ע.א. 498/68 - איוב בן שלמה פרגואן ואח' נגד יצחק צ'צ'קס ואח'
*אחריות בתאונה.
* קביעת דרגת נכות.
* פצויי נזיקין.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בת.א. 3813/64 - הערעורים נתקבלו).
העובדות:
המשיב עמו להתחיל לנסוע על אופניים תוך שחצה את שדרת ירושלים ביפו משמאל לימין בכיוון הנסיעה כדי להשתלב בתנועה, ברגע שהתחיל בנסיעה התנגש בו אופנוע מאחורנית והמערער נחבל בראשו ורקמת המוח נחבלה בצורה רצינית. נעשה לו נתוח בביה"ח תל-השומר ונותרה בו נכותשבשנתיים הראשונות לאחר התאונה נקבעה בשיעור %25 ע"י רופאים לצרכי ביטוח-לאומי. המשיב העמיד פנים בבדיקות כאילו אבד לגמרי את שכלו אולם בבדיקת מכונה הנותנת תוצאה אוביקטיביתנמצא שנכותו מגיעה ל- %25 בלבד. עברו שנתיים ורופא שטפל במשיב ובדק אותו עשרות פעמים וערך לו שלוש בדיקות במכונה הנדונה קבע כי הגיע לנכות של %100, ביהמ"ש המחוזי קבע את רשלנותו המלאה של המערער ומאידך קצב למשיב %25 נכות בלבד על יסוד קביעת הביטוח הלאומי בלי להתחשב בעדות הרופא על מצבו של המשיב שנתיים לאחר התאונה. המשיב היה בן 60 כשארעה התאונה והשופט קבע לו גיל השתכרות של 63 שנה "בשים לב לאחוזי נכותו". על כל המימצאים נסבים הערעורים.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין להטיל את מלוא האשמה על המערער. המשיב התחיל לנסוע מצד שמאל של הכביש על מנת לחצות את המסלול לרחבו בלי להבטיח שהדרך פנויה ושאינו מהווה מכשול לתנועה המתנהלת באותו מסלול. אם הסתכל המשיב לימינו וראה את הרכב הנוסע צריך היה להמתין, ואם לא ראה הרי בודאי התרשל. לפיכך יש להטיל את האשמה על המערער והמשיב בחלקים שווים.
ב. טעה ביהמ"ש דלמטה בקובעו נכות של %25 בלבד על יסוד ממצאי הרופאים לצורך הביטוח הלאומי. גם אותם רופאים העידו כי בפגיעה במוח יכולה להתפתח במשך הזמן הרעה במצב. כיוון שכך צריך היה ביהמ"ש לקבל את ממצאיו של הרופא העד שבדק את המשיב בשנים המאוחרות יותר הן באופן אישי והן על סמך הבדיקות האוביקטיביות של המכונה, שהמשיב הגיע לדרגה של %100 נכות.
ג. אין לחייב את הרופא הבודק כי יפענח בעצמו את תוצאות הנתונים של המכונה, בימינו קביעה הדאגנוזה והטפול בחולה נעשה לרוב ע"י צוות של רופאים, בודקים, ואחרים והרופא המרכז את הענין אוסף את תוצאות הבדיקות ומוציא את המסקנות. די בכך כי אותו רופא יבוא ויעיד ואין לחייב את כל המשתתפים בבדיקות שיבואו ויעידו אם כי הצד המטיל ספק בעדות יכול להעמידה במבחן בכל דרך חוקית.
ד. הובאו עדויות כי גיל הפרישה במקצוע שהמשיב עבד, מכונאי בבתי קולנוע, הוא גיל 70, ולא דייק ביהמ"ש בדבר הלכה כאשר קבע את גיל השתכרותו של המשיב "בשים לב לאחוזי נכותו". נזקו של אדם שנפגע בגופו אינו נמדד לפי מצבו שלאחר הפגיעה בלבד, אלא לפי נכותו הנוכחית בהשוואה לאיתנותו לפני התאונה. כך שיש לקבוע גיל פרישה של 70 שנה.
ה. כמו כן יש לקחת בחשבון טובות הנאה המוענקות לפורשים בגיל הפנסיה, כגון פנסיה וקופת תגמולים, שאבדו למשיב בגלל יציאתו מהעבודה שלא בעתה. זהו גורם שיש להביאו בחשבון בחישוב נזקו של המשיב. את תוספת ההנאה של הענקות פנסיה יש לקחת בחשבון לפי תוחלת חיים עד 1/2 77 שנה (בהתאם לשנתון הסטטיסטי 1964 לוח ג/33).
ו. יש לפצות את המשיב גם על הצורך בעזרה בהיותו נכה מוחלט וחסר אונים הזקוק לעזרה קבועה של אדם אחר. אשת המשיב תבעה לפצותה על עזרה זו שהיא נותנת למשיב
ברם כיון שאין ודאות שדוקא היא תמשיך לטפל בו עד סוף ימיו יש לפסוק את הפיצוי בראש נזיקין זה לטובת המשיב ולא לטובת אשתו.
ז. על יסוד כל הגורמים הללו יש לקבוע פיצוי, לרבות הוצאה על טפול רפואי בעתיד, סכום של - 100,000 ,ל"י ובנוסף לכך כאב וסבל - 20,000 ל"י והפסד השתכרות עד פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי - 27,000 ל"י. בכל הנ"ל אחראים המערערים רק לסכום מחצית הנזק.
ח. מן הסכום הנ"ל יש להוריד את הסכום המהוון של הגמלה הנוכחית של הביטוחהלאומי שעל המערערים לשלם למוסד בסך - 14,000 ל"י וכמו כן זכאים המערערים לעכב בידם בתור ערובה סכום של - 25,000 ל"י למקרה שהבטוח הלאומי יעלה את סכום הגימלה למשיב בהתחשב בהעלאת אחוז נכותו והם יצטרכו לפצות על כך את המוסד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. עו"ד קריצ'מן למערערים, עוה"ד ח. גרוסמן וי. בראל למשיבים - 12.3.69).
ע.א. 430+370/68 - יצחק אהרוני נגד "אמסטרדם" חברה לבטוח ואליעזר כורמיאן
*אחריות בתאונה.
* אחריותה של חברת הבטוח לפי פוליסה לגבי נהג בשרות בעל הפוליסה.
(ערעורים על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א - הערעורים נדחו).
העובדות:
המערער אהרוני נחבל בהתנגשות בין קטנוע בו נהג למשאית בה נהג כורמיאן. כורמיאן עבד לפניכן אצל אחד ברייר שהיה בעל המשאית ובעל סוכנות "הדר" בכפר-סבא. ברייר ביטח את המשאית אצל "אמסטרדם". במשך הזמן עבר כורמיאן לעבוד בשותפות עם ברייר ולאחר מכן רכש מברייר את הסוכנות וכן את המכונית. ביום התאונה עבד כבר כורמיאן כעצמאי ובעל הסוכנות אם כי המכונית עדיין היתה בבעלות ברייר כאשר כורמיאן טרם שילם את תמורתה.
חברת הביטוח טענה נגד חיובה בגין התאונה וביהמ"ש פיצל את הדיון בתביעה ובהחלטת ביניים קבע ראשית שכורמיאן גרם לתאונה ע"י רשלנותו ושנית שנהיגתו של כורמיאן בעת התאונה היתה מחוץ לגדרה של פוליסת הביטוח ומשום כך יש לדחות את התביעה נגד חברת הביטוח. על כך נסבים הערעורים.
החלטה - השופט לנדוי:
א. בערעורו של כורמיאן נגד אהרוני אין ממש. הוא ניסה לפנות לשמאלו כדי להכנס לרחוב צדדי כשמולו קטנועו של התובע אהרוני, שלו היתה זכות הדרך. שום דבר לא הסתיר את שדה ראיתו למרחק של כ- 200 מטר ובעדותו אמר שראה את הקטנוע רק כשזה היה במרחק של 10 מטרים ממנו. בעדות זו עצמה ראיה מספקת לרשלנותו של כורמיאן. מאידך מותר היה לאהרוני להניח שכורמיאן יכבד את זכות הדרך של הקטנוע ויתן לו לחלוף על פניו. לפיכך אין ליחס לאהרוני רשלנות כלשהי.
ב. אשר לערעורים של אהרוני וכורמיאן נגד חברת הביטוח:
1. בצדק נדחתה טענת חברת הביטוח שהביטוח פקע עקב העברת הבעלות במכונית לכורמיאן. בשעת התאונה הבעלות במכונית עדיין היתה של ברייר והיתה צריכה לעבור לכורמיאן רק עם תשלום מלוא המחיר וזה טרם קרה בעת שהתרחשה התאונה.
2. מאידך, צדק ביהמ"ש בזהותו את התביעה נגד חברת הביטוח בהתחשב בהגבלות אחרות שבפוליסה. הפוליסה קבעה את אחריות חברת הביטוח כאשר השמוש בכלי הרכב הוא בקשר לעסק בעל הפוליסה ובשעת התאונה לא היה השמוש בקשר לעסק בעל הפוליסה אלא בקשר לעסק של כורמיאן. אמנם תוך כדי בקוריו אצל לקוחות העסק גבה כורמיאן חובות ישנים שהגיעו לברייר אך בכך רק עשה טובה לברייר. אבל גם אם אפשר לומר שהוא נהג לצורך עסקו של ברייר הרי ודאי שהוא לא נהג בשעת
התאונה בשירותו של ברייר אלא כבעל עסק עצמאי. כיוון שכך, לא נתקיים תנאי אחר שבפוליסת הביטוח כי המכונית מבוטחת כאשר נוהג בה בעל הפוליסה או כל אחד אחר בתנאי שהוא נמצא בשירות בעל הפוליסה ונוהג בפקודתו או ברשותו. התנאי הוא לפי לשון זו שיהיה גם בשירות בעל הפוליסה וגם נוהג בפקודתו או ברשותו. ומכיוון שכורמיאן לא היה בשירותו של ברייר אין הבטוח תופס לגבי אותה נסיעה.
3. אין לחייב את חברת הביטוח על יסוד סעיף 63 של פקודת הנזיקין בגין העובדה שהפוליסה הנדונה אינה ממלאת אחרי סעיפי פקודת ביטוח כלי רכב האוסרת שמוש בכלי רכב ללא פוליסת ביטוח המבטחת את נהיגתו של כל אדם שהורשה לנהוג ברכב. אין ליחס לחברה את האחריות לכך שבעל הרכב אין לו פוליסה העונה לכל דרישות הפקודה.
(השופט לנדוי והשופט ברנזון התריעו על התקלה הנגרמת לניזוק בגין ההגבלות של אחריות החברה בפוליסת הביטוח והשופט ברנזון הציע כי ענייני הביטוח יוצאו מידי חברות פרטיות וירוכזו ביד צבורית).
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, הלוי. עו"ד ר. שרטוב לכורמיאן, עו"ד ד. גבאי לאהרוני, עו"ד א. דותן לאמסטרדם. 11.3.69).
ע.א. 453/68 - מאיר חגבי נגד עזבון המנוח יחיא חגבי ואח'
*פצויים על הפרת הסכם מכר כאשר לגבי הנכס שבהסכם נעשה הסכם מכר קודם לאחר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.א. 3357/67 - הערעור נדחה ברוב דעות).
העובדות:
המשיבה השניה נדרה חגבי היתה אשתו השניה של המנוח יחיא, המערער היה בנו של המנוח מאשתו הראשונה. המנוח חתם על הסכם עם נדרה ביחס לבית מסוים שהתחייב להעביר על שמה וחתם באותו תאריך על יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לטובתה לגבי הנכס. לאתר מכן עמד המנוח וחתם על הסכם עם המערער שלפיו התחייב להעביר לו אותו בית שהתחייב לפני כן להעביר לנדרה. מיד לאחר מכן נפל סכסוך בין בני הזוג והוגשו תביעות הדדיות לבית הדין הרבני אך לבסוף התפייסו בני הזוגוזנחו את התביעות ההדדיות. לאחר כשנה הגיש המערער נגד אביו תביעה על סך - 40,000 ל"י בטענה כי האב הפר את ההסכם לגבי אותה דירה וגרם לו נזק בסכום הנ"ל. לחלופין תבע את הסכום הנ"ל בתור כסף ששולם ונתקבל ע"י הנתבע. האב התגונן בטענה כי חתימתו על ההסכם עם הבן הוצאה ממנו בתרמית ובהשפעה בלתי הוגנת. בית המשפט המחוזי קבע כי מכיוון שההסכם בין יחיא לבין נדרה ויפוי הכח שניתן נתמכו בתמורה מלאה לא היתה ליחיא עוד כל זכות בנכס הנדון שעה שנחתם ההסכם עם המערער וההסכם האחרון במידה שהוא מתיחס לנכס זה הוא בטל מלכתחילה ואי העברת הנכס הנדון אינה מהווה הפרת הסכם כיון שבנדון לא נקשר כל הסכם. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני (דעת מיעוט):
עצם העובדה שאדם מתחייב בהסכם שיש עמו תמורה להעביר נכס לא לו, אינה גורעת במאומה מתוקפו של ההסכם ובמידה שהנכס אינו מועבר, חייב אותו אדם לפצות את הצד השני להסכם על כל נזק שנגרם לו כתוצאה מהפרה זו. במקרה הנדון נתן הבן תמורה עבור התחיבות האב וידיעתו של הבן כי האב התחייב כבר קודם לכן להעביר אותו בית לנדרה אינה פוגמת בזכותו של הבן להיות מפוצה על הפרת ההתחיבות לאחר שבית המשפט דחה את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת ואת טענת התרמית שהועלו נגד המערער. לפיכך יש לקבל את הערעור.
השופט לנדוי:
א. מסכים לדעת השופט מני כי יש לדחות את נמוקו של בית המשפט המחוזי באשר קיום ההסכם הראשון אינו מונע הגשת תביעה לתשלום פיצויים עקב הפרת ההסכם השני.
ב. מאידך, מתוך קריאה בעדויות שצוטטו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה שיחיא חתם על ההסכם השני על יסוד מצג של התובע כי את הנכס נשוא המחלוקת
יעביר על שם ילדי נדרה בהתאם להסכם הקודם עם נדרה. כך שבמצגו ליחיא נטל על עצמו התובע תפקיד של נאמנות לטובת ילדי נדרה ועל יסוד הצהרת נאמנות זו הסכים יחיא לחתום על ההסכם ועל יפוי הכח. מכאן שאחת מן השתיים: אם התובע לא התכוון מלכתחילה למלא תפקיד נאמנות זה אלא להעביר את הנכס לעצמו הרי היה זה מצג שוא בתרמית בענין שהיווה בסיס להסכם, ואם שינה את דעתו בדיעבד בעת שהגיש את התביעה הנוכחית שוב נדונה תביעתו לכשלון מפני שיש בה משום התכחשות לתפקיד הנאמנות העולה כדי הפרת ההסכם בכוונה רעה ובתרמית.
ג. המערער ביקש לחלופין החזרת התמורה בסך - 5,000 ל"י שנתן ליחיא לפי ההסכם, אולם שום עילה כזאת לא נכללה בפרשת התביעה. המערער בקש בכתב התביעה כ- "הסכום הנ"ל" יפסק לטובתו בתור כסף ששולם ונתקבל ע"י הנתבע אך "הסכום הנ"ל" הוא אותו סכום של - 40,000 ל"י ולא התמורה המצויינת בחוזה.
הנשיא אגרנט:
מסכים ולנמוקו של השופט מני שאין לקבל את השקפת בית המשפט המחוזי לדחיית התביעה, ומאידך מסכים לדעת השופט לנדוי שיש לדחות את הערעור מן הטעם האחר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד י. בצרי למערער, עו"ד נ. ממוני למשיבים. 13.3.69).
ע.א. 487/68 - ראש עירית באר-שבע ואח' נגד ליאופולד גרוס
*תחולת חוק הגנת הדייר לגבי חוזה להשכרת נכס שחל עליו חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים).
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופטים: אלקיים, דבורין וגלסנר) בע.א. 14/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב שכר צריף אצל עירית באר-שבע לצורך מלאכתו כרפד, ללא תשלום דמי מפתח, ובהסכם צויין סעיף כי "הצדדים מצהירים ומסכימים בזה כי המושכר נמצא בבנין שבניתו הושלמה לאחר יום י"ד בטבת תשי"ג (1 ינואר 1953) כ"ז באדר ב' תשי"ז (1 אפריל 1954) והושכר לראשונה אחרי תחילתושל חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים) תשי"ג- 1953, חוק הגנת הדייר תשט"ו- 1955 וכל חוק המקנה הגנה לדיירים יחול על ההשכרה".
העיריה תובעת עתה את פינוי הצריף בטענה כי המשיב איננו דייר מוגן, עקב הוראות הסעיף 1 של חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים) תשט"ו- 1955. הכל מודים כי בסעיף הנ"ל בחוזה צריכה הסיפא להיות ... המקנה הגנה לדיירים לא יחול על ההשכרה". אלא שנחלקו הדעות אם אותו סעיף בכללו בחוזה עונה על דרישות סעיף 1 של חוק הגנת הדייר הנ"ל. בית משפט השלום קבע כי המשיב איננו דייר מוגן, בית המשפט המחוזי ביטל את החלטת בית משפט השלום וקבע כי המשיב מוגן ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. הסעיף הנ"ל מתוך חוזה השכירות משובש וטעון תיקון וכשאנו קוראים אותו תוך התקונים הדרושים ומחיקת האזכורים המיותרים הוא ממלא ללא ספק אחרי הדרישה שיפורשו בחוזה השכירות שני התאריכים, היינו, שבניית המושכר הושלמה לאחר 1.4.54 ושהושכר לראשונה לאחר 3.3.55.
ב. אולם גם אם נשאיר את הסעיף הנ"ל שבחוזה בשבושו עדיין תתקבל אותה תוצאה שכן כשנמצאים שני תאריכים והמעשה נעשה לאחר שני התאריכים המצויינים עלינו לנקוט את התאריך האחרון שבין שניים אלה והתאריך האחרון הוא הקובע.
ג. התנאי של סעיף 1 של החוק הנ"ל אינו נוקשה עד כדי דרישה שאותו חוק יפורש בשמו בגוף החוזה, מה שצריך הוא כי בתוך החוזה יהיו מפורשים שני התאריכים
הנדונים של גמר הבניה לאחר 1.4.54 ושל ההשכרה, לראשונה אחרי 3.3.55. בחוזה שלפנינו אנו למדים מתוך החוזה על קיום שני התנאים גם יחד ודי בכך כדי לצאת ידי החוק. הנוסחה שבסעיף הנ"ל שבחוזה דיה כדי לעורר את סקרנותו של השוכר לבדוק את מצב הדברים.
ד. לנוכח העדויות שבמשפט יש להחיל את צו הפינוי גם על שטח האדמה שליד הצריף שבו משתמש המשיב לצורך עבודתו בצריף, שטח המשמש לכל המחזיקים לגישת לקוחות וכו'.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג , לנדוי, קיסטר. עו"ד א. טומשוף למערערת, עו"ד א. זכרוני למשיב. 12.3.69).
ע.א. 643/68 - נאמן דלשד נגד מוסבח אלחטיב
*בקשה לבטול פסקי דין שניתנו במעמד צד אחד בסדר דין מקוצר.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט לוונטל) ב- ע.א. 38/68 -- הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב משך שני שיקים בסכום כולל של - 3,000 ל"י שלא נפרעו ע"י הבנק מחמת חוסר כיסוי. המערער התלונן במשטרה שהגישה נגד המשיב כתב אישום וביהמ"ש הטיל על המשיב קנס של - 300 ל"י ובנוסף לזה חייב אותו לשלם למערער - 3,000 ל"י "לפיצוי הנזק שנגרם לו". המערער פתח נגד המשיב תיק בהוצאה לפועל ובו הושג הסכם על תשלומים חודשיים של הסכום הנ"ל. אח"כ הוציא המערער את השיקים מהתיק הפלילי והגיש נגד המשיב תביעות בסדר דין מקוצר על סך - 3,000 ל"י. המשיב לא התגונן וניתנו נגדו פסקי דין. לאחר מכן ביקש המשיב את בטול פסקי הדין שניתנו נגדו בהסתמכו על חיובו בתשלום - 3,000 ל"י במשפט הפלילי אשר אותם הוא משלם בתשלומים חדשיים. ביהמ"ש ביטל את פסקי הדין שניתנו בהעדרו ונתן למשיב רשות להתגונן. ביהמ"ש המחוזי אליו פנה המבקש בבקשה לרשות לערער, דחה את הבקשה ומכאן הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. בבתי המשפט בישראל נעתרים בקלות לבקשות בטול של פסקי דין שנתנו במעמד צד אחד ובלבד שבנוסף על הסבר למחדלו של בעל הדין תהא בפיו של המבקש הגנה לכאורה. כאן ניתן הסבר על ידי המשיב בקשר למחדלו לבקש בזמנו רשות להתגונן. כמו כן ההגנה שמעלה המשיב יש בה ממש וראוי הוא כי תתלבן על ידי בית משפט השלום בהליך רגיל.
ב. המערער קובל על שביהמ"ש המחוזי לא שעה לבקשתו להעביר את הדיון בבקשותהבטול להרכב ערעור של ביהמ"ש המחוזי, היינו, שלושה שופטים, בהיות הערעור - ערעור בזכות. בטענה זו אין ממש. החלטה לבטל או שלא לבטל פס"ד שניתן במעמד צד אחד בלבד רואים אותה "החלטה אחרת" שאין מערערים עליה ללא נטילת רשות.
ג. המערער טען כי מאחר והגנתו של המשיב מעוררת רק שאלה של חוק ולא של עובדות נוספות שיש להוכיח, חייב היה ביהמ"ש המחוזי הוא עצמו להכריע בשאלה לגופה - התשובה לטענה זו היא כי הכרעה כזו מקומה לא יכירנה בדיון על בקשה למתן רשות ערעור.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני. עו"ד א. גת למערער, עו"ד א. רפאלי למשיב. 13.3.69).
ע.פ. 12/69 - מדינת ישראל נגד אריה שטרן
*היטל סעד לפי חוק עזר חוק העזר לתל אביב בענין היטל סעד פוטר מגביית היטל סעד מוסדות ארוח שהם בדרגה 1, ומחייב רק מדרגה 2 ומעלה, המשיב הואשם בעבירה על החוק בכך שלא הציג חשבונות בפני מפקחים. בכתב האשום נאמר בין היתר כי באו אליו לבדוק חשבונות "הדרושים כדת לברר אם קוימו הוראות חוק העזר לתל-אביב". המשיב הודה בעובדות, ובסכומים טען פרקליטו בין השאר שכתב האשום איננו מגלה עבירה מאחר שלא נטען בו שבית הקפה איננו "מוסד שדרגתו היא הנמוכה ביותר", הפטור מהיטל. ביהמ"ש זיכה את המשיב על יסוד טענה זו אך ביהמ"ש העליון ביטל את הנמוק העולה מן הטענה הנ"ל. כתב האישום כולל את המלה "כדת", היינו, שהבודקים באו לראות אם נמצאים המסמכים "הדרושים כדת" לברר אם קוימו הוראות חוק העזר ועל המשיב היה לכפור בתשובתו במלה "כדת" או לטעון עובדה נוספת שהמוסד הוא בדרגה הנמוכה ביותר. בהודותו ללא סייג בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, הודה המשיב כי המפקח היה רשאי, בהתאם לחוק העזר, להכנס לבית הקפה, לבדוק כל חשבון, וכי המפקח דרש מהמשיב כדת להציג בפניו את החשבונות וכי המשיב לא מילא אחרי דרישתו.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט הלוי. עוה"ד ש. הרצוג למערערת, עו"ד הורנשטיין למשיב. 18.2.69).
בג"צ 22/69 - זוהר שקיפי נגד שר התיירות
*סרוב להעניק רשיון למורה דרך העותר שעמד בשעתו בהצלחה בבחינות למורי דרך טען בעתירתו נגד שר התיירות המסרב לחדש לו את רשיונו כמורה דרך. לנוכח עבירותיו של העותר המצביעות על אופיו התוקפני, הרי התנהגותו אינה התנהגות ההולמת מורה דרך לתיירים וזה כשלעצמו הוא טעם מספיק לאי חדוש הרשיון. יש לציין כי לרשות המוסמכת שקול דעת בלתי מוגבל לסרב להוציא או לחדש רשיון למורה דרך.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' צוילינגר לעותר - 24.2.69).
ע.א. 469/68 - חברת מלונות דן בע"מ נגד מדינת ישראל
*הגדרת "סוחר" לפי חוק מסי מכס ובלו נוכח ההגדרה המיוחדת של סוחר הבאה בחוק מסי מכס ובלו אין מנוס מהמסקנה כי מלאי בקבוקי ויסקי, נשוא הדיון, היא סחורה שנמצאה בידי המערערת כסוחרת לצורך עסק בתי המלון שהיא מנהלת. נכון שהמחיר בעד מכירת המשקה כולל תוספת בעד השרותים הנתנים בעת המכירה אך עדיין נשארת העסקה, לפי מהותה, עסקה של מכירה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ג. שפירא למערערת, עו"ד ע. נתן למשיבה - 12.2.69).
ע.א. 505/68 - בנק הפועל המזרחי בע"מ נגד מרים הברפלד
*בקשה צו קבלת נכסים הבנק המערער בקש צו קבלת נכסים בפשיטת רגל נגד המשיבה בהסתמכו על מעשה פשיטת רגל שעשתה המשיבה בכך שהיא מסדרת העברה של נכסיה ופתחה לשם כך תיק העברה בטבו והחלה בפעולות ההעברה שטרם נסתיימו. בקשת המערער נדחתה ואף הערעור נדחה. פעולת ההעברה לא נסתימה וכל שעשתה המשיבה הוא שהיא פתחה תיק העברה. כוונת העברת נכס שלא יצאה לפועל אינה יכולה לשמש עילה לצו קבלת נכסים. נכס שהחייב התכוון להעביר אך לא הוציא בפועל מרשותו, הנושים יכולים לעקל אותו.
מלבד זאת עברו מיום פתיחת התיק ועד הגשת הבקשה למעלה מ- 3 חודשים והרי זה טעם נוסף שפתיחת התיק אינה יכולה להוות מעשה פשיטת רגל לצורך צו קבלת נכסים. מעשה פשיטת רגל האמור בסעיף 3 (2) (א) לפקודת פשיטת הרגל איננו מעשה
נמשך של פשיטת רגל. פעולת העברת נכסים היא מעשה חד פעמי שבו יוצא הרכוש מידי החייב ובאותו יום מתחילה התקופה של 3 חודשים שבה משמש המעשה לנושים עילה להוצאת צו קבלת נכסים.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד מ. הס למערערת, עו"ד א. פיכמן למשיבה. 25.2.69).
ע.א. 627/68 - אסיקורציוני חברה לבטוח נגד "נשר תורס ושרות מוניות"
*תביעת מבוטח הבאה במקום תביעתו של הניזוק מאת המזיק חברת פרוות מירושלים התחייבה למסור לתייר פרווה בנמל התעופה לוד. הפרווה נשלחה ע"י חברת נשר ולא הגיעה בזמן. המערערת בה היתה החברה מבוטחת סכוני משלוח פיצתה את החברה על הנזק שנגרם לה והיא באה תחתיה ותובעת מכח זכות סוברגציה את השבת הנזק. התביעה הוגשה לביהמ"ש בתל-אביב והמערערת ציינה כי לביהמ"ש הזכות לדון בתובענה בהתחשב "במקום המיועד לבצוע חוזה התובלה". המשיבה מנהלת את עסקיה בירושלים והיא טענה כי מקום השפוט הוא רק בירושלים. ביהמ"ש החליט להעביר את המשפט לירושלים בקובעו כי אין כאן סמכות שפוט למקום שנועד לקיום ההתחייבות באשר בין המערערת המבטחת מזה והמשיבה מזה, לא היתה קיימת התחיבות ואילו עילת השיפוי הנובעת מהוראות החוק העותומני לא קמה מכח חוזה.
בקבלו את הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי ציין ביהמ"ש העליון כי עילת התביעה של מבטח מורכבת מעילת התביעה של המבוטח אשר זה זכאי היה לאכוף על הנתבע וכן בגין תשלום הפצוי ששילם המבטח למבוטח על פי חוזה הבטוח. למבטח אותן הזכויות אשר היה למבוטח בתביעה מהמזיק. מה שהמבוטח יכול היה לתבוע מהמזיק תובע המבטח, המזיק אינו חייב למבטח לא פחות ולא יותר מאשר היה חייב למבוטח. כיוון שהמבוטח יכול היה לתבוע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתור המקום שבו נועדה ההתחיבות להתקיים, מוסמך גם המבטח לפנות לאותו בית משפט.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. עו"ד נשיץ למערערת עו"ד מזובר למשיבה. 23.2.69).
המ' 719/68 - יוסף אריה נגד רסקו
*דחיית אגרה המבקש בקש דחיית אגרת ערעור לביהמ"ש העליון בתביעת נזיקין נגד המשיבה. בהתחשב בהכנסתו של המבקש - 500 ל"י לחודש, שממנה עליו לפרנס משפחה בת 6 נפשות - ניתן לומר כי אין ביכולת המבקש לעמוד בתשלום האגרה. אשר לענין הסכויים בערעור - אמנם קיים רק סכוי כלשהו להצלחה אך די בסכוי זה כדי להצדיק דחיית האגרה לגבי אותו חלק מהסכום אשר קיים אותו סיכוי כלשהו להצלחה.
(בפני: הרשם בר-טוב. 24.2.69).
בג"צ 297/68 - יצחק אוחנה נגד ביה"ד הצבאי המחוזי ואח'
*תחולת חוק השפוט הצבאי על שוטר משמר הגבול העותר הוא שוטר משמר הגבול שהוצב למשמר זה על פי סעיף 18א' לחוק שירות בטחון לאחר שחוייל. בהיותו שוטר משמר הגבול כאשר פעל בשליחות הצבא עבר עבירה והועמד לדין בפני בית דין צבאי. העותר טוען כי אין להטיל עליו את חוק השפוט הצבאי ובית הדין הצבאי לערעורים דחה טענה זו. בימ"ש הגבוה לצדק דחה את עתירתו של העותר בציינו כי על אף סעיף 18 ג' לחוק שירות בטחון (נוסח משולב) הרי יוצא צבא שחויל והוצב למשמר הגבול יחול עליו חוק השפוט הצבאי מכח סעיף 8 (ד) לחוק השפוט הצבאי אם עבר עתה עבירה בהיותו בשליחות הצבא וזאת על אף האמור בסעיף 18 ג' הנ"ל. סעיף 18 הנ"ל נועד רק למקרה שאותו יוצא צבא עובר את העבירה בהיותו שוטר משמר הגבול ובמסגרת משמר הגבול שאז אין חוק השפוט הצבאי חל עליו אך לא אם הוא באותה שעה בשליחות הצבא כאמור בסעיף 8 (ד) לחוק השפוט הצבאי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד א. טל לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים).
ע.א. 572/68 - אריה צבי יפה נגד מדינת ישראל ואח'
*נטל הראיה בתביעה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים להכיר בחיוב שנפקד נתחייב בו המערער תבע להכיר בזכותו לבעלות על שטח קרקע של כאלף דונם בסביבות באר-שבע הנמצאים בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים בטענה כי רכש אותם מערבי בשנת 1934. תביעתו נדחתה וביהמ"ש המחוזי קבע כי לא באה לפניו הוכחה מספקת על רכישתה של הקרקע ע"י המערער מידי אותו ערבי. הערעור נדחה.
אין למצוא דופי במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי שלא הובאו ראיות מספיקות כדי להוכיח למעלה מכל ספק סביר שהמערער רכש את הקרקע מידי הערבי. העדות היחידה בנקודה זו היא של המערער בעצמו שלא נתמכה ע"י שום עדות נוספת ואף עדותו שלו פרוצה מכל עבר.
בתביעה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שבה נדרש ביהמ"ש להכיר בקיומו של חיוב שנפקד נתחייב בו יש להוכיח את התביעה לא לפי קנה המידה של משפט אזרחי, כי אם כמו במשפט פלילי מעל לכל ספק המתקבל על הדעת וכאן לא זו בלבד שלא הוכיח המערער את תביעתו עפ"י קנה המידה הדרוש במשפט פלילי אלא אף לא לפי קנה המידה הדרוש במשפט אזרחי רגיל.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. 6.3.69).
ע.א. 608/68 - הדר חברה לבטוח בע"מ נגד מרדכי פורטנוי ואח'
*הוכחת חסר רשלנות של מזיק שנטל ההוכחה מוטל עליו המערערת תבעה מהמשיבים להיטיב את הנזק אשר נגרם כתוצאה מדליקה במפעלם. ביהמ"ש דלמטה דחה את טענת המערערת כי המשיבים לא יצאו ידי חובתם להוכיח חוסר רשלנות כנדרש בסעיף 52 לפקודת הנזיקים האזרחיים 1944 וקבע כי הם נקטו בכל אמצעי הבטיחות אשר באופן סביר חייבים היו לנקטם. המערערת העלתה בערעור אפשרות שאילו נקטו המשיבים אמצעי זהירות מסויימים אחרים ניתן היה למנוע את הדליקה אך טענה זו נדחתה.
מקום שנטל השכנוע מוטל על הנתבע אין השופט חייב לדון אלא באותן האפשרויות של חיוב אשר התובע מציע לו. מאחר והמערערת לא העלתה את האפשרות הנ"ל של מניעת הנזק בפני ביהמ"ש המחוזי כאשר המומחים באו לפניו, אין לה אלא להלין על עצמה שהשופט לא דן בה. אין המערערת יכולה לצפות לכך שבערעור יהפוך ביהמ"ש על פיו את הממצא שהמשיבים הצליחו להוכיח חוסר רשלנותם.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. עו"ד ש. מזרחי למערערת, עו"ד ש. רובינשטיין למשיבים. 23.2.69).
ע.א. 25/69 - קצין התגמולים נגד בן ציון רז
*סמכות ועדת העררים לקבוע נכות של חייל בשרות צבאי המשיב ביקש להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים מנימוק שבגלל תנאי שירותו הצבאיסבל מעצירות קשה שגרמה לו לסדק בפי הטבעת (פיסורה) וזו נכותו. ועדת הערעורים המוסמכת על פי החוק דחתה את קביעת קצין התגמולים כי לא ארעה למשיב נכות עקב השרות והחליטה כי קיים קשר סיבתי בין הסדק ובין השירות הצבאי וכי "הגרימה" הוכחה. הועדה לא נכנסה לשאלת קיומה או מידתה של נכות או לטיפול שהמשיב יצטרך לקבל בעתיד בנימוק כי הסמכות בשאלות אלו ניתנה לועדה הרפואית. ביהמ"ש קיבל את טענת המערער כי על ועדת הערעורים היה לנקוט בעצמה עמדה בשאלה אם יש לראות את המשיב כנכה ורק הקביעה של מידת הנכות היא בסמכות הוועדה הרפואית.
אגב, לפי הגדרת המונח "נכות" בחוק הנ"ל, הכולל פחיתות של הכושר לפעול
פעולה רגילה - הרי חייל שלקה בפיסורה, אף כי כיום היא במצב רדום אך עלולה לגרום לו תופעות חולניות בעתיד, יש לראותו כלוקה בנכות.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד בן זאב למשיב. 23.2.69).
המ' 749/68 - כרמלה מזעקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הודעות סותרות למשטרה ולבית המשפט) המבקשת, אם ל- 3 ילדים שבעלה בכלא ועליה נטל הדאגה למשפחה, הורשעה בעבירה של מסירת הודעות סותרות למשטרה ולבית המשפט בענין שנחקר ע"י המשטרה והובא אח"כ לדיון משפטי. נגזר עליה קנס בסך - 200 ל"י ומאסר בפועל לשלושה חדשים. הערעור על כך נדחה.
העבירה של מתן הודעות סותרות פוגעת קשות במנגנון של עשיית הצדק. בין אם עקב שינוי עדותה זוכה אדם אשם ובין אם לאו - ועצם עובדה זו שנויה במחלוקת - המעשה הוא חמור וקנס של - 200 ל"י בצרוף עונש מאסר על תנאי כפי שהוטל ע"י בימ"ש השלום אינו הולם את חומרתו.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד בן-חיים למבקשת, עו"ד חשין למשיבה. 27.2.69).
בג"צ 296/68 - המועצה המקומית ראש העין נגד שר הדתות
*סמכותו של שר הדתות למנות מועצות דתיות סעיף 4 לחוק תקציבי השרותים הדתיים היהודיים מסמיך את שר הדתות לכונן מועצות דתיות "ברשות מקומית שאין בה מועצה דתית". סעיף 7 של החוק קובע כי "הרכב כל מועצה דתית יחודש ע"י שר הדתות ... לא יאוחר מיום ... 1.10.67, מכאן ואילך כל 4 שנים לאחר היום האמור". שר הדתות לא הספיק לחדש את הרכב המועצה הדתית בראש העין בהתאם לסעיף 7 ועמד להרכיב מועצה חדשה לאחר הזמן הנ"ל בתוקף סמכותו לפי סעיף 4 של החוק. העותרת התנגדה לכך בטענה ששר הדתות מוסמך להפעיל את סמכותו לפי סעיף 4 רק במקום שלא היתה כלל מועצה דתית אך לא במקום שפג תוקפה ולא חידשה כאמור בסעיף 7 של החוק, שאם לא תאמר כן, כך טענה העותרת, יתרוקן סעיף 7 מתוכנו. עתירת העותרת נדחתה. אף כי לכאורה נראית טענת העותרת הרי אם נחשוב על התוצאות החמורות העלולות לצמוח מכך שעיר שלמה תשאר במשך 4 שנים ללא מועצה דתית ולא יהא כל גוף המוסמך למלא את השרותים הרי שומה עלינו לפרש את החוק ככתבו וכלשונו ממש ולומר ששר הדתות יכול למנות מועצה דתית לפי סעיף 4 של החוק בכל רשות מקומית שאין בה מועצה דתית ולא חשוב אם מעולם לא היה בה או שפג תוקפה ולא הוארך תוקפה במועד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד מ. שרף לעותרת, עו"ד י. בר-סלע למשיב. 2.3.69).
בג"צ 41/69 - אילה רונן נגד הועד המנהל של רשות השידור ואח'
*פטורין מעבודה העותרת פוטרה ע"י הועד המנהל של רשות השידור לאחר שועדת המשמעת המליצה על פטוריה, היא הופיעה בועדת המשמעת, השמיעה דבריה בפני הועדה, הביעה הסכמתה להיות קשורה במסקנות ועדת המשמעת ונשמעה גם ע"י מנהל רשות השידור לפני שפוטרה. על יסוד כל הנ"ל, אין מקום לקובלנותה על אשר הועד המנהל שהוא הגוף המפטר לא הזמין אותה לשמוע אותה לפני הפטורין.
בהתיחסו לבג"צ 392/67 פד"י כ"ב(1) 429 שלפיו הגוף המוסמך להחליט על הפטורין, צריך לשמוע בעצמו את המפוטר ולא לסמוך על הגוף הממליץ, העיר השופט ברנזון "כשלעצמי, לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך ומחייב את הגוף המוסמך להחליט על פטורין לתת הזדמנות שניה למועמד בפניו לפטורין, אחרי שהיתה לו הזדמנות קודמת
להציג את ענינו לפני גוף מוסמך לברור תלונות נגד עובדים ולהמליץ על אמצעי משמעת נגדם. לענין זה, אין לך גוף יותר מתאים למתן החלטה צודקת ושקולה כמו גוף משמעתי כזה, אשר בדרך כלל כולל נציגי העובדים והמעביד גם יחד... אינני רואה טעם ותועלת בכך להטיל חובה על הגוף המחליט לחזור שנית על שמיעת טענות העובד בעצמו או באמצעות מישהו מטעמו בתורת חובה מוחלטת שבלעדיה אין תוקף להחלטתו".
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ג. רווה לעותרת. 3.3.69).
בג"צ 271/68 - "המגדלים" שותפות רשומה בע"מ נגד שר החקלאות ואח'
*בקשה לרשיון לבית נחירה העותרת מבקשת היתר לנהל בית נחירה לחזירים בכפר אעבלין. העותרת הקימה בכפר זה בית נחירה והוא מתנהל ע"י המועצה המקומית, שקיבלה היתר ניהול מאת רשויות משרד הפנים ושר החקלאות, עתה מבקשת העותרת צו נגד שר החקלאות שיתן לה היתר שהיא תנהל את בית הנחירה הנ"ל. העתירה נדחתה שכן בכפר קיים חוק עזר עירוני הקובע כי מלבד המועצה לא יחזיק אדם ולא ינהל בית מטבחיים בתחום המועצה.
חוק עזר זה כבר עמד במבחן בבג"צ קודם ונמצא כשר ובר תוקף, אותו הליך אמנם לא היה בין כל אותם צדדים ממש שבעתירה זו, אך באופן מהותי יש זהות מספקת בין הצדדים: העותרת היא אותה עותרת והמשיבים הם המועצה המקומית אעבלין וראשה וגופים או אישים שונים של המדינה. כיון שכך - ההחלטה בדבר כשרות חוק העזר היא בבחינת מעשה בית דין שאין לדון בה שנית.
מאחר שהעותרת בין כה וכה לא יכולה לקבל היתר לבית נחירה לפי חוק העזר, אין מקום לדון בעתירה הנוכחית. מקום ששני חוקים שונים מציגים דרישות שונות לחוקיותה של פעולה מסויימת, היכולות לדור בכפיפה אחת, חייבת הפעולה למלא אחר כל הדרישות כדי שתעמוד במבחן החוקיות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גילפז לעותרת, עוה"ד בר סלע ועמאר למשיבים. 3.3.69).
המ' 73/69 - רחל רביע נגד משה יחזקאלי
*דחיית אגרה
המבקשת ביקשה לדחות תשלום אגרת ערעור ולפטור אותה מערבון להבטחת הוצאות המשיב בערעור.
ב"כ בעלי הדין ניסו בטעוניהם, לענין הסיכויים בערעור להרחיב את מסגרת הדיון, אולם נסיון זה נדחה ע"י הרשם. את המסקנה בדבר קיום סיכוי כלשהו בערעור יש לדלות מההחלטה של ביהמ"ש דלמטה, שהוא נשוא הערעור והודעת הערעור והטעונים אודות כך. לאור זאת נראה שקיים סיכוי כלשהו לערעור.
כמו כן המדובר אמנם באגרות של 50 ל"י בלבד עבור הערעור, אך בהתחשב עם הכנסות המבקשת ניתן לומר כי גם סכום זה קשה לה לשלם.
(בפני: הרשם ברטוב. 5.3.69).