדה ביטלה את רשיונו בהסתמכה על עובדות ששימשו נשוא אישום שהיה תלוי ועומד נגדו בבימ"ש שלום בעת הדיון בועדה וממנו זוכה בינתיים.
אולם ת שוטרים, שביצע העותר בתקופת הרשיון ובהן הורשע לאחר הדיון. לא היתה כאן הפרת חוק קלת ערך, אלא היתה כאן ראיה שהעותר ממשיך בדרך הפשע - ומשום כך היה דין הרשיון לבטול.
אין בכך ולא כלום שההרשעה בעבירות הנ"ל באה רק אחרי ביטול הרשיון על ידי הועדה. גם אם אין להפקיע רשיון על סמך חשד בלבד, כפי שכבר נאמר לא אחת, אין גם צורך שהיועץ המשפטי יביא הרשעה בעבירה לפני הועדה כשהוא מבקש ביטול הרשיון. במקרה זה היתה בפני הוועדה הודאה במקצת של העותר בעבירות שיוחסו לו.
הצו על תנאי בוטל.
(בפני הועדה היה בשעת הדיון חומר נוסף על עבירות פריצה, גניבה ותקיפ בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד קנת לעותר, עו"ד ברזל למשיבים. 9.2.69).
ע.א. 494/68 - יעקב עצמון נגד מרדכי זיזה
*בצוע הסכם מכירת דירה המערער מכר למשיב דירה בתל- אביב. עוד בטרם הועברה הדירה בטאבו על שם המשיב נכנס הלה לגור בה, מחזיק בה זמן רב ונהג בה מנהג בעלים. המשיב לא עמד בהתחייבותו על פי ההסכם ולא שילם למערער את כל הסכומים שהגיעו ממנו תמורת הדירה. ביהמ"ש דלמטה חייב את המשיב לשלם למערער את יתרת הכספים המגיעים לו בתוספת ריבית חוקית, הוצאות ושכ"ט אולם זאת לאחר שהמערער יעביר על שם המשיב את הבעלות על הדירה הנדונה. על תנאי זה קובל המערער.
בקבלו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון כי בהסכם לא הוזכר גם ברמז כי על המערער להעביר את הבעלות על הממכר על שם המשיב בטרם תשולם לו התמורה במלואה. משנקבע כי המערער היה מוכן למלא חלקו בהסכם והמשיב הוא שהפר אותו, אין זה מוצדק להעניק לו פרס ולהקנות לו בעלות בדירה לפני תשלום יתרת המחיר המגיעה ממנו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, מני. החלטה - השופט מני, עו"ד א. בן- חרוץ למערער, עו"ד ש. חיים - למשיב. 20.2.69).
בג"צ 310/68 - ארנון בר און נגד ראש המועצה האזורית קישון ואח'
*פטורי עובד העותר הועסק על ידי המועצה האזורית קישון כנהג אמבולנס מאז 1962 אולם יחסי העבודה בין הצדדים היו משובשים וב- 8.10.68 החליטה הנהלת המועצה על פיטורי העותר ובהסתמכו על החלטה זו שיגר יו"ר המועצה לעותר הודעת פיטורין.
על פי סעיף 61(א) (1) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) תשי"ח- 1958 לא בידי הנהלת המועצה לפטר עובד. עליה רק לבדוק את העובדות, לשמוע את העובד ולדווח למליאה.
לאחר שהוגשה הבקשה לבג"צ התכנסה המועצה וחזרה על החלטת הפיטורין. ביהמ"ש לא דן בשאלה אם אומנם היתה פגומה החלטת הפיטורין הראשונה שכן בהחלטה האחרונה של המועצה לא נמצא כל פגם. ביהמ"ש דן בענין כמו שהוא ביום שמיעת התשובה, ואם אז ההחלטה היא כדין אין לפסלה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד אוחנה לעותר, עו"ד ברמןלמשיבה. 13.2.69).
ע.פ. 451/68 - מדינת ישראל נגד ראובן יעיש ואח'
*קולת העונש המשיבים שנחשדו והואשמו (אך זוכו מחוסר ראיות) במעשי פריצה וגניבה, חטפו את אחד העדים שהיה שותף למעשה, חבלו בו קשות ותוך איומים ניסו להדיחו לעדות שקר. על כך נידונו לעונשי מאסר. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על קולת העונש.
פרשת החטיפה, האיומים והחבלות שביצעו המשיבים כדי להדיח את העד לעדות שקר פוגעת באשיות החוק והצדק והשפעתה גם ניכרת בזיכויים של המעורבים בפרשה זו מעבירות פריצות גניבות ועבירות נגד הרכוש - מחוסר עדויות מספיקות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט הלוי. עו"ד בלטמן למערערת, עוה"ד לידסקי, לויט, וקאזיס למשיבים. 13.2.69).
ע.פ. 443/68 - מוסלה מרעי גורבן ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס קטינה) המדובר בשורה של ערעורים של נאשמים באינוס וערעור נגדי של המדינה על קולת העונש לגבי אחד הנאשמים.
ארבעת הנאשמים התפרצו לבית דירה בכפר זרקה שם היתה המתלוננת והיא אז כבת 15 שנה שבאה יום לפני כן לכפר מפתח תקוה יחד עם שלושה בחורים אחרים מתושבי
הכפר. ארבעת הנאשמים התפרצו כאמור לדירה, היכו את הנוכחים, הוציאו בכח את הנערה החוצה ושלושה המערערים בעלו אותה בעוד אחד הנאשמים שהשתתף בחטיפתה נמנע ברגע האחרון מלבעלה. שלושת המערערים נדונו לעונשי מאסר של 3 שנים ואילו המשיב בערעור הנגדי נדון למאסר על תנאי וקנס.
בדחותו את הערעור על ההרשעה ציין ביהמ"ש העליון כי בפני ביהמ"ש דלמטה היו ראיות מספיקות לקביעת העובדות ששמשו יסוד להרשעה. גם אם חשבו הנאשמים שהמתלוננת היתה פרוצה הרי אין ספק כי הם בעלו אותה בנגוד לרצונה והתעללו בה תוך שמוש בכח. לטענה כי היא נראתה למעלה מגיל 16 - זוהי טענת הגנה ועל הנאשם להעלותה ולהוכיחה והוא לא עשה כן. אשר לעונשי המאסר - שלוש שנות מאסר בפועל - אין זה עונש חמור לנוכח מסיבות המקרה, ואשר לערעור על קולת העונש לגבי הנאשם שברגע האחרון נמנע מלבעול את הנערה - על בית המשפט לעודד אנשים לסור מדרך החטא כל עוד שהדבר נתון בידם על ידי הטלת עונשים מתאימים. זו עבירה אשר אדם זקוק למאמץ נפשי מיוחד במינו לחדול ממנה ברגע האחרון ואם נאשם זה עמד בכך צדק ביהמ"ש בהקלו בענשו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני. קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עורכי הדין בר דיין וקזיס למערערים, עו"ד שלהוב לנאשם המשיב, עו"ד וולינסקי למדינת ישראל. 19.2.69). ע.פ. 600/68 - מדינת ישראל נגד אלי רונן
*בנית סוכך ללא היתר בניה המשיב בנה סוכך (מרזיקה) ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה. ביהמ"ש העירוני הרשיע את המשיב בקובעו כי אף על פי שהסוכך כשלעצמו איננו מבנה, הרי בגלל היותו מחובר למבנה חבור של קבע הוא נופל תחת הגדרת הבטוי "בנין" וצריך רשיון בניה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב .בציינו כי לפי מבחן השכל הישר אין המושג "בנין" יכול לכלול מתקן כה פשוט כמו וילון העשוי להתקפל בשעת הצורך. בקבלו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון כי יש לנהוג לפי מבחן השכל הישר רק במקום שאין למצוא הגדרה רעיונית מדוייקת למושגי החוק. אולם בעניננו המדובר אינו במונח שאינו ברור, בחוק נאמר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי "בנין" הוא בין השאר "דבר המחובר לו חבור של קבע". התקנת הסוכך מקיימת את התנאי הזה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג, עוה"ד ע. לפיד למערערת, עו"ד ר. בר- אל למשיב. 26.2.69).
ע.פ. 557/68 - ברוך בן עמרם מזרחי נגד היועץ המשפטי
*הריגה בתאונת דרכים לפי סעיף 212 לפח"פ
המערער נהג בצורה רשלנית במכונית ללא רשיון נהיגה, ללא כושר נאות בנהיגה, וללא בטוח כאשר את המכונית נטל מחברו במרמה, תוך כדי נהיגה הרג הולך רגל וביהמ"ש הרשיע אותו בעבירה לפי סעיף 212 לפח"פ. הוא נדון ל- 3 שנות מאסר ולפסילה מקבלת רשיון נהיגה ל- 5 שנים. לנאשם עבירה קודמת של נהיגה ללא רשיון.
ביהמ"ש העליון ציין כי בנסיבות האמורות עונש של 3 שנות מאסר איננו חמור יתר על המידה ולא היה מתערב בגזר הדין, אולם, מכיוון שעברו כ- 3 שנים מבצוע העבירה וכל אותה עת של עינוי דין נמצא המערער תחת החרדה של משפט ההריגה העומד ותלוי נגדו ובהתחשב בתסקירו של קצין מבחן החליט להקטין את העונש ל- 2 שנות מאסר. מאידך גיסא, החליט ביהמ"ש העליון לפסול את המערער לצמיתות מלקבל, רשיון נהיגה. ע"י התנהגותו בעבר של המערער הוכיח שאין לסמוך עליו ולתת בידו כלי רכב המסכן את הבריות ויש להרחיקו מהכבישים לצמיתות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד א. בן זמרה למערער. עו"ד גב, ב. סוכר למשיב. 29.1.69).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 582/68 - .......................................222 ─ * חלות חוקת העבודה של ההסתדרות הכללית.
─* ע.א. 371/68 - ............................222 ─ * דרישה ממנהלי חברה למסור דו"ח על התגמולים שהם מקבלים מהחברה בתור מנהלים.
─* ע.א. 520/68 - .............................223 ─ * קביעת הפרת הסכם על ידי מי שנתמנה לכך בהסכם.
─ * חיובם של ערבים לשטר כאשר החותם הופטר מהתשלום.
─* ע.א. 579/68 - ............................224 ─ * סמכותו של מי שנקבע בהסכם בין בעל בית לבין קבלן להאריך מועדים─ לגמר בניה גם בדיעבד.
─* המ' 17/69 - .....................................224 ─ * הרשעה בעבירת עקיפת רכב לפני מעבר חציה.
─
─* בג"צ 326/68 - ביטול רשיון להתהלך חפשי....................................225─* ע.א. 494/68 - בצוע הסכם מכירת דירה.......................................226─* בג"צ 310/68 - פטורי עובד.................................................226─* ע.פ. 451/68 - קולת העונש.................................................226─* ע.פ, 443/68 - חומרת העונש (אינוס קטינה)..................................226─* ע.פ. 600/68 - בנית סוכך ללא היתר בניה....................................227─* ע.פ. 557/68 - הריגה בתאונת דרכים לפי סעיף 212 לפח"פ......................227 ─
─
─
─
─
─