ע.א. 6/69 - קטרין ווטסון נגד חברת שרתון ים התיכון בע"מ
*בקשה לשמיעת עדויות בחו"ל.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 7020/68 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת התאכסנה בבית המלון של המשיבה בשהותה בישראל כתיירת ונתקלה לטענתה בחלל ברצפת המישטח במלון וניזוקה. היא ביקשה מהמשיבה להתדיין אתה בארה"ב, שם היא מתגוררת, בתביעת נזיקין אך המשיבה סירבה. המערערת הגישה את תביעתה בישראל ועתה היא מבקשת כי עדותה ועדות עדה ישמעו בארה"ב, בתצהירה היא מציינת את מיעוט הכנסתה (היא אשה קשישה המקבלת גימלה של 100 דולר לחודש) ואי יכולתה לבוא לישראל ולהביא את עדה לכאן. ביהמ"ש המחוזי לא הטיל ספק בכך שהבקשה הוגשה בתום לב, ולא בכך שהעדויות הנ"ל דרושות לבירור התובענה, ואף לא בכך שקיימות סיבות טובות המונעות את העדות לבוא ולהעיד בישראל (אלה הם שלושת התנאים שעל ביהמ"ש לשקול בדונו בבקשה מעין זו). אף על פי כן נדחתה הבקשה מן הטעם "כי בתביעה כספיתבשל נזקי גוף המבוססת על רשלנות של בעל נכסים, ההתרשמות האישית היא חשובה ביותר" ועל כן נדחות לדעת ביהמ"ש דלמטה כל הסיבות המונעות את העדות לבוא לישראל. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. נכון הדבר שבדרך כלל מקפידים עם תובע שהגיש תובענתו לביהמ"ש בישראל, שיטריח עצמו ויתייצב כאן למסור עדותו, שכן הוא אשר בחר להגיש תביעתו בישראל, וכן כי חשוב שהשופט השומע את המשפט יוכל להתרשם מהתנהגות התובע על דוכן העדים. כך שהשיקולים של ביהמ"ש דלמטה היו רלבנטיים. ברם השאלה היא אם אמנם יש בצורך ההתרשמות האישית כדי לדחות כל שיקול אחר.
ב. בענין דנא ביקשה המערערת להתדיין בארה"ב והמשיבה סירבה לכך. נראה גם כי התובעת כשבחרה להתאכסן במלון המשיבה, אשר שם אמריקאי מובהק מתנוסס עליו, סבורה היתה שקיים קשר משפטי בין מלון זה לבין מלונות בעלי שם דומה בארה"ב, ושתוכל להגיש תביעתה נגדם בארה"ב. בנסיבות אלה אין להקפיד עם המערערת בשל כך בלבד שהיא "בחרה להגיש תביעתה בישראל".
המשיבה מנהלת מלון שמרבית לקוחותיו הם תיירים השוהים זמן קצר בלבד בישראל. בדין ודברים בינה לבין אורחיה כמעט מובן מאליו שבעל דינה הוא תושב חוץ. אין בכך לא קושי, לא הפתעה ולא הטרדה בשבילה שהתובע הוא תושב חוץ ובתור שכזה מצבו שונה ממצבו של תובע ישראלי.
ואולם מקרה מקרה ונסיבותיו שלו. במקרה שלנו ענין לנו עם אשה תשושה וקשישה החיה על גימלה ועל הכנסה קטנה נוספת ממעשי ידיה ושורת הצדק מחייבת לאפשר לה למסור עדותה בחו"ל.
ג. הטענה כי המשיבה תבקש למנות פוסק רפואי ולכן בין כה וכה תצטרך המערערת לבוא לישראל שכן אין פוסקים רפואיים נמצאים אלא בישראל היא טורדנית. ראשית, דיה לצרה בשעתה, שמה שביהמ"ש עשוי להתבקש לעשות בעתיד אינו מעלה ואינו מוריד לענין הנדון עתה; שנית, המערערת צירפה חוות דעת רפואית והמשיבה לא השתמשה באף אחת מזכויותיה לפי סעיף 171 לתקנות סדר הדין ואין היא יכולה להישמע בטענה שתבקש בעתיד מינוי פוסק רפואי; ושלישית, אם כי לא ישלח ביהמ"ש "מומחה רפואי" כמשמעותו בתקנות, לחו"ל, ,לא היתה מניעה שהמערערת תיבדק בחו"ל ע"י רופא מטעם המשיבה כאמור בתקנה הנ"ל, אילו שלחה המשיבה את הדרישה במועדה וכהלכתה.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. עו"ד ש. רוזין למערערת, עו"ד י. פלדמן למשיבה. 27.4.69).
ע.א. 140/69 - יוסף בוק נגד קצין התגמולים
*תביעת תגמולים בטענה של החמרת מחלה תוך כדי שרות בצה"ל.
(ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים בתיק 3758/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער התגייס בשנת 1964 לצה"ל. גיוסו הוקדם לפי בקשתו בשל הפרעות בריאותיות שרופאיו חשבו כי יתגבר עליהן ע"י גיוסו, אולם הוא לא סיפר בעת הגיוס על הפרעות אלה ונתקבל לצבא בסוג בריאות תקין. בעת השירות קיבל התקף מחלה, אושפז ולאחר מכן כשהוטב מצבו שוחרר מן הצבא. בקשתו לתגמולים נדחתה מן הטעם כי לא הוכיח שמחלתו נגרמה או הוחמרה עקב שירותו הצבאי. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. ההלכה היא כי כאשר קיימת נטיה למחלה קונסטיטוציונית והיא רדומה בנפשו או בגופו של אדם ופורצת לראשונה החוצה עקב המאורע המשמש עילה לתביעה, הרי על אף הנטיה הטמונה באותו אדם, משנתעוררה המחלה עקב המאורע, היינו עקב השירות בצה"ל או עקב רדיפות הנאצים, הקשר הסיבתי בין השירות או הרדיפות ובין גילוי המחלה דיו כדי לשמש יסוד לתביעה.
ב. בענין דנא שונה מצב הדברים. כאן קבעה הועדה על יסוד חוות דעת רפואית כי המחלה בה לקה המערער בעת השירות "לא נגרמה וגם לא הוחמרה" עקב השירות, משמע שהועדה שללה את הקשר הסיבתי בין השירות ובין גילוי המחלה, בציינה כי במשך השירות הקצר לא היו כל אירועים יוצאי דופן שיכלו לגרום למחלה או להחמירה. נכון כי גם באין אירועים יוצאי דופן בזמן השירות יכול שתנאי השירות הרגילים יגרמו למחלה או להחמרתה, אך על התובע הראיה שתנאי השרות העירו את המחלה מתרדמתה, שאם לא כן לא נגרמה המחלה עקב השירות ואף לא הוחמרה על ידיו. מקרה מיוחד שאירע יקל על התובע להוכיח את הקשר בין השירות לבין גרימת מחלה.
השופט כהן:
המשיב וגם ועדת הערעורים טעו בקביעתם שמחלתו של המערער לא הוחמרה עקב השירות הצבאי, אלה סמכו על חוות דעת רפואית שהוגשה מספר שנים לאחר השירות בעוד העדות של הרופא שבדק את המערער בצבא מצביעה על קשר בין השירות לבין התפרצות המחלה. ברם גם כך מן הדין לדחות את התביעה מן הטעם שבהחמרת המחלה כשלעצמה לא סגי ליצירת עילה לתביעת תגמולים. צריך גם שהחמרת המחלה תביא לידי איבוד או פחיתת הכושר לפעול בתקופה כלשהי שלאחר תום השירות הצבאי, וכאן עולה מחומר הראיות שההחמרה עקב השירות חלפה לה בלי להשאיר סימנים, לא של איבוד הכושר לפעול ולא של פחיתת כושר זה.
(בפני השופטים: זוסמן , כהן, מני. עו"ד ספיר למערער, עו"ד בלטמן למשיב).
ע.א. 557/68 - פקיד השומה תל אביב נגד גדעון בדולח
*פסילת ספרים שנוהלו בניגוד להוראות נציב מס הכנסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בעמ"ה 693/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב עסק בקבלנות בניה יחד עם שותף וניהל ספרים, היינו יומן אמריקאי וכרטסת, אך לא היו אלה ספרי חשבון הממלאים אחר הוראות שהוציא נציב מס הכנסה לגבי קבלנים. הוא לא ניהל ספר קופה וספר מלאי. סעיף 130(א) מסמיך את הנציב להורות דרך כלל או לסוג מסויים של נישומים על ניהול ספרים ושיטת הניהול. סעיף קטן (ב) קובע כי אם ניתנו הוראות בהתאם לאמור לעיל רשאי פקיד השומה לסרב לקבל חשבונות שלא על סמך פנקסי חשבונות שנוהלו לפי ההוראות. לפיכך סירב
פקיד השומה לקבל את הפנקסים של המשיב וערך לו שומה לפי מיטב השפיטה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי פקיד השומה רשאי אך לא חייב להתעלם מפנקסי הנישום ומכיון שזכות הערעור שמורה לנישום לפיאותו סעיף, הרי שגם ביהמ"ש רשאי, אך לא חייב להתעלם מפנקסי הנישום, ואם הם נראים לו מהימנים הוא יכול להסתמך עליהם וכך אמנם עשה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. מקום שטיב ספרי החשבונות וצורת ניהולם נקבעו בהוראות הרי כל סטיה מההוראה, פרט לסטיה טכנית או מקרית שאין לה השפעה על מהימנות החשבונות, מסמיכה את פקיד השומה לעשות שומה לפי מיטב השפיטה. נכון שהנישום עדיין יכול להוכיח כי השומה היא מופרזת אך הוא עושה זאת כאדם שאין לו פנקסים, שהרי פנקסי הנישום נפסלו כבר ע"י החוק עצמו ושוב אין להכשירם.
ב. משנפסלו הספרים אין כל חובה על פקיד השומה להתחשב בחומר שבהם ולבדוק אם עשויים הם לשמש בסיס לעריכת השומה.
ג. העובדה שניתנה הרשות לנישום לערער אינה מסמיכה את ביהמ"ש להשתמש בשיקול הדעת שניתן לפקיד השומה הרשאי אך לא חייב לפסול את הספרים. משנפסלו הספרים ע"י פקיד השומה אין ביהמ"ש יכול לבוא ולהכשירם. שיקול הדעת להערכת הכנסת נישום היא של פקיד השומה ואין ביהמ"ש יכול להמיר שיקול דעת זה בשיקול דעתו הוא. תפקיד ביהמ"ש הוא ביקורתי בלבד בערעור על שומת פקיד השומה.
ד. אי ניהול ספר קופה וספר מלאי כנדרש ע"י הנציב, מהוה סטיה שדי בה כדי לפסול את הפנקסים ואין לראות בכך סטיה טכנית בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון. עו"ד רובין למערער, המשיב לעצמו. 28.4.69).
ע.א. 688/68 - מאיר טיכמן ואח' נגד אריה מנוביץ
*תביעת נזיקין בשל הוצאת צו מניעה זמני.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 2064/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
הצדדים הם בעליהם של חלקות שכנות בת"א שעל שתיהן נבנו בתים ,והקיר האמצעי המפריד והמשמש כקיר משותף לשני הבתים עומד על חלקת המערערים. הבית עומד למעלה מ- 30 שנה וב- 1930 הסכימו ביניהם קודמיהם של הצדדים כי תמורת -.10 ל"י ששילם קודמו של המשיב לקודמם של המערערים יהיה רשאי קודמו של המשיב להשתמש לצורך בנית ביתו בקיר של קודמם של המערערים. רשות זו לא נרשמה בספרי האחוזה והמערערים לא ידעו עליה. משבאו המערערים להרוס את ביתם כדי לבנות עליו בנין חדש פנו למשיב בדרישה שיבנה לעצמו קיר פנימי על חלקתו מכיוון שהם עומדים להרוס את הקיר המשותף העומד על חלקתם. בעקבות מכתב זה השיג המשיב במעמד צד אחד צו מניעה זמני נגד הריסת הקיר וצו המניעה הזמני אושר לאחר כמה ימים במעמד שני הצדדים, בעודשהדיון בצו המניעה הסופי טרם נתקיים. בינתיים בנו המערערים את בנינם מבלי להרוס את הקיר ולשם כך נאלצו להוציא הוצאות מיוחדות. כיום הם מבקשים תשלום פצוי על נזקים שנגרמו להם עקב צו המניעה הזמני שניתן לבקשת המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. צדק ביהמ"ש דלמטה בדחותו את התביעה מן הטעם כי תהיה זכותו הקנינית של המשיב כלפי המערערים ביחס לקיר המשותף אשר תהיה, אסור היה למערערים לעשות דין לעצמם על ידי הריסת הקיר. קיר זה היה קיים יותר מ- 30 שנה ואפילו יש לראות במשיב מסיג גבול סתם היה עליהם לפנות .לביהמ"ש כדי להשיג צו להסרת הקיר או סעד אחר. משלא עשו כן היה המשיב רשאי לראות במכתב של המערערים בטוי לרצונם להרוס את הקיר על דעת עצמם וכדי למנוע זאת היה זכאי המשיב לפנות לביהמ"ש בבקשה למתן צו המניעה.
ב. בנוסף לטעם הנ"ל לדחיית התביעה מתעוררת בכלל שאלה יסודית בדבר הגדרתה של עילת תביעתם של המערערים. לכל הדעות זו תביעה בנזיקין, ופקודת הנזיקין שלנו מכירה רק בעילת נזיקין בשל תביעות שוא בהליכים פליליים ולא בהליכים אזרחיים. אך אפילו היו התובעים מתגברים על מכשול זה עדיין ניצבת בפניהם העובדה שצו המניעה הזמני טרם בוטל ואחד היסודות הדרושים לתביעת נזיקין בשל תביעת שוא, גם בהליכים פליליים, הוא שההליך הנדון נסתיים לטובת התובע. כאן התביעה טרם הגיעה לברור לגופא ולכן בכלל לא היה מקום לתביעת הנזיקין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון. עו"ד פסקל למערערים, עו"ד וינשטיין למשיב. 22.4.69).
ע.א. 585/68 - יעקב ורחל ויראון נגד מינהל מקרקעי ישראל
*תביעת דמי הסכמה ע"י המינהל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט בזק) בת.א. 160/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים חכרו מהמשיב מגרש שעליו הקימו בית. בחוזה החכירה צויין כי המערערים זקוקים להסכמת המינהל למכירת זכויותיהם לאחר אך לא צויין כי המינהל רשאי להתנות מתן הסכמתו בתשלום דמי הסכמה, משעמדו המערערים ומכרו זכויותיהם דרש המינהל כ- 8,000 ל"י דמי הסכמה. המערערים שלמו את הכסף תוך מחאה ותבעו את השבתו בעילת "כסף שנתקבל באילוץ". על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. העובדה שלא צויין בחוזה כי הסכמת המנהל מותנית בתשלום אינה משנה לגבי זכויות המערערים. השאלה איננה מניין למינהל הזכות לתבוע את דמי ההסכמה אלא מניין חובתו להסכים להעברת חכירה בלי להתנות תנאים. אין כל אסמכתא חוקית שתאפשר לחייב מחכיר - בנגוד לתניה מפורשת בחוזה החכירה - להסכים להעברת החכירה ללא תנאי.
ב. מכיוון שהמינהל לא היה מחוייב לתת את הסכמתו הרי שרשאי היה לדרוש תמורה בעד הסכמתו. הדבר נובע ממושכלות ראשונים בתורת החוזים. כל צד בן חורין לשאת ולתת כטוב בעיניו. מכאן שאין גם נפקא מינה אם ידעו או לא ידעו המערערים על הנוהג לגבות דמי הסכמה.
ג. גם הטענה שגביית דמי הסכמה אינה מוסרית ואינה נאה לגוף צבורי לאו טענה היא, הן מכיוון שלא יכירנה מקומה במישור הצר של המשפט האזרחי הפרטי והן מכיוון שלא בא זכרה בפרשת התביעה. גם לגופו של ענין אין לטרונית המערערים על מה לסמוך שכן הדין והיושר מחייבים שבהתייקרות המקרקעין ייהנו לא רק החוכרים אלא גם הבעלים.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון , מני. עו"ד י. דובר למערערים, עו"ד גב' פ. אלבק למשיב - 28.4.69).
ע.א. 372/68 - יוסף צדרבאום נגד אברהם שטרייכר
*השטר כראיה לעיסקת היסוד והדרך להוכיח אי קבלת תמורה כנגד האמור בשטר שהוא מסמך בכתב.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוונברג) בת.א 1533/67 - הערעורים נדחו)
העובדות:
בין המערער והמשיב היו חשבונות שבסיכומם נתן המערער למשיב שטרות שבהם נאמר "התמורה קבלתי ב ...". עתה טוען המערער כי השטרות שניתנו לחסול חשבונות היו מותנים בין היתר בהחזרת
סחורה ושבסופו של דבר נותר סכום שאינו חייב לפרעון באשר לא הוחזרו לו הסחורות. המשיב טוען לעומת זאת כי הכל בוצע וכי סכום של -.4000 ל"י נועד לכסוי דמי נזק שהגיעו לו מפני שהמערער הפסיק לספק לו סחורה ושהפצוי היה בהסכמת הצדדים. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לשני הצדדים וקבע כי בהעדר כל עדות מהימנה עומדת החוקה לפי סעיף 29(א) לפקודת השטרות שהמשיב נעשה צד לשטרות בעד ערך ביחס לסכום שנשאר במחלוקת ולפיכך על המערער לשלם סכום זה למשיב על יסוד השטרות. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. צדק המערער בטענתו כי לא היה מקום לחייבו על יסוד החזקה של סעיף 29 הנ"ל הואיל ותביעת המשיב לא הוגשה כלל על פי עילת השטרות אלא על פי עיסקת היסוד שבעקבותיה ניתנו השטרות. אומנם נאמר בכותרת על מהות התביעה "שטרות" אבל בגוף פרשת התביעה מסופר על עסקת היסוד לפרטיה ואין טענה שנוסף על העילה של עסקת היסוד מבוססת התביעה גם על עילת השטרות תוך ציון הפרטים הדרושים כדי להעמיד עילה זו כעילה חילופית, ותוך הפרדה ברורה מן העילה של עיסקת היסוד ולא כמעורבבת עמה. אם קיימת אי בהירות בפרוש פרשת התביעה היא חייבת לפעול לרעת התובע שלא יצא ידי חובתו לנסח את פרשת התביעה כדבעי.
ב. עם זאת גם ביחס לעילת העיסקה המונחת ביסוד השטרות יש לדחות את הערעור בהתתשב בטענתו החילופית של המשיב שהשטרות יכולים לשמש כראיה להוכחת עסקת היסוד וזאת אף מחוץ לגדרה של התביעה על מי פקודת השטרות. משקלו הראיתי של השטר תלוי בנוסח השטר עצמו ובמהות העיסקה שלהוכחתה מבקש התובע להשתמש בו. יש והוא יכול לשמש כראיה לכאורה אף ללא תוספת ראיות אחרות, ויש שהשטר יהווה ראיה שככל שהיא כשרה אין היא מספיקה לחייב הנתבע על פי עיסקת היסוד הנטענת אלא אם מצטרפות אליה ראיות נוספות. במקרה דנן יכולים השטרות בהם צויין מתן תמורה, אם כי ללא פרוט של מהות התמורה לשמש כראיה מספקת לכאורה לחיובו של המערער. כנגד ראיה זו לכאורה טוען המערער שהחיוב היה מותנה בתנאי של החזרת סחורה שבידי המשיב אך את התנאי הזה היה חייב המערער להוכיח ומאחר ועדותו לא היתה נאמנה, נשאר התנאי בלתי מוכח.
ג. המשיב טען כי הוסכם על פצוי בסך -.4,000 ל"י בגלל אי הספקת סחורה על ידי המערער, גירסה שנתמכה בעדות המשיב, ונדחתה על ידי ביהמ"ש. אין די בכך כדי להיות אותה הודאה מפי המשיב שרק היא כשרה על פי הסעיף 80 כדי לסתור את הראיה בכתב על קבלת התמורה הכלולה בשטרות. תוצאה זו נראית בלתי הגיונית כי הרי יש בגירסת המשיב הודאה שתמורה אחרת לא היתה לשטרות לסכום של -.4,000 ל"י ונדחתה גרסתו בדבר התמורה שנתנה ואם כן הרי בעצם אין כאן תמורה - התשובה לקושיה זו היא שעל פי גזרת הכתוב בסעיף 80 אי אפשר להגיע כלל עד לשקילת הענין בדרך זו כי דיני הראיות מונעים את ברור הענין עד תומו והעדר הודאה מפורשת או ראיה נגדית בכתב כמוה כסוף פסוק.
ד. הוגש ערעור נגדי על אי חיוב המערער בתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. יש להניח שביהמ"ש דלמטה נהג בזה על פי שקול דעתו משדחה את גירסת המשיב בעדותו כבלתי מהימנה - ובכך לא יתערב ביהמ"ש לערעורים.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. עו"ד י. ל. פודהורצר למערער, עו"ד י. היימן למשיב - 27.4.69).
ע.א. 571/68 - דוד ינאי נגד אל מנספלד
*תביעת זכות יוצרים והמבחן של עובד עצמאי או שכיר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י, כהן) בת,א. 913/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הינו ארכיטקט שעבד במשרדו של המשיב. המחלוקת בין בעלי הדין היא מיהו בעל זכות היוצרים הראשון בשני פרויקטים של בנין המואוזילאום ברנגון ושל המרכז למדעי הגרעין בחיפה. המערער טען כי הוא בלבד תכנן את שני הפרויקטים וכן כי הוא היה במשרדו של הנתבע במעמד של ארכיטקט עצמאי להבדיל מארכיטקט שכיר וממילא הוא בעל זכות היוצרים הראשון של הפרויקטים הללו ולא חל עליו החריג האמור בסעיף 5(1) (ב) של חוק זכות היוצרים 1911. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התובע והנתבע חיברו במשותף את היצירות הנ"ל ובאשר למעמד המשפטי קבע כי התובע עבד במשרד הנתבע כשכיר ולכן האדם שהעביד את המחבר, היינו הנתבע, הוא הבעל הראשון של זכות היוצרים. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבלו את גירסת הנתבע שהתכנון היה משותף וזאת הן משום שטענתו של התובע כפי שהיא השתקפה בתביעה נראית דמיונית ביותר והן בהתחשב בסתירות המרובות בעדותו של התובע.
ב. אשר לשאלה המשפטית קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער היה שכיר אצל המשיב בהסתמכו על 4 מבחנים שהם: זכותו של המעביד לבחור לו את העובד; תשלום משכורות או שכר אחר; זכות המעביד לבקר את העובד על אופן העבודה; זכות המעביד להשעות או לפטר את העובד. לא היה צורך בכל המבחנים הנ"ל לקביעת מעמדו של המערער כשכיר שכן לפי הפסיקה של בתי המשפט הישראליים המבחן היחיד לבדיקת השאלה הנ"ל הוא מבחן המרות או הפקוח. מכיוון שנקבע כי לנתבע היתה זכות לפקח על עבודת התובע, הרי עובדה זו בלבד די בה כדי להגיע למסקנה שהתובע היה ארכיטקט שכיר במשרדו של הנתבע.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, קיסטר . עו"ד גילת למערער, עו"ד ארגמן למשיב. 30.4.69).
ע.פ 26/69 - מנשה בדרה נגד מדינת ישראל
*עבירות לפי פקודת מס הכנסה המערער הורשע בשתי עבירות על סעיף 220(1) לפקודת מס- הכנסה. הוא השמיט מהצהרת הון סכום של 40 אלף ל"י שנתן בהלוואה ושעליה קבל ריבית בסך 3000 ל"י שלא הצהיר עליה. טענת המערער היא שלא הוכח שהתכוון להתחמק ממס, כאמור בסעיף 220 הנ"ל. את טענתו בסס על העובדה שגם אילו הצהיר על ההכנסה לא היה חייב לשלם יותר מאשר המס שנוכה במקור ע"י הלווה. הטענה נדחתה. הרשעה בעבירה על סעיף 220 מותנית בהוכחת כוונה להתחמק ממס ואין צורך בהוכחה שבפועל ממש הצליח הנאשם במעשה ההתחמקות ולא שילם מס המגיע ממנו. את הכוונה להתחמק צריכה התביעה להוכיח ובדרך הטבע היא ניתנת להוכחה מהנסיבות. במקרה דנא יצאה התביעה את ידי חובת ההוכחה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד ידין ירון למערער, עו"ד ג. חסיד למשיבה.)
ע.פ. 588/68 - מדינת ישראל נגד מרקוס אדרי
*קולת העונש (תקיפת שוטר וגרימת חבלה חמורה)
המערער נדון ל- 9 חדשי מאסר בשל עבירת תקיפת שוטר וגרימת חבלה חמורה. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל בהתחשב בהרשעות הקודמות של המשיב ובחומרת העבירה. הוא נדון לשנה אחת מאסר ממש ושנה אחת מאסר על תנאי, וזאת לאחר שביהמ"ש התחשב בנסיבה מקילה שכבר עברו שנתיים מבצוע העבירה.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד מוגרבי למשיב).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 6/69 - ..................................282 ─ * בקשה לשמיעת עדויות בחו"ל.
─* ע.א. 140/69 - .................................283 ─ * תביעת תגמולים בטענה של החמרת מחלה תוך כדי שרות בצה"ל.
─* ע.א. 557/68 - .............................283 ─ * פסילת ספרים שנוהלו בניגוד להוראות נציב מס הכנסה.
─* ע.א. 688/68 - .................................284 ─ * תביעת נזיקין בשל הוצאת צו מניעה זמני.
─*ע.א. 585/68 - .....................285 ─ * תביעת דמי הסכמה ע"י המינהל.
─* ע.א. 372/68 - ...............................285 ─ * השטר כראיה לעיסקת היסוד והדרך להוכיח אי קבלת תמורה כנגד האמור בשטר ─ שהוא מסמך בכתב.
─* ע.א. 571/68 - .....................................287 ─ * תביעת זכות יוצרים והמבחן של עובד עצמאי או שכיר.
─
─* ע.פ. 26/69 - עבירות לפי פקודת מס הכנסה...................................287─* ע.פ. 588/68 - קולת העונש (תקיפת שוטר וגרימת חבלה חמורה)..................288─
─
─
─
─
─