תקציר סביר כרך ג' חוברת 27

ע.א. 397/68 - וייס ליוש נגד יצחק ג'ורג' ואח'

תביעה מוקדמת" של שיק שתאריכו הנקוב טרם הגיע.
העלאת הטענה הנ"ל בשלב הסיכומים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2191/67 - הערעור נתקבל).

החלטה - השופט קיסטר:
א. השיק נשוא התביעה נשא תאריך מאוחר והתביעה הוגשה לפני התאריך הנקוב בו. נכון כי אילו נטען והוכח קיומו של הסכם מפורש בין המערער והמשיב לפיו לא יתבע המערער את תשלום השיק עד למועדו הדחוי, לא היה המערער רשאי לתבוע סכום זה לפני אותו מועד, וסעיף 73א לא היה מועיל לו בשל היותו צד להסכם. אך כאן לא בא זכר לטענה כזו לא בתצהיר לבקשת רשות להתגונן, ולא בכתב ההגנה ולא בחקירת המערער. טענה כזו הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים. הכלל הוא כי ביהמ"ש יפסוק על יסוד כתבי הטיעון בלבד ועל סמך העדויות שניתנו במסגרת הטענות ולא על סמך איזה דבר מפתיע שבעדות אחד הצדדים ובמיוחד אם לא אושר הדבר על ידי יריבו.
ביהמ"ש יכול לפסוק על סמך טענות שלא הועלו בכתב ההגנה אם הוא מוצא שהיה שינוי חזית המחייבו לסטות מכתבי הטענות, אך כאן לא היה מקרה כזה. לפיכך לא היה מקום לדחות את התביעה מן הטעם שהיתה מוקדמת.
ב. אך גם אילו הודה המערער בשלב המאוחר בו הופיעה הטענה, בעובדות שהועלו, לא היה מקום לדחות את התביעה בשל היותה מוקדמת. לו היה המשיב טוען את הטענה בעת הגשת התצהיר למתן רשות להתגונן היה בידי המערער למחוק או להפסיק את התובענה ולהגיש תובענה חדשה עם עבור המועד המצויין בשיק, שהיה אף לפני המועד בו הוגש כתב ההגנה, ואז ניתן היה לרפא את הפגם. משלא עשה זאת אין להחמיר עם התובע שהקדים זמן הגשת תביעתו כאשר התביעה בשלה במהלך המשפט, שהרי הקדמה בהגשת תביעה בבית המשפט אינה פגם היורד לשרשו של ענין.

(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. עו"ד ז. ויסברון למערער, עו"ד ר. שרון למשיבים. 30.3.69).

ע.א. 378/68 - רחל דנינו נגד מפעלי "סרן" ואח'

*אחריות אישית של מנהלי חברה למעשי נזיקין שנעשו ע"י החברה.
* תצהיר הכולל עובדות "לפי מיטב ידיעתו ואמונתו" של המצהיר.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט לוינטל) בת.א. 158/67 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערת נפצעה בתאונת עבודה אצל המשיבה. היא תבעה פיצויים מהמשיבה וכן משני מנהלי המשיבה. שני המנהלים ביקשו למחוק את שמם מכתב התביעה או לדחות התביעה על הסף בטענם כי הם היו חברי הדירקטריון של החברה המשיבה ולא היו המעסיקים של המערערת ולא נתנו כל הוראה לא במפורש ולא בדרך אחרת לעשות המעשים או המחדלים שעליהם מתלוננים בתביעה. הם אימתו את דבריהם בתצהיר. כנגד הבקשה למחוק את הנ"ל הגישה המערערת בקשה לתיקון כתב תביעתה ע"י צירוף שלושה נתבעים נוספים בנימוק שהם מילאו תפקידי פיקוח והשגחה במפעל והיו ממונים על סדרי הבטיחות. כן ביקשה להוסיף עילות נוספות לכתב התביעה. ביהמ"ש המחוזי הסכים למחוק את המשיבים המנהלים מכתב התביעה ודחה את כל בקשות המערערת לתיקון כתב תביעתה. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. צדק ביהמ"ש במחקו את המנהלים מלהיות נתבעים. הלכה פסוקה היא כי מנהל חברה אינו נושא באחריות אישית, בתוקף היותו מנהל, למעשי נזיקין שנעשו ע"י עובדי החברה. הוא אחראי למעשים כאלה רק אם שיתף עצמו או לקח חלק בהם, או הרשה או הורה על עשייתם, או אישרם לאחר מעשה. את שאלת אחריותו האישית של מנהל חברה לעוולה שבוצעה יש לבחון בלי לקשור שאלה זו לעובדת היותו מנהל.
ב. הכלל של "הדבר מדבר בעדו" אין לו השלכה על עניננו, שכן המנהלים לא חבו חובת זהירות כלפי המערערת בגין פעולתו התקינה של המכבש שבו נפגעה ואף לא נתמלא התנאי, כי בזמן התאונה היה המכבש נתון בשליטתם. גם הכלל של "דברים מסוכנים" לא חל כאן, גם אם נאמר שהמכבש הוא "דבר מסוכן" שכן לא נתקיים התנאי שהמנהלים היו הבעלים של החפץ או הממונים עליו.
ג. אשר לעילה של הפר חובה שבחוק - חובת גידור לבטח - חובה זו חלה על המחזיק במפעל או - בתנאים מסויימים - על בעליו, ואילו העובדות העולות כאן מן התצהיר שוללות משני המנהלים את דבר היותם הבעלים או המחזיקים של המפעל.
ד. בדין נזקק ביהמ"ש דלמטה לתצהיר המנהלים, שלא נסתר ע"י תצהיר נגדי, בבואו להחליט על מחיקת המנהלים מכתב התביעה. הטענה כי מקום שביהמ"ש דן בבקשה למחיקה מחוסר עילה עליו לצאת מתוך הנחה כי העובדות האמורות בכתב התביעה הן אמת ואין עליו להיזקק לעדות חיצונית, נכונה כאשר הבקשה היא למחיקה לפי תקנה 105 (א) (1) לתקנות סדר הדין, אך כאן הוגשה בקשה למחוק ולחילופין לדחות את התביעה על הסף. בקשה כזאת ניתן להגישה לפי תקנה 106(א) וביהמ"ש יכול לדחות את התביעה על הסף מכל נימוק שיראה לו ושלפי שיקול דעתו מוטב לבררו "מלכתחילה" ובנפרד משאר השאלות השנויות במחלוקת.
ה. הערעור על דחיית בקשת התיקון של המערערת אין לו על מה שיסמוך. בדין נדחתה הבקשה ולו רק מהסיבה שהתצהיר כולל עובדות רבות "לפי מיטב ידיעתה ואמונתה" של המערערת. נכון שבהליך ביניים מותר לבסס פרטים על "מיטב הידיעה" אך צריך לגלות את המקור ממנו שאבה המצהירה את אמונתה בנכונות העובדות המוצהרות, ודבר זה לא נעשה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, מני. עו"ד מ. סומך למערערת, עו"ד ש. לוי למשיבים. 1.4.69).

המ' 667/68 - ישראל דיובס נגד אשר חמני ואח'

*תקפו של הסכם זמני מוקדם שבעקבותיו היו צריכים לחתום על הסכם אצל עורך דין.
(בקשה להרשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.א. 22/68 - הבקשה נדחתה).

העובדות:
המערער בא לידי הסכם עם המשיבים להשכיר להם את דירתו למשך 6 חדשים, קיבל מהם דמי קדימה 100 ל"י ונתן להם קבלה לפיה קיבל "דמי קדימה על שכירות הדירה ... בתנאי שאקבל מהם 1,200 ל"י והתחיבות של בנק פויכטוונגר לשלם 220 ל"י... במשך 6 חדשים ..." המערער הזמין את המשיבים לפרקליטו לשם חתימת חוזה פורמלי. ביום שנקבע הופיעו המערער ואחד המשיבים למשרד עורך הדין ושניהם חתמו על החוזה. ההתחייבות מהבנק לא סיפקה את עורך הדין ולכן חזר אותו משיב למחרת עם התחייבות אחרת של הבנק. המשיב השני שלא הופיע ביום המיועד בא כעבור יומיים לחתום על
החוזה אך לא ניתן לו לחתום. מסתבר כי המערער מצא שוכר בשכר דירה יותר גבוה ושוב לא היה מוכן להשכיר את הדירה למשיבים. אלה שכרו דירה באותו שכר דירה אולם הדירה יותר פשוטה ולטענתם שויה של דירת המערער בשוק היה גבוה ב- 80 ל"י לחודש ואת ההפרש תבעו מהמערער כפיצוי על הפרת ההסכם. ביהמ"ש נעתר לתביעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בערעור לא התיחס ב"כ המערער לענין גובה הנזק. אמנם הוא הפנה את ביהמ"ש לסיכומיו בביהמ"ש המחוזי אך ביהמ"ש אינו נזקק אלא לטענות שנטענו בפניו ולא לסיכומים בבית משפט קודם. מכל מקום על מה שטען באותם סיכומים ניתנה לו תשובה בבית המשפט דלמטה.
ב. המסמך עליו חתם המערער כ"קבלה" כלל את כל התנאים העיקריים הדרושים לקשירת הקשר ועל כן אין לקבל את הטענה כי לא היה זה הסכם מחייב אלא הסכם פרלימינרי שתקפו תלוי בעריכת ההסכם הסופי.
ג. מסקנת ביהמ"ש כי המסמך הנ"ל היה הסכם שהצדדים התכוונו להתחייב לפיו, מתחזקת מכך שלא נתעוררה בין הצדדים כל מחלוקת בדבר תנאי ההסכם הסופי שעה שהמערער והמשיב הראשון חתמו על ההסכם אצל עורך הדין, ואלמלא התחרט בינתיים המערער היו גומרים את העיסקה כמתוכנן.
ד. אי הופעתו של המשיב השני ביום שנקבע אינה הפרה היורדת לשורש הענין וגם המערער לא ראה אותה בתור שכזו באותו מעמד.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד ש. שמיר למערער, עו"ד מ. נעים למשיבים. 19.3.69).

ע.א. 600/68 - זלמן אליהו ואח' נגד סלמן טויק

טענת חוסר תמורה או כשלון התמורה בתביעת שטרות.
העברת חוב שנתבע בפשיטת רגל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת.א. (השופט קנת) בת.א. 3614/67 - הערעור נדחה).

העובדות:
היתה קיימת שותפות בין אחד - גלעד שמש ובין יעקב יעקב בעסק של תפירת חולצות. יעקב הוכרז כפושט רגל והמערערים היו בין הנושים שלו, וכמו כן היה שמש בין הנושים. שמש הגיע להסכם עם המערערים שלפיו העביר להם את תביעותיו כלפי יעקב וכן את הזכויות שהיו לו בשותפות תמורת סכום של -.11,000 לירות, באשר אלה רצו להפעיל את העסק יחד עם יעקב. להבטחת הסכום הנ"ל נתנו לשמש שטרות וזה העבירם למשיב. המערערים לא הצליחו בעסק המשותף עם יעקב וסרבו לפרוע את השטרות הנ"ל, לאחר שחזרו והכריזו על יעקב כפושט רגל. המשיב נטל על עצמו במשפט להוכיח כי נתן תמורה בתום לב בעד השטר אך נכשל וירד מדרגת אוחז כשורה לדרגת אוחז סתם. לפיכך העלו המערערים נגדו הטענות שיכלו להעלות נגד שמש וביניהן שהשטר ניתן ללא תמורה או שתמורתו נכשלה לחלוטין. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות אלה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אין יסוד לטענת חוסר תמורה או כשלון התמורה. העברת החוב ששמש תבע בפשיטת הרגל היתה העברה כשרה לפני פקודת החוק (העברה), וניתנה עליה הודעה כדרוש לנאמן. אמנם אותה שעה טרם הכיר הנאמן בסכום התביעה שהוגשה ע"י שמש, אבל אין זה גורע מכשרות ההעברה של תביעת החוב שהיה בסכום קצוב למערערים.
ב. המערערים ניהלו את העסק במשך זמן מה ביחד עם יעקב ועובדה זו כשלעצמה דיה כדי לשלול כל טענה בדבר חוסר תמורה או כשלון גמור של התמורה בדיעבד. אם היה כאן כשלון חלקי של התמורה - הרי הוא היה לכל היותר בסכום שעדיין לא הוגדר וגם זאת איננה טענה שאפשר להעלותה נגד שטר חוב, אם כי עדיין פתוחה הדרך בפני המערערים להגיש תביעה נגד שמש לבירור השאלה אם ובאיזו מידה חייב שמש לשפותם מחמת כשלון חלקי של התמורה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. עו"ד א. בהרי למערערים, עו"ד א. זכרוני למשיב. 30.3.69).

בג"צ 24/69 - שבתאי אשכנזי נגד עירית אשקלון ואח'

*מסירת עבודה ללא מכרז.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העובדות:
עירית אשקלון ביקשה למסור עבודת עפר למפרצי חניה ונאלצה לעשות זאת במהירות כדי שלא להפסיד הקצבה מקרן הבטיחות לביצוע העבודות. כדי להתגבר על הצורך בפרסום מכרז מסרה את העבודות לקבלן שזכה במכרז קודם ובמסגרת אותו חוזה, שבו נאמר כי העיריה רשאית להגדיל או להקטין את היקף העבודה ב- 25 אחוז, והסכום בעבודה דנא לא עלה על 25 אחוז מסכום העבודות באותו חוזה. העותר פנה לבג"צ נגד מסירת העבודה ללא מכרז אך לא ביקש צו בינים ובינתיים נסתיימה העבודה.
החלטה - השופט לנדוי:
א. ביהמ"ש שוכנע כי המשיבה פעלה בתום לב במסרה את העבודות לקבלן השני ואף אין מקום לטענה כי אותו קבלן קיבל מחירים גבוהים עבור עבודה זו.
ב. עם זאת פסולה הדרך בה הלכה העיריה מבחינה משפטית. כאשר נאמר בחוזה הקודם כי העיריה רשאית להגדיל את היקף העבודות הכוונה היא לעבודות הקשורות באותו חוזה ולא לעבודות חדשות במקומות אחרים.
ג. אין גם להסתמך במקרה דנא על הסעיף בתקנות המשחרר עיריה מחובת מכרז כאשר העבודה קשורה בהצלת נפש או רכוש. אמנם המדובר כאן במפרצי חניה ויש בה כדי להגביר בטיחות בדרכים, ע"י חיסול נקודות תורפה לבטיחות, אך הכוונה ב"פיקוח נפש" האמור בתקנה אינה כה רחבה. הכוונה היא למקרה של פיקוח נפש ממש כגון הריסת מבנים מסוכנים וכד'.
ד. מכיון שהעבודה הנוכחית כבר נגמרה אין עוד לעותר ענין לגיטימי במתן צו הצהרתי, הדאגה הכללית לשמירת התקנות ע"י המשיבה במקרים אחרים שטרם נולדו, אינה מקנה לו "מעמד" מספיק לקבלת סעד הצהרתי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. עו"ד גת לעותר, עו"ד פריבס למשיבה. 24.3.69).

ע.פ. 29/69 - דוד בן יצחק נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) המערער יצא לחגוג עם חבריו את גיוסו לצה"ל ובסיום השתיה "סחב" מכונית ויצא בנסיעה מטורפת בדרך תל אביב פתח תקוה. היו לו בעבר מספר עבירות של "סחיבת" מכוניות ונהיגה בהן למרות שנפסל מנהיגה בשל עבירות נהיגה ללא רשיון. בעת גניבת המכונית נשוא ערעור זה היה תלוי ועומד נגדו תיק אחר של נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח וללא רשות הבעלים ולאחר שהורשע נדחה מתן גזר הדין.
בנהיגה נשוא הערעור, תוך כדי נסיעה במהירות מוגזמת, בזיגזגים וללא התחשבות ברמזורים "השתפשף" במכונית אחת והמשיך בנסיעה מטורפת עד שהתנגש במכונית "סוסיתא" וגרם את מותן של שלוש נשים ופציעתם של שני גברים. בגין כך נדון לשמונה שנות מאסר ונפסל לנהיגה במשך 10 שנים. הערעור מופנה כלפי עונש המאסר.
בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש כי אכן לא בלב קל יגזור ביהמ"ש עונש כה חמור על אדם צעיר לימים, אולם כשאתה מוצא אדם המתמיד בעבירה של נטילת מכוניות ללא רשות ונהיגה ללא רשיון ובטוח, גובר הצורך להגן על הצבור על ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם. בהיותו אחוז "שגעון המכוניות" מהוה המערער סכנה לציבור ובהתחשב בנסיבות המקרה ובתוצאותיו אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער
יתר על המידה. אין גם למצוא פגם בכך שביהמ"ש לא דחה את הברור כדי לאפשר לקצינת המבחן להשלים את הדו"ח שלה. דו"ח כזה לא יכול היה לשנות את פני הדברים שנתבררו כבר בביהמ"ש.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד ע. לויתן למערער, עו"ד ג. חסיד למשיבה. 18.3.69).

ע.א. 710/68 - קליינר מרדכי נגד פלארו בע"מ

*חיובו של מתחזה כשותף עבור חוב השותפות היתה שותפות של הורי המערער שבה המערער חתם בשם השותפות וכך חתם על הסכם עם המשיבה להספקת סחורות לשותפות. לבסוף נותר חוב למשיבה וניתנו לה שיקים שלא כובדו. המשיבה תבעה את יתרת חובה מהמערער לאחר שאבי המערער שחתם יחד עמו על ההסכם ועל השיקים נפטר. המערער התגונן בטענה כי לא היה שותף וכל שהיה לו היתה זכות חתימה בלבד. ביהמ"ש חייב אותו מן הטעם שהתחזה בפני המשיבה כשותף בעסק וכך גם הציג עצמו. הערעור על כך נדחה לנוכח חומר הראיות. אשר להוכחת החוב - התביעה באה הן על יסוד עיסקת היסוד והן על יסוד השיקים. ביהמ"ש פסק על בסיס עיסקת היסוד ורשאי היה לראות בשיקים סיוע להוכחת החוב. נוסף לכך הרי הכחשת שיעור החוב היתה סתמית בכתב ההגנה כך שלמעשה לא היתה מחלוקת של ממש לגבי שיעור החוב.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, קיסטר. עו"ד אמיתי למערער, עו"ד בר-און למשיבה. 20.3.69).

ע.א. 645/68 - אליעזר גראטש נגד ישעיהו פרלשטיין ואח'

*שנים ששכרו נכס משותף ואחד מהם עוזב את הנכס שניים ששכרו נכס משותף ואחד עוזב את הנכס מוסיף השני הממשיך להחזיק בנכס להנות מהגנת החוק לגבי המושכר בשלמותו כל עוד הוא משלם את מלוא דמי השכירות.
העובדה שהשוכרים שכרו בשמם את המושכר והיתה להם שותפות שרשמו את כתובתה במושכר, אין בה כשלעצמה כדי להוות השכרת משנה של המושכר או העברת השכירות לשותפות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד ש. גראטש למערער, עו"ד י. פוזננסקי למשיבים).

ע.א. 554/68 - יונה אברך נגד גרשון מרבאום

*תשלום פיצויים בגין הפרת הסכם המערער התחייב למכור למשיב בית במחיר של 226 אלף ל"י. הבית לא היה שלו אך הוא קיבל על עצמו אחריות אישית לביצוע ההסכם. לאחר מספר ימים הודיע המערער למשיב כי אינו יכול לבצע ההסכם באשר הבעלים אינם מסכימים למכירה. המשיב תבע מהמערער סכום של 20 אלף ל"י שנקבעו בהסכם כפיצויים אך ביהמ"ש קבע כי סכום זה הוא קנס, ופסק סכום של 10 אלפים ל"י כנזק ממשי. הערעור על קביעת הסכום הנ"ל כנזק ממשי נדחה. אכן לא הוכח שערך הנכס עלה תוך כמה ימים בסכום של 10 אלפים ל"י, אך היה חומר ראיות מספיק כדי לקבוע כי ביום חתימת ההסכם היה ערך הנכס גבוה מן המחיר שנקבע, וההפרש שנקבע ע"י ביהמ"ש על יסוד חומר הראיות, בין ערך השוק והמחיר המוסכם, הוא סביר.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, הלוי. החלטה - השופט הלוי. עו"ד א. זכרוני למערער, עו"ד י. אלראי למשיב. 30.3.69).

ע.א. 130+5/69 - מנדל רוטבוים ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*תשלום נזיקין למדינה בגין פגיעה ברשת טלפונים עירית חדרה באמצעות חברת שרביב ביצעה עבודת ביוב ופגעה ברשת טלפונים. המדינה תבעה את העיריה והחברה הקבלנית, ואילו העיריה תבעה את החברה לשיפוי
כל סכום שתחוייב בה. ביהמ"ש חייב את הנתבעים לשלם הנזק למדינה ואת החברה לשפות את העיריה על תשלומי הנזק, והערעור על כך נדחה.
לפי סעיף 47(1) לפקודת הדאר, כל שהיה על המדינה להוכיח היה הקשר הסיבתי בין עבודות הביוב שנעשו ונזק שנגרם למדינה. אמנם הראיות שהובאו ע"י המדינה היו חלשות למדי, אך זו התבססה על מכתב של החברה שנכתב סמוך לאחר המקרה ומשלא הובאו כל ראיות לסתור הרי בדין קיבל ביהמ"ש את המכתב כראיה.
אשר לטענת החברה כי העיריה לא הוכיחה שהעבודות שגרמו את הנזק באו במסגרת החוזה שבינה לבין החברה - נוכח הנוסח הכללי והסתמי של הכחשת תביעתה של העיריה, לא היה צורך בראיה כבדת משקל להוכיח טענת העיריה שהחוזה חל גם על עבודה זו.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. 26.3.69).

ע.א. 668/68 - אורלין - השקעות בע"מ נגד ד"ר סלומון וולף

*תשלום הוצאות משפט המשיב הגיש בקשת פירוק נגד המערערת אחרי ששלח לה הודעה לפי סעיף 149(א) לפקודת החברות ולא קבל מענה להודעה. המערערת הגישה כתב ערבות בנקאית שלפיה התחייב הבנק לשלם למשיב כל סכום שייפסק לו נגד המערערת ע"י בימ"ש מוסמך, ובלבד שהמשיב יחזור בו מבקשת הפירוק שהגיש לביהמ"ש. המשיב בחר בקבלת הערבות הבנקאית וחזר בו מבקשתו לפירוק המערערת. ביהמ"ש לא חייב את המשיב בתשלום הוצאות הבקשה למערערת והערעור על כך נתקבל. בהציעה את הערבות הבנקאית העמידה המערערת את המשיב בפני הברירה לדחות את הערבות ולהמשיך בהליכי הפירוק, או: לקבל את הערבות ולחזור מבקשת הפירוק עם כל התוצאות הכרוכות בכך לענין הוצאות הבקשה. משבחר המשיב בקבלת הערבות - יש לחייבו בתשלום ההוצאות של בקשת הפירוק.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, מני. עו"ד שפאר למערערת, עו"ד כספי למשיב. 23.3.69).

ע.פ. 53/69 - ישראל כהנא נגד מדינת ישראל

*חבלה של ממש" בתאונת דרכים בתאונת דרכים פגע המערער בילדה בת 12 וגרם לה, בהתאם לתעודה רפואית, "חבלה בפנים בכמה מקומות בצורת חתכים קטנים במצח ובאיזור הלסת משמאל... יש שבר של שן אחת משמאל". חבלה זו מהווה "חבלה של ממש" לצורך פקודת התעבורה, וצדק ביהמ"ש המחוזי בראותו בכך חבלה של ממש המחייבת פסילה מנהיגה לפי פקודת התעבורה. חבלה, כדי שתהיה חבלה של ממש די בכך שאיננה חבלה רגילה ואינה צריכה להגיע לדרגת חבלה חמורה או חבלה מסוכנת עליה מדובר בסעיף 5 לפח"פ.

(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד בלטמן למשיבה. 23.3.69).

ע.פ. 54/69 - איזיק בורק נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מות בתאונת דרכים) המערער גרם למות ילדה בנהיגה רשלנית, הורשע בעבירה לפי סעיף 218 לפח"פ, ובימ"ש השלום התחשב בנסיבותיו האישיות והסתפק בהטלת קנס בסך 700 ל"י ובשלילת רשיון נהיגתו על תנאי למשך שנתיים, ומאסר על תנאי של שנה. ביהמ"ש המחוזי החמיר בדינו והוסיף לו שנה אחת של שלילה בפועל. הערעור על כך נדחה. עצם העובדה שביהמ"ש המחוזי פסל את המערער לשנה אחת בלבד ולא לתקופה של שלוש שנים כאמור בסעיף 40 לפקודת התעבורה, מצביעה על כך שביהמ"ש המחוזי התחשב בנסיבות המקילות של המקרה.

(בפני השופטים: כהן, הלוי, קיסטר. עו"ד ברנד למערער, עו"ד גב' ברזל למשיב. 19.3.69).

המ' 159/69 - איכל נחמן ואח' נגד מדינת ישראל

*בקשה לעכוב ביצוע פסק דין להפסקת שימוש חורג במקרקעין

בימ"ש העליון החזיר, בזמנו, על כנו פס"ד בימ"ש עירוני בדבר הפסקת שימוש חורג במקרקעין לפי חוק התכנון והבניה. עתה מבקשים המבקשים כי ביהמ"ש העליון יתן להם דחייה לביצוע פסק הדין. בקשתם נדחתה. לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, הסמכות לתת ארכה לא רק בשעת מתן הצו אלא בכל עת לאחר מכן, היא בידי ביהמ"ש שנתן את הצו, ובעניננו ביהמ"ש העירוני. נכון שלפי סעיף 200 לחוק סדר הדין הפלילי הסמכות בידי ביהמ"ש שלערעור לתת כל צו אשר ביהמ"ש שלפניו רשאי היה לתת, אך במה דברים אמורים, בשעה שהערעור מונח לפניו, ולא לאחר שכבר גמר מלאכתו ואין עוד כל ערעור לפניו.