תקציר סביר כרך ג' חוברת 31

ד.נ. 7/69 - אליהו אליאס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סיוע.
(עתירה לקיים דיון נוסף בפס"ד שב- ע.פ. 552/68 - הבקשה נדחתה).

החלטה:
א. העותר הועמד לדין כמסייע לרצח שני אנשים שבוצע ע"י אברהם אילוז וביהמ"ש העליון החליף את הרשעת המערער מסיוע לרצח בהרשעה בסיוע להריגה לפי סעיף 212 לפח"פ.
ב. אין יסוד לטענת המערער כי ביהמ"ש העליון קבע הלכות חדשות וחשובות בפסק דינו הנ"ל ושלכן יש לקיים דיון נוסף. לא נקבעו הלכות כאלה ומכל מקום טענותיו של העותר אין להן סכוי להתקבל.
ג. יסוד האקטוס ראוס של עבירת ההריגה לפי סעיף 212 טומן בחובו התנהגות (מעשה או מחדל) שלא כדין שהיה בה כדי לגרום למותו של אדם אחר ואילו יסוד המנס ראה מסתפק בכך שהנאשם חזה מראש, או היה ער לכך, כי נשקפת סכנה לחייו או לבריאותו של הקורבן ממעשהו. לצורך ההרשעה בסיוע להריגה צריך שהמסייע יעזור בהתנהגות פעילה שלא כדין לגרימת התוצאה הקטלנית ובלבד שחזה מראש כי מעזרתו נשקפת לקורבן סכנה לחייו או לבריאותו. מכיוון שבמקרה דנא מילא העותר תפקיד אקטיבי בסיועו למבצע העיקרי תוך שצפה מראש את התוצאה של מעשהו אין מנוס מהמסקנה שנתקיימו לגבי העותר יסודות האקטוס ראוס והמנס ראה של עבירת הסיוע להריגה. יצויין כי נקבע שהמערער סייע ע"י מעשה פעיל ולא ע"י מחדל שאינו מהווה סיוע.
ד. מן האמור עולה כי בעבירת סיוע, כאשר הנאשם ידע על מזימת המבצע, אין צורך להשתמש בפיקציה ש"ידיעה" שווה ל"כוונה", שכן "ידיעה" הינה מיסודות העבירה האמורה ואין הכרח בקיום "כוונה" דווקא.
ה. הלכת ביהמ"ש כי אדם יכול להיות אשם בעבירה של סיוע להריגה גם כאשר המבצע העיקרי ביצע עבירת רצח אינה נוגדת את הלכתו הפסוקה של ביהמ"ש העליון.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד י. נחושתן לעותר. 2.5.69).

בג"צ 235/68 - פלונית נגד הרבנים הראשיים לישראל ופלוני

*מתן היתר נשואים לבעל.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העובדות:
המשיב הרביעי והעותרת הם בעל ואשתו החיים בנפרד זה למעלה מ- 10 שנים ועברו התדיינויות רבות בבתי הדין הרבניים על עסקי מזונות ועסקי גירושין ופיצויים עד שלבסוף נתן ביה"ד הרבני הגדולפס"ד המתיר לבעל לשאת אשה על אשתו לאחר שישלים את הגט והפיצויים שחוייב בהם ע"י ביה"ד ויקבל היתר של 100 רבנים ואישור שני הרבנים הראשיים לישראל. סעיף 5 של החוק לתקון דיני העונשין (רבוי נשואין) קובע כי לא יורשע אדם בעבירה על החוק אם ינתן לו היתר נשואין ע"י ביה"ד הרבני ופסה"ד יאושר ע"י הרבנים הראשיים לישראל. סעיף זה אינו קובע הגבלות לסמכות הרבנים לתת היתר נישואין כאמור. סעיף 6 לאותו חוק דן במי שאין דין תורה חל עליו וקובע כי לא יורשע אדם בעבירה לפי אותו חוק אם נשואי הנאשם הותרו לפי פס"ד של ביה"ד המוסמך על סמך אחד מאלה - בן זוגו של הנאשם מנישואים קודמים אינו מסוגל עוד להסכים להפקעת הנישואים או לביטולם מחמת מחלת נפש שלקה בה, או שבן זוגו מנישואיו הקודמים נעדר בנסיבות המעוררות חשש סביר לחייו ולא נודעו עקבותיו לפחות 7 שנים. השאלה המתעוררת היא אם הסייגים שבסעיף 6 לגבי שאינו יהודי חלים גם במתן היתר נישואין ע"י הרבנים. בבג"צ בענין שטרייט (בג"צ 301/63) פסקו
שופטי הרוב כי הסייגים שבסעיף 6 חלים גם במתן היתר לפי סעיף 5 והעותרת בקשה להחיל אותה הלכה גם במקרה דנא. הבעל מתנגד לכך ומבקש לסטות מאותה הלכה.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. ההלכה בבג"צ שטרייט מבוססת על כך שאם נשאיר את סעיף 5 של החוק כמות שהוא, ללא כל הגבלות וצמצומים, יטב גורלם של בני העדה היהודית, מבקשי ההיתר, מגורלם של עמיתיהם בני עדות אחרות והרי תהיה בכך משום הפליה אסורה העומדת בנגוד להכרזת העצמאות ונוגדת את תורת הפרשנות שאין להניח שהמחוקק התכוון להפלות אלא אם כן נאמר הדבר במפורש. צדק ב"כ הבעל כי גם אם נשאיר את סעיף 5 ללא כל הגבלה עדיין לא תהיה בזה הפליה כלשהיא לטובת העדה היהודית ולא לרעת העדות הדתיות האחרות. מ"מ הנשיא סוקר בהרחבה את המצב בדת המוסלמית ובעדות הנוצריות השונות ומגיע למסקנה כי אכן גם בלי הגבלת תחולתו של סעיף 5 אין הבעל היהודי, שרק הוא יכול לקבל היתר נישואין ולא האשה היהודיה, מופלה לטובה לעומת בני דתות אחרות. בשאר הדתות יכול ביה"ד להפקיע את הנישואין בתוקף פס"ד בלי להזקק לפעולתו של אחד מבני הזוג בעוד שלפי דיני ישראל אין גט יכול להנתן אלא ברצונו של האיש. וכיון שכך אין הם נזקקים דרך כלל למתן היתרי נשואין.
ב. אשר לטענה כי ביה"ד יכול ללכת בדרך של כפיית האשה לקבל גט ולכן אין עליו "לעקוף" הכפייה ע"י השמוש במתן היתר - כפייה למתן גט היא דרך הרבה יותר חמורה וגם היא אסורה בחרם דרבינו גרשום ורואים חרם זה כחמור יותר מהחרם האוסר רבוי נשים. ביחוד אין נוהגים לא בתי המשפט ולא בתי הדין להשתמש בסמכות לכפיית אשה לקבל גיטה ועדיפה הדרך של מתן היתר נשואין.
השופט הלוי:
א. סעיף 5 לחוק לתקון דיני העונשין הנ"ל אינו כולל כל הגבלות לסמכות ביה"ד הרבני לתת היתר נשואין וקשה להבין לפי איזה כלל פרשני ניתן לפרש או לסייג את האמור בסעיף 5 בהתאם לתנאים המגבילים האמורים בסעיף 6. כל פרוש המטיל את ההגבלות של הסעיף 6 על סעיף 5 נוגד את רצונו המפורש של המחוקק להבדיל בין נישואין שחל עליהם דין תורה ונישואין שדין התורה אינו חל עליהם. רעיון "ההפליה" אינו תופס כאן כלל ועיקר ואין מקום להשוואת דיני הנישואין והגירושין של עדות דתיות שונות ולברר את השאלה אם בן זוג מופלה לטובה או לרעה לעומת בני דתות אחרות.
ב. השאלה אם שני הרבנים הראשיים לישראל שאישרו את היתר הנישואין חרגו מסמכותם לפי סעיף 5 של החוק מקומה בתוך ד' אמות הסעיף 5 המהווה את מקור סמכותם של הרבנים לצורך חוק זה וסעיף 6 אינו נוגע לשאלת סמכותם כל עיקר.
ג. במשפט שטרייט הנ"ל בקשו הרבנים לתת היתר נישואין מתוך שלא הכירו בתוקפם של הנישואין הראשונים שהיו נישואין אזרחיים שנערכו בחו"ל. בכך ביקשו לעקוף הוראת סעיף 4(1) לאותו חוק הקובע כי לענין איסור נשואין שניים אין נפקא מינה אם הנישואין הקודמים תקפים לפי דין המדינה שבה נערכו או לפי דין דתי שעל פיו נערכו.
העותרת דנא נישאה למשיב כדת משה וישראל וההיתר נועד להתיר למשיב לשאת אשה על אשתו מתוך התחשבות במצב היחסים שבין בני הזוג כך שהרבנים פעלו בגדר סמכותם החוקית לפי סעיף 5.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד חירותי לעותרת, עו"ד טיטונוביץ לבעל. 29.4.69).

ע.א. 617/68 - חיים יודוביץ נגד עו"ד יעקב דובר

*טענה כי עורך דין פעל בלי יפוי כח פורמלי מן הצד שכנגד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת.א. (השופט לם) בת.א. 5973/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיב יצג מספר יורשים שמכרו חלקת אדמה שהיה רשום ע"ש אמם למערער. המערער לא עמד בהסכם והמשיב הגיש נגדו תביעה בשם היורשים. למערער היו הוצאות משפטיות וכדי לעמוד בהתחייבויות כלפי המשיב, נאלץ למכור הנכס לקונה אחר ולטענתו יצא ממכירת אונס זו בהפסד. כשהגיע יום העברת הנכס בטאבו ע"ש המערער התברר כי למשיב חסר יפוי כח פורמלי מאחת היורשות הנמצאות בחו"ל. תוך 10 ימים תוקן החסר, המשיב קבל יפוי כח מאותה יורשת ומיד לאחר מכן בוצעה ההעברה. באותו בוקר הגיש התובע את תביעתו נגד הנתבע. בכתב התביעה מסופר רק על כך שלא היה למשיב יפוי כח כאמור ואילו הפרטים הנוספים על השגת יפוי הכח ובצוע ההעברה מצויינים בכתב ההגנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף מחוסר עילה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. התביעה לא רק שאין לה עילה אלא שהיא גם טורדנית וקנטרנית במידה רבה. אדם שהתקשר בהסכם עם פלוני לפעול כשליחו של אלמוני ונמצא שלא היתה לו הרשאה נזקו של המתקשר הוא בדרך כלל כשפלמוני אינו מסוגל לבצע את ההסכם שעשה בשם אלמוני ומכאן זכותו לתבוע פצויים שכן המתיימר להיות שליח ערב לקיום שליחותו. אך כאן לא זו בלבד שאין טענה שהנתבע הטעה את התובע בזדון אלא בסופו של דבר אישרה השולחת את פעולות השליח בדיעבד והתובע לא חזר בו מן ההסכם וקבל באחור קל את ההעברה בלי שאפילו רמז שהוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע פצויים. ספק אם אפשר לדבר במקרה זה על נזק שכאילו נגרם לתובע ואם נגרם לו נזק ברור שהוא מנוע מלתבעו.
ב. אפשר אולי לעורר ספק שמא אסור להתחשב בעובדות המתגלות מכתב ההגנה בלבד כשכל השאלה אינה אלא אם כתב התביעה מגלה עילה. אך במקרה דנן לא טען התובע בכתב התביעה שהעסקה לא בוצעה והעובדות שנטענו בכתב ההגנה ואושרו בתצהירו של הנתבע לא היו שנויות במחלוקת ולכן ניתן היה למחוק התביעה מחוסר עילה.
השופט כהן:
א. ניתן למחוק את התביעה על הסף אף בלי להזקק לטענות ההגנה כל עיקר. טענת המערער היא שהמשיב הפר חובה חקוקה בכך שלא היה לו יפוי כח בטרם יפעל כעו"ד בשם לקוחו. אם טענה זו באה לבסס עילת תביעה בנזיקין מחמת הפרת חובה חקוקה, הרי נעלה מכל ספק שהוראות חוק המחייבות עו"ד להצטייד ביפוי כח לא נועדו לטובתו או להגנתו של הצד שכנגד. ברם, כלל אין בנושא הוראת חוק המחייבת עו"ד להצטייד ביפוי כח בטרם יפעל בשם לקוח. עו"ד יכול לייצג לקוח במשפט וכל שכן מחוץ לבימ"ש גם בלי שיהא בידו יפוי כח פורמלי.
ב. גם עילת תביעה בגין מצג שוא של המשיב כאילו כוחו יפה לייצג את כל היורשים אין בה עילת תביעה במקרה דנא. לא היה כאן היצג כוזב כמשמעותו בסעיף 56 לפקודת הנזיקין שכן ההיצג לא נעשה בידיעה שהוא כוזב או מחוסר אמונה באמיתותו או בכוונה שהמוטעה יוטעה ויפעל על פיו ובודאי שאין בהיצג זה כורח, כפיה ואונס כנטען ע"י המערער.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. עו"ד י.ח. הלוי למערער, המשיב לעצמו. 29.4.69).

ע.א. 551/68 - מלון נוי בע"מ ואח' נגד אלכסנדר אוגוסטר ואח'

*תביעת פיצויים הדדית בטענת הפרת הסכם.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2390/66 - הערעורים נדחו).

העובדות:
הצדדים ערכו חוזה מכר שלפיו התחייבו המערערים למכור למשיבים חנות בבית שעמדו להקים. בהסכם נקבע סכום פיצויים של 10,000 ל"י כדמי נזק קבועים ומוערכים מראש. המשיבים לא שלמו אחד התשלומים ע"ס 25,000 ל"י במועד אלא תוך מספר חודשים שלאחר המועד. המוכרים תבעו לאחר מכן רבית על סכום הפגורים וסרבו לרשום את החנות על שם המשיבים ללא תשלום זה. בינתיים רשמו המערערים את הבנין כבית משותף ורשמו בהסכם הבית המשותף תנאי לגבי השמוש בחנות שעמד בסתירה להתחיבותם כלפי הקונים. הקונים הגישו נגדם תביעה לבצוע בעין של ההסכם ולחלופין להשבת הסכום ששלמו על חשבון החנות וכן לתשלום סכום הפיצויים. המערערים מיהרו ושינו את התנאי בהסכם הבית המשותף כך שיתאים עם חוזה המכר והגישו תביעה נגדית לתשלום סכום הפצויים הקבוע בהסכם. לאחר מכן בטלו הקונים את התביעה לבצוע בעין של ההסכם והשאירו רק את תביעת השבת הכספים ותשלום הפצויים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים להשיב את כספי המכר אך לא חייב אף אחד מהצדדים בתשלום פיצויים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. נכון שהקונים הפרו את ההסכם כאשר לא שלמו את הכסף בזמן אך המוכרים השלימו עם האחור וקבלו מידי הקונים את הכסף כפי ששולם באיחור. הפרה זו ע"י הקונים אינה יכולה איפוא לשמש עילה לתביעת פיצויים ע"י המוכרים.
ב. כאשר הגישו הקונים תובענה לבצוע בעין גילו בכך דעתם לראות את החוזה כקיים ו"פתוח" לבצוע על אף הפרתו ע"י המוכרים ובכך נתנו למוכרים שעת כושר לתקן את אשר עיותו ברושמם הסכם מיוחד שנגד את החוזה ואכן המוכרים עשו זאת וההפרה מצידם בטלה.
ג. כאשר הקונים שינו לאחר מכן את דעתם ולא רצו עוד לבצע את החוזה כבר לא היתה הפרה שנתנה בידם זכות ביטול ובכך הפרו הם את החוזה. עקב ההפרות ההדדיות של ההסכם צדק ביהמ"ש המחוזי כי אף אחד מהשניים אינו זכאי לפצויים.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד ש. בן עמי למערערים, עו"ד ע. אלקיים למשיבים. 29.4.69).

ע.א. 230/69 - אלברטו קנטי נגד יוניטד שוילי פילם ואח'

*עכוב יציאתו של תושב חוץ מהארץ.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בהמרצה 509/69 (ת.א. 169/69) - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיבים עשו הסכם עם החברה האיטלקית קנטי לרכישת זכויות הפצה של סרט ושלמו לחברה סכום כסף ועתה הם טוענים כי החברה לא עמדה בהתחייבויותיה ולכן תובעים הם השבת הכסף ששלמו. המערער הינו, לטענת המשיבים "אחד מבעליה ומנהלה" של החברה. משהגיע המערער מאיטליה לישראל הוציאו המשיבים נגדו צו עכוב יציאה מהארץ. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. על פי תקנה 254(א) הכח בידי ביהמ"ש לעכב יציאת הנתבע מהארץ אם הוכח לביהמ"ש כי הנתבע עומד לעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת והעדרו מהארץ עלול להכביד על נהול המשפט או על בצוע פסק הדין. ספק אם ביהמ"ש מוסמך לעכב יציאה על פי התקנה הנ"ל לגבי אדם הגר בחו"ל ובא ארצה באופן ארעי. יציאתו מהארץ אינה משנה את מצב התובע לרעה, לעומת המצב הקודם, ובדרך כלל לא יהיה בכך משום סכול אפשרויות הגביה בארץ אם תושב החוץ יחזור לביתו. אין אוסרים על נתבע לצאת מהארץ כד להפעיל עליו לחץ אלא כדי למנוע הכבדה על נהול המשפט או על בצוע
פסק הדין עקב "בריחת" הנתבע, ונתבע שאינו יושב בארץ אף אינו בורח ממנה. ברם, אין צורך לפסוק סופית בשאלה זו בענין דנא, באשר החלטת ביהמ"ש המחוזי אינה יכולה לעמוד מטעם אחר.
ב. התובעים טוענים כי המערער הוא אחד מבעלי החברה ומנהלה אך לא נטען כי בתור שכזה מוטלת עליו חבות אישית על פי הדין האיטלקי שבו רשומה החברה ואף לא נטען כי התובעים התקשרו עם המערער באופן אישי. אין ספק כי התובעים צרפו את המערער לתביעה למטרה אחת ויחידה להפעיל לחץ על חברתו על ידי עכוב יציאתו מהארץ.
ג. מכיוון שהתביעה לא הוגשה נגד המערער אישית אין מקום לעכב יציאתו מהארץ. העובדה שאי אפשר למנוע יציאתה של אישיות משפטית מהארץ אינה מעניקה את הכח לעכב יציאת מנהלה. נמוקו של ביהמ"ש המחוזי שבתור מנהל החברה בידי המערער האפשרות להבטיח תשלום חובות החברה אינו נמוק כלל ושקולו חורג מגדר תקנה 254.
השופט כהן:
צו עכוב יציאה מהארץ נועד למנוע הכבדה על ברור המשפט ובצוע פסק הדין. בתצהיר המשיבים לעכוב היציאה אין לכך לא זכר ולא רמז שהעדר המערער מהארץ עלול להכביד על ברור המשפט או על בצוע פסק הדין. בתצהיר נאמר כי יציאתו של המערער תגרום למשיבים נזק ללא תקנה באשר לא יהיה באפשרותם לגבות את המגיע להם. זאת היא טענה סתמית יתר על המידה ובענין דנא, כאשר המשיבים בחרו להם בעל חוזה תושב חוץ אשר נהפך לחייב תושב חוץ, אין הם יכולים להישמע בטענה סתמית שזכויותיהם בסכנה אלא אם כן אותם תושבי חוץ יהפכו בעל כורחם לתושבי הארץ.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עוה"ד ארזי ופרנקל למערער, עוה"ד רווה ופלדמן למשיבים).

ע.א. 625/68 - מפעל הבניה של הקבוץ המאוחד ושות' נגד החברה הדרומית בע"מ

*בקשה לבטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בהמ' 7576/68 (ת.א. 3984/67) - הערעור נתקבל).

העובדות:
באוגוסט 67 הגישה המערערת נגד המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר על סך -.192,000 ל"י וזאת על סמך חשבון שנמסר למשיבה בשנת 1964 על יתרה המגיעה למערערת עבור עבודות בניה. המשיבה לא בקשה רשות להתגונן וב- 5.2.68 ניתן נגדה ע"י הרשם פס"ד על הסכום הנתבע. כ- 3 שבועות לאחר מכן בקשה המשיבה לבטל את פסה"ד שניתן בהעדרה; להאריך את המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן וכן להעניק לה רשות להתגונן. הרשם דחה את הבקשה בקובעו כי ההזמנה בסדר דין מקוצר נמסרה כדין למשיבה, כי המשיבה ידעה מהגשת התביעה עוד מנובמבר 67 וכי מתוך זלזול בהליכי ביהמ"ש היא לא נקטה בשום צעדים כדי להתגונן. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי על החלטת הרשם והלה קבל את הערעור מתוך הנמוק כי הסכום שנתבע לא היה סכום כסף קצוב כמצוות תקנה 269(1) לתקנות סדר הדין. הוא ביטל את פסק הרשם, הורה למחוק מכותרת התביעה את המילים "בסדר דין מקוצר" ונתן למשיבה זמן של 30 יום להגשת כתב הגנה. מכאן הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. גם אם צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו האמורה, ועל כך אין צורך לחוות כאן דעה, גם אז לא היה רשאי להתערב בשקול דעתו של הרשם מכיוון שמקומה של הטענה שאין התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר היא בבקשה למתן רשות להתגונן ולא בערעור על סרוב לבטל פס"ד שניתן בהעדר הגנה.
ב. כאשר מוגשת בקשה לבטול פס"ד שניתן בהעדר הנתבע מעביר ביהמ"ש את הבקשה בכור שני מבחנים: הסיבה שבעל הדין לא התגונן; ומה הם סכוייו להצליח במשפט אם יבוטל פסק הדין. מתוך שני מבחנים אלה העיקר הוא המבחן השני. תהא מדת רשלנותו או הזנחתו של הנתבע גדולה כאשר תהא, כאשר ישנה הגנה טובה סולחים לו על המנעותו
מלהתגונן ומפצים את הצד שכנגד בהוצאות. אך דברים אלה אמורים רק בבעל דין שהתרשל ולא בבעל דין אשר מדעת התעלם מהליך משפטי וגילה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין. במקרה כזה רשאי השופט לדחות את הבקשה לבטול פסה"ד על אף סכוייו של הנתבע להצליח בהגנתו וכזה היה המקרה דנא.
ג. תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר ובעל הדין אינו מבקש רשות להתגונן מוסמך הרשם לפי סעיף 6 (ב) לפקודת הרשמים לתת פס"ד ואין לקבל הטענה כי כלל לא היה מקום להגיש את התביעה בסדר דין מקוצר וכי לכן נשללת סמכותו של הרשם.
השופט כהן:
א. על פי תקנה 181 לתקנות סדר הדין, כדי להצליח בבקשה לבטול פס"ד על המבקש להוכיח שלא היתה המצאת הזמנה בת פועל או להראות "טעם מספיק אחר שירשם". הטעם האחר נוגע לענין המחדל להגיש את הבקשה למתן רשות להתגונן. רק לאחר שהנתבע הראה טעם מספיק לביטול פסה"ד עליו להראות טעם סביר למתן רשות להתגונן והוא שיש לו למבקש הגנה לכאורה כנגד התביעה.
ב. בענין דנא, ידעה המשיבה על הגשת התביעה ולא הגישה בקשה למתן רשות להתגונן על אף קבלת ההזמנה כדין. כיון שכך לא היה לפי התקנה מנוס מלדחות את בקשת המשיבה.
השאלה אם יכול ותהיה למשיבה הגנה כנגד התביעה או מקצתה והדרך בה צריכה התובענה להתברר לא יכלה להתעורר כלל כאשר לא הגיעו עוד לשלב בו נדרש הרשם לשקול דעתו לענין התקנה 282.
ג. נכון שיש למנוע נעילת שערי ביהמ"ש בפני בעל דין שיש לו לכאורה מה לטעון ולהתגונן גם אם לא קיים במועדן את המצוות הפורמליות של תקנות סדר הדין. אולם בענין דנא, המקרה הוא, מקרה אולי יוצא מן הכלל, אשר בו מן הצדק להכריע על פי שורת הדין ולא לפנים משורת הדין וזאת לנוכח זלזולה של המשיבה במוסדות השפוט. לא רק שהיו מעשי הפרה חמורים של הוראות חוק כי אם גם המשיבה והמצהיר מטעמה הפרו את חובת הכנות והאמת שהם חייבים לבית המשפט. במקרה כזה אין ביהמ"ש מושיט סעד לפנים משורת הדין.

(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. עו"ד ג. קלינג למערערת, עו"ד ג. האוזנר למשיבה. 8.5.69).

ע.א. 573/69 - יצחק שביט ואח' נגד גדעון חנן ואח' ומועצת פועלי באר שבע

*טענה כי הכרזת שביתה מהווה אילוץ הפוסל הסכם שהושג.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט דבורין) בהמ' 579/68 - הערעור נדחה).

העובדות:
בבית קולנוע השייך למערערים עבדו שני המשיבים הראשונים. העובדים לא היו מאורגנים בהסתדרות כלשהי. שני המשיבים הסתכסכו עם המערערים בשאלת פטוריהם וקבלת פצויים והוכרזה שביתה בבית הקולנוע. בעקבות השביתה נחתם זכרון דברים שבו נמסרה לבוררות קביעת הסכומים המגיעים למשיבים הראשונים נקבע כי הענין ימסר להכרעת בורר יחיד. כמו כן נקבע בזכרון הדברים הסדר תנאי עבודתם של עובדים אחרים שנשארו לעבוד בקולנוע. משהחל הבורר במילוי תפקידו כפרו לפניו המערערים בתוקפו החוקי של שטר הבוררות בטענה כי הוצא מהם בלחץ ואיומים, באשר הוכרזה השביתה שאינה חוקית. עד שהצדדים סכמו בכתב טענותיהם בנקודה זו עבר הזמן למתן פסק הבורר והמערערים סרבו להסכים להארכת המועד. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבים והאריך את המועד ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. השאלה אם היה סכסוך עבודה בין הצדדים במובן סעיף 2 לחוק ישוב סכסוכי עבודה תשי"ז 1957, או שזה היה סכסוך יחיד איננה נוגעת לענינינו. אין לכך כל חשיבות או קשר לשאלה אם השביתה היא חוקית או בלתי חוקית. החוק הנ"ל אינו מגביל את זכות השביתה לא בשל סכסוך עבודה הנופל בתחומו, ולא בשל סכסוך עבודה שאינו נופל בתחומו.
ב. ברם לאמיתו של דבר אכן נופל הסכסוך דנא בגדרו של סעיף 2 הנ"ל. השאלה שהתעוררה כאן היתה כריתתו של הסכם עבודה וקביעת תנאי עבודה ורשאית היתה מועצת פועלי באר שבע לראות את השעה הזו שבה פרץ סכסוך על רקע פטורי עובדים כשעת כושר להציג דרישות ארגוניות ומהותיות על מנת להבטיח תנאי עבודה הוגנים לכל העובדים, גם אם אלה לא היו מאורגנים בהסתדרות הכללית. זוהי דרך לגיטימית ובאין היענות מספקת לדרישות נוצר סכסוך עבודה במובן הנ"ל.
ג. גם אם נכונה טענת המערערים שמטרת המשיבה ביצירת הסכסוך היתה לקשור את העובדים אליה ולמנוע השתייכותם לארגון עובדים אחר גם אז אין ספק כי סכסוך על רקע כזה הוא סכסוך עבודה.
ד. השביתה שהוכרזה ע"י המשיבה היתה מבחינת דיני הנזיקין חוקית וכשרה. מטבע הדברים כל שביתה גורמת נזק למפעל בו היא פורצת אך דבר זה כשלעצמו אינו פוסל את השביתה ואינו גורע מחוקיותה, ביחוד את יש לה מטרה לגיטימית לשפר מצבם הירוד של העובדים ולממן את זכויותיהם ואת תביעותיהם החוקיות.
ה. כדי לפסול הסכם בטענת אילוץ צריך כי השמוש בכוח או באיום להשתמש בכוח יהיה בלתי חוקי. היינו, שהמעשה שבו מאיימים מהווה עבירה או עוולה אזרחית. בענין דנא, ראינו כי ייזום השביתה אינה עוולה אזרחית ובדרך כלל אינה גם עבירה פלילית.
ו. בכלל יש מקום לספק אם ניתן להחיל את הדוקטורינה של אילוץ, לרבות השפעה בלתי הוגנת ביחסי עבודה מאורגנים. כל מהותו ותכליתו של מו"מ קולקטיבי היא התמודדות של כוחות ובסופו של דבר גוברת ידו של אחד הצדדים או מושגת פשרה ואין לראות כל פסול בכך וממילא אין בכך כדי לפגוע בהסכם המושג כתוצאה מהתמודדות הכוחות.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד י. שביט למערערים, עו"ד ג. בן ישראל - למשיבים. 30.4.69).

ע.א. 435/68 - מדינת ישראל ואח' נגד לי-עור בע"מ ואח'

*תביעה להחזרת היטלים ששולמו מתוך הסכם בין התאחדות בעלי התעשיה לבין מדינת ישראל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 369/65 - הערעור נתקבל).

העובדות:
בין מדינת ישראל לבין התאחדות בעלי התעשיה בישראל נעשה הסכם שלפיו יחוייבו יבואנים בענף הבורסקאות חברי התאחדות בעלי התעשיה (להלן המשיבה) להפריש עבור כל רשיון יבוא של מוצרי עור שיקבלו תשלומים מסויימים לקרן מיוחדת שמתוכה תנתן פרמיה ליצואנים בענף הבורסקאות וזאת כדי לעודד אח הייצוא בענף זה. ההסכם חייב את הממשלה לדרוש תשלום דומה מיבואנים שאינם חברי המשיבה. שני הצדדים קיימו את ההסכם, הכספים הועברו לקרן מיוחדת וחולקו בין היצואנים. בינתיים הגישו יבואנים בענף זה שאינם חברי המשיבה תביעה נגד הממשלה, כי התשלומים לא היו חוקיים. ביהמ"ש קבל את הטענה והממשלה החזירה לאותם יבואנים את כל הסכומים שנגבו מהם. עתה באה המשיבה ועמה המשיבים האחרים שהם חברים בה ותובעים מהמדינה החזרת אותם סכומים שהם שלמו
מן הטעם, בין היתר, שההסכם בטל מכיוון שהממשלה לא קיימה חלקה בו בכך שהחזירה לשאינם חברי המשיבה את תשלומיהם וכן בטענה שהתשלום הוא בלתי חוקי. ביהמ"ש המחוזי נעתר למשיבים וחייב את המדינה בהחזרת כל הסכומים שנגבו ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. אין לומר כי ההסכם בין המדינה לבין המשיבה סוכל מלכתחילה וכי משלא קיימה המדינה את הסעיף בדבר הגביה משאינם חברי המשיבה בטל ההסכם מעיקרו. לא היה זה תנאי שבלעדיו ההתקשרות לא התבצעה כלל. לכל היותר היה זה תנאי יסודי שבגין הפרתו רשאית היתה המשיבה לבטל ההסכם. הלכה פסוקה היא שמקום שבעל חוזה לא קיים אחד מתנאיו היסודיים זכאי הצד השני לבטלו אבל זכות זו אינה מועילה למשיבים ולא כלום שכן בינתיים בוצע החוזה כולו ולא נשאר להם עוד מה לבטל. הקרן שנוצרה נוצלה במלואה לתשלום פרמיות לייצוא והתרוקנה מכל תכנה. בנסיבות שכאלה מתרוקנת גם זכות הבטול מכל תוכנה ונהפכת זכות ערטילאית שאין בה כלום או ממש.
ב. יתרה מזו, אין אדם יכול לבטל חוזה בתוקף זכות הבטול אלא כל עוד לא הופעל החוזה לשינוי מצבו שלו או מצבם של יתר בעלי החוזה. משנהנה הוא עצמו מהחוזה וצד אחר סבל הפסד כיס שוב אינו זכאי לבטל את החוזה אלא אם מוכן הוא להחזיר את המצב כולו לקדמותו. וכאן כאמור כבר חולקו כפרמיות כל הכספים שנגבו, והמשיבים הפיקו מהחוזה את מלוא טובת ההנאה המוסכמת.
ג. ברם עפ"י כתבי התביעה לא היתה כלל צריכה להתעורר השאלה אם ההסכם בטל מעקרו או לא. המשיבים תבעו השבת הכספים עפ"י עילה אחת ויחידה והיא שכשם שהיבואנים שאינם חברי המשיבה זכאים להשבת כספם כך גם היבואנים חברי המשיבה מכיון שההסכם הוא בלתי חוקי. גם אם נניח, לשם ויכוח גרידא, שההסכם האמור הוא בלתי חוקי הרי אין ביהמ"ש נזקק לתביעת תובע כשהוא דרש לבססה על אי חוקיות או אי מוסריות של חוזה ואחרת אינו יכול לגלות עילה לתביעתו אלא אם התובע הוא קורבן אי החוקיות. ושוב גם אם נניח כי המשיבים כולם כאחד צדיקים גמורים, עשוקים שנפלו בידי עושקים ואין לנעול בפניהם את שערי ביהמ"ש, הרי תביעה כזו להשיב כספים היא תביעה עפ"י כללי היושר ותובע כזה שבינתיים קיבל מן הנתבע סכומי כסף שונים לא יזכה בהחזרת כספו כל עוד לא החזיר לצד השני כספים שקבל ממנו מכוח אותו חוזה בלתי חוקי. המשיבים דנן, או יצואנים אחרים חברי אותה התאחדות, קבלו כל טובת ההנאה המוסכמת מן החוזה אשר על ביטולו הם מבססים תביעותיהם ובנסיבות אלה אינם יכולים לקבל פס"ד מביהמ"ש שביושר כל עוד לא ישיבו הם וחבריהם לקרן את כל אשר שולם להם כפרמיות.
ד. הטענה כי משנפסק שההיטל הוא בלתי חוקי היה הוא בלתי חוקי כלפי כל אחדואין נפקא מינה על מי הוטל וכיצד הוטל וכן שהוראות הדין החלות על השבת ההיטלים שנגבו ללא אסמכתא חקיקתית חלות גם על היטל זה - אינה טענה. אינו דומה היטל שהאזרח נתחייב לשלמו בחוזה עם השלטונות להיטל שהוטל עליו בעל כורחו. בעוד שהתשלומים שנדרשו מיבואנים שלא היו חברי המשיבה הוטלו עליהם בעל כורחם, הרי חברי המשיבה שלמו בהיותם צד לחוזה שנעשה ע"י ארגונם וכאשר צד מקבל עליו חבות חוזית כלפי השלטון חלים עליו דיני החוזים ולא פקודת סדרי השלטון והמשפט.
ה. בענין דנא לא התנו השלטונות את מתן רשיונות היבוא בתשלום ההיטל אלא השלטונות התנו מתן רשיונות יבוא בכך שיהא גם ייצוא. זוהי התנאה סבירה וכשרה. היבואנים לא היו מוכנים לקבל על עצמם תנאי זה שהיה בו הפסד כיס ולכן עשו את ההסכם הנ"ל לתשלום פרמיות.
ו. המשיבים טוענים כי ההסכם נעשה באילוץ ובאיומים כי יוקם מפעל מתחרה
למפעלי המשיבים. גם אם נניח שהחוזה נעשה מתוך אלוץ וניתן לבטול בשל כך, עדיין אין המשיבים זכאים לתבוע השבת כספים, שכבר תם ונשלם ביצועו של החוזה, והמשיבים כבר הפיקו ממנו מלוא התועלת וטובת ההנאה.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. 24.4.69).

ע.פ. 63/69 - פלוני נגד ועדת ההמלצות לפי חוק הנוטריונים וכו'

*עבירה שבוצעה ע"י נוטריון במסגרת עבודתו לאחר ששימש שלושה חודשים כנוטריון לפי חוק הנוטריונים למסמכים יוצאי חוץ נכשל המערער ואישר כי אדם פלוני הוא חי בלי שאותו אדם התיצב לפניו ביום מתן האישור, וכן אישר פרטים ביחס לאותו אדם על סמך תעודת זהות אשר למעשה לא הוצגה בפניו. ביה"ד המשמעתי של עורכי הדין הרשיע את המערער בשתי העבירות ולאחר מכן המליצה ועדת ההמלצות לפי חוק הנוטריונים בפני שר המשפטים להתלות רשיונו של המערער כנוטריון למשך שנה אחת. למעשה הודה המערער בעבירה הראשונה ולא הודה בשניה.
לגבי העבירה הראשונה הוא טוען כי הוטעה ע"י חברים עורכי דין והוא רק התרשל שלא בדק נכונות דברי אחרים, אבל לא צמחה לו כל טובת הנאה מיוחדת ממעשהו. לצורך ההרשעה ברור שכלל לא חשוב איך יכונה מעשהו של המערער, רשלנות, התנהגות בלתי הולמת או זלזול בחוק, שהרי החוק הוא ברור שאין לאשר שאדם פלוני הוא בחיים אלא אם כן אותו אדם מתיצב בפני הנוטריון ביום האישור.
אשר לעבירה השניה שבה אין המערער מודה, רשאית היתה ועדת ההמלצות להגיש המלצתה לשר המשפטים בהסתמכה על מסקנות ביה"ד המשמעתי ולא היתה צריכה לבדוק מחדש את הכל מבראשית.
אשר לאמצעי המשמעתי שהמליצה הועדה - רק במקרה נדיר יתערב ביהמ"ש בסנקציה משמעתית שקובעת ועדת ההמלצות כשהסנקציה ממש משועת בחומרתה ואין זה המקרה לפנינו.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד קירש למשיבה. 10.4.69).

ע.א. 241/68 - עזרה דלאל נגד קופת מלוה וחסכון לעולי עירק בע"מ

*ספרי קופת מלוה כהוכחה בתביעה כאשר אחד התנאים היה כי הספרים יהוו הוכחה מכרעת המערער חתם למשיבה על ערבות מתמדת לתשלום חשבון חובות חברת עדרידר. לפי תנאי הערבות העתק חשבון הלקוח כרשום בספרי המשיבה ישמש הוכחה מכרעת נגד הערב בנוגע לסכום שהלקוח חייב לאגודה באותו זמן. המשיבה תבעה את המערער על סכום של למעלה מ- 6,000 ל"י וצרפה העתק חשבון המראה יתרת חוב על סכום זה. הכחשת סכום החשבון בכתב ההגנה היתה סתמית וביהמ"ש המחוזי חייב את המערער על פי ערבותו המתמדת. הערעור נדחה.
טענת המערער היתה שהחוב נבע מערבות שנתנה המשיבה לעירית גבעתיים לבקשת חברת עדרידר, אך חתימת המנהלים לא היתה מלאה על בקשת הערבות וממילא לא היה החוב חוב של החברה וערבותו הוא, לא תפסה.
תנאי הערבות המתמדת כי חשבון המשיבה מהווה הוכחה מכרעת מנוסח באופן דווקני אך אפילו יניח ביהמ"ש לזכות המערער שהעתק החשבון משמש כראיה מכרעת רק לצד המספרי של החשבון ושעדיין יכול הערב להוכיח שלא היתה עילה לחייב את
הלקוח באיזה פריט המופיע בחשבון, הרי נטל ההוכחה בנדון זה מוטל על מי שמכחיש את החשבון והמערער לא הרים נטל זה.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מזובר למערער, עו"ד זילכה למשיבים. 22.4.69).

ע.א. 468/68 - פרדס בע"מ נגד יוסף חסיד ואח'

*ההוכחות הנדרשות כדי להפעיל הליך פלילי בגין בזיון בית המשפט.299 על המשיב נאסר להדפיס מחזורים מהוצאת בלפורטה אך האיסור לא חל על הדפסות וצלומים מספרים אחרים שונים מההוצאה הנ"ל. המשיב הדפיס ספרים כאמור ונתבע לדין על בזיון בית המשפט אך לטענתו אין זו הדפסה מהספר שנאסר עליו אלא מספר אחר. המערערת לא הביאה ראיות להוכיח כי הספרים מהווים תדפיס שנאסר אלא הגישו כראיה ספרים שבית המשפט המחוזי יתרשם כי אכן מדובר בתדפיס שנאסר. ביהמ"ש המחוזי לא נחה דעתו שמה שהמשיב הדפיס הועתק ממחזורי בלפורטה דוקא. הערעור על כך נדחה.
ביהמ"ש העליון אמנם התרשם שהמחזורים שהודפסו הועתקו, לפחות מקצתם, ממחזורי בלפורטה אולם בכך לא סגי. על המערערת מוטלת חובת ההוכחה של האשמה ואין היא יוצאת ידי חובה זו בהעלאת אפשרות סבירה בלבד. המשיב, ככל נאשם בפלילים, עומד בחזקת כשרות כל עוד לא הוכחה אשמתו למעלה מכל ספק וזאת לא נעשה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, מני. החלטה - השופט כהן. עו"ד גן-צבי למערערת, עו"ד ינובסקי למשיבים. 29.4.69).

ע.א. 613/68 - לה נסיונל חברה ישראלית לבטוח בע"מ נגד אריה ליב צ'ורנסקי ואח'

*העדת שטר ומשלוח הודעת חלול המערערת תבעה את המשיבים על יסוד שטר שהמשיב הראשון (להלן המשיב) היה אחד המסבים. התביעה נגד המשיב נדחתה מן הטעם שהתובע לא טען הודעת חלול והנתבע העלה טענה זו בתצהירו שמשמש כתב הגנה. הערעור נתקבל.
המשיב לא טען בתצהירו שאין כתב התביעה מגלה עילה אלא אמר שהוא מכחיש שנעשו פעולות אי כבוד והעדה כחוק כדי לחייב אותו לפי השטר. כאן הוכחשו עובדות מסויימות אך לא נטען שאין כלל זכר לאותן עובדות בגוף התובענה. אילו הועלתה טענה זו כהלכה אפשר היה לבקש תקון כתב התביעה ומן הדין היה להענות לבקשה לתקון. נוסף לכך נטען כי השטר הועד אם כי לא נטען כי גם נשלחה ההודעה. הוגשה תעודת הנוטריון הצבורי המאשרת את עצם הפרוטסט ומתן הודעה על כך למשיב. הראיה הוגשה ללא התנגדות המשיב. באשר למועד מתן ההודעה, די בכך שנשלחה ע"י הנוטריון באופן שבדרך רגילה היתה מגיעה למענה תוך המועד הקבוע בתיק.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. צמח למערערת, עו"ד ז. קיגלר למשיב. 29.4.69).

בג"צ 333/68 - מפעלי מושבי הדרום בע"מ נגד מנהל מס רכוש וקרן פצויים

*הרשות המוסמכת להעניק פטור מתשלום תוספת מס

בבג"צ זה התעוררה השאלה מי הוא המוסמך לתת פטורים והקלות מתשלום "תוספת מס" לפי סעיף 9 (7) לחוק מס שבח מקרקעין כאשר העסקה נופלת בגדרן של תקנות המקרקעין (אגרות תשכ"ו) הפוטרת או נותנת הקלות מתשלום אגרות ההעברה על עסקות מסויימות. מנהל מס רכוש סבר כי הסמכות לתת הקלות והנחות מתשלום תוספת מס כאשר העסקה נופלת בגדרן של תקנות המקרקעין הנ"ל היא בידי מנהל מס שבח בעוד שמנהל אגף רשום והסדר קרקעות קבע כי הוא המוסמך לתת את ההנחות או את הפטור. ביהמ"ש העליון קבל את עמדת מנהל אגף רשום והסדר קרקעות שהוא המוסמך לתת את ההנחות בתוספת מס בגדר תקנות המקרקעין הנ"ל.