ע.א. 379/68 - ישראס ישראל - רסקו... בע"מ נגד פנחס טולידאנו ואח'
*תחולת הגנת הדייר על דייר משנה כאשר הדייר הראשי אינו מוגן.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים עציוני, גוברניק וסלוצקי) בע.א. 4/67 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים זוסמן, ברנזון, קיסטר, נגד דעתם החולקת של השופטים לנדוי, כהן).
העובדות:
המערערת השכירה מושכר בשכירות בלתי מוגנת (לתקופת שכירות של 15 שנה) והשוכר הראשי השכיר בשכירות משנה למשיב מזנון במושכר. משנסתיימה תקופת השכירות הראשית השיגה המערערת צו פינוי נגד השוכרת הראשית אך נגד המשיב, לגבי המזנון, לא ניתן צו פינוי מכיוןשהלה היה מוגן בשכירותו כלפי השוכר הראשי, ובתי משפט קמא סברו כי למרות שהשוכר הראשי לא היה מוגן הרי דייר המשנה מוגן לא רק כלפי השוכר הראשי אלא גם כלפי בעל הבית. זאת מכח הסעיפים 12 ו-27 לחוק הגנת הדייר תשט"ו - 1955. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן (דעת הרוב):
א. כאשר השכירות הראשית מוגנת וקיימת שכירות משנה המוגנת גם היא, הרי זו מוגנת לא רק כלפי הדייר הראשי אלא גם כלפי בעל הבית וכאשר השכירות הראשית מאבדת את הגנתה אין דייר המשנה מאבד את הגנתו כלפי בעל הבית. במקרה כזה הופך דייר המשנה לדיירו של בעל הבית.
ב. מאידך כאשר הדייר הראשי שכר את המושכר בשכירות לא מוגנת יכול דייר המשנה להיות מוגן כלפי הדייר הראשי וזה אינו יכול לפנותו. אולם כאשר השכירות הראשית באה לקיצה, מסתיימת גם שכירות המשנה ואין דייר המשנה מוגן כלפי בעל הבית. לפיכך במקרה דנא כאשר הדיירות הראשית מלכתחילה לא היתה מוגנת והיא באה לקיצה צריך גם דייר המשנה לפנות את חלקו במושכר.
ג. במקרה כגון דא אין גם מקום להעניק לדייר סעד מן הצדק. סעד כזה מעניקים רק לגבי עילת פינוי מן העילות המנויות בסעיף 36 לחוק, היינו לגבי מושכר מוגן. לגבי המושכר דנא לא חל החוק ולא כל חלק הימנו וממילא גם לא סעיף 37 של הענקת סעד מן הצדק.
השופט כהן (דעת מיעוט):
א. נכון שהגנת הדייר אינה חלה על השכירות הראשית, אולם לגבי שכירות המשנה אין בה דבר כלשהו מן הדברים המצויינים בחוק המוציא אותה מתחולת החוק. נכון שאין אדם יכול להעביר זכויות יותר מאשר יש לו ולכאורה לא יכול דייר ראשי שאינו מוגן להעביר שכירות שתהיה מוגנת לדייר משנה, אולם גזירת המחוקק היא שדייר משנה המוגן כלפי הדייר הראשי יהיה מוגן גם כלפי בעל הבית.
ב. בעל בית הרוצה למנוע שדייר משנה יוכל אי פעם להיות לדיירו הראשי ולזכות בהגנת החוק על אף שלילתה של הגנה זו מהדייר הראשי, חייב להתנות איסור של השכרת משנה. מי שמשכיר שכירות ראשית לתקופה ממושכת שאין החוק חל עליה ומרשה להשכיר לדייר משנה מבלי להתנות שאותה השכרת משנה תהיה נתונה גם היא להגבלה של אי הגנת החוק, אינו יכול למנוע הגנת החוק מדייר המשנה.
כאן הרשתה המערערת לשוכרת הראשית להשכיר בשכירות משנה מבלי להתנות תנאי הגבלה כלשהו. המשיב זכה בשכירות משנה זו כדין ובתום לב ואין לפנותו.
השופט לנדוי (מצטרף לפס"ד השופט כהן ומוסיף):
הגנת החוק עומדת לדייר המשנה ששכר חלק מהמושכר אם שכירות המשנה לא היתה אסורה על פי חוזה השכירות הראשי. מכאן שבעל הבית הרוצה למנוע הענקת זכויות הגנת החוק לדייר המשנה צריך להתנות בחוזה השכירות הראשי שאין להשכיר
השכרת משנה כלשהי. אין די בשתיקת החוזה על כך, כי שתיקה כזו כהודאה דמי, לפי סעיף 428 למג'לה. בתוקף חוק הגנת הדייר אסורה רק השכרת משנה של המושכר כולו.
השופט קיסטר (מצטרף לפס"ד השופט זוסמן ומוסיף):
חוזה השכירות הופר על ידי השוכרת הראשית בעצם ההשכרה למשיב, אף כי אותו חוזה לא אסר על השכרת משנה. על השוכר הראשי להחזיר בתום תקופת השכירות את המושכר לבעל הבית כשהוא פנוי מכל חפץ ואדם, גם כאשר הדבר אינו נאמר מפורשות בחוזה. זו אחת החובות היסודיות של השוכר. כיון שכך מפר השוכר את החוזה כאשר הוא משכיר בשכירות משנה חלק מהמושכר באופן שלא יוכל להחזיר את המושכר כשהוא פנוי בסוף תקופת השכירות. לכן, למרות שבחוזה לא נאסרה מפורשות השכרת משנה הרי זה כאילו נאסר הדבר ואין דייר המשנה יכול לרכוש זכויות הגנת החוק, שהרי גם לדעת שופטי המיעוט לא היה שוכר המשנה רוכש זכויות הגנת החוק אילו נאסרה מפורשות השכרת המשנה.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן, ברנזון, קיסטר. עו"ד מ. בן דוד למערערת, עו"ד י. יהודה לשוכר המשנה, עו"ד מ. כספי לשוכר הראשי. 14.5.69).
ע.א. 576/68 - ינדריך מטק בלום נגד א. גרינברג בע"מ
*הגשת מסמך כראיה כאשר הוא מסוייג בכותרת "מבלי לפגוע בזכויות". *טענה כי מכתב מסוים מהוה ביטול הסכם מצד כותב המכתב.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 5572/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער קנה מהמשיבה סחורה ושילם מחצית המחיר בסך של 10 אלפים ל"י בקירוב. נתעוררו סכסוכים בין הצדדים ביחס להספקת הסחורה והמערער הודיע במכתב למשיבה כי הוא מבטל את ההסכם. בד בבד עם משלוח מכתב הביטול הנ"ל שלחה המשיבה מכתב למערער ש"הצטלב" בדרך עם מכתבו של המערער, ובו הוא נדרש לקבל את הסחורה תוך 5 ימים שאם לא כן תראה בכך המשיבה הפרת ההסכם על ידי המערער ותמכור את הסחורה בכל מחיר תוך שמירה על זכויותיה לנקוט בכל הליך משפטי נגד המערער.
המערער הגיש תביעה להחזרת הסכום ששילם והמשיבה הגישה תביעה נגדית הכוללת בין היתר דרישה לביצוע בעין של ההסכם. המערער טען כי יש לראות במכתב המשיבה אליו משום ביטול ההסכם ומכיון שאין בהסכם סעיף חילוט, על המשיבה להחזיר למערער את הסכום שקיבלה על חשבון הסחורה. המערער ביקש פסק דין חלקי לגבי החזרת הסכום מבלי לחכות לפסק הדין הסופי על תביעות הנזיקין ההדדיות ועל הדרישה לביצוע בעין של ההסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לפסק דין חלקי משלושה נימוקים: המכתב ששלחה המשיבה כאמור נכתב "בלי לפגוע בזכויות" ועל כן אין להגישו לביהמ"ש; אין לראות במכתב ביטול החוזה; בלאו הכי היה ביהמ"ש מעכב הוצאתו לפועל של פסק דין חלקי, אילו ניתן, עד למתן פסק הדין הסופי. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הנימוק שהמכתב נשלח "מבלי לפגוע בזכויות" אינו נימוק. רק מכתב שנשלח תוך מו"מ לפשרה אינו קביל כראיה אם הוא נכתב בלי לפגוע בזכויות. נוסף לכך, המשיבה עצמה צירפה העתק המכתב לכתב ההגנה שלה ובאופן זה הוא נעשה חלק מטיעונה ואין היא יכולה להתכחש לו או לבקש להתעלם ממנו.
ב. ענין עיכוב ההוצל"פ של פסק הדין החלקי, אילו ניתן, הוא ללא ספק נימוק טוב ושיקול כשר. אך לא זה העיקר,
ג. העיקר הוא שאין לראות במכתב הנ"ל של המשיבה משום ביטול העיסקה. אילו אמנם ביצעה המשיבה את האיום ומכרה את הטובין לאחר ניתן היה לראות בכך ביטול העיסקה. אולם האיום לא הוצא לפועל והסחורה עדיין נמצאת בידי המשיבה, אשר בתביעתה הנגדית אף דרשה ביצועו בעין של ההסכם ומסירת הסחורה למערער. כך שבאיום הנ"ל בלבד אין לראות ביטול ההסכם.
השאלה היא אם ניתן לפרש את המכתב בכללו כביטול חד משמעי של העיסקה. לכאורה אין הדבר כך. כי "איש מן הישוב הקורא מכתב זה לתומו" יכול להבין כי גם אחרי שיעברו חמשה הימים הנקובים במכתב עלולה המשיבה לעמוד על ביצוע העיסקה. היא התרתה במערער כי היא שומרת לעצמה הזכות שתראה זכות לעצמה למכור הטובין אך התראה כזאת אינה מהווה בהכרח ביטול העיסקה משלא הוצאה ההתראה מן הכח אל הפועל.
ד. החשש שמא בגמר בירור המשפט לגבי השאלות העומדות להכרעה ימצא ביהמ"ש ממצאים שונים מאלה שהמערער טוען להם, מונע הוצאת פסק דין חלקי, כאמור בתקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד י. גולדשטיין למערער, עו"ד א. הומינר למשיבה. 14.5.69).
ע.א. 615/68 - באופק בע"מ נגד בנק לסחר חוץ בע"מ ואח'.
*הוצאה" של שטר ע"י מסירתו לאוחז. *סיחור שטר בניגוד לתנאי המסירה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בת.א. 878/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערת נתנה למשיבה השניה שטרות "כבטחון ופקדון בלבד" כשפרטיהם אינם ממולאים, פרט לסכומים, תנאי ההפקדה הוגדרו במכתב, ממנו מתברר כי השטרות הופקדו ע"י המערערת שביצעה עבודות עבור המשיבה וההפקדה היתה לשם הבטחת טיב העבודה, ערך החומר וכו'. אין חולקין כי לא אירע אף אחד מן התנאים שיצדיקו השימוש בשטרות. אף על פי כן מילאה המשיבה את השטרות וסיחרה אותם לבנק המשיב הראשון והלה נטל אותם כאוחז כשורה בלי לדעת על התנאים שעל פיהם ניתנו השטרות. המערערת טענה כי השטרות לא היו במקורם מסמכים סחירים, מפני שלא "הוציאה" אותם כלל, במובן ההגדרה שבסעיף 1 של פקודת השטרות, ועל כן גם החזקות הקבועות בסעיפים 19 ו-20 של הפקודה לזכותו של אוחז כשורה אינן עומדות לבנק. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום השטרות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
אין ממש בטיעונה הנ"ל של המערערת. "הוצאה" היא "מסירה ראשונה של שטר ... כשהם שלמים בצורתם, לאדם הנוטל אותם בתור אוחז". במקרה דנא "נמסרו" השטרות למשיבה, כי ניתנה לה החזקה הפיסית בהם, וכן היה בכוונת המערערת כי בהתקיים תנאים מסויימים תוכל המשיבה להשתמש בשטרות כבשטרי חוב ולמלא בהם את כל הפרטים ולסחרם.
אינו דומה מקרה זה למקרה שבו מוסר חותם השטר את השטר לבא כוחו בתנאי שהבא כח יוכל למלא אותם רק על פי הוראות נוספות מאת החותם. באותו מקרה יכול החותם להתגונן בפני צד שלישי בטענה שהוא לא מסר את הניירות על מנת לעשותם לסחירים.
היתה איפוא מסירה, אם כי מסירה על תנאי שהופר, אך לבנק כאוחז כשורה עומדת החזקה החלוטה של סעיפים 19 ו-20 לפקודת השטרות, ויכול הוא לאכפם על החותם.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. עו"ד י. דיאמנט למערערת, עו"ד י. אלון למשיב. 8.5.69).
ע.א. 55/69 - קצין תגמולים נגד דורית שפירא
*טענת נכות "עקב השירות" הצבאי והקשר הסיבתי שבין השירות לבין אירוע הפגיעה.(ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים - הערעור נדחה)
העובדות:
בהתאם להסדר שבין הצבא ותנועות נוער שונות המבוסס על חוקי שרות בטחון ותקנות קיבלה המשיבה חופש ללא תשלום משירותה בצבא וזאת על מנת להדריך בתנועת הנוער לה השתייכה. אגב הדרכה, תוך כדי טיול, מעדה ונפגעה והגישה תביעה לפי חוק הנכים בטענה כי יש להכיר בה כנכה צה"ל. קצין התגמולים דחה את התביעה מן הטעם היחידי שהחבלה ברגלה של המשיבה לא אירעה עקב שירותה. ועדת הערעורים קיבלה את ערעורה של המשיבה וקבעה כי הפגיעה אירעה עקב השירות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. בדחותו את תביעת המשיבה נימק זאת קצין התגמולים בכך שהפגיעה לא אירעה עקב השירות. בביהמ"ש העליון העלה טענה נוספת והיא כי לצורך הכרה כנכה צה"ל צריכים להתקיים שני תנאים: כי הפגיעה אירעה "בתקופת השירות" וגם "עקב השירות" וכאן לטענתו לא היתה הפגיעה "בתקופת השירות". מכיון שטענתו האחרונה של המערער הועלתה רק בערעור לא יתיחס אליה ביהמ"ש ויבדוק רק את הנימוק המקורי אם הפגיעה היתה עקב השירות אם לאו.
ב. ביהמ"ש התלבט לא פעם בקביעת הקשר הסיבתי שבין חבלה ובין המאורע שגרם לה. צריך שתהיה קיימת בין המאורע ובין התוצאה אותה קירבה מיוחדת אשר בגללה מכיר החוק במאורע כבגורם התוצאה. בדונו בחוקי נכים על ביהמ"ש לנהוג ברוחב לב שלא לסכל את מטרת החיקוק הבא להיטיב עם אנשים הנושאים בסיכון מיוחד.
המבחן שנקבע בשעתו אם "חובותיו של החייל כפוהו לשהות במקום הסיכון ולקבל על עצמו את סיכון המקום" אין בו כדי למצות את כל מקרי הפגישה העשויים לזכות חייל בהכרת נכות, ולמעשה לא ניתן לקבוע מבחן שיענה על כל הצרכים.
ג. לכאורה כאשר חייל נפגע בהיותו בחופשה אין הפגיעה תוצאה מהשירות. אך רק לכאורה. למעשה יכול וחייל הנמצא בחופשה יזכה גם הוא בהכרה בנכות שנגרמה בהיותו בחופשה. ברור כי אם חייל קיבל חופשה על מנת לבלות עם משפחתו ולפגיעתו אין קשר עם חובת השירות, כי אז אין זו פגיעה עקב השירות. אך המשיבה דנא לא קיבלה חופשתה למטרת בילוי. היא קיבלה את החופשה למטרה שלצבא ענין בה, ואשר הוא מוסדר בחוק ובתקנות. לצבא ענין להכשיר ולשמור על שלמותם של גרעינים התישבותיים וזו מטרת ההסדר. תקופת הצבתו של המדריך לפי ההסדר הנ"ל נחשבת לו לתקופת שירות בצה"ל. החופשה נועדה למטרה מיוחדת שאין המדריך רשאי לנצלה למטרות אחרות והתנהגותו צריכה להלום מעמד של חייל בהתאם לפקודות הקבע של
הצבא. חופשה שניתנה לחייל ובנסיבות אלה אינה אלא סידור פורמלי לצידוק היעדרו מהמחנה אבל אין בו כדי לנתק את המטרה שלמענה ניתנה מהשירות הצבאי.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד י. הימן למשיבה. 11.5.69).
ע.א. 401/68 - בית ספר ריאלי מונטיפיורי בע"מ ואח' נגד י.ד.ו. בע"מ
*סמכות בימ"ש השלום באישור פשרה של פינוי או תשלום סכום כסף גבוה תמורתו. *טענת אילוץ המבוססת על האיום בהוצל"פ של פסק פינוי.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 2546/64 - הערעור נדחה)
החלטה -השופט מני:
א. כאשר בימ"ש השלום מאשר פשרה בה הוא נותן פסק פינוי אך משאיר בידי הדייר את הברירה לשלם סכום כסף תמורת הפינוי, הרי אפילו הסכום עולה על 3000 ל"י מוסמך בימ"ש השלום לתת את הפסק. ענין הפינוי הוא בסמכותו הבלעדית של בימ"ש השלום והתשלום במקום הפינוי אינו משפיע על עצם הסמכות.
ב. הסכם שנעשה בהיות אחד הצדדים נתון תחת איום של פינוי בעזרת המשטרה ומשרד ההוצל"פ לאחר שניתן פסק פינוי סופי אינו מהוה לחץ הפוסל את ההסכם. תובעזכאי להשתמש בכל האמצעים החוקיים כדי לממש פסק דין שניתן לטובתו, ושימוש באמצעים כאלה אינו יכול להוות לחץ במובן החוק.
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. עו"ד צ. בוכהלטר למערערים, עו"ד א. לין למשיבה. 8.5.69).
בג"צ 91/69 - רפאל גדעון נגד חברה קדישא ת"א.
*פניה לבג"צ כאשר בין הצדדים קיים הסכם חוזי המשיבה סרבה להתיר לעותר לחקוק על מצבת אביו המנוח את תאריך הלידה ותאריך הפטירה על פי הלוח הכללי. בהסכם שבין העותר ובין החברה קדישא נאמר במפורש כי נוסח הכתובת על המצבה יהיה כתוב רק בשפה העברית ותאריכי הפטירה והלידה יהיו לפי הלוח העברי בלבד.
כיוון שיש הסכם בין הצדדים אין עילה לפנות לבג"צ גם אם לפי ההסכם השאירה לעצמה שקול דעת. המדובר בקשר חוזי שמקום הדיון בגינו הוא בבית משפט אחר ולא בג"צ.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד בן מנשה לעותר. 28.4.69).
המ' 199/69 - וידה ברוך ואח' נגד סבן חיים.
*העלאת טענה שלא הועלתה בבתי משפט קמא המבקשים חוייבו בתשלום כספים למשיב עבור הספקת ירקות וזאת בהסתמך על ספריו של המשיב. עתה מעלים המבקשים טענה כי הספרים היו מזוייפים. זאת היא טענה שלא נטענה בבית משפט קמא ואין לבדוק אותה לגופא בביהמ"ש לערעורים. נוסף לכך הרי זו שאלה עובדתית מובהקת שאין להעלותה בפני בימ"ש שלערעור. אי לכך אין מקום להרשות ערעור נוסף על שני בתי המשפט הקודמים.
(בפני: השופט כהן. 29.4.69).
המ' 716/68 - יורשי המנוח מרדכי מיקשוילי נגד אברהם קורבלניק.
*התערבות ביהמ"ש שלערעור בפסיקת בי"ד לשכירות בענין גובה שכה"ד המערערים הם בעלי חנות ברח' אילת ת"א. הם הגישו בקשה לקביעת דמי שכירות של חנות המוחזקת ע"י המשיב כשוכר. בית הדין לשכירות קבע כי החנות נמצאת ברחוב מרכזי ובהתאם לכך פסק דמי שכירות שבין המינימום ומקסימום הקבוע בחוק לרחוב מרכזי. בית המשפט המחוזי היה בספק אם רחוב אילת באותו קטע מהוה רחוב מרכזי אך ספיקותיו לא הניעו אותו לבטל את הממצא שמדובר ברחוב מרכזי. אף על פי כן הפחית את דמי השכירות שנקבעו. הערעור על כך נתקבל. אין מקום לספיקותיו של בית המשפט המחוזי ביחס למרכזיות המקום.
נכון שרחוב מרכזי יכול להיות סואן יותר ו"מרכזי" יותר בקצה אחד ומרכזי פחות בקצה השני. בתוך מתח דמי השכירות יש מקום רב להתאים את קביעת דמי השכירות במידת המרכזיות של המקום ושאר הנסיבות. קביעת בית הדין לשכירות סכום של 3.75 ל"ילממ"ר עדיין רחוק מהמקסימום של -.5 ל"י ואין מקום להתערבות בית המשפט המחוזי בקביעתו של בית הדין לשכירות.
ידיעתם השפוטית של שופטי בית המשפט המחוזי על הנעשה בסביבת הבנין הקודם של בית משפט המחוזי אינה יכולה לעמוד כנגד ידיעתם המיוחדת של בית דין לשכירות הבאה להם מתוך עיסוקם בנושא זה.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. עו"ד ליכטנברג למבקשים, עו"ד אברמוביץ למשיב).
ע.פ. 120/69 - יואב אקוע נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד גואל מסעוד.
*חומרת העונש (גרימת חבלה) אקוע וגואל הורשעו בגרימת חבלה חמורה בכך שהתנפלו יחד עם קבוצה של כ-15 בחורים על אדם שהלך לתומו עם חברתו ולא התגרה בהם. הם הנחיתו עליו מכות ושברו את עצם אפו. אקוע נדון למאסר ממש של שנה וגואל לשנה אחת מאסר שממנה מחצית על תנאי. ערעורו של אקוע על חומרת העונש נדחה. לעומת זאת נתקבל ערעורה של המדינה על קולת העונש לגבי גואל וענשו הועלה לשנה מאסר בפועל. זאת הן בהתחשב בצורך באחידות הענשים לגבי שני הנאשמים והן בהתחשב בחומרת העבירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון. הנאשמים לעצמם, עו"ד ח. ברנזון למדינה. 1.5.69).
ע.פ. 95/69 - מדינת ישראל נגד מרדכי פוקס.
*קולת העונש (מתן עדות שקר) המשיב הורשע בשתי עבירות: מתן עדות שקר בניגוד לסעיף 117(1) לפח"פ ומתן הצהרת שקר בנגוד לסעיף 220 לפח"פ ונדון ל-500 ל"י קנס ושלושה חדשי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. אלה הן עבירות חמורות מאד הפוגעות באושיות המשפט. מאידך אין המשיב אדם מושחת ועומדים לזכותו כמה וכמה מעשים טובים. לאור השיקולים לחומרה ולקולה הועלה העונש ל-1500 ל"י קנס בעוד שהמאסר על תנאי נשאר כנ"ל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ברנזון. עו"ד חשין למערערת, עו"ד גלברד למשיב).
ע.פ. 98/69 - אחמד פתאח נגד היועץ המשפטי.
*חומרת העונש (תקיפה חמורה)
המערער קיים יחסי מין עם נערה בת 14 וזו הרתה לו. כשסרבה להמשיך לקיים עמו יחסי מין הלך לביתה והכה אותה באבן על ראשה. אחיה בן 12 שהגיע למקום ספג גם הוא מכות מהמערער שהכהו באבן ולאחר מכן שפך המערער נפט על השנים. המערער פצע קשות את שני המתלוננים ונדון ל-8 שנות מאסר. ערעורו על כך נדחה. לנוכח מעשה ברוטאלי זה שבוצע ע"י המערער אין העונש של 8 שנים חמור כלל ועיקר.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. עו"ד מזרחי למערער, עו"ד קירש למשיב).