ע.א. 342/68 - תופיק חטוקאי נגד המועצה המקומית כפר קמא ואח'
*גביית כסף ע"י מועצה מקומית שלא כדין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים שאל, דורי, פרידמן) בע.א. 91/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
חלקה מסוימת בכפר קמא שייכת ל- 121 אנשים שבחלקם הם נפקדים ורכושם מוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, חלקם הם תושבי הכפר וחלקם יושבים מחוץ לכפר, בשנת 1962 ביקשו מפעלי עמק הירדן לחצוב אבני בזלת בחלקה הנ"ל, והמינהל כבא כח האפוטרופוס לנכסי נפקדים הסכים לכך, אך המועצה המקומית כפר קמא שהסכמתה דרושה לפי תקנות המכרות התנגדה למתן רשיון. לאחר מו"מ הסכימה המועצה לתת את הרשיון ובלבד שגם היא תקבל תגמולים עבור החציבה, בנוסף לתגמולים שמקבל המינהל. בהסכם בין המינהל למועצה צויין כי בחלקה מוקנים חלקים למינהל וחלקים אחרים שייכים לתושבי כפר קמא, ולהלן מצויין בהסכם הסידור הכספי. עתה בא המערער שהוא בעל חלק קטן בחלקה הנ"ל ותובע מאת המשיבים את התגמולים באופן יחסי לחלקו בחלקה. תביעתו נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. בענין דנא לא מתעוררת שאלה אם הבזלת היא בגדר מחצב השייך למדינה או לא, שכן המינהל לא טיפל בענין כנציג המדינה בתורת בעלים של הבזלת, אלא כבעלי החלקה אשר הסכימו להחכירה לשם הפקת בזלת.
ב. המועצה המקומית לא היתה רשאית להתנות הסכמתה למתן רשיון חציבה בקבלת תשלום או טובת הנאה כל שהיא. שיקולי המועצה בתור שכזו לגבי הסכמתה לתת רשיון חציבה מוגבלים לעניני תכנון בלבד.
ג. המו"מ שניהל המינהל עם המועצה למתן רשיון לחציבה בא, כך מסתבר ממכלול העובדות, משום שהמינהל ראה במועצה נציגת בעלי החלקות שהם תושבי הכפר. כיון שהמערער לא נתן הסכמתו למועצה כי תקבל עבורו תשלום כלשהו ולא ויתר על חלקו בתשלום כדי שהכספים יוצאו לפיתוח הכפר לא היתה המועצה רשאית לקחת את כספיו של המערער לעצמה, המועצה לקחה את דמי החכירה כנאמן של המערער או כעושה עושר ולא במשפט ועליה להחזיר למערער חלקו בכספים שקיבלה באופן יחסי לחלקו בחלקה הנ"ל.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. עו"ד טויסטר למערער, עו"ד שמואלי למועצת כפר קמא, עו"ד נתן למדינת ישראל, עו"ד שפרלינג למפעלי עמק הירדן. 26.3.69).
ע.א. 594/68 - פור משה נגד המועצה המקומית קרית מוצקין
*תביעת פיצויי נזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רבינוביץ) בת.א. 2119/68 - הערעור נדחה).
החלטה - השופט לנדוי:
א. המערער הועסק ביום התאונה במחלקת האחזקה של המשיבה ועסק בתיקון קיר בבנין בית ספר. הוא מעד ונפל מסולם ונפגע. הוברר מתוך חומר העדות כי השימוש בסולם שבו השתמש המערער היתה בו סכנה רבה. לפיכך, למרות שלא הצליח להוכיח כיצד קרתה התאונה, יש לומר כי קיימת מידה מספקת של הסתברות שהשימוש בסולם זה גרם בפועל לתאונה.
ב. נוסף לרשלנות שבשימוש בסולם האמור הוכח גם הקשר הסיבתי בין הרשלנות ובין קרות התאונה. אולם באשר לשאלה למי יש ליחס את הרשלנות התשובה היא כי זו חלה כולה על המערער. המשיבה לקחה את המערער לעבודה בתור פועל בנין מנוסה.
בתור שכזה ידע היטב באיזה סוג סולם יש להשתמש לעבודה מסוג זה. כן הוכח שבמחסן המשיבה היו סולמות מסוג אחר המתאים לאותה עבודה והמערער היה יכול לקבל סולם כזה שאין בו סכנה. החובה לבחור בסולם הנכון היתה מוטלת כולה עליו כפועל בעל נסיון, שהיה צריך והיה מסוגל להישמר בפני סכנה של נפילה.
ג. לשאלה שמא אחראית המשיבה גם היא באחריות שילוחית עקב התנהגותו של מנהל העבודה מטעמה - התשובה היא שלילית. הוברר כי מנהל העבודה ראה את המערער כשהוא עובד אותו יום אך לא הובאה עדות כי ראה אותו כשהוא עובד באותו מקום וכשהוא עומד על הסולם המסוכן. היתה עדות כי המערער עבד גם בכיתות אחרות בנקודות נמוכות יותר, ועל המערער היה להוכיח שמנהל העבודה ראה אותו כשהוא עובד במקום ובתנאים שבהם אירעה התאונה.
ד. אשר לאחריות המשיבה עקב המרת ההוראות שבפרק הרביעי של תקנות בתי החרושת (עבודת בניה) בענין גובה הסולם שבו עובדים - תקנות אלה נעשו מכח סעיף 81 של פקודת בתי החרושת ותקנות אלה חלות רק על עבודות בניה הנעשות בדרך מסחר או עסק. המועצה המשיבה אמנם עוסקת בעבודות בניה אך היא עושה זאת לצרכיה היא ולא בדרך מסחר או עסק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג , לנדוי, קיסטר. עו"ד קמני למערער, עו"ד ברנבלום למשיבה. 31.3.69).
ע.פ. 552/68 - אברהם אילוז ואליהו אליאס נגד מדינת ישראל
*רצח מתוך מצב נפשי מיוחד.
* סיוע לרצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים גולן, עדן ומ. כהן) בת.פ. 5/68 - ערעורו של אילוז נדחה וערעורו של אליאס נתקבל).
העובדות:
ביום 8.10.67 שרתו שני המערערים במשמר הגבול בבסיס בית חורון ליד כביש רמאללה לטרון. אילוז שימש כסמל ומפקד מחלקה ואליאס כשוטר נהג שאך זה הצטרף למשמר הגבול. על אליאס הוטל להוביל את אילוז מהבסיס עד למחסום לטרון כדי שמשם יגיע אילוז לביתו בבית שמש. במרחק כששה ק"מ מהבסיס הגיחה לעומתם מכונית בה נהגו שני ערבים וכמעט שאירעה התנגשות. אליאס הצליח להטות את הג'יפ בו נהג לצד הדרך ובכך מנע תאונה, אילוז התרגז ובאותו מעמד אמר כי הוא עומד "לחסל" את שני הערבים. לאחר מכן ציוה עליהם לרדת ממכוניתם והעלה אותם לג'יפ. הוא הורה לאליאס לשמור על שני הערבים במושב האחורי ואילו אילוז עצמו נהג בג'יפ מרחק כ- 12 ק"מ בכיוון לאלרון, עד שפנה לכביש עפר בו נסע כק"מ אחד ובמקום שומם וסגור הוריד את שני הערבים מהג'יפ, הוריד מעל כתפו של אליאס תת מקלע שנשא וירה בשני הערבים והרגם במקום. השנים הורשעו ברצח בכוונה תחילה. אילוז בתור מבצע הרצח ואליאס כמסייע למעשה הרצח. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. על אילוז עברו נסיונות קשים בתאונות בג'יפים ושני פסיכיאטרים העידו שהוא ביצע את הפשע בהיותו נתון במצב נפשי מיוחד, ועבר זעזוע ניכר בשעת המעשה של "כמעט תאונה" אולם הפסיכיאטר שלל קיום מצב פסיכוטי וביהמ"ש קבע על יסוד העדות כי אילוז לא איבד את כושר הריסון שלו והיה יכול להמנע מביצוע מעשה העבירה אילו רצה בכך.
ב. על פי ממצאים אלה ואחרי שהסנגור הרפה מכל טענה של אי שפיות דעת או דחף השולל את הרציה, נדחו בצדק, בהסתמך על חומר הראיות, גם הטענות בדבר היעדר ההכנה וההחלטה מפאת המצב הנפשי המיוחד בו היה מערער זה נתון.
נכון שמעצוריו הפנימיים נחלשו מאד בגלל מצבו הנפשי המיוחד אבל בהיעדר הגנה של מחלת נפש או דחף הנובע ממחלת נפש, אין בהתרופפות המעצורים הנפשיים כדי לשלול את האחריות המלאה בפלילים.
ג. טענת הסניגוריה שיש בהלם של התאונה מעין "קינטור" אינה יכולה להושיע למערער שכן קנה המידה להערכת הקינטור הוא אובייקטיבי ללא התחשבות בתכונותיו ובסטיותיו הנפשיות המיוחדות של הנאשם.
ד. אשר לערעורו של אליאס:
1. ביהמ"ש היה צריך להתיחס למידת התלות שהיתה בין אליאס כשוטר לבין אילוז כסמל וכמפקד. נכון שאין בכך צידוק למקרה של מילוי פקודה לא חוקית, אבל יחס זה שולל לכאורה את ההנחה של קיום מזימה משותפת בין השנים, בגדר הסעיף 24 לפח"פ.
2. מתוך העדויות עולה כי אליאס נגרר ע"י אילוז ואילו הוא עצמו לא רצה בתוצאה של הריגת השנים.
3. בהתחשב במצב התלות של אליאס באילוז יש לציין כי אין משום סיוע במסירת הג'יפ לאילוז שכן לא יכול היה להפר פקודות כל עוד לא היה ברור לו שאילוז מוביל את קרבנותיו אל המות, ולא הוכח כי אז כבר ידע על כך. אמנם אילוז אמר "אני אחסל אותם" מיד עם התקרית, אך משראה אליאס כי הלה אינו מחסל אותם במקום אלא מעלה אותם על הג'יפ רשאי היה להאמין כי הוא לוקח אותם למעצר. הוא הדין ביחס לשמירה על השנים כל עוד הובלו בדרך הראשית ללטרון. אותה שעה עדיין קיננה בלבו של אליאס התקוה כי השנים מובלים למעצר וצריך היה למלא את הפקודה בדבר השמירה על השנים. מסירת התת מקלע לאילוז גם היא אינה מהוה סיוע שכן אילוז הסיר בעצמו את הנשק מעל כתפו של אליאס ואף כי היה עליו להתנגד לכך, הרי בכל זאת היה כאן מחדל ולא סיוע פעיל.
4. הסיוע היחידי היה בשמירה על השנים מהרגע שהג'יפ סטה מהכביש הראשי לדרך העפר הצדדית. כאן ארכה הנסיעה דקה אחת בלבד ובדקה זו סייע אליאס לאילוז, כאשר כבר ידע כי הם מובלים למוות. אבל לא הוכח כי אליאס רצה גם הוא בתוצאה. אדרבה, ידוע כי הוא "נגרר" אחרי אילוז ועצם ההגררות פירושה פעולה מתוך אי רצון פנימי.
5. השאלה היא אם כן מה דינו של אדם שסייע לעבריין העיקרי בידעו על מטרתו הפלילית של הלה, אך בלי לרצות בעצמו בהשגת אותה מטרה. שאלה זו מתחלקת לשנים: א. האם די בדרך כלל בכוונתו של המסייע לסייע או האם סיועו צריך להיות מכוון להגשמת העבירה עצמה; ב. האם די להוכיח ידיעתו של המסייע על כוונת העבריין העיקרי לבצע עבירת רצח, כדי לבסס את כוונתו הפלילית של המסייע. שאלות אלה מתעוררות בגדר דיני הסיוע לפי סעיף 23 לפח"פ ואין להן קשר לדיני המזימה המשותפת בגדר סעיף 24 לחוק.
התשובה לשאלה הראשונה היא כי דרוש שהמסייע לא רק ירצה לסייע אלא דרושה אצלו הכוונה הפלילית לביצוע העבירה עצמה. צריך שיוכחו ע"י התביעה יסודות הכוונה הפלילית הדרושים להוכחת העבירה עצמה. מובן מאליו שאת כוונת המסייע מוכיחים לאו דווקא על ידי ראיות ישירות, אלא אפשר ללמוד אותן מנסיבות המקרה, וככל שמעשה הסיוע היה יותר ממשי, יהיה ביהמ"ש נוטה יותר להסיק את הכוונה הדרושה מעצם מתן הסיוע.
6. בסיוע באופן כללי קיימת פיקציה שעל פיה עשויה ידיעה מלאה של המטרה אליה חותר העבריין העיקרי ליהפך, מכח הקונסטרוקציה של החוק, לכוונה פלילית אצל המסייע.
אולם, ובכך התשובה לחלק השני של השאלה דלעיל, אין זה מן הראוי שפיקציה זו תחול על עבירת רצח, הדורשת כוונה ספציפית להרוג המשווה לעבירה זו את אופיה
החמור במיוחד. אין לשים אות קין של רוצח על מצחו של אדם מכח פיקציה.
לכן במקרה דנא כאשר אליאס הסתייג עד הסוף ממעשה הרצח וכמעט כל מעשיו היו בגבול ההתנהגות הפסיבית, כאשר עד הסוף לא הזדהה עם כוונת הרצח, אין למצאו אשם בסיוע לרצח אלא בסיוע לעבירה קלה יותר של הריגה.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, קיסטר. עו"ד מרינסקי לאילוז, עו"ד נחושתן לאליאס, עו"ד קירש למשיבה, 25.3.69).
המ' 114/69 - יצחק מפן נגד חברת בן יהודה
*טענה נגד חוות דעת מומחה שהצדדים הסכימו בפשרה לקבלה.
(בקשה לרשות לערער - הבקשה נדחתה).
העובדות:
המשיבה תבעה פינויו של המבקש ממושכר. בביהמ"ש הסכימו הצדדים על פשרה שלפיה יפנה המבקש את המושכר תמורת סכום שיקבע ע"י מומחה שימונה ע"י ביהמ"ש. ביהמ"ש אישר את הפשרה ומינה את המומחה שיגיש את חוות דעתו לצדדים ולביהמ"ש. המומחה הגיש את חוות הדעת במועד אלא שהמבקש טוען כי הסכום שקבע הוא מחצית מן הסכום שהמושכר שוה בדמי מפתח. המבקש ביקש לחקור את המומחה על מנת להראות בחקירתו שהוא לא מילא בנאמנות את התפקיד שהוטל עליו אולם ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי המבקש קשור בהסכמתו לקבל על עצמו את אשר יקבע המומחה ואינו יכול לחזור בו מהסכמתו זו ומה גם שאין בפיו טענה של מרמה או משוא פנים. על כך הבקשה לערער.
החלטה:
ביהמ"ש המחוזי גמר את מלאכתו באישור הפשרה שבין הצדדים והעובדה שחוות הדעת הוגשה לביהמ"ש אין בה כדי לפתוח מחדש את ההליכים אשר כבר נסתיימו. לא נשארה שום שאלה שבמחלוקת אשר עליה ביהמ"ש היה יכול וצריך לקבל ראיות, וחוות הדעת הוגשה לביהמ"ש מתוך נימוס בלבד. בכך שונה חוות הדעת דנא מחוות דעת המוגשת תוך מהלך המשפט. במקרה השני אין ביהמ"ש ולא הצדדים קשורים בה אף אם בעלי הדין הסכימו מראש למינוי המומחה שנתן אותה. מה שאין כן במקרה דנא. כאן חוות הדעת אינה חוות דעת במובן הטכני של המלה, אלא מעשה קביעת הסכום אשר שני הצדדים הטילו על מומחה פלוני דוקא לקבעו. על פני חוות הדעת של המומחה מסתבר שהוא עשה בדיוק את אשר הוטל עליו ואם טעה אמנם טעות כלשהי בחשוביו .או בשקול דעתו, אין אחרי טעותו ולא כלום, כל עוד לא טעה במדד.
(בפני: השופט כהן. עו"ד מגבילסקי למבקש, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 31.3.69).
ע.א. 735/68 - פלונית ואח' נגד פלוני
*תביעת מזונות המערערת תבעה מזונות עבורה ועבור בנה מאת המשיב שהוא בעלה ואבי הבן. ביפוי הכח לפרקליט המערערת חתומה המערערת בלבד, בשמה ובשם בנה. מכיון שהבן הוא בגיר אין המערערת יכולה להופיע בשמו.
בין המערערת למשיב נחתם הסכם לפני כ- 18 שנה בו היא מוותרת על מזונותיה. ההסכם הוגש בכתב ההגנה סמוך ליום שמיעת המשפט. המערערת רמזה בעדותה כי ההסכם הוצא ממנה במרמה וביהמ"ש לא שמע כל העדויות שביקשה להביא, ודחה את
תביעתה, ערעורה נתקבל. אילו היו רמזים בלבד לטענת המרמה גם לאחר שמיעת כל העדויות היה מצבה של המערערת קשה מאד. אולם אין זה צודק לקבוע כי קיים הסכם תקף לפיו המערערת אינה זכאית למזונות לצמיתות וזאת מבלי לשמוע את כל העדויות. על כן הוחזר התיק לביהמ"ש דלמטה לשמיעת עדויות בדבר הטענה כי ההסכם הוצא ממנה במרמה.
(בפני השופטים, זוסמן, לנדוי, קיסטר. החלטה השופט קיסטר. עו"ד שבירו למערערים, עו"ד זומרשטיין למשיב. 20.3.69).
ע.פ. 41/69 - אחמד עייד נגד מדינת ישראל
*סיוע בעבירות מין המערער הורשע בביצוע מעשה מגונה בילד פחות מבן 16 ובפניה לאותו ילד בהצעות לא מוסריות. עיקר טענותיו הן שלא היה סיוע לעדויות נגדו, ערעורו נדחה. אשר לעבירה הראשונה עליה העיד הילד - היה סיוע בעדותה של שכנה שראתה את המערער יוצא מהבית ומכפתר מכנסיו; ואשר לעבירה השניה, אמנם עליה העידה רק עדה אחת ששמעה את המערער מציע את הצעתו לילד, אבל סיוע בעבירות מיניות דרוש לעדותו של המתלונן או המתלוננת, להבדיל מעדותו של אדם זר שאינה מצריכה כל סיוע אפילו בעבירות מיניות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון, החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד סנובסקי למערער, עו"ד קירש למשיבה. 16.3.69).
ע.פ. 48/69 - גבריאל טסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה על יסוד זיהוי בלתי מספיק המערער הורשע בפריצה לבית מגורים על יסוד זיהוי של אשה אשר לפי עדותה ראתה אדם נכנס לבית דירה ויוצא ומשהתעורר חשדה שלחה לשם ילדים וראתה אדם לוקח עגלת אבטיחים ובורח. כשבא בעל הבית סיפרה לו מה שקרה וזה יצא אחרי הבורח ותפס את המערער.
המערער הודה שבאותו יום מכר אבטיחים במושב נחלים שם בוצעה הפריצה אך הוא טוען כי כלל לא נכנס עם עגלתו לרחוב בו נמצא בית המתלונן. על יסוד הזיהוי הנ"ל הורשע המערער וערעורו נתקבל.
אילו הוכח שהמערער היה היחידי שמכר אבטיחים אותו יום במושב אפשר היה לסמוך על הזיהוי של העדה אבל דבר זה לא הוכח ולא מן הנמנע כי היו מוכרי אבטיחים נוספים אותו יום. בנסיבות אלה לא היה סיוע ממקור אחר לזיהוי, ואין לומר כי הזיהוי כשהוא עומד לעצמו אינו משאיר מקום לספק. אין יודעים כמה זמן עבר מהפריצה עד שבעל הדירה חזר ויצא לרדוף אחרי הפורץ ; האשה עצמה לא הלכה אחרי הפורץ ואין לדעת אם ממקום עמידתה מסוגלת היתה לראות את פני הפורץ. לפיכך יש להנות את המערער מן הספק.
(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי. החלטה - השופט כהן. המערער לעצמו, עו"ד ג. חסיד למשיבה. 20.3.69).
בג"צ 204/68 - פאיז עוונאלה ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה הגליל התחתון.
*מתן רשיון בניה בנכס שחלק מהבעלים שלו מתנגד לרשיון העותרים הם בעלים בחלקה בכפר שבסביבת נצרת. באותה חלקה רשום המינהל כבעלים חלקי כמי שהוקנו לו חלקים של בני משפחת העותרים שהם נפקדים. העותרים ביקשו רשיון בניה בטענה כי למרות הרישום של החלקה הרי למעשה הם הבעלים של כולה. המינהל התנגד למתן רשיון הבניה ולפיכך סירבה המשיבה לתת את הרשיון. העתירה נגד המשיבה נדחתה. אין זה מתפקידה של המשיבה להכנס לבירור סכסוכים בין שותפים בנכס ובדרך זו להעמיד עצמה במקום ביהמ"ש. הפונה ומבקש רשיון בניה
על נכס מסוים, עליו להראות שהסכמת כל בעלי הנכס נתונה לקבלת הרשיון. העותרים לא יצאו ידי חובה זו ולפיכך בדין נהגה המשיבה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, הלוי. עו"ד עספור לעותרים, עו"ד מרקוזה למשיבה).
המ' 58/69 - שמואל אייזנברג נגד אלתר פישלזון ואח'
*דחית אגרת ערעור המבקש ביקש לדחות אגרת ערעור ולפי תצהירו והחקירה על התצהיר אכן שיכנע כי אין ביכלתו לעמוד בתשלום האגרה, אלא שלפי תקנה 19(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות) עליו להצהיר בתצהירו גם על רכוש בן זוגו וכו' והמבקש לא עשה כן. בחקירתו הוברר כי לאשתו רכוש וכספים ולא הצליח בחקירתו להסביר מקורות הרכוש של האשה. לנוכח כל הנ"ל נדחתה הבקשה לדחיית האגרה.
(בפני: הרשם ברטוב, עו"ד א. בביוף למבקש, עוה"ד רות פוגל וד. גנור למשיבים).
ע.פ. 40/69 - אילן עמר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*קולת העונש (התפרצויות וגניבה) המערער הורשע בעבירות של התפרצות וגניבה ונדון לעונש של שנה מאסר שיחפוף עונש של ששה חדשי מאסר אחרים שהוא מרצה וכן הופעל עונש של 9 חדשי מאסר על תנאי שיחפפו את שנת המאסר האמורה. המערער ערער על חומרת העונש והיועץ המשפטי על קולת העונש הערעור על קולת העונש נתקבל. לא היה מקום להורות שהמאסר על תנאי יחפוף את העונש של שנת מאסר אלא יש לקבוע כי שני ענשי מאסר אלה יהיו מצטברים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, הלוי. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד וולינסקי למשיב).
ע.א. 660/68 - מפעלי תחנות בע"מ ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'
*אסיפות נושים החברה להנדסה חקלאית לישראל התקשתה בתשלום חובותיה וחפצה להגיע להסדר עם בעלי החוב. ביהמ"ש ציוה על כינוס אסיפת נושים לשם דיון בהצעת הסדר בהתאם לסעיף 117 לפקודת החברות. המערערות טוענות נגד החלטת אסיפת הנושים ועיקר הטיעון שלא היה די באסיפת נושים אחת כמו שכונסה אלא שהיה צורך באסיפות נושים נפרדות, בהן ידון כל "סוג נושים" לחוד בהצעת ההסדר. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בציינו כי ביהמ"ש יכול לפי שיקול דעתו לכנס אסיפות של סוגי נושים לחוד מקום שנראה לו כי ענינו של סוג נושים אחד אינו עולה בקנה אחד עם ענינו של סוג נושים אחר, כדי שלא תשתמש קבוצת נושים אחת בכח ההצבעה שלה לרעת קבוצת נושים מסוג אחר. בענין שלפנינו לא היה חשש כזה ולא היה מקום לאסיפות של סוגים שונים. נכון שאסיפת הנושים החליטה על ויתורים שונים לחברה החייבת אך ויתורים אלה אינם על חשבון המערערות אלא נוגעים לכל הנושים וחזקה על הנושים שהם יודעים לבחור ברע במיעוטו.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן, החלטה - השופט זוסמן, 31.3.69).
ע.א. 719/68 - ברקו שמולביץ נגד האפוטרופוס הכללי
*תביעת אפוטרופוס נגד חסוי המערער נתמנה כאפוטרופוס על אחיו החסוי והוא ביקש החזרת הוצאות שהיו לו גם לפני שנתמנה כאפוטרופוס, את בקשתו הגיש בדרך של בקשת הוראות וביהמ"ש דחה אותה בנתנו לו אפשרות להגיש תביעה רגילה על הסכומים הנ"ל. בקבלו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון כי אין מניעה שהתביעה תישמע כבקשה לקבלת הוראות ובלבד שלחסוי יהיה ייצוג מתאים בין ע"י אפוטרופוס שיתמנה באופן מיוחד לדיון זה ובין ע"י שנציג היועץ המשפטי יופיע ויגן על האינטרסים של החסוי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד דינרי למערער, עו"ד גב' אלבק למשיב. 1.4.69).
ע.פ. 56/69 - מוסטפה אסדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים)
המערער הורשע בגרימת מוות בתאונה, עבירה לפי סעיף 218 לפח"פ ועבירה על סעיף 64 של פקודת התעבורה. הוא נדון ל- 2 חדשי מאסר, קנס של -.1000 ל"י ו- 20 חודש שלילת רשיון נהיגה. ערעורו על חומרת העונש נדחה וביהמ"ש הביע תמיהה על שהתביעה כללית לא הגישה ערעור על קולת העונש. אשר לערעור על עצם ההרשעה בטענה שהקרבן שנפגע מת אולי מהתקף לב, סרטן, סכרת וכדו', הביע ביהמ"ש פליאתו על שהסניגור העיז להעלות טענה אבסורדית שכזו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, הלוי, עוה"ד י. שמאי וש. סולימן למערער, עו"ד ג. חסיד למשיבה).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 342/68 - ...............262 ─ * גביית כסף ע"י מועצה מקומית שלא כדין.
─* ע.א. 594/68 - .....................262 ─ * תביעת פיצויי נזיקין.
─* ע.פ. 552/68 - ...................263 ─ * רצח מתוך מצב נפשי מיוחד.
─ * סיוע לרצח.
─* המ' 114/69 - ..................................265 ─ * טענה נגד חוות דעת מומחה שהצדדים הסכימו בפשרה לקבלה.
─
─* ע.א. 735/68 - תביעת מזונות...............................................265─* ע.פ. 41/69 - סיוע בעבירות מין............................................266─* ע.פ. 48/69 - הרשעה על יסוד זיהוי בלתי מספיק..............................266─* בג"צ 204/68 - מתן רשיון בניה בנכס שחלק מהבעלים שלו מתנגד לרשיון..........266 ─* המ' 58/69 - דחית אגרת ערעור..............................................267─* ע.פ. 40/69 - קולת העונש (התפרצויות וגניבה)...............................267─* ע.א. 660/68 - אסיפות נושים...............................................267─* ע.א. 719/68 - תביעת אפוטרופוס נגד חסוי...................................267─* ע.פ. 56/69 - חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים).......................268─
─
─
─
─
─
─