ע.א. 638/68 - חברת ביה"ס התיכון "גאולה" בע"מ נגד טובה ורדי ואח'...
*תשלום פצויי פטורין לשארים כאשר המעביד שילם בחיי העובד למבטחים והשארים מקבלים ממבטחים גימלה מהוונת העולה על סכום הפצויים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אלון) בת.א. 1534/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המנוח מנחם ורדי היה מורה בביה"ס של המערערת ונפטר. בשנות עבודתו שלם ביה"ס למבטחים אחוז מסויים ממשכורת העובד כדי להבטיח לו את הזכויות שמבטחים מעניקה לחבריה לרבות פנסיהלשאריו של חבר שנפטר. שאריו של המנוח, המשיבים, זכאים לתשלומי פנסיה ממבטחים אשר סכומם המהוון עולה על סכום פיצויי פיטורין המגיע להם בתוקף חוק פיצויי פיטורין, אעפ"כ תובעים הם מהמערערת תשלום פיצויי פיטורין לפי החוק. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין צורך להכריע במשפט זה אם סעיף 14 של חוק פיצויי פיטורין עומד למכשול למערערים או שהם צודקים בטענתם שלא נתקיימו כאן התנאים הקבועים בסעיף, היינו, שלא היה קיים בזמן הפטירה הסכם קיבוצי או צו שר העבודה הקובע כי תשלומי המעביד למבטחים יבואו במקום פיצויי הפיטורין, אם כי לאחר הפטירה ולפני הגשת התביעה פורסם צו כזה, שכן יש לדחות את תביעת המשיבים מן הטעם דלהלן.
ב. חוק פיצויי פיטורין בקש להבטיח לעובד או לשאריו פיצויים במכסה מסויימת. כוונתם של הסעיפים 14 ו- 15 של החוק הם למנוע, באותם המקרים המנויים בהם תשלום כפל של פצויים וסכומים אחרים בנוסף לכך. המחוקק בקש להבטיח את תשלום הפיצויים בפועל בבוא מועד תשלומם ולכן ההגבלות על הפטור בסעיף 14 של החוק. אולם אם בבוא מועד התשלום משתלמים הסכומים לזכאי להם יש למנוע תשלומי כפל. מאי נפקא מיניה אם באותו מועד משלם המעביד את הפיצויים ישר מכיסו הוא, או שהם משתלמים מתוך סכומים שצבר בקרן מתאימה לאותה מטרה. אם בפועל משלמת הקרן למי שזכאי לכך, סכום שאינו נופל מסכום הפיצויים הקבוע בחוק למקרה כזה, מתוך כספים שהופרשו למטרה זו ע"י המעביד, הרי שהמעביד יצא ידי חובתו על פי החוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר. עו"ד שלף למערערת, עו"ד כרם למשיבים. 9.3.69).
ע.א. 621/68 - גיורא גוטמן וחברת בטוח "בנין" נגד עליזה הלל ואח'
*קביעת שכר טרחה עפ"י התעריף המינימלי.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 3497/67 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
המערערים חייבו בתשלום 109,000 ל"י למשיבות כפיצויי נזק על תאונה שבה נהרג מורישן המנוח של המשיבות. ערעור המערערים על שלא נקבעה רשלנות תורמת של המנוח הנפגע נדחה מן הטעמים שנתבהרו בביהמ"ש דלמטה, המשיבות מערערות על כך כי נקבע להן שכר טרחה בסכום של -.4,000 ל"י בלבד בעוד שלפי התעריף המינימלי שכר הטרחה המגיע בסכום הנזיקין שנקבע הוא 13,750.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. ביהמ"ש יונחה בקביעת שכר טרחה על פי התעריף המינימלי ואם אין סיבה מיוחדת רואים את השכר לפי תעריף זה כסביר ולפיו יפסקו, אולם ביהמ"ש רואה כללים אלה כקנה מידה מנחה בלבד ולפיכך נראה כי סכום שכר הטרחה ההולם מקרה זה יהיה -8,000 ל"י.
ב. מקום הגון בשיקולי ביהמ"ש צריכה לתפוס השאלה מה היא מבחינה כמותית ואיכותית העבודה שהושקעה ע"י עורך הדין. הצבור מעונין כי טעונם של עוה"ד יעמוד
על רמה גבוהה של ידע וכושר מקצועי ולא יצטמצם אך ורק בהבעת המשאלה הערטילאית שהם מפנים לביהמ"ש. משום כך צריך שכר הטרחה לעמוד ביחס מסויים לאותה "טרחה" גופא, ולא רק להיות פונקציה של הסכום "שעלה בגורלו". (דברים אלה נאמרים לצורך שקולים כללים ואינם מתיחסים למקרה הקונקרטי שלפנינו שבו ניהלו הצדדים את המשפט בצורה נאה).
השופט לנדוי - מסכים ומוסיף:
התקונים האחרונים בתעריף עורכי הדין המאפשרים קביעת שכר טרחה בסכומים גבוהים מאד מעוררים הרהורים וספקות. אינפלציה זוחלת זו שבאה לכאורה להטיב עם המתדיין, אשר זכה, תתנקם בסופו של דבר בצבור כולו, ע"י הייקור הרב של ההליכים בביהמ"ש.
השופט קיסטר - מסכים ומוסיף:
התעריף בענין תביעות נזיקין שבו שכר הטרחה מחושב לפי הסכום אשר בו זוכים האלמנה והיתומים מוזר לכאורה. באותו משפט זכאי עו"ד המיצג את התובעים לשכר טרחה העולה בהרבה על שכר הטרחה לו זכאי עורך דין המיצג את הנתבע אם כי משניהם דרושה השקעת אותה טרחה ממש.
אשר לתעריף המינימלי אומנם יש להתחשב בו אבל לביהמ"ש עוד נשאר שקול דעת. מצד אחד שואף ביהמ"ש לכך שהמתדיין יקבל את הסכום המגיע לו במלואו ושלא יצטרך לשלם חלק ממה שמגיע לו לעורך הדין רק משום כך שנאלץ ללכת למשפט. מאידך גיסא, קשה לביהמ"ש להשלים עם העובדה ששכר הטרחה של בא כוח התובע נקבע בסכום גבוה יחסית ע"י תעריף לשכת עורכי הדין.
אין להתפלא איפוא, שביהמ"ש דלמטה, קבע רק -,4,000 ל"י אולם זה סכום נמוך מדי ויש להכפילו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. עו"ד זהר למערערים, עו"ד יעקובי למשיבות. 3.3.69).
ע.א. 623/68 - ברוך אנגלמן נגד שלום סויסא ואח'
*תרומת רשלנות של הולך רגל.
* פסיקת ריבית בתביעת נזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 612/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער, בן 70, חצה כביש במעבר חציה. לאחר שכבר עבר 3 מטר מרוחב הכביש הגיע המשיב רכוב על קטנוע במהירות רבה ופצע את המערער בתוך מעבר החציה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גם המערער התרשל וכי למרות שעבר במעבר חציה צריך היה להסתכל ולודא שהוא יכול לחצות את הכביש בבטחה. לפיכך חילק את הרשלנות בשיעור שוה בין המערער למשיב. באשר לפסיקת רבית, קבע את הרבית על סכום הפיצויים מיום מתן פסק הדין ולא מיום הגשת התביעה, על שתי קביעות אלה נסב הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. נכון שגם בעברו בתוך מעבר חציה צריך הולך הרגל לנקוט אמצעי זהירות, וכאן התרשל גם הולך הרגל. אולם בהתחשב בנסיבות יש לראות את המקרה כשייך לאותם מקרים נדירים שבהם יתערב ביהמ"ש שלערעור בקביעת מידת הרשלנות של שני הנוגעים בדבר. זאת בהתחשב במהירות הרבה בה נסע המשיב, בעובדה שהמשיב רכב על כלי רכב שניתן היה בקלות לתמרן בו ולמנוע הפגיעה וזכותו של הולך הרגל להניח שכלי הרכב המתקרב למעבר חציה יכבד את זכות הקדימה שלו. על יסוד הנ"ל יש לחייב את המערער בתרומת רשלנות של 20 אחוז בלבד.
ב. לענין פסיקת הרבית - לכאורה פוסקים ריבית מיום הגשת התביעה אלא שביהמ"ש רשאי לקבוע תקופה קצרה יותר, אך אם יעשה כן, עליו להעלות על הכתב מה נסיבות מצדיקות שלילת הרבית, כולה או מקצתה. במקרה דנן ולא היו כל נסיבות כאלה ויש לשנות את פסה"ד ולקבוע רבית מיום הגשת התביעה.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד פרוסט למערער, עו"ד גפטר למשיבים. 13.3.69).
ע.א. 425/68 - פלוני נגד פלוני
*תשלום מזונות של אב לילד אשר בנגוד לפסק דין מסרב להיות בחזקת האב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוזנפלד) בתיק מזונות 1669/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הוא קטין שהוריו נתגרשו. ביה"ד הרבני פסק שהאב יקבל את הילד ויכניסו למוסד על חשבונו. הילד הוא ביחסים רעים עם האב ומסרב ללכת למוסד והוא נמצא אצל אמו. לפי פסק ביה"ד הרבני לא ישלם המשיב מזונות לאם הילד שהילד נמצא אצלה אלא למוסד שאליו יועבר הילד. האשה הגישה תביעת מזונות בשם הילד לביהמ"ש המחוזי אך הוא דחה את התביעה מן הטעם שאין האב חייב במזונות בנו בנסיבות אלה. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. לפי הדין העברי חיוב מזונות של האב לילדו לאחר גיל 6 הוא מכח תקנת חכמים והאב יכול לטעון אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם אין הוא אצלי לא אתן לו מזונות. זאת בין אם האם היא המסרבת למסור לאב את הילד ובין אם הילד הוא המסרב לבוא לאב.
ב. כאשר הקטין אינו נמצא אצל אביו אין שאלה מי יפרנסו שכן הוא נמצא אצל מישהו אחר ואותו אחר מפרנסו, ואין אותו אחד יכול לדרוש מהאב שהוא ישלם את הוצאותיו כאשר האב זכאי שהילד יהיה אצלו והילד אינו חפץ בכך. אדם המחזיק בקטין בניגוד לצו ביהמ"ש יש לראותו בגדר מסייע להפרת צווים שיפוטיים ואין לחייב האב שיסייע בידו להחזיק את הילד בניגוד לצו.
ג. פסקי דין בדבר חזקה של הילד ניתנים ע"י בתי הדין ובתי המשפט בשקלם את טובת הילד וזהו השיקול המכריע. אם אחד הצדדים סבור כי טובת הילד היא אחרת הוא יכול לפנות שוב לערכאה המוסמכת לשנות את ההחלטה, אך כל עוד הצו עומד בעינו אין לחייב האב לספק מזונות בניגוד לצו החזקה של ביה"ד.
ד. הוא הדין לא רק כשהאב רוצה שהילד יהיה אצלו, אלא גם כאשר פסה"ד קבע כי הילד יועבר לחזקתו של האב על מנת שימסרהו לאחר. כאשר ההחלטה היא כי הילד ימצא במקום פלוני הרי זו טובת הילד ואין הילד יכול לסרב להימצא באותו מקום ולבקש מזונות.
ה. אם אין לקטין זכות לדרוש מזונות לפי התקנות בדבר מזונות הילדים על כל פנים על ההורים לזון את הילד מדין צדקה. החובה הראשונית במקרה דנא היא על האם ואם האם אינה יכולה למלא את מחסורו של הילד אפשר ויש מקום לחייב את האב למלא את החסר. נראה כי במסיבות דנא אין האב רשאי לומר שאם בנו מתנהג כפי שהוא מתנהג עליו לסבול רעב. אכן כאשר יחייבו את האב למלא חסרונו של הילד אין לחייבו להחזיקו ברמת חיים שהאם רוצה לקבוע עבורו, אלא שעליו למלא חסרונו. כאן לא הובאו הוכחות בדבר יכולת האם לזון את הילד ואם אמנם הוא סובל מחסור ולכן יש להחזיר הדין לביהמ"ש דלמטה לבדוק את המצב, ולקבוע אם יש מקום לחייב את האב להשלים את החסר לילד מכח דין צדקה.
(בפני השופטים: לנדוי מני, קיסטר. עו"ד ר. שטיין למערער, עו"ד ע. מאק למשיב. 19.3.69).
ע.א. 304/68 - קבוצת גינוסר נגד דהוד דהאברה ואח'
*חיוב הדדי בנזיקין של בעלים של ראשי בקר שמסרו בקרם לרועה והעדר או חלק ממנו הזיק לשדות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט מרגלית) בת.א. 360/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב הראשון היה רועה עדר של אנשי הכפר עקברה. העדר כלל 300 ראשי בקר ומתוכם היו שייכים למשיבים האחרים (להלן המשיבים) 30 ראשי בקר. במשך שלושה ימים עלה עדר על שדות המערערת ורק לגבי היום השלישי היו עדויות כי המדובר בעדר שרעה המשיב הראשון. ביהמ"ש המחוזי הסכים עם כל ההנחות המשפטיות של המערערת אך קבע כי לא הוכח מה הוא הנזק שנגרם ביום שבו היה עדר זה על שדות המערערת ולכן חייב את המשיבים בתשלום לירה אחת באופן סמלי. (הרועה עצמו לא הגיש הגנה וחוייב במלוא הסכום). על החלטות ביהמ"ש נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. רועה העדר הוא באותו זמן שכירו של כל אחד מבעלי העדר ובא כוחו לצורך נהיגת העדר וההשגחה עליו. לפי הדין אם ראובן ושמעון מעסיקים עובד המבצע עוולה תוך כדי עבודתו הרי הם מזיקים במשותף. לכן במקרה דנא בעלי העדר נושאים באחריות משותפת לעוולה (לפי סעיף 11 לפקודת הנזיקין) וניתן לתבעם ביחד ולחוד. לכן יש לדחות טענת המשיבים כי הם בעלי 30 ראשי בקר בלבד ואין הם אחראים לעדר כולו.
ב. לטענה שלא הוכח כי הפרות של המשיבים הם שגרמו את הנזק או שבכלל השתתפו בגרימתו - כל בעלי הפרות של הכפר ששכרו את הרועה לרעות את העדר היו מעונינים שהרועה ירעה את פרותיהם וידעו שירעה את הפרות כולן ביחד כעדר, ויהיה חייב לתת דעתו בזמן המרעה על כל הפרות בעת ובעונה אחת. מאחר שבזמן שחדר חלק מן הפרות לשדה עסק הרועה ברעיית העדר כולו, אין חשיבות לשאלה פרתו של מי נכנסה לשדות וגרמה את הנזק. הרועה הוא ב"כ כל בעלי הפרות ובמידה והוא גורם נזק בהתרשלותו הרי הוא עושה זאת כבא כוחם של כל בעלי העדר.
ג. מאידך צדקה המערערת בערעורה. למעשה ניתן היה להניח כי אם ביום השלישי הוכח שעדר זה גרם את הנזק, ומכיון שלא היה שם כל עדר אחר, הרי שגם בימים הראשונים זה העדר שגרם את הנזק. אך נוכח ממצאו של ביהמ"ש דלמטה בנקודה זו, לא יתערב בכך ביהמ"ש שלערעור. אולם אין זאת אומרת שאי אפשר לקבוע את הנזק שנגרם ביום השלישי. אם אי אפשר לקבוע חלוקה מדויקת של הנזק אין ברירה אלא לצאת מהנחה שאותה מידת נזק נגרמה בכל אחד משלושת הימים ולחייב את המשיבים בשליש מהנזק הכללי.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. עו"ד נסים למערערת, עו"ד נקארה למשיבים. 18.3.69).
ע.פ. 528+496/68 - אבינועם קריגר נגד מדינת ישראל
*גניבה ע"י נפקד.
* הרשעה בעבירת מרמה לפי מסכת עובדות שנתגלתה במשפט בנגוד למסכת העובדות שצויינה בכתב האישום.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.פ. 976/67 - הערעורים נדחו).
העובדות:
המערער, יהלומן, הפקיד בבנק איגוד חבילות יהלומים להבטחת הלואות של למעלה ממליון ל"י שקיבל. החבילות היו מופקדות חדשים מרובים והמערער היה בא מפעם פעם לבדוק היהלומים ולהראותם לקונים, בהתאם לנוהג היה פקיד הבנק נמצא בחדר שבו היו מוציאים את היהלומים ומוסריםאותם למפקידים אולם הפקיד לא הקפיד בהשגחתו שכן הכל היה מבוסס על אימון הדדי. במקרה דנא ניצל המערער את קבלת היהלומים לעיון והחליפם בפסולת יהלומים. הדבר נתגלה והמערער הועמד
לדין. הוא הואשם בגניבה ע"י נפקד וכן בעבירת מרמה ועושה. היסוד לעבירה על חוק מרמה צויין בכתב האישום בכך שהוציא מהבנק את כספי ההלואה במרמה, אולם ההרשעה בסעיף זה התבססה על הוצאת היהלומים במרמה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשתי העבירות שיוחסו לו ודן אותו לחמש שנות מאסר. ערעורו נסב על ההרשעה וחומרת העונש והמדינה ערערה על קולת העונש.
החלטה - השופט הלוי:
א. כדי לבצע עבירה של "גניבה ע"י נפקד" אין צורך שהדבר נמסר לידי הנפקד לחזקתו החוקית ודי שנמסר לידו לחזקתו הפיזית. במקרה דנא נמסרו היהלומים לחזקתו הפיזית של המערער למשך אותן שעות של בדיקה ואז החזיק ביהלומים כנפקד ומתוך אימון שניתן בו.
ב. לצורך ביצוע העבירה היה הבנק "הבעלים" של היהלומים לפי הגדרת "בעלים" שבסעיף 263 (2) (ג) לפח"פ והמערער התכוון לשלול את היהלומים לצמיתות מידי ה"בעלים", ובכך ממלא את היסוד של גניבה.
ג. אשר לעבירה לפי חוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) - צדק ביהמ"ש כשהרשיע את המערער בכך שלקח את היהלומים למטרת גניבה בה בשעה שגרם לכך כי אנשי הבנק יאמינו שאין הוא מבקש אלא לעיין בתוכן החבילות.
ד. אשר לטענה שהעובדות שנקבעו בפסק הדין לענין עבירת המרמה שונה מן העובדות הנזכרות בכתב האישום - ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן נגד עובדות אלו, כאן נתמלא תנאי זה ובדין הורשע הנאשם לפי העובדות שנתגלו.
ה. הפשע שבוצע ע"י הנאשם הוא חמור ואין להקל בענשו. מאידך אין גם מקום להתערב בקולת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, הלוי. עוה"ד דרזנר ושטרוזמן למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 17.3.69).
ע.פ. 570/68 - יוסף שרקזי והרמן גוטסמן נגד מדינת ישראל
*קבלת עדותו של אחד הנאשמים נגד נאשם שני כאשר הנאשם המעיד כפר נאשמה אך תוך כדי עדותו הוא מודה למעשה באשמה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קוארט) בת.פ. 842/66 - הערעורים נדחו) .
העובדות:
המערערים עם עוד אדם שלישי הועמדו לדין בעבירות התפרצות וגניבות. המערער הראשון (שרקזי) נדון ל- 30 חדשי מאסר ממש ו- 6 חדשים על תנאי והמערער השני גוטסמן נדון ל- 18 חדשי מאסר ממש ו- 6 על תנאי. שרקזי מערער על הרשעתו ושניהם על חומרת העונש.
שני המערערים כפרו תחילה באשמה ולאחר שנסתיימו עדויות התביעה החל גוטסמן להעיד ובתחילת עדותו הודה למעשה בעובדות שיוחסו לו, ולאחר מכן העיד גם נגד שרקזי. הלה טען כי לאחר שגוטסמן הודה למעשה בעובדות, היינו שהודה באשמה, אסור היה לשופט לשמוע את עדותו נגדו כי היה צריך תחילה לגזור את דינו. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו וקבע כי אינו מתחשב בעדותושל גוטסמן נגד שרקזי וכי הוא מרשיע את שרקזי על יסוד חומר הראיות האחר שבתיק. עתה טוען שרקזי כי השופט היה מושפע מעדותו של גוטסמן גם אם לא הסתמך עליה ולכן יש לבטל את הרשעתו.
החלטה - השופט כהן:
א. טעה ביהמ"ש דלמטה בקבעו כי אסור היה לו לקבל את עדותו של גוטסמן נגד שרקאזי. דבריו בתחילת עדותו לא היוו הודאה באשמה ולא הודאה בעובדות המהוות את הרקע לאשמה, כמשמעותן של הודאות אלה בחוק סדר הדין הפלילי. היתה זו עדות של נאשם שכפר באשמה ובעובדות והעובדה שמדברי עדותו עלה, במפורש או מכללא, הודאה באשמה, אין בה כדי לשנות את אופי עדותו ולהפכה להודאה כמשמעותה הטכנית האמורה.
ב. לענין העונש - כבר התחשב ביהמ"ש דלמטה בכל הנסיבות המקילות, ולנוכח חומרת העבירות ועברם הפלילי של המערערים אין להקל בענשם.
(בפני השופטים: כהן, הלוי , קיסטר. המערערים לעצמם, עו"ד גב' ברזל למשיבה. 19.3.69).
בג"צ 335/68 - המועצה הישראלית לצרכנות ואח' נגד ועדת החקירה לענין מתן שרותי גז ואח'
*מעמדה של העותרת בפני ועדת החקירה וחובותיה של ועדת החקירה לפי סעיף 6 של פקודת ועדות החקירה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות).
העובדות:
העותרת, חבר בני אדם בלתי מאוגד שהוקם ע"י שר המסחר והתעשיה ליצג בפני השר את ציבור הצרכנים, יזמה הקמת ועדת החקירה (המשיבה) לבדוק את מכלול הבעיות הקשורות בהספקת גז ושרותים ע"י חברות הגז. השר הקים את ועדת החקירה על פי פקודת ועדות החקירה 1921. סעיף 6 של הפקודה מורה כי "כל שהתנהגותו משמשת נושא לחקירה ... או כל המעורב או המעונין בענין הנדון בחקירה רשאי להיות מיוצג... משך כל מהלך החקירה, וכל אדם אחר החושב כי רצוי שיהא מיוצג ... יוכל, ברשות הועדה, להיות מיוצג ...". משהוקמה הועדה ביקשה העותרת להצטרף לדיוניהולהבטיח לעצמה מעמד המאפשר לה לעיין בכל החומר שיוגש לועדה מטעם חברות הגז (המשיבות האחרות) ולחקור את העדים. הועדה החליטה לתת את הרשות הנ"ל אך קבעה כי העותרת לא תוכל לעיין בחומר מסויג שיוגש ע"י החברות ושיהיה חסוי בפני החברות בינן לבין עצמן ובפני גופים אחרים כולל העותרת. המדובר במאזני החברות, חשבונות ריוח והפסד, הסכמים עם ספקים וכד'. נגד ההחלטה שלא לגלות לעותרת את החומר הנ"ל הוגשה העתירה.
החלטה - השופט ויתקון (דעת מיעוט):
א. העותרת היא גוף ציבורי ומשהוכר מעמדה של העותרת בפני ועדת החקירה מובטחת לה זכות עמידה בפני הבג"צ ואינה בבחינת "מתעבר על ריב לא לו".
ב. הדין החל על עניננו הוא הפקודה משנת 1921 ולא חוק ועדות החקירה שנכנס לתקפו לאחר שהעותרת קיבלה הרשות להשתתף בישיבות כאמור. זכותה של העותרת היא זכות מהותית ולא דיונית ולפיכך אין החוק החדש שולל את זכות מעמדה של העותרת.
ג. העותרת אינה "מעונינת" או "מעורבת" בפרשת החקירה במשמעות סעיף 6 הנ"ל ולפיכך באה לה השתתפותה לא מכח הרישא של סעיף 6 אלא מכח הסיפא שלו, וייצוגה אינו דבר שבזכות אלא מוענק לה כדבר שברשות ולפי שיקול דעת הועדה.
ד. מעצם ההכרה במעמדה של העותרת לפני הועדה כנציגת הציבור מתחייבת התוצאה שהיא תוכל לעיין בכל המסמכים המוגשים לועדה, ללא יוצא מהכלל.
אין צורך לדון בשאלת מעמדה של הועדה כגוף מעין שיפוטי ואם כללי הצדק הטבעי חלים עליה. כאשר נתנה הועדה לעותרת רשות ייצוג והגבילה את הרשות שלא לעיין בחומר החסוי, החומר שהוא העיקר לצורך מסקנות הועדה, הרי עשתה דבר והיפוכו ולמעשה שללה מהעותרת כל מעמד, וערך הייצוג שוה כקליפת השום. נכון שענין הייצוג תלוי בשיקול דעת הועדה ואינה זכות מוחלטת של העותרת, אך מכיון שמדובר בגוף ציבורי, כשאין חשש שינצל לרעה את הידיעות שיגיעו אליו במסגרת הועדה, וכאשר הועדה עצמה החליטה להכיר עקרונית בזכותה של העותרת להיות מיוצגת, אין לרוקן מן התוכן את עצם הייצוג ויש לחייב את הועדה כי תגלה לעותרת את כל החומר המוגש.
השופט זוסמן (דעת הרוב):
העובדה שניתן ייצוג לעותרת אינה מחייבת לגלות בפניה את כל החומר המוגש לועדה. הועדה החליטה לשמוע את העותרת והיא עושה כן אך חובת השמיעה שהיא חבה לגבי העותרת הרבה גוונים לה והם משתנים לפי הנסיבות. היקף חובת השמיעה ההוגנת תלוי במטרת ההליך ובמעמדו של בעל הרשות ונסיבות אחרות. מקום שרשות
מינהלית עומדת לפגוע באזרח מחייב הצדק לשמוע מה בפיו של אותו אזרח, אבל גם במקרה קיצוני כזה אין הרשות חייבת תמיד להתיר חקירת שתי וערב לאותו אדם. השאלה תהא תמיד, באיזו מידה מגן החוק על האזרח העלול להיפגע ומכיר בזכותו לעמוד בפני הרשות. ההליך של חקירה בפני הועדה דנא הוא חד חזיתי ואינקויזיטורי מטבעו, ומתן ייצוג לעותרת אינו הופך את ההליך לדו- חזיתי. כאן לא באה הועדה לקבוע תנאי הספקת גז וממילא הנוגעים בדבר אינם בבחינת "בעל דין" עם זכויות של דיון שיפוטי. ועדת החקירה היא זרועו של המחוקק שכן השר אוסף בעזרתה ידיעות לצרכי חקיקה, ואין לאזרח זכות קנויה להשמיע דבריו בחקירה המשמשת כשלב מוקדם למעשה חקיקה.
(בפני השופטים: זוסמן , ויתקון, מני.עוה"ד מ. כספי ולשם לעותרת, עוה"ד ליפשיץ, לוין, גולדנברג ורוטנשטרייך למשיבות ( חברות הגז). 19.3.69).
בג"צ 171/68 - אבולון האנזאליס נגד בית הדין של הכנסיה הפטריארכית היוונית אורתודוכסית ואח'
*סמכות בית הדין הדתי לדון בצוואה לגבי נכסים הנמצאים ביריחו כאשר אחד המעונינים בצוואה מתנגד לסמכות בית הדין.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי ברוב דעות).
אשתו המנוחה של העותר ערכה צוואה בדצמבר 67 בהיות מקום מושבה במזרח ירושלים והורישה את נכסיה לאחיה. בין השאר כללו נכסיה נכסי מקרקעין הנמצאים ביריחו. היא נפטרה בינואר 68 בהיות מקום מושבה במזרח ירושלים.
אחיה הגיש לבית הדין הדתי בקשה לקיום הצוואה ואילו העותר התנגד לדיון בפני בית הדין הדתי ופנה לבג"צ למנוע מבית דין זה לדון בצוואה.
ביחס לנכסים שהם במזרח ירושלים ברי שאין לבית הדין הדתי סמכות דיון והשאלה היא ביחס לנכסים ביריחו.
בשלושה פסקי דין נפרדים ומפורטים מבהירים מ"מ הנשיא זילברג והשופט הלוי את דעת הרוב המונעת מבית הדין את הסמכות והשופט ויתקון את דעת המיעוט שאין להתערב בסמכותו של בית דין דתי זה.
השאלות שמתעוררות בפסק הדין הן מגוונות ובין היתר השאלה אם לא יהיה צו הבג"צ בבחינת צו עקר, אם לעותר ענין ואינטרס בנושא העתירה ובעיקר אם יכול בית הדין הדתי האמור להיות הן בעל סמכות לצורך דיון לפי חוקי מדינת ישראל לגבי שטחי המדינה והן בעל סמכות לצורך דיון לפי דיני ירדן לגבי שטחי הגדה והכל כשהוא יושב לדין בירושלים, וכן עניני סמכות ביהמ"ש המחוזי בירושלים בקיום צוואה לגבי הנכסים הנמצאים ביריחו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג , ויתקון , הלוי. עו"ד הימן לעותר, עו"ד חלד למשיבים, עו"ד חשין למדינה).
ע.פ. 47/69 - ישראל וייס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער הורשע בעבירת התפרצות לפי סעיף 297 לפח"פ לאחר שפרץ יחד עם עוד אדם לבית ספר, גנבו מתוכו קופת ברזל והובילו אותה אל מחוץ לעיר כדי לפצחה שם. הוא נדון על כך לשנה אחת מאסר וערעורו נדחה. למערער שורה של עבירות קודמות
ושרות המבחן, לאור הנסיון המאכזב שהיה לו עם המערער, לא ראה אפשרות להמליץ על העמדתו למבחן.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, גב' איתן למשיבה. 4.3.69).
בג"צ 339/68 - קאמיל דרן ושות' נגד ועדת הערעורים לפי חוק מס קניה ואח'
*סמכות ועדת העררים לפי חוק מס קניה לשנות את אומדנו של מנהל המכס והבלו ועדת הערעורים לפי החוק הנ"ל מוסמכת לשנות את אומדנו של המנהל, העובדה שהחוק אינו קובע במפורש שהועדה מוסמכת לשנות את האומדן אינה משנה.
עצם מתן הסמכות לדון בערעור כולל ממילא את הסמכות לשנות את החלטתו של המנהל ולתת אותה החלטה שהמנהל היה צריך לתת לפי דעת הוועדה. אשר לנוסחאות המלאות יותר בדברי חקיקה אחרים שבהם נאמר מפורשות שהטריבונל יכול גם לשנות את החלטת הדרגה הראשונה צדק בא כוח המשיבים שעדיין לא הגענו לדפוסי חקיקה קבועים ואחידים בניסוח סמכויותיהם של הטריבונלים המנהליים למיניהם.
אשר להנמקה שהוועדה צריכה לתת להחלטתה די בכך שנימקה את דרך המחשבה בה הגיעה למסקנותיה ומכיוון שמדובר באומדן בלבד לא היה צורך לגלות גם את פרטי החשובים שנערכו ע"י הועדה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד ג. אמיתי לעותרת. עו"ד מ. חשין למשיבים, 12.3.69).
בג"צ 23/69 - עקיבא נוימן נגד עירית פתח- תקוה ואח'
*פטורי עובד ע"י עיריה לאחר שנתנה לו הזדמנות להשמיע דברו והוא לא עשה כן המשיב היה מהנדס ביוב אצל העותרת. הוגש נגדו כתב אישום על האשמות של מעילה באמון וקבלת שוחד אולם כתב האישום בוטל בשל חוק החנינה. בעקבות זאת הוקמה ועדת חקירה ע"י המשיבה וזו בדקה את כל החומר שנאסף במשטרה והזמינה את העותר להופיע בפניה. העותר לא הופיע לפני הוועדה ועל יסוד החומר שהיה לפניה המליצה הוועדה על פטוריו. לאחר ההמלצה הודיע ראש העיר לעותר כי בכוונתו להמליץ בפני המשיב על פטוריו וכי בידו להגיש את השגותיו למשיבה תוך 15 יום אך העותר לא ניצל גם הזדמנות זאת. לאחר מכן החליטה המשיבה לפטר את העותר, העובדות הנ"ל מראות כי המשיבה נהגה בפרשת פטוריו של העותר כשורה ואין כל הצדקה להתערב בדבר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד לומברוזו למבקש).
ע.פ. 4/69 - דוד מיר נגד זאב מרמלשטיין
*אכיפת בצוע פסק דין לפי פקודת בזיון בית המשפט המערער חוייב לבצע בעין הסכם מכר ולהעביר מקרקעין על שם המשיב. משלא בצע את פסה"ד הגיש המשיב נגדו תביעה לאכוף הפסק לפי פקודת בזיון ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי עשה מאמצים רבים לשכנע את המערער לבצע את המוטל עליו ולא עלה בידו ולאחר דחיות מרובות קבע שיש לשלוח את המערער למאסר אך דחה למשך חודש ימים את בצוע המאסר כדי לתת למערער הזדמנות נוספת. טענתו היחידה של המערער היא שאינו יכול לבצע את פסק הדין באשר הוטלו עיקולים על הקרקע, ואולם עיקול אינו מניעה מוחלטת להעברת הנכס. אפשר להסיר את העיקול ע"י תשלום החוב המובטח בו, או ע"י סדור אחר עם המעקל. לא הובאה כל ראיה שאין יד המערער משגת את הכספים הדרושים לשם הסרת העקולים ומאידך יש ראיה לכאורה שמצוי בידו הכסף הדרוש. על יסוד הנ"ל נדחה הערעור.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, הלוי. המערער לעצמו, עו"ד מישר למשיב. 12.3.69).
ע.פ. 46/69 - ג'אבר עמאש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף מסמך) המערער היה מזכיר המועצה המקומית ג'סר זרקא וקבל שיק לפקודתו על סך כ- 300 ל"י משכורת. ראש המועצה חתם על השיק אך גזבר המועצה סרב לחתום בטענה כי יש לנכות למערער שכר של יומיים. המערער עמד וחתם את שמו של הגזבר ובשל
כך נדון לשנה אחת מאסר. ערעורו נתקבל. אמנם למערער גם עבירה קודמת של זיוף מסמך רשמי והעבירה הנדונה כשהיא מבוצעת ע"י עובד צבור נקבע לה עונש מירבי של 7 שנות מאסר, אולם כנגד זה ישנן כמה נסיבות המחייבות הקלה רבה בעונשו של המערער. הסכום הוא פעוט בסה"כ כ- 20 ל"י שהיה שנוי במחלוקת, המקרה קרה ערב חג הרמדן שבו היו משרדי המועצה סגורים במשך שבוע ימים והמערער היה זקוק למשכורתו לקראת החג, וכשנתגלה הדבר התפטר המערער ממשרתו ללא פיצויים וכו'. על יסוד הנ"ל די ב- 3 חדשי מאסר בפועל והיתר מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. 4.3.69).
בג"צ 52/69 - משה מלמן נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*מכירת נכס על ידי מינהל מקרקעי ישראל בעקבות מכרז העותר יחד עם אחר והמשיבה מס' 3 (להלן החברה) מחזיקים במבנה השייך למשיבים. הוצא מכרז ע"י המשיבים לרכישת הנכס ובמכרז צויין כי אין המשיבים מתחייבים לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר או כל הצעה אחרת. הצעת העותר היתה הגבוהה ביותר, אך היא היתה נמוכה מהערכת מעריך הממשלתי. המשיבים הודיעו לעותר כי אין הם מקבלים הצעתו והציעו לו לקנות הנכס במחיר שהוערך ע"י המעריך הממשלתי. לאחר שסירב להעלות את הצעתו לקניה כאמור הודיעו לו המשיבים כי הצעתו למכרז לא נתקבלה. העותר טען במכתב מאוחר יותר למשיבים כי הם חייבים לקבל את הצעתו שהיתה הגבוהה ביותר במכרז. על כך השיבו לו כי במכרז צויין שאין המשיבים מתחייבים לקבל ההצעה הגבוהה ביותר. שוב היה מו"מ בע"פ והעותר עמד על דעתו. רק לאחר שנודע לו כי החברה משלמת את המחיר שנקבע ע"י המעריך הממשלתי התעורר העותר ודרש לעצמו את הנכס במחיר של המעריך הממשלתי. המשיבים דחו דרישתו ועתירתו לבג"צ נדחתה. לאחר שהעותר דחה את ההצעה שהוצעה לו ועמד בשלו, החמיץ את השעה ואין הוא יכול לשנות את דעתו ולדרוש כי המשיבים יעדיפו אותו על פני החברה או יפרסמו מכרז חדש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד פודז'רסקי לעותר. 19.3.69).
המ' 682/68 - אמת שיפוט חברה לבנין בע"מ נגד עירית פתח תקוה ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון המבקשת הגישה ערעור ומזכיר ביהמ"ש העליון חייב אותה בהפקדת ערבון בסך 5000 ל"י תוך חודש ימים. היא ביקשה מהרשם לעיין מחדש בהחלטת המזכיר אך הוא סירב לבקשה ועל כך הוגש ערעור לנשיא ביהמ"ש העליון. ביני לביני עבר המועד להפקדת הערבון כאשר החליט הנשיא לדחות את הערעור. המבקשת לא ביקשה מהנשיא הארכת המועד להפקדת הערבון וגם לא פנתה מיד לרשם בבקשת הארכה. רק כשעבר חודש ימים מהחלטת הנשיא ויום אחד לפני המועד שבו נרשם הערעור לדחיה ביקשה המבקשת הארכת מועד. הבקשה נדחתה. על פרקליט המבקשת היה להסביר לשולחתו בעוד מועד שתבוא דרישה לתפקיד ערבון תוך מועד קצוב ואין לקבל הטענות שקשה היה למצוא את הערב שיערוב לסכום הנ"ל. נוסף לכך היו מחדלים של המבקשת בהגשת הבקשות השונות בזמן וכל זה מוכיח כי המערערת לא גילתה כל ענין בערעור. משנדחתה סיבת האיחור אין צורך לדון בטענה בדבר חשיבות הענין שבערעור.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד וירניק למערערת, עו"ד בר למשיבות. 21.3.69).
ע.א. 652+647/68 - משה רודוביץ נגד סוכחי עבד ניס ואח'
*חיוב בנזיקין בגין הפר חובה שבחוק המערער היה קבלן ראשי אשר העסיק את המשיב מס' 2 כקבלן משנה בעבודות קדוח בורות. המשיב מס' 1 נפגע בהיותו פועל בעבודות אלה וביהמ"ש חייב את המשיב השני בשל רשלנותו ואת המערער בשל היפר חובה שבחוק, בכך שהפר את התקנה
הקובעת כי "עבודת חפירה תבוצע כך שתמנע פגיעה בעובד כתוצאה מהתמוטטות של החפירה או של מבנה או מתקן שלידה". במקרה דנא הוזז מקדח כדי להוציא ממנו עפר וכשעשו זאת התמוטט מגדל הקדוח ופגע במשיב הראשון. אין מחלוקת כי מגדל הקדוח לא הוצב כראוי וזה מה שגרם להתמוטטותו בזמן ובקשר לעבודות הקדוח. טענת המערער היתה כי החיוב שבתקנה הנ"ל נוגע רק להתמוטטות הנגרמת על ידי עצם החפירה כלומר שהחפירה מתמוטטת או כשזזה האדמה שעליה נטוי המגדל, ולא כאשר המגדל נופל מסבה אחרת כלשהי. טענה זו נדחתה. התקנה הנ"ל אינה קובעת כל הגבלה בכיוון כזה. מטרת התקנה היא למנוע תאונה במקום קידוח שהוא מקום מסוכן בהשוואה למקומות אחרים, ולכן נדרשים האחראים לעבודה לעשות כל הצעדים הדרושים כדי למנוע פגיעה במקום כזה.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר, החלטה - השופט קיסטר. 13.3.69).
ע.א. 509/68 - יוסף רבניוף נגד ד"ר פתחולה אמיני
*תביעה לאחר שנשוא המחלוקת התברר בפני בוררים בין בעלי הדין היו סכסוכים ואלה מסרו אותם להכרעת שני בוררים. על יסוד החלטתם של שני הבוררים שילם המשיב למערער סכום של 5000 ל"י. עתה תובע המערער מאת המשיב סכומי כסף שונים וטענתו כי הבוררות לא היתה בוררות ולכן אין הוא מנוע מלתבוע תביעתו הנוכחית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבוררות מונעת מהמערער תביעתו הנוכחית והערעור על כך נדחה. המערער לא נימק את טענות הערעור, ברם אפילו נניח שההליכים לפני שני האנשים הנ"ל לא היו הליכי בוררות כמשמעותו הטכנית של מונח זה, עדיין העובדה בעינה עומדת שהמערער קיבל מאת המשיב סכום כסף לסילוק תביעותיו. עובדה זו נקבעה ע"י ביהמ"ש דלמטה על פי ראיות שהיו מהימנות עליו, ובקביעה שכזאת אין ביהמ"ש שלערעור מתערב.
טענת המערער כי השופט דלמטה פסול היה מלשבת בדינו באשר היתה לו נגדו טינה אישית לא הועלתה בביהמ"ש דלמטה ואין להרשות העלאתה לראשונה בערעור. נכון שהמערער ביקש מפקליטו בביהמ"ש דלמטה כי יפנה לשופט שיפסול את עצמו אולם הפקליט לא העלה את הבקשה והמערער קשור בהחלטת פרקליטו.
(בפני השופטים: כהן, הלוי, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד שחל למשיב. 19.3.69).
ע.פ. 3/69 - הרבי מחמד עבאווי ואחמד נאסר נגד היועץ המשפטי
*סיוע למסתננים
אדם בשם עומר, בן דודו של המערער אחמד, היה תושב ישראל ועבר לסוריה. הוא הסתנן אח"כ חזרה לישראל כדי לגייס חולית חבלנים. משסיפר זאת לאחמד דרש ממנו הלה לחדול ממזימה זו ולעזוב מיד את הארץ, והסכים לעזור לו בכך.
אחמד התקשר עם הרבי וזה ניסה להבריח את עומר דרך לבנון ונכשל. לאחר מכן ניסה להבריחו בסירה ושוב נכשל ולבסוף נסע אחמד עם עומר עד לשכם ומשם עלה עומר על מונית והצליח לצאת לירדן. המערערים הורשעו במתן סעד למסתנן וקשירת קשר לסייע למסתנן לצאת ללבנון ולירדן. הרבי נדון לשלוש שנות מאסר ואחמד לשנה מאסר בפועל ושנה על תנאי.
טענתו של אחמד שאין לראות במעשהו מתן סעד למסתנן באשר לא נתן לו סעד כדי להקל על הסתננותו לישראל או לשהותו בה אלא סייע בידו לעזוב את הארץ נדחתה. אמנם המטרה הסופית של אחמד היתה שהמסתנן יעזוב את הארץ, אולם הוא הגיש לו עזרה לבל יפול בידי המשטרה ועזר לשהותו בישראל בתקופת הבינים עד לצאתו מכאן.
גם באשר לעונש אין הוא חמור מדי בהתחשב בחומרת העבירות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקון. החלטה - הנשיא אגרנט. 5.3.69).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 638/68 - ...........242 ─ * תשלום פצויי פטורין לשארים כאשר המעביד שילם בחיי העובד למבטחים והשארים ─ מקבלים ממבטחים גימלה מהוונת העולה על סכום הפצויים.
─* ע.א 621/68 - ........................242 ─ * קביעת שכר טרחה עפ"י התעריף המינימלי.
─* ע.א. 623/68 - ............................243 ─ * תרומת רשלנות של הולך רגל.
─ * פסיקת ריבית בתביעת נזיקין.
─* ע.א. 425/68 - ............................................244 ─ * תשלום מזונות של אב לילד אשר בנגוד לפסק דין מסרב להיות בחזקת האב.
─* ע.א. 304/68 - ...........................245 ─ * חיוב הדדי בנזיקין של בעלים של ראשי בקר שמסרו בקרם לרועה והעדר או חלק ─ ממנו הזיק לשדות.
─* ע.פ. 528+496/68 - ..............................245 ─ * גניבה ע"י נפקד.
─ * הרשעה בעבירת מרמה לפי מסכת עובדות שנתגלתה במשפט בנגוד למסכת העובדות ─ שצויינה בכתב האישום.
─* ע.פ. 570/68 - ............................246 ─ * קבלת עדותו של אחד הנאשמים נגד נאשם שני כאשר הנאשם המעיד כפר נאשמה ─ אך תוך כדי עדותו הוא מודה למעשה באשמה.
─* בג"צ 335/68 - ...............................................247 ─ * מעמדה של העותרת בפני ועדת החקירה וחובותיה של ועדת החקירה לפי סעיף 6 ─ של פקודת ועדות החקירה.
─* בג"צ 171/68 - ......248 ─ * סמכות בית הדין הדתי לדון בצוואה לגבי נכסים הנמצאים ביריחו כאשר אחד ─ המעונינים בצוואה מתנגד לסמכות בית הדין.
─
─* ע.פ. 47/69 - חומרת העונש (התפרצות וגניבה)................................248─* בג"צ 339/68 - סמכות ועדת העררים לפי חוק מס קניה לשנות את אומדנו של ─ מנהל המכס והבלו............................................249─* בג"צ 23/69 - פטורי עובד ע"י עיריה לאחר שנתנה לו הזדמנות להשמיע דברו ─ והוא לא עשה כן..............................................249─* ע.פ. 4/69 - אכיפת בצוע פסק דין לפי פקודת בזיון בית המשפט.................249 ─* ע.פ. 46/69 - חומרת העונש (זיוף מסמך).....................................249─* בג"צ 52/69 - מכירת נכס על ידי מינהל מקרקעי ישראל בעקבות מכרז.............250 ─* המ' 682/68 - הארכת מועד להפקדת ערבון.....................................250─* ע.א. 652+647/68 - חיוב בנזיקין בגין הפר חובה שבחוק...........................250─* ע.א. 509/68 - תביעה לאחר שנשוא המחלוקת התברר בפני בוררים.................251 ─* ע.פ. 3/69 - סיוע למסתננים................................................251─
─
─
─
─
─