ע.פ. 18/69 - חיים בן נון נגד היועץ המשפטי
*החזקת רכוש גנוב והוכחת ידיעתו של המחזיק בשעת רכישת החוקה בדבר הדרך בה השיג העבריין העיקרי את הרכוש הגנוב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדא) בת.פ. 219/68 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
ביתה של המתלוננת נפרץ ונגנבו מתוכו תכשיטי זהב שונים. המתלוננת פנתה אל המערער הגר באותה שכונה, ספרה לו מה שקרה וביקשה ממנו למצוא את הרכוש הגנוב. המערער הביא לה טבעת זהב שנגנבה וביקש ממנה 30 ל"י שלדבריו שילם לחברו עבורה. לאחר מכן הביא למתלוננת את יתר רכושה ומסרם לה תמורת סכום נוסף של 130 ל"י. המערער הורשע בקבלת רכוש גנוב לפי סעיף 309 לפח"פ ונדון ל- 4 שנות מאסר. על כך ערעורו.
החלטה - השופט לנדוי:
א. הרשעתו של המערער מבוססת על חזקתו "הטריה" ברכוש הגנוב. עברו 9 ימים מיום הפריצה ועד להחזרת התכשיטים ואין פגם בהנמקת ביהמ"ש המחוזי כי התקופה של 9 ימים היתה קצרה למדי ומותר לבסס עליה את המסקנה העובדתית, לכאורה לפחות, שהנאשם קיבל אותו רכוש בידעו שהוא גנוב, וזאת בהתחשב בעובדה שמדובר בתכשיטי זהב ולא בדברים העוברים בקלות מיד ליד. בנסיבות אלה חובה היתה על המערער לתת הסבר מניח את הדעת לחזקתו של הרכוש הגנוב.
ב. לטענה שלא הוכחה כוונתו הפלילית של המערער באשר השיג את התכשיטים רק על מנת להחזירם למתלוננת - טענה זו נופלת נוכח העובדה שהמערער קיבל מן המתלוננת סכומי כסף תמורת התכשיטים ואלמלא התשלום לא היה מחזירם. טענתו שאותם סכומים הוא שילם לגנב לא התקבלה כמהימנה ע"י ביהמ"ש.
ג. מאידך יש לקבל טענת המערער שלא הוכחה ידיעתו כי התכשיטים הושגו בדרך של פריצה. אמנם המתלוננת סיפרה למערער כיצד נגנבו ממנה התכשיטים, אולם על התביעה היה להוכיח כי בעת קבלתו את התכשיטים כבר ידע המערער על דרך גניבתם ויתכן שהוא קיבלם לפני שהמתלוננת סיפרה לו זאת. הזמן הקובע לענין הרשעה בקבלת רכוש שנגנב בדרך פשע (התפרצות) ,לפי סעיף 309 לפח"פ הוא הזמן של קבלת החזקה הממשית או הקונסטרוקטיבית ברכוש ולא הזמן של העברת הרכוש על ידי המקבל לזולתו. לפיכך יש להרשיע את המערער בקבלת רכוש גנוב לפי סעיף 310 לפח"פ. עם החלפת סעיף האשמה הוקטן עונש המאסר לשנתיים וחצי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד רווה למערער, עו"ד חסיד למשיב. 15.4.69).
ע.א. 610/68 - הראסטל בע"מ נגד עטרת הברית בע"מ ואח'
*ניסוחו של תצהיר בתמיכה לבקשה לרשות להתגונן.
* מתן רשות להתגונן כאשר לא כל המתחייבים ביחד ולחוד חתמו על ההתחייבות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט וולך) בת.א. 3168/68 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת עשתה הסכם עם המשיבה לפיו התחייבה לשלם למשיבה סכומי כסף שונים בגין ביטול הסכם רכישת מקרקעין. במבוא להסכם צויינה המשיבה כצד אחד להסכם ואילו כצד שני צויינו "חברת הראסטל בע"מ על ידי מנהליה ה"ה דוד הבר ואברהם דכטר וה"ה דוד הבר, דוד רכט ואברהם דכטר במאוחד ובנפרד". על ההסכם חתמו המשיבה וכן נמצאת על ההסכם חותמת חברת הראסטל ועל גביה מצויות החתימות של מנהליה דוד הבר ואברהם דכטר. חסרה שם חתימתו של דוד רכט, וחתימות נפרדות של הבר ודכטר. משלא נפרעו הסכומים הנקובים בהסכם הגישה המשיבה תביעה נגד החברה המערערת ונגד הבר ודכטר אישית, נגד רכט לא הוגשה תביעה. הנתבעים הגישו בקשה לרשות להתגונן ועיקרה הוא כי מכיון שלא הושלמו על גבי ההסכם חתימותיהם של כל אלה המרכיבים את
צד ב' הילכך יש להסיק שהסכם זה לא בא לעולם ואיננו קיים. הם ציינו כי לא רק שרכט לא חתם אלא שגם המנהלים לא חתמו אישית להבדיל מחתימתם כמנהלי החברה. לבקשה לרשות להתגונן הוגשו תצהירים שלא פורטו בהם כל העובדות אלא נאמר בהם כי "כל הפרטים הנזכרים בבקשה זו, הם נכונים לפי ידיעתי האישית". אחד המנהלים נחקר על תצהירו ואישר בעדותו את הטיעון שהועלה בבקשה לרשות להתגונן. ביהמ"ש המחוזי נתן למנהלים רשות להתגונן ואילו למערערת לא הרשה להתגונן, על כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. לטענה הטרומית שהתצהירים שהוגשו לא נערכו כדין:
1. מבחינת הניסוח אין ספק כי התצהירים אינם כדין. המצהיר חייב להביא בתצהירו את כל העובדות שהוא מבקש להוכיחן ואין לערוך תצהיר על ידי איזכור והפניה למסמך אחר. גישתו של ביהמ"ש דלמטה שדחה טענה טרומית זו משום ש"לא ייעשה צדק אם הבקשה תידחה על סמך נימוק פורמלי זה" היא גישה מוטעית. המום שנתגלה בתצהירים משמעותו כי הנתבעים לא יצאו ידי חובתם לאמת בתצהיר את העובדות הנטענות על ידם ולכן עשויה היתה התובעת לזכות בפסק דין לגופו של ענין בלי ברור כלשהו וללא דיון נוסף.
2. ברם יש לדחות טענה טרומית זו משתי סיבות אחרות: הראשונה שבהן היא כי בא כח המשיבה חקר את אחד הנתבעים על תצהירו וזה אישר בעדותו את הטענות שנטענו. כך שהבקשה לרשות להתגונן אמנם אינה נתמכת בתצהיר אך יש בכוחה של העדות לשמש תחליף לתצהיר ויש בה כדי למלא את החסר.
הסיבה השניה לדחיית הטענה הטרומית היא שהטענה המרכזית שלא כל המרכיבים את צד ב' חתמו על ההסכם מתגלה על פני ההסכם שצורף לכתב התביעה ונמצא שאם יש רגלים לטענת ההגנה של המערערת מבחינה משפטית שוב לא היתה זקוקה לתצהיר כלשהו כדי לאמתה.
ב. בתחום היחסים שבין הנושה והחייבים המשותפים, החבים באופן מאוחד ונפרד, זכאי הנושה לתבוע את כל החייבים יחדיו או אחד מהם או חלק מהם. לאחר מכן זכאי החייב ששילם לתובע את החובה לחזור על החייבים האחרים ולתבוע מכל אחד מהם את חלקו. מכלל זה נובעת ההלכה הנוספת שאם אדם פלוני חתם על מסמך חוזי, המנוסח בלשון המתחזה להטיל עליו, ביחד עם אחרים, חבות מאוחדת ונפרדת כלפי הנושה, ולאחר מכן הסתבר כי "החייבים" האחרים, או מי מהם לא חתמו כי אז יהיה פטור גם החותם האחר מהחבות הנדונה. הטעם הוא כי עשויה להיפגם זכות השיפוי, שהיתה קמה לטובת החייב שחתם, היא הזכות לחזור על החייבים האחרים ולדרוש את חלקם בהתחייבות. מכאן שיפה ההנחה כי אותו אחד שחתם היה נמנע מלחתום אילו ידע שהאחרים לא יחתמו.
ג. ההנחה האמורה יסודה בנוסח ההתקשרות אך אין זו הנחה סופית וביד הנושה לסתרה ולהוכיח כי החייב שחתם ויתר על חתימתו של האדם שלא חתם. במקרה כזה לא יוכל החותם לפטור עצמו בטענה שהחתימה של החייב האחר איננה על המסמך.
ד. בענין דנא עולה ההנחה הלכאורית הנ"ל מנוסח ההסכם ומתחזקת מדברי העדות של אחד המנהלים לגבי נסיבות ההסכם. כיון שכך יש להרשות למערערת להתגונן ולבדוק במשפט את השאלה אם ויתרו החותמים על החתימה או החתימות האחרות שלא נחתמו ואם לאו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, כהן. עו"ד לזרוביץ למערערת, עו"ד דינרי למשיבה. 17.4.69).
ע.א. 590/68 - צור הכרמל בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*תשלום אגרות העברה או תוספת מס לפי ערך הקרקע או לפי ערך הבנין.
* העדר זהות בין שני גופים משפטיים שהשליטה עליהם ובעלי הונם זהים.
(ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעמ"ש 8/67 - הערעור נדחה)
העובדות:
קבלן אחד בשם בלטמן עשה הסכם עם חברת דוד פורמן בע"מ העוסקת בקבלנות שלפיו רכשה החברה מבלטמן, שהיה בעל מגרש, שלוש דירות מתוך שני בנינים שעמד להקים על המגרש. הבית הוקם ושלוש הדירות הועברו לקוניהן. אך לא דוד פורמן בע"מ העבירן אלא החברה המערערת היא ששמה מופיע במסמכים הן כמוכרת הדירות לקונים והן כמי שרכשה אותן מבלטמן. מנהל מס שבח לא חייב את חברת דוד פורמן בתוספת מס אלא את החברה המערערת. אולם הוא חייב אותה בתוספת מס לא לפי ערך הקרקע אלא לפי ערך הדירות. יש לציין עוד כי חברת דוד פורמן והחברה המערערת שתיהן הן בבעלותו של דוד פורמן, ואין כל הסבר מדוע השתמש לבסוף בחברה המערערת לביצוע הרישום ולא בחברה שחתמה על ההסכם עם בלטמן. ועדת הערר אישרה את שומת תוספת המס לפי ערך הדירות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אין המערערת יכולה להיבנות מסעיף 1(א) לתוספת לתקנות העברת מקרקעין (אגרות) תשט"ז. לפי סעיף זה משלם אגרת העברה לפי ערך הקרקע נעבר שהנכס הוקם על חשבונו. אך אין ספק כי הנהנה יכול להיות רק הנעבר במישרין שהבנין הוקם על ידו או על חשבונו וכו' אך לא נעבר שקנה את הנכס מכלי שני. כאן הנעבר היחידי שיכול היה ליהנות מסעיף זה הוא חברת דוד פורמן בע"מ ולא החברה המערערת שלא היא שחתמה על ההסכם עם בלטמן ולא מכספה הוקמו הדירות.
ב. העובדה ששתי החברות הן בבעלותו של אותו דוד פורמן אינה יכולה לעזור למערערת, הלכה פסוקה היא שאין לזהות גוף משפטי עם בעלי הונו או שליטתו, ולא כל שכן עם גוף משפטי אמר שהונו או שליטתו בידי אותם הבעלים.
ג. לצורך הפטור לפי סעיף 1(א) הנ"ל אין צורך שבהסכם הרכישה יבחינו הצדדים בין רכישת הדירות לבין רכישת הקרקע. אדם הקונה דירה במישרין מהקבלן, ממילא יכלול המחיר שהוא שילם או התחייב לשלם תשלום על חשבון הבניה והמגרש (או חלקו הנאות) כאחד, אפילו אין בחוזה הפרדה מפורשת בין השנים.
ד. גם סעיף 65 לחוק בתים משותפים אינו יכול לעזור למערערת. סעיף משנה 2 לסעיף 65 הנ"ל אינו חל במקרה דנא שכן מדובר בו על נעבר היושב בדירה ישיבת קבע וכו' וכאן המערערת אינה יושבת בדירות. מאידך סעיף משנה 1 אמנם חל גם אם הנעבר אינו יושב בדירה והוא מעביר אותה לאחר, אך קיים תנאי מוקדם בסעיף הנ"ל לגבי שניסעיפי המשנה והוא כי הנעבר הינו הראשון וכי "הבעלות או החכירה לא הועברה לאדם אחר לפניו". תנאי זה לא נתקיים כאן. אין צורך שהבעלות או החכירה לפי סעיף זה הועברו לפני כן בספרי האחוזה כדי שהנעבר לא יהנה מההנחה אלא די שהועברו בהסכם גם אם ההעברה לא נרשמה. כאן כאמור הנעבר הראשון היתה חברת דוד פורמן, ומכיון שהיתה העברה לפני ההעברה למערערת אין המערערת יכולה ליהנות מסעיף 65 הנ"ל.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. 21.4.69).
ע.א. 544/68 - פלוני נגד פלונית ואח'
*הבעלות של רכוש משותף לבני זוג שהתגרשו.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בת.א. 2915/65 - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
העובדות:
דירה בת 3 חדרים שימשה לבעלי הדין כמקום מגוריהם המשותף כל עוד היו נשואים זה לזו, והדירה רשומה בספרי עמידר על שם שני בעלי הדין. המשיבה תבעה בבית המשפט המחוזי כי יוצהר על זכותה הייחודית בדירה. ביהמ"ש המחוזי ציין בפסק דינו כי היה זה טבעי שבחוזה רכישת הדירה מופיע שמו של המערער ליד שמה של המשיבה. הוא מוסיף כי היה זה בכוונתה של התובעת שיוענק לנתבע חלק של הזכויות בדירה החדשה ולא מכיון שרצתה לעשות טובה לנתבע ולשמור על שלום הבית, אלא מכיון שוה נבע בצורה טבעית מתוך המאמץ המשותף לבנות בית משפחתי שבו יהיה לנתבע גם חלק בזכויות ובהון המשפחתי והתובעת אינה יכולה לחזור בה מהענקת זכויות אלה. אף על פי כן פסק ביהמ"ש המחוזי כי בהתחשב עם העובדה שהדירה נרכשה מלכתחילה מחציתה מכספי התובעת ומחציתה מהמאמץ המשותף של שני בני הזוג, תקבל התובעת שלושה רבעים מהזכויות בדירה והנתבע רק רבע אחד. על כך מערערים שני הצדדים.
החלטה - השופט כהן:
א. אין נפקא מינה מה הם המקורות ומי היו בעליהם של המקורות אשר מהם נרכשה הדירה בראשונה. משנרשמה הדירה בהסכמת שני בעלי הדין, כרכושם המשותף בחלקים שוים, שוב אין איש מהם יכול לחזור בו מהסכמתו, כל עוד אין לו עילה חוקית לכך, וכאן לא היתה עילה חוקית כזו.
ב. ברם, אף אילולא הרישום בספרי עמידר על שם שני בעלי הדין, חזקה היא כי רכושם של בני זוג שרכשוהו במאמצים משותפים תוך תקופת נישואיהם, ודירתם המשותפת בכלל זה, בבעלות שניהם היא בחלקים שוים. חזקה זו ניתנת אמנם להזמה בראיות, למשל על ידי הסכם אחר ביניהם, אם הסכם מפורש ואם הסכם המשתמע מתוך "אורח חייהם", אך מקום שהחזקה מסתייעת ומתאשרת על ידי הסכם מפורש כמו במקרה דנא על ידי הרישום, בודאי אין אחריה ולא כלום. מבחינת בעלי הדין והיחסים ביניהם אין לענין זה נפקא מינה אם כבר נרשם בספרי האחוזה את שהתחייבו הצדדים לרשום על פי ההסכם ביניהם, כללי היושר רואים את אשר צריך להיעשות כאילו נעשה ואין בעל הסכם יכול להשמע בטענת זכות בהסתמכו על הפרת ההסכם מצדו.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. עו"ד י. טיטונוביץ למערער, עו"ד י. חרותי למשיבה. 24.4.69).
ע.א. 642/68 - ראובן נודלמן נגד דוד גלעדי
*בקשה לפס"ד הצהרתי שבעל מניות בחברה חייב לשפות בעל מניות שני המוציא כספים עבור החברה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בהמרצת פתיחה 690/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער והמשיב הינם בעלי המניות של חברה בשם תובל גן, החברה חדלה לפעול ולטענת המערער הוא הוסיף להוציא כספים עבורה, ביחוד דמי שכירות עבור מושכר שהיה על שמו אישית ושצריך היה להעביר לחברה אך לא העבירו. עתה הוא מבקש פס"ד הצהרתי שהמשיב חייב לשלם לו מחצית כל סכום שהוא שילם או ישלם מכיסו עבור חבויות החברה הנ"ל. בקשתו נדחתה על הסף ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. כתב התביעה אינו מראה עילה גם אם הטענות הנטענות בו הן נכונות.
ב. בהסכם שבין הצדדים אין כל זכר ורמז להתחייבות המשיב לשלם למערער מחצית הסכומים שזה ישלם עבור החברה. זאת נראה על פני ההסכם ואין מקום לסמוך עליו את תביעת המערער.
ג. אין לקבל טענת המערער כי למעשה קיימת שותפות בינו לבין המשיב ועל יסוד השותפות חייב המשיב לשלם מחצית החיובים. עצם רישומה של חברה דיו להוציאה מכלל שותפות. משהסכימו בעלי הדין לנהל עסקם המשותף בצורת חברה פרטית ורשמו את החברה אין לראותם כשותפים.
ד. ביהמ"ש דלמטה ציין כי בלאו הכי לא היה משתמש בשיקול דעתו לתת סעד הצהרתי כי המערער יוכל להגיש תביעתו למפרק אם החברה תפורק, ואם תביעתו תידחה יוכל אז לערער על כך לבית המשפט.
והשיקול האחרון הנוגע לגופה של העתירה ולא רק לגילוי עילתה הוא אשר הצדיק דחיית התובענה ולא רק מחיקתה.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. 24.4.69).
בר"ע 39/69 - טוביה אברמזון נגד עובדיה אברמזון
*סמכות בתי המשפט לדון בחלוקת מקרקעין ומתי עיסקה מהוה חלוקת מקרקעין.
(בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט מרגלית) בת.א. 19/69 - הבקשה נדחתה).
העובדות:
בעלי הדין הם אחים ולהם חמש חלקות אדמה בבעלות משותפת. הם עשו הסכם כדי "לחלק הבעלות" ובו הסכימו שאח אחד יקבל שתי חלקות בשלמותן ותמורת זאת יקבל האח השני את מלוא שלוש החלקות האחרות, המבקש סירב לבצע את ההסכם והמשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה בה ביקש לצוות על ביצוע בעין של ההסכם ולהעביר על שמו החלקות שהוסכם עליהן. המבקש טען כי התובענה היא לחלוקת מקרקעין ולכן, לפי סעיף 28(3) לחוק בתי המשפט, סמכות הדיון היא בידי בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי פסק כי יש לו סמכות לדון בתובענה ועל כך הבקשה להרשות לערער.
החלטה:
א. הוראות הסעיף 28 הנ"ל מקורן בתחיקה העותומנית ועברו לחוק בתי המשפט, בדרך כלל משמבקש אחד השותפים בקרקע לסיים את השותפות ומגיש תובענת חלוקה, מחלקים את הנכס, אם בעין ואם על ידי חלוקת הפדיון לאחר מכירתו, כמצוות חוק החלוקה העותומני. אין ספק כי הוראת הסמכות שבסעיף 28 הנ"ל מכוונת בראש וראשונה למקרה כזה. אגב חלקו את הנכס לכול שופט השלום לסטות מחוק החלוקה ולהביא בחשבון הסכם שנעשה בין השותפים.
ב. שאלה נכבדה היא כאשר מבוססת תובענת חלוקה על הסכם בלבד ללא זיקה לחוק החלוקה העותומני. בכגון דא אפשר לומר כי ההסכם יכול לשמש יסוד לתביעת בעלות שביושר המתבררת בביהמ"ש המחוזי. אך מה יהיה הדין אם התביעה היא לחלוקה מכח הסכם ורק לחילופין מכח חוק החלוקה העותומני? האם חייב התובע לפצל את תביעתו ולפנות קודם לבימ"ש מחוזי ורק לאחר מכן, אם יכשל, יפנה לבימ"ש שלום בתביעת החלוקה לפי החוק העותומני? שאלה זו אפשר להשאיר בצריך עיון כי אינה צריכה להתעורר כאן.
ג. ההסכם בענין דנא, על אף הלשון "לחלק" שננקטה בו אינה תביעת חלוקה כלל. על פי ההסכם הנטען, אף אחת מחמשת החלקות לא תחולק בין השנים. אלא ההסכם קובע כי שותף אחד יעביר לשותף אחר את חלקו בחלקות מסוימות ותמורת זאת יעביר השני את חלקו בחלקות האחרות לראשון. כאן האחד מוכר לשני את חלקו בחלקות מסוימות והתמורה היא חלקו של השני בחלקות האחרות. זהו הסכם חליפין שדינו כדין מכר, ועל ביהמ"ש המחוזי לדון בו.
(בפני השופט: זוסמן. 21.4.69).
ע.א. 215/68 - אברהם לוי נגד חיים ביאליק ואח'
*תחולת פקודת הבטיחות ותקנות הבטיחות לגבי סוגי העובדים בבניה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (הנשיא בקר) בת.א, 186/61 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער עבד בבנין המוקם ע"י רסקו נפל מגיבה של 6 מטר ונחבל. המשיב היה קבלן להרכבת אגדי הגגות בבנין והמערער קיבל ממנו חלק מעבודה זו בקבלנות משנה. הוא תבע את רסקו, את מנהל העבודה ואת המשיב על נזקי גופו בעילות שונות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. במהלך המשפט התפשר עם רסקו ומנהל העבודה ונשארה התביעה רק נגד המשיב. לגביו טען המערער הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 28 לפקודת הבטיחות (להלן הפקודה) ולפי תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) (להלן תקנות הבניה). ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד המשיב ומכאן הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. סעיף 28 של הפקודה חל רק על מפעלי חרושת ולא על עבודות בניה שאינם במפעלי חרושת, כאשר מדובר במפעלי חרושת חל הסעיף על כל סוגי העבודה הנעשית בהם לרבות עבודות בניה. לכן במקרה דנא אין סעיף זה חל.
ב. אשר לתקנות הבטיחות בעבודה, כאן הותקנו התקנות לפי סעיף 55 לפקודה המסמיך התקנת תקנות בכל סוג של עבודות כפים שבהם עלולים להיות נתונים בסכנה "בני אדם מועבדים". במסגרת זו החיל השר את כללי הבטיחות של סעיף 28 על כל עבודות בניה ואותם כללים לא נשמרו במקרה דנא. מתקין התקנות רשאי היה לפני תיקון הפקודה להבטיח הגנה רק '"לאנשים מועבדים" והשאלה היא, אם המערער בתור קבלן משנה היה בגדר סוג זה של "אנשים מועבדים".
לגבי שאלה זו קיימות בפסיקה האנגלית שתי דעות. דעה אחת היא שאין להגן אלא על אנשים המועבדים ע"י המחזיק של ביהח"ר וכד'. הדעה השניה היא כי התקנות מכוונות להגן לא רק על משמשיו של המחזיק אלא גם על כל אנשים אחרים המוזמנים לעבוד כגון קבלני משנה. כאשר צריך לבחור בין שתי דעות אלה, יש להעדיף את הדעה שיש בה להושיט עזרה לאדם כמו התובע על זו המשאירה אותו ללא תרופה נגד מעסיקו. מבחינה משפטית הוא נחשב לקבלן אך בפועל קיבל עבודה קטנה אשר ביצעה בעצמו ובמו ידיו והיה חשוף לכל הסכנות הקיימות במקום עבודה כזה. מתקבל על הדעת כי המחוקק בהסמיכו את השר להתקין תקנות להגן על "אנשים מועבדים" מפני הסכנות שבעבודה התכוון לכל אדם המבצע עבודה בשביל אחר ותהא צורת העבדתו מבחינה משפטית אשר תהא.
(בינתיים תוקנה הפקודה והפיסקה המדברת על אנשים מועבדים הושמטה כליל כך שהשר רשאי להתקין תקנות בטיחות לגבי סכנת חבלה בצורה כללית ביותר וללא הגבלה לגבי האדם הנחבל).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד תוסיה כהן למערער, המשיב לעצמו. 10.4.69).
ע.א. 73/68 - דוד אשר נגד פקיד השומה חיפה
*תשלום מס הכנסה מפיצויים חדשיים עבור הפסד מקום עבודה המשתלמים ע"י ממשלת גרמניה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בנטל) בעמ"ה 97/61 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער היה פקיד בממשלת גרמניה ופוטר בתקופת הנאצים. עתה הוא מקבל פיצויים חדשיים מממשלת גרמניה. פקיד השומה חייב אותו בתשלום מס הכנסה מהסכומים שהוא מקבל וביהמ"ש המחוזי אישר את החיוב בראותו בהכנסה, כמסתבר מפסק הדין, קיצבה לפי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה נוסח חדש (סעיף 5 לנוסח הקודם). על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. אין לקבל את טענת המערער כי למרות שהתשלומים שהוא מקבל הם בצורת פנסיה הרי לפי תכנם הם תשלום בשיעורים של פיצויים המגיעים למערער על אבדן מקור פרנסה בשל פיטורין, ושלכן אין כאן הכנסת שבפירות אלא מימוש הון. אכן, קו דק מבדיל בין הכנסות שבפירות והכנסות שבהון, אך מהות התשלומים והשתלשלות החוקים הגרמניים לגבי פקידים שפוטרו ע"י הנאצים מצביעים על כך כי תשלומים אלה חייבים במס.
ב. אין זה חשוב שמטרת החוק הגרמני לתשלום הפיצויים יש בו גם אופי של פיצוי מוסרי. אפילו היתה המטרה הראשונה פיצוי מוסרי ורק המטרה השניה היתה לתת פיצוי כספי, גם אז אין בכך כדי לעזור למערער.
קצבה בדרך כלל המשתלמת לעובד אינה משתלמת לו עבור עבודתו אלא באה בעקבות הפסקת העבודה, ולמעשה כל פנסיה מהווה כעין פיצוי עבור הפסד מקור פרנסה ואין על כן חידוש בטענת המערער כי במקרה דנא התשלומים הם עבור הפסד מקור פרנסה.
ג. על כל פנים אם התשלומים אינם פנסיה הרי הם בגדר אנונה שלגביה, בדרך כלל, אין הבדל תמורת מה היא באה וגם בגינה חייבים לשלם מס הכנסה. גם כאשר האנונה נקנית תמורת הון ומטרתה לקבל תשלומים קבועים לכל ימי החיים חייבים לשלם מס. אכן יש מקרים שהתשלומים החוזרים אינם בכלל הכנסה אלא בגדר החזרת חוב קצוב אך לא כך המקרה שלפנינו.
(בפני השופטים : ויתקון, כהן, קיסטר. עו"ד שמרון למערער, עו"ד רובין למשיב. 16.4.69).
בג"צ 16/69 - אליקים פדרמן ואח' נגד שמעון סירוקה ראש עירית בני ברק ואח'
*הרכב ועדת משנה לועדת בנין עיר סיעת גח"ל, העותרת, בעירית בני ברק אינה מיוצגת בועדת משנה שליד הועדה המקומית לתכנון ולבניה. לטענת העותרים יש לתת נציגות בועדת המשנה לכל סיעה אופוזיציונית וזאת בהסתמך על סעיף 18(ד) של חוק התכנון ובניה. העתירה נדחתה. לפי אותו סעיף יש לתת נציגות בועדת המשנה לאופוזיציה אך אין זאת אומרת שלכל סיעה אופזיציונית צריכה להיות בה נציגות.
העותרים גם טוענים כי בועדה אין ייצוג יחסי נכון לפי החוק בין נציגי הקואליציה והאופוזיציה ויש להוסיף נציג אחד ואותו הוא מבקש להקצות לסיעת גח"ל. נכון שהייצוג אינו יחסי כדרישת החוק אך בלאו הכי יש כבר בועדה נציגים במספר העולה על
המקסימום הקבוע בחוק (הועדה הוקמה לפני תחילת חוק התכנון והבניה) ואין לבוא ולהוסיף נציג נוסף.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. ארידור לעותרים, עו"ד י. ברוש למשיבים.
=בג"צ 70/69 - "חרות" בע"מ נגד עירית טבריה
[פ"ד כג (1) 430]*ביטול מכרז לעבודות בעירית טבריה המשיבה פרסמה מכרז לביצוע עבודות ביוב וניקוז. העותרת הגישה את ההצעה הזולה ביותר. לאחר מכן הוגש ערעור למשיבה על המכרז בטענה כי לא פורסמה הודעה על המקום ,והמועד לפתיחת ההצעות כנדרש בתקנות, שלא צויינו במכרז תנאי התשלום, שבמסמכי המכרז לא צויין המועד להגשת ההצעות, שלא היתה תיבת הצעות וכן שהעותרת קיבלה את טופסי הצעת המכרז ימים אחדים לפני הפרסום בעתון. על יסוד ערעור זה החליטה המשיבה לבטל את המכרז ולפרסם מכרז חדש. העותרת מתרעמת על כך וטענתה כי בפגמים הנ"ל לא גרמו להפליה בינה לבין המציעים האחרים ומאידך כבר ידועה עתה הצעתה לכל ובכך יוכלו אחרים לכוון את הצעותיהם במכרז החדש. העתירה למתן צע"ת נדחתה. עיקרו של הפגם החמור במכרז הראשון רואה ביהמ"ש בכך שלא ניתנה הודעה על מקום ומועד פתיחת תיבת ההצעות, וכך נמנעה מכל המתחרים האפשרות להיות נוכחים באותו מעמד. אכן, חוסר שויון לא היה בנידון זה בין העותרת למתחרים האחרים אבל קיום ההוראה כלשונה בתקנות דרוש כדי להרחיק לזות שפתים בכך שכל אחד יוכל להווכח ממראה עיניו שבשלב חשוב זה של פתיחת ההצעות נעשה הכל כשורה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד טובבין לעותרת. 10.4.69).
בג"צ 68/69 - יגאל פרסי ואח' נגד רשות הפיתוח ואח'
*מכירת נכס ע"י רשות הפיתוח בשנת 1957 שילם מורישם של העותרים סכום כסף למשיבים על חשבון קנית חלקה מסוימת. המכירה היתה מותנית באישור של מי שבידו ההכרעה אצל המשיבים למכור וזה לא נתן את האישור והעיסקה בוטלה. עתה לאחר שעברו למעלה מ- 10 שנים עומדים המשיבים להעביר אותה חלקה לאחרים בעיסקת חליפין כשהם מקבלים מהנעברים קרקע אחרת. עתירת העותרים להוציא צו על תנאי נגד המשיבים שיחוייבו להוציא מכרז למכירת החלקה נדחתה. אין לעותרים כל מעמד מיוחד לגבי החלקה על יסוד העיסקה שנעשתה לפני 10 שנים. ואשר לטענה כי מכירה ללא מכרז נוגדת את ההוראות וההנחיות הפנימיות של המשיבים שיש לפרסם מכרז לגבי כל מכירה - במקרה דנא אין המדובר במכירה אלא בחליפין ואין בעתירה כל טענה עובדתית המטילה ספק בגירסה שלא נעשתה כאן אלא עיסקת חליפין ואין למצוא כאן כל חוסר תום לב וחוסר הגינות.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד אבי יצחק לעותר).
המ' 205/69 - אברהם אביה נגד נתן זילבר
*הארכת מועד להפקדת ערבון לפני תום המועד להפקדת ערבון בערעור, הפקיד המבקש מחצית מן הסכום שנקבע והגיש בקשה להארכת מועד ההפקדה. הרשם נעתר לבקשה בציינו כי מכיון שהמבקש הגיש את בקשתו תוך המועד ודאג להפקיד מחצית מן הסכום אין לנהוג עמו בחומרת יתר משום שלא הגיש את הבקשה יחד עם הגשת הערעור. מדובר כאן בבקשה להארכת מועד שנקבע ע"י הרשם ולא בחיקוק ודי בסיבה מספקת כדי להיעתר לבקשה ולא בטעם מיוחד. טענתו בדבר מצבו החמרי הקשה מספקת לצורך הארכת המועד.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד י. עבר - כהן למבקש, עו"ד ז. וייל למשיב. 15.4.69).
ע.א. 10/69 - "המובילים" בע"מ נגד רוז'ה זוהר ואח'
*תשלום פיצויים בגין הוצאת דיבה המשיב עבד כטרקטוריסט אצל המערערת ומשהתפטר עמדה המערערת ושלחה מכתב לחברה אחרת באותו ענף ובו הערכה שלילית ביותר על אופיו של המשיב ועל
כשירותו לעבודה, האשימה אותו בחבלה בעבודה וכד'. ביהמ"ש חייב את המערערת לשלם למשיב 6000 ל"י כפיצויים על הוצאת דיבה. הערעור על כך נדחה. הוכח כי אין יסוד להאשמות שהועלו ע"י המערערת, וכאן לפנינו מקרה חמור של הוצאת דיבה, כוונה לסתום מקור פרנסתו של המשיב, ניהול המשפט ע"י המערערת בדרך פסולה ללא נסיון להתנצל באף שלב משלבי הדיון. לכן אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד קלר למערערת, עו"ד בן דור למשיבים. 21.4.69).
ע.א. 722/68 - אליסה מזרחי נגד אי.ת.י.אס. נהיגה עצמית בע"מ ואח'
*חלוקת האחריות בין שני מזיקים בתאונת דרכים המערערת והמשיב השני היו מעורבים בתאונה. ביהמ"ש המחוזי החליט בהחלטת בינים לחלק את מידת האחריות לתאונה בין שני הנהגים לפני קביעת שיעור הנזק. על החלטת בינים זו נתן רשות ערעור וביהמ"ש העליון הסתייג ממתן רשות ערעור על החלטה מעין זו כאשר לבסוף יגיע הענין לערעור על שעור הנזק.
לגופו של ענין לא התערב ביהמ"ש העליון בחלוקת האחריות, שנקבעה בשעור של 60 אחוז על המערערת ו- 40 אחוז על הנהג השני. לצורך חלוקת האחריות בין שני מזיקים בינם לבין עצמם פוסקים על פי מידת האשמה של כל אחד מהם ולא על פי כמות הסיבתיות. לנוכח נסיבות המקרה אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. עו"ד משאלי למערערת, עוה"ד כספי ושטרן למשיבים. 15.4.69).
ע.א. 115/69 - פלוני נגד פלונית.
*צו למזונות זמניים המערער מבקש לבטל צו למזונות זמניים שניתן לבקשת המשיבה. בקשתו נדחתה. הוא מסתמך על הסכם גירושין שעשה עם המשיבה ושלפיו ויתרה על מזונות מיום חתימת ההסכם. אולם בפני ביהמ"ש המחוזי היה העתק של כתב תביעה שהגיש המערער לביה"ד הרבני בו ביקש שלום בית וציין כי המשיבה חזרה בה מההסכם לגירושין ולכן גם הוא חוזר בו ממנו. מכיון שהמערער חזר בו מההסכם אף הוא, ותהיה הסיבה לכך אשר תהיה, אין הוא יכול עוד לסמוך עליו כדי למנוע מזונות מהמשיבה. אשר לטענה כי קיים ועומד צו ביה"ד הרבני למזונות משנת תשכ"ב - מכיון שלכאורה יש יסוד לטענה שחל כאן שינוי בנסיבות לאחר ששני בני הזוג נפרדו למעשה וכל אחד מהם חי בנפרד, וששינוי זה הצדיק הגשת התביעה לביהמ"ש המחוזי אין למנוע מתן מזונות זמניים. ביהמ"ש אינו צריך גם להתעמק, לצורך פסיקת מזונות זמניים, בשאלה מדוע עזבה האשה את הבית ואם עובדה זו יש בה כדי למנוע ממנה מזונות.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, כהן. עו"ד א. רפואה למערער, עו"ד א. סלומון למשיבה. 13.4.69).
ע.א. 103/69 - פליקס לזרי נגד קצין התגמולים
*החמרת מחלה בשרות צבאי המערער סובל ממחלה מסוימת. בשעת גיוסו ניתן לו פרופיל גבוה למרות שכבר אז התלונן על המחושים, שלפי דעת הרופא כיום, היו אלה סימני המחלה שנתגלתה לאחר מכן בשירות. היוצא מכאן כי הרופאים שבדקוהו עם גיוסו לא עמדו על מחלת המערער. על כך יש להצטער אך אין בכך כדי לשנות את ההערכה הרפואית שכבר בעת גיוסו סבל המערער מאותה מחלה. מקרה זה נבדל איפוא מאותם מקרים שבהם לא הוכח שבעת גיוסו כבר התגלו אצל מבקש התגמולים תופעות חולניות.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גרינברג למערער, עו"ד חסיד למשיב. 15.4.69).
ע.א. 605/68 - קאירו עמוס נגד יעקב ברניקר ואח'
*אחריות לנזיקין בתאונות דרכים המערער נפגע בהיותו ילד בן 8. ביתו שוכן ליד דרך עפר שרחבה 4 מטר ו- 60 ס"מ. המערער יצא בריצה מתוך הבית ובאין מדרכה נכנס ישר לכביש ונפצע. טענתו העיקרית
היא כי המשיב לא נהג את רכבו על פי מצוות תקנה 23(א) לתקנות התעבורה בכך שלא נהג בתוך נתיב הנסיעה הימני אלא סטה לשמאל. הוברר כי בצד ימין נחפרה תעלה ולכן הדעת נותנת כי נהג לא יתקרב אליה יתר על המידה והוא עבר למעשה את הקו הדמיוני המחלק את הכביש ב- 30 ס"מ בלבד. אולם אפילו בהנחה שתקנה 23 הנ"ל עשויה לשמש יסוד לתביעת המערער - דבר שאין לפסוק לגביו כאן כאשר הנפגע הוא ילד היוצא מביתו ונכנס בריצה לכביש - אין למצוא שהמשיב התרשל לגבי המערער. מותר לנהג להניח שהולך רגל יזהר כפלים כאשר אין מדרכה ליד ביתו וביציאה מהבית יסתכל היטב לצדדים אם אין רכב מגיע.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. עו"ד ש. ברגר למערער, עו"ד גב' אלבק למשיבים. 14.4.69).
ע.א. 442/68 - ד"ר נטליה רבינוביץ נגד יעקב שצ'ופק
*סמכות בוררים להרשות הבאת ראיות בכל שלב של הדיון בין בעלי הדין מתנהלת בוררות והתעוררה שאלה של נטל ההוכחה, הבוררים קבעו שעל המשיב להביא ראיות "לכאורה", זה הביא ראיות, לאחר מכן הביאה המערערת ראיותיה ושוב ניתנה רשות למשיב להביא ראיות נוספות. המערער התנגד לכך. השאלה הוצגה בפני ביהמ"ש כ"בעיה מיוחדת" וביהמ"ש קבע כי המשיב יכול להביא ראיות נוספות. על החלטה זו נתן רשות לערער. הערעור נדחה. כל ההליכים שהתקיימו בפני ביהמ"ש בטעות יסודם. פשיטא שענין הוא לשיקול דעתם של הבוררים אם ירשו או לא ירשו לבעלי הדין להביא ראיות הזמה או ראיות נוספות בכל שלב שהוא. אם סמכות כזו נתונה לביהמ"ש צריכה היא להיות נתונה לבוררים על אחת כמה וכמה, ברם מתוך החלטת הבוררים לראשונה כי על המשיב להביא תחילה ראיות "לכאורה" רואים כבר מלכתחילה שלאחר הבאת ראיות "לכאורה" וכשהצד השני יביא ראיותיו יוכל אותו צד להביא ראיות חדשות. שאם לא תאמר כן אין משמעות למלה "לכאורה".
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד מ. שרף למערערת, עו"ד א. הגין למשיב. 21.4.69).
ע.פ. 74/69 - לטיף בן מאיר בקוה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) המערער שיתף פעולה עם פורץ ידוע ומקבל רכוש גנוב וקיבל ממנו חלק משללו, על כך נדון לשנתיים מאסר. אכן עזרה שמגישים אנשים מסוג זה לפורצים מקילים על אלה את מלאכתם ויתכן שלגבי עבריינים מסוג זה אין העונש חמור מדי, ברם במקרה דנא זו היא עבירתו הראשונה של המערער ולטענתו נתפתה על ידי העבריין הראשי שהוא קרוב משפחתו. בהתחשב בכל נסיבות המקרה ניתן להמתיק דינו של המערער ולהעמידו על שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. עו"ד קינג למערער, עו"ד קירש למשיבה. 10.4.69).
ע.פ. 43/69 - טל בן יעקב שחר נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (הוצאת דברים במרמה)
המערער הורשע בשורה ארוכה של עבירות מסוג קבלת דברים במרמה לאחר הרשעה קודמת, ומשיכת שיקים ללא כיסוי ונדון לשתי שנות מאסר וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנה באופן ששני הענשים יהיו מצטברים, ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את העובדה שהגישה המקילה למערער בעבירותיו הקודמות לא הועילה וכן שבבית הסוהר יוכל המערער לקבל טיפול פסיכוטראפוייטי. ביהמ"ש העליון החליט להקל בענשו של המערער שהוא רק בן 19 וטרם ישב בבית סהר, חיי המשפחה בבית הוריו היו הרוסים וכן שאת הטיפול הפסיכוטראפוייטי, כפי שמתברר עתה, לא יוכל לקבל בבית הסהר. אי לכך החליט ביהמ"ש כי העונש של שנתיים מאסר ושל שנה מאסר על תנאי שהופעל יהיו חופפים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, הלוי. המערער לעצמו, עו"ד וולינסקי למשיב).