תקציר סביר כרך ג' חוברת 33

ע.א. 626/68 - חג' מורשאד חואג'ה נגד סעיד מגדאלה

*בקשה לתיקון לוח זכויות לפי סעיף 33(4) של פקודת הקרקעות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט ידיד הלוי) בתיק 131/בקה - הערעור נדחה)

העובדות:
בעת רישום חלקה מסוימת בלוח הזכויות היה "סכסוך" בין שני בעלי הדין דנא מצד אחד לבין בעלי דין אחרים. בהסכמת הצדדים חולקה החלקה לשלוש ומהן קיבלו בעלי הדין האחרים חלקה אחת ואילו בעלי הדין דנא קיבלו את שתי החלקות האחרות בחלקים שוים במושע. לאחר מכן טען המערער כי למעשה היה הסכם קודם בינו לבין המשיב בדבר מסירת כל אחת משתי החלקות הנ"ל בשלמות לכל אחד מהם והוא תבע את החלקה שלטענתו הוסכם כי הוא יקבל. לטענתו נתן את ההסכמה בעת רישום לוח הזכויות מתוך טעות. והוא ביקש כי ביהמ"ש יתקן את לוח הזכויות בהתאם לסמכותו לפי סעיף 33(4) של פקודת הקרקעות (סדור זכויות הקנין). ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה מן הנימוק שאין להשתמש בסמכות לפי סעיף 33(4) הנ"ל כדי לברר מחדש שאלות שכבר נדונו בסכסוך בין צדדים שהופיעו בהליכי הסדר, אלא במקרים מוגבלים כשיש צורך לתקן ולהשליםפגמים בולטים בלוח הזכויות. על כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. נכון שאין להשתמש בסמכות לפי סעיף 33 (4) הנ"ל כדי לברר מחדש שאלות שכבר נדונו בין צדדים, אבל בפסק הדין בהסדר במקרה זה לא היה קיים סכסוך מלכתחילה בין שני בעלי הדין דנא, ולא היתה הכרעה שיפוטית של סכסוך ביניהם. טענת המערער היא כי הסכמתו ניתנה בטעות ולכן מבחינה דיונית יכול הסעד על פי סעיף 33 (4) להנתן על יסוד טענה זו.
ב. מכיון ששני בעלי דין אלה לא היו יריבים ביניהם אין בפסק הדין משום מעשה בית דין ביניהם. אך גם בלאו הכי יכול בעל דין לבקש בטול פסק דין שניתן בהסכמה מחמת כל פגם הפוגם בהסכמתו. טעות במתן ההסכמה עשויה להיות עילה לפסילת ההסכם, וכאשר המדובר בהסכם שניתן בהסדר הדרך לביטול ההסכם מחמת טעות היא בסעיף הנ"ל.
ג. אולם לגוף הענין צדק ביהמ"ש בדחותו את הבקשה. זאת מן הטעם שלא הובאו בתצהירים שהוגשו הוכחות מספיקות לקיום טעות כלשהי העשויה לפסול את ההסכם.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. עו"ד חורש למערער, עו"ד חמדן למשיב. 14.5.69).

ע.א. 692/68 - הרמן סירוטה נגד שלום ירקוני

*תביעה להשבת כספים בטענת כשלון התמורה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2584/66 - הערעור נתקבל)

העובדות:
בין הצדדים נחתם שטר בוררין ובעקבות הברור בפני הבורר נפסק ע"י הבורר בהסכמה הדדית כי המשיב ישלם למערער סכום של 3000 ל"י ותמורת תשלום זה הסכים המערער להעביר למשיב זכויות חכירה מסוימות. לפי כתב התביעה החל המערער, הנתבע, לבצע העברת הזכויות ואף נחתם
כבר הסכם חכירה חדש עם המינהל שבו הופיעו שני הצדדים כחוכרים, אלא שלבסוף לא הועברו כל זכויות החכירה למשיב וזה תבע החזרת הסכום בטענת כשלון התמורה. המערער לא התגונן בטענת מתן תמורה חלקית וביהמ"ש המחוזי פסק שעל המערער להשיב למשיב את הסכום הנ"ל. הוא הוסיף כי מתוך כתב התביעה אמנם עולה שניתנה תמורה חלקית אך מכיון שהנתבע לא טען טענת תמורת חלקית אין הוא יכול לדחות את התביעה. על כך הערעור.
החלטה- השופט כהן:
א. נתבע שאינו חולק על עובדות הנטענות בפרשת התביעה רואים אותו כאילו הודה בהן, ואם על יסוד העובדות שנטענו בכתב התביעה רוצה הנתבע לטעון שאין לתובע זכות תביעה על פי דין, הרי זו טענה משפטית טהורה שאינו צריך להעלותה בכתב הגנתו תחילה. כאן על פי הנטען בפרשת התביעה כבר עשה הנתבע, המערער, את הצעדים הראשונים להעברת זכויותיו למשיב ובכך כבר החל במתן התמורה המוסכמת עבור הכסף ששולם לו, וממילא פקעה זכותו של התובע לתבוע השבת הכסף.
ב. לא זו בלבד, אלא מן האמור בפרשת התביעה עולה כי הכסף ניתן תמורת הסכמת המערער לפסק הבורר, הסכמה זו ניתנה, והפשרה נעשתה, והפסק ניתן בהתאם ולענין זה אין נפקא מינה אם לאחר מכן קויים הפסק או לא. התמורה ניתנה כדי שהמערער יסכים לפסק והוא אכן הסכים לו.

השופט זוסמן:
מסכים לקבלת הערעור מן הטעם שהכסף ניתן תמורת הסכמת המערער למתן פסק הבורר וביצועו והפסק ניתן. מכאן שלא היה כל כשלון תמורה, והמשיב אינו זכאי להשבה.
השופט לנדוי:
אין לומר כי התמורה שולמה רק עבור מתן ההסכמה לפסק הבורר ושלכן לא היה כשלון התמורה. התמורה ניתנה עבור ביצוע ההסכם ולא עבור מתן הפסק. עם זאת מסכים לקבלת הערעור מן הטעם שהמערער החל בביצוע העברת החכירה, ויש בכך מתן תמורה חלקית בעד הכסף שניתן. עובדה זו המתגלית מתוך כתב התביעה דיה כדי לגרום לדחיית הערעור.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. 15.5.69).

ע.א. 58/69 - פלוני נגד פלונית

*תביעת מזונות של אשה בשמה ובשם ילדיה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בתיק מזונות 464/67 - הערעור נתקבל)

העובדות: המערער עזב את אשתו, המשיבה, ואת שמונת הילדים שילדה לו והלך לגור עם אשה אחרת. הילדים עודם קטינים, ששה מהם גרים עם אמם ושניים מוחזקים במוסדות ע"י האב. ביהמ"ש המחוזי פסק תשלום מזונות בסך 500 ל"י למשיבה בנוסף להוצאות על החזקת שני הילדים במוסדות ולמסי הכפר שהאב משלם. גם תשלומי המוסד לביטוח לאומי בסך 75 ל"י לחודש עבור הילדים משתלמים למשיבה. על פסיקת ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. אין ממש בטענה שהתביעה לוקה בכך שהילדים לא צורפו כתובעים ועל כן לא ניתן לפסוק מזונות עבורם. בתביעות מסוג זה הברירה בידי האשה לתבוע את מזונותיה ומזונות הילדים בשמה היא ובשמם או בשמה היא בלבד כתובעת סכום אשר יספיק לצרכיה ולצרכי הילדים.

ב. ע"י הסכמה לקבל מזונות זמניים בסכום פלוני, לא נוצרת כל מניעות ליהנות מדמי מזונות יותר גבוהים בעד התקופה עד למתן פסה"ד הסופי מיום הגשת התביעה באופן רטרואקטיבי. ברור כי ההסכמה היא ארעית בלבד עד לקביעת מזונות סופיים ע"י ביהמ"ש בעד כל הזמן למן יום הגשת התביעה.
ג. לגוף הענין, הרי בהתחשב בכך שהמשיבים גרים במושב והמשק של המשפחה נמצא בידי האשה ; שהמערער משתכר 800 ל"י לחודש, שהוא עמוס חובות של אלפי לירות ובנסיבות הנוספות שנזכרו לעיל הועמד סכום המזונות על 400 ל"י בלבד לחודש.

(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. עו"ד דינאי למערער, אין הופעה למשיבה. 8.5.69).

ע.א. 129/69 - לה - פונסייר, חברה לביטוח בע"מ נגד עזרא פרץ ואח'

*בקשתו של צד בעת קדם משפט לחזור בו מהודיה ובעובדה שהודה בה באותו קדם משפט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשם ש. לוין) בהמ' 7371/68 - הערעור נדחה)

העובדות: בקדם משפט שקויים בתביעת נזיקין של המשיב נגד המערערת הסכימו ב"כ הצדדים שנכותו של המשיב היא 15 אחוז. המשך הקדם משפט נדחה לתאריך אחר ובישיבה הנדחית הופיע עו"ד אחר בשם המשיב והודיע שהמשיב עבר בדיקות נוספות והסתבר לו שאחוז הנכות מגיע עד 50 אחוז, ולכן הוא ביקש לאפשר לו לתקן את תביעתו בהתאם. ביהמ"ש נעתר לבקשה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. העובדה שההסכם בישיבה הראשונה על אחוז הנכות נעשה ע"י פרקליט אחר ושלא על דעת המשיב, ספק אם צריך לתת לה משקל כל שהוא במתן הרשות לתקן כתב התביעה. חילופי הפרקליטים וחוסר הידיעה של המרשה אינו יכול, בדרך כלל, לשמש כנימוק שלא לתפוס את בעל הדין על הודאת פרקליטו.
ב. אולם הנסיבות במקרה דנא היו כאלה שלא נגרם למערערת כל עוול עקב השינוי שהורשה, היה זה עדיין במסגרת הקדם המשפט, לפני סיומו ולפני שביהמ"ש נכנס לברור התביעה עצמה, במקרה כזה אין להתערב בשקול דעתה של הדרגה הראשונה.
השופט כהן:
עצם טיבו וטבעו של קדם משפט הוא כי יש לשופט שיקול דעת בכל הענינים הכרוכים בקביעת השאלות השנויות במחלוקת ובקבלת הסכמת בעלי הדין עליהן ומתן רשות לחזור בהם מהסכמה זו. בשיקול דעת זה לא יתערב, בדרך כלל, ביהמ"ש לערעורים.

השופט קיסטר :
בהסכם שבין הצדדים אין לראות יותר מאשר הודיית שני הצדדים בעובדה אחת שאלמלא ההודייה היה צורך בהוכחה. מותר לביהמ"ש להרשות לכל צד לחזור בו מעובדה בה הודה וביהמ"ש ישקול מתי ביקש הצד לחזור בו. כאן באה הבקשה בשלב של קדם משפט ובטענה כי ההודייה נגרמה ע"י טעות של חוות דעת רפואית ששונתה לאחר מכן ובדין נעתר השופט לבקשה.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר . עו"ד גב' וינברג למערערת, עו"ד מתניה למשיב. 6.5.69).

ע.א. 742/68 - אדלה זילברשץ נגד יצחק ברבן ואח'

*זכותו של בעל משכנתא שקבל שטרות לבטחון חוב המשכנתא להעביר את השטרות לאחר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: ב. כהן, ארליך, בייסקי) בע.א. 89/68 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המשיב רכש דירה ולשם מימונה היה זקוק להלואה, להבטחת ההלואה רשם משכנתא. חלק מסכום ההלואה ניתן ע"י המערערת, אשתו של אחד מהשניים שלטובתם נרשמה המשכנתא, שטר המשכנתא כלל תניה האומרת "לשם הקלת הגביה . . . יתן הלווה למלוה שטרות בחתימת ידו לפקודת המלוה . . . "
השטרות נמסרו לבעלי המשכנתא בלי שצוין בהם שם הנפרע ואלה מסרו למערערת חלק מהם בסכום הכסף שהיא נתנה להלואה, המערערת מלאה את שמה כנפרעת והגישה את התביעה, כאוחזת בשטרות אם כי לא כאוחזת כשורה. המשיב התגונן בטענה שהמערערת לא היתה רשאית למלא את שמה וכי רק בעלי המשכנתא היו רשאים למלא שמותיהם כנפרעים, זאת משום שלטענתו ניתנו השטרות אך ורק להקלת גביית חוב המשכנתא ומתוך התניה הנ"ל עולה שאסור היה להעביר את השטרות. בימ"ש השלום סבר כי התניה הנ"ל לא היה בה כדי לאסור העברת השטרות והרשות להשלים את השטר על פי סעיף 19(א) לפקודת השטרות לא נסתרה. ביהמ"ש המחוזי לעומת זאת סבר כי במסירת השטרות לידי המערערת היה מעשה של הפרת אמון שפגם בקנינה ובזכותה של המערערת לתבוע על פי השטרות ועל כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. לכאורה עמדה למערערת הרשות על פי סעיף 19(א) להשלים את השטרות, ואין כל מאומה בשטר המשכנתא או בעצם העובדה שהשטרות ניתנו להקלת גביית ההלואה כדי לסתור הנחה זו.
ב. המערערת היא אוחזת בשטרות ואין לומר כי בעלי המשכנתא מעלו בחובתם משהעבירו לה את השטרות ואחיזתה של המערערת בשטרות איננה פגומה.
ג. אין המשיב יכול להתנגד להעברת השטרות לאחר. כאשר חוב הובטח הן ע"י משכנתא והן ע"י שטר אין לראות בכך משום הסכם בין הצדדים העושה כל העברה של אחד משני הבטחונות הללו להפרה באימון.
ד. עם פרעון השטרות ישוחרר המשיב מתשלום חוב המשכנתא ויוכל לדרוש מבעלי המשכנתא שיסכימו לפדיונה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד מ. ירון למערערת, עו"ד ד. מרקמן למשיבים. 14.5.69).

המ' 247/69 - ציון ומנחם לוי נגד עו"ד ישראל בקר

*טענת טעות בחוק בבקשה להארכת מועד.
(בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

העובדות: בתיק ירושות ניתנה החלטה וב"כ המבקשים סבר כי בידיו החלטה סופית שניתן לערער עליה בזכות. הוא פעל בהתאם לסעיף 19 (א) לחוק בתי המשפט והגיש את הערעור ללא נטילת רשות ומזכירות ביהמ"ש קבלה את הערעור. בינתיים נערך דיון אחר באותו תיק ובו הוברר כי לפי סעיף
152 לחוק הירושה לא ניתן כלל להגיש את הערעור ללא נטילת רשות ובינתיים עבר המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור ומכאן הבקשה להארכת המועד.

החלטה:
א. לפי סעיף 152 לחוק הירושה רק ההחלטות המפורטות בו ניתן לערער עליהן ללא נטילת רשות ואילו כל החלטה אחרת בענין ירושה מותר לערער רק ברשות בהתאם לסעיף 19 (ב) לחוק בתי המשפט.
ב. טעותו של עוה"ד בענין חוק שגרמה לאחור אינה מצדיקה את אחור המועד ואינה מהוה טעם מיוחד להארכת המועד.
ג. העובדה שמדובר בהחלטה סופית שבהעדר הארכת מועד יסתתמו טענות המבקשים סופית אינה יכולה לעזור למבקשים. להיפך, בהתאם לפסיקה הרי דוקא סופיות ההחלטה מהוה נימוק שלא להאריך את המועד בעוד שכאשר ממילא היה תלוי ועומד ערעור ראה בכך ביהמ"ש טעם מיוחד להארכת המועד.

(בפני: הרשם בר טוב. עו"ד דיבון למערער, המשיב לעצמו, 19.5.69).

ע.פ. 76/69 - יצחק בן אברהם יצחק נגד מדינת ישראל

*אישום בגניבה וסמכות בימ"ש שלום להעביר ענין לבימ"ש מחוזי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת.פ. 183/68 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערער נתפס ע"י פקח עירוני בת"א לפני חג הסוכות כשהוא קוטף לולבים מעצים. הוא הועמד לדין בעבירת גניבה לפי סעיף 270 לפח"פ בשל "גניבת לולבים". הפקח שהעיד אמר בעדותו כי למעשה כאשר הלולבים הם על העצים אין להם כל ערך אלא שקטיפתם עלולה לקלקל את העץ ולגרום להפסקת צמיחתו. בתום עדות הפקח הכריז התובע כי מעדות הפקח מסתבר כי אין מקום להאשים את המערער בגניבה באשר הלולבים על העצים לא שוים כלום ומאידך יש מקום להאשים את המערער בעבירה לפי סעיף 326(ב) לפח"פ בדבר גרימת נזק בזדון לעצים. נוכח הדברים האלה קבע בימ"ש השלום כי מכיון שהעבירה היחידה לפיה ניתן לדון את המערער מבוססת על סעיף 326 הנ"ל שהיא עבירת פשע הרי הוא מעביר את התיק לביהמ"ש המחוזי על פי סעיף 37(א) לחוק בתי המשפט. בפני ביהמ"ש המחוזי טען ב"כ המערער נגד החלטת בימ"ש השלום, אך ביהמ"ש המחוזי הורה כי אין לו להרהר אחרי העברת הדין אליו, ולבסוף הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו ודן אותו לקנס בסך 1000 ל"י. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. בימ"ש השלום טעה במשכו את ידו מהענין. על פי סעיף 263 (3) לפח"פ "דבר בעל שווי . . . שאפשר לגנבו, ואם הוא מחובר למקרקעים דינו כדין דבר שאפשר לגנבו לאחר התלישה". אין זה משנה אם היה ללולבים ערך בהיותם על העץ. די בכך שהיו בעלי ערך, ערב חג הסוכות, לאחר שנתלשו, כדברי הפקח, כך שבעדות הפקח הוכחו לכאורה יסודות העבירה לפי סעיף 270 לפח"פ.
ב. משבאה לפני ביהמ"ש ראיה לכאורה לעבירת הגניבה בעדותו של הפקח נמצא הענין בגדר סמכות בימ"ש השלום. רק בתום הדיון, לאחר שמיעת הראיות, אם נראה לביהמ"ש כי יש מקום לאישום בעבירה חמורה יותר של פשע יכול הוא להעביר את הענין לביהמ"ש המחוזי אך לא בשלב המוקדם של פרשת ראיות התביעה לפני שהנאשם הביא ראיותיו.
ג. אילו השתמש בימ"ש השלום בסמכותו לתקן את כתב האישום והוסיף עבירת פשע כי
אז היה שולל מיד את סמכותו. אך שאלה היא, שאין צורך להכריע בה במקרה דנא, אם רשאי ביהמ"ש להוסיף עבירה שאין הוא מוסמך לדון בה.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי משהועבר אליו הדיון אין הוא מוסמך להחזירו שנית לביהמ"ש שהעבירו אליו. אולם ביהמ"ש העליון היושב לערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי רשאי, ומצווה, להעביר תחת שבט בקרתו גם את ההחלטה של בימ"ש השלום אשר קדמה לפס"ד ביהמ"ש המחוזי העומד לערעור.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד ש. בן יעקב למערער, עו"ד גב' א. ברזל למשיבה. 12.5.69).

ע.פ. 601/68 - שמואל מנדלבוים (שקד) נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת פריצה.
316(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 247/68 - הערעור נדחה)

העובדות:
בבוקר יום 26.2.68 נפרצה חנות תכשיטים ונגנבה ממנה קופה ששמשה להחזקת דברי ערך. אותו יום נתגלתה הקופה בפרדס ליד נתניה והמשטרה העמידה מארב במקום ובשעה 10 בלילה באו אנשים למקום והחלו לפרוץ את הקופה. המשטרה עצרה את האנשים וביניהם היה המערער שחבש כובע גרב עד קרוב לעיניו ולבש כפפות עור. לשוטר שעצר אותו היתה תגובת המערער "סחתיין תפסתם אותי". בפני שופט השלום הסכים המערער להארכת פקודת המעצר והודה כי נמצא ליד הקופה. לסמל חוקר עשרה ימים לאחר המעשה אמר המערער כי לפי הוראות פרקליטו יסביר ויבהיר הכל בביהמ"ש.
רק לאחר 15 יום כשהובא המערער להארכה נוספת של פקודת המעצר העלה טענה חדשה כי הוא הוזמן למקום לכסות כתבה עתונאית וכי אין לו יד וחלק בהתפרצות. התברר שהמערער אמנם עבד בעתון העולם הזה אך ראש מערכת העתון בעדותו אמר כי הוא לא שלח את המערער להשתתף במעשה כעתונאי, כי המערער לא גלה לו שהוא עומד להשתתף וכי אילו נודע לו על מעשה כזה היה מוסר למשטרה שעומדים לבצע פשע. ביהמ"ש המחוזי דחה את הסברו של המערער ודן אותו ל- 4 שנות מאסר. על פס"ד ועל גזר הדין נסב הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את הסברו של המערער על המסיבות שהביאוהו למקום המצא הקופה. לנוכח התנגדות המערער לאחר מעצרו ותגובתו הספונטנית האמורה לשוטר שעצר אותו הרי הסברו יש בו ממש משום גיחוך.
ב. צדק גם ביהמ"ש כשלא קבל את טענת האליבי של המערער. אליבי הנטען בשלב כה מאוחר, בשעת הדיון בביהמ"ש כאשר אין בידי הקטגוריה לעמוד על אמיתות הדברים ולבדקם, משקלו מועט. גם עדי האליבי לא זכו לאימונו של השופט ובכגון דא אין להתערב.
ג. מאידך לא צדק ביהמ"ש דלמטה כאשר לא הרשה למערער להעיד בדבר אמירה שאמר לו צעיר שהיה במכונית ושלטענתו קרא לו לראות את פיצוח הקופה. עדותו של המערער בדבר אמירתו של אותו צעיר שנאמרה לו אינה מהוה עדות שמיעה הדורשת קיום התנאים האמורים בסעיף 7 של פקודת העדות. כאן לא בקש המערער להוכיח שהדברים שאמר צעיר פלוני נכונים הם אלא את עצם האמירה של אותו צעיר. כאן האמירה היא הטעונה הוכחה ומותר להעיד עליה ששמעו את האמירה. אולם פסילת העדות על אמירה זו אין בה כדי לשנות את התוצאה.
ד. אשר לחומרת העונש - לנוכח עברו של המערער שכבר נדון בשל עבירת שוד מזויין אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. )תקציר פסקי דין כרך ג' - 33 315

=ע.פ. 104/69 - יעקב שוקרון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת שוטרים) המערער ועוד שלושה אנשים הורשעו בעבירה של תקיפת שוטרים בשעת מילוי תפקידם ונדונו ל- 2 חדשי מאסר בפועל ו- 6 חדשים מאסר על תנאי. בערעורו טוען ב"כ המערער כי לפני הודאתו בשם המערערים הבטיח ב"כ התביעה כי לא יבקש הטלת עונש מאסר. נימוק זה נדחה ע"י ביהמ"ש. "עסקות" הנעשות בין בעלי הדין במשפט פלילי אינן מחייבות את ביהמ"ש בקבעו את מידת העונש. מכל מקום מבחינה פורמלית לא דרש ב"כ התביעה עונש מאסר אם כי בקשה כזו משתמעת מדרישתו להטיל עונש חמור לדוגמא על הנאשמים.
לעצם מידת העונש הרי הוא קל בנסיבות המקרה שבו התנגדו הנאשמים לפקידי הוצל"פ במילוי תפקידם ולאחר מכן תקפו שוטרים שבאו לעזור לפקידים. נוכח הצורך לתת לשוטרים את מלוא ההגנה בעת מילוי תפקידם לא יכול היה ביהמ"ש להטיל על הנאשמים עונש קל יותר.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. עו"ד בן ציון למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה 27.4.69).

ע.פ. 96/69 - מאיר פניג'ל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונה) המערער הורשע בגרימת מותו של רוכב אופניים בתאונת דרכים ונדון ל- 3 חדשי מאסר בפועל, 9 חדשים מאסר על תנאי, פסילה של ממש לשנתיים ופסילה על תנאי לשנה. הערעור על ההרשעה נדחה בהתחשב בנסיבות הענין ובחומר העדויות. גם הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב בקטל בדרכים הנפוץ ושעל ביהמ"ש לעשות כל שביכלתו על מנת להקטינו אין להקל בעונשו של המערער על אף עברו ללא דופי במשך 10 שנים בנהיגה.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. מזרחי למערער, עו"ד ג. חסיד למשיבה. 22.4.69).

ע.פ. 115/69 - אפרים וולודיק נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת רכוש גנוב וחומרת העונש המערער הורשע בקבלת רכוש גנוב ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הוא נתן הסבר ביחס להחזקתו ברכוש הגנוב באמרו כי חברו השאיר אצלו חבילה שלא ידע את תכנה אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הסברו, הערעור על כך נדחה. עצם המצא הרכוש בידי המערער מוכיח לכאורה שקיבל אותו לרשותו בידעו תוכן החבילה שקיבל. הסברו נדחה בצדק ע"י ביהמ"ש לנוכח נסיבות הענין. אשר לעונש, גם הוא קל בהתחשב עם ערך הרכוש ועברו הפלילי של המערער.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, הלוי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד רבינוביץ למערער, עו"ד חסיד למשיבה. 11.5.69).

ע.פ. 122/69 - אברהם בן עמוס עקב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה וחומרת העונש המערער הודה בביצוע שתי פריצות לדירות מגורים ושיחזר בפני אנשי המשטרה את המעשים. סמוך לזמן ביצוע הפריצה ראתה אחת השכנות את המערער מסתובב ליד הדירה שנפרצה ולאחר שנתפס הובא מיד ע"י השוטר שתפסו והשכנה זיהתה אותו. לאחר מכן זיהתה אותו בביהמ"ש. לנוכח השיחזור של המעשה ע"י המערער והודאתו לא היה צורך בזיהוי ולכן אין לקבל את הטיעון ביחס לכשרות הזיהוי. אולם יש משקל לזיהוי הנ"ל למרות שהאיש הובא בפני האשה לזיהוי כשידיו כפותות וללא מסדר ועל אף הטענה כי בשל כך זיהתה אותו העדה גם בביהמ"ש. הזהוי היה בו במקום ומיד לאחר ביצוע העבירות ואין לפסול אותו רק בשל כך שהמערער הובא בפני העדה בחברת השוטר שעצר אותו.
על המערער הוטל עונש של 6 חדשים וכן הופעל עונש של 6 חדשי מאסר על תנאי כששני הענשים יהיו מצטברים. לנוכח עברו של הנאשם אין כל נסיבה שתצדיק סטיה מהכלל שעונש מאסר על תנאי שהופעל ומאסר על עבירה נוספת צריכים להיות מצטברים ולא חופפים.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד לויתן למערער, עו"ד חסיד למשיבה. 5.5.69).

ע.פ. 82/69 - יעקב בן שמואל מזר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מירמה סחיטה ועושק) המערער הורשע בעבירות מרמה סחיטה ועושק ועבירת קשר לבצע מטרה לא כשרה לפי סעיף 36 (1) לפח"פ. הפרשיות שבהן הורשע היו : מאלמנה שגרה בשכנותו מימי ילדותו ושרכש את אימונה הוציא 12 אלף ל"י שקיבלה כפיצויים על מות בעלה, וזאת בטענות שוא שהוא משקיע את הכספים בחברה קבלנית אשר למעשה לא היתה ולא נבראה, לאותה "מטרה" הוציא מבתה של האלמנה 1000 ל"י שחסכה מעבודות במשק בית. בשל עבירות אלה נדון ל- 30 חדשים מאסר ממש ו- 30 חדשי מאסר על תנאי. כמו כן הוציא מסטודנט מקנדה סכום של 1500 ל"י בטענות שוא ועל כך נדון ל- 18 חדשי מאסר שמהם 12 חופפים ו- 6 מצטברים. לסטודנט החזיר המערער את הכסף בעוד שלשתי הנשים לא החזיר את כספן. בהתחשב בכך שלסטודנט הוחזרו הכספים החליט ביהמ"ש העליון כי כל עונש המאסר שהוטל על המערער בגין עבירה זו יהיה חופף את עונש המאסר של 30 חדשים. (בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד בירגר למערער, עו"ד ברסלע למשיבה 7.5.69).

ע.פ. 161/69 - זיאד ג'ברין ומוסטפה אל סיף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (איום על עובדים בתפקידים צבוריים) שני המערערים שהם תושבי ישראל ותלמידי תיכון שלחו מכתבי איום לאנשים שונים העובדים בתפקידים ציבוריים ואימו עליהם לרצחם נפש אם לא יעזבו את עבודתם. הראשון נדון ל- 28 חדשי מאסר והשני ל- 24 חדשים מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. זו עבירה שיש לה רקע בטחוני, אך גם אם נעשתה על רקע ריב משפחתי לא היו העונשים חמורים מדי.

(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. עו"ד ישעיהו לויט למערערים, עו"ד קירש למשיבה 8.5.69).

בג"צ 29/69 - מאיר מריוסף נגד המועצה המקומית יבנה

*הענקת רשיון עסק במשך מספר שנים עסק העותר בחלוקת נפט והיה גם בעל חנות מכולת. עתה העמידה אותו העותרת בפני ברירה לקבל רשיון לחלוקת נפט או לחנות מכולת. לטענתה היא מבקשת לחלק את מספר הפרנסות המצומצם שבתחום שיפוטה בין תושבים רבים ככל האפשר ולכן אינה מעניקה לאדם אחד רשיונות לשני עיסוקים, בעשותו את הצו נגד המועצה להחלטי ציין ביהמ"ש כי נכון שמתן רשיון עסק הוא בשיקול דעתה של המשיבה ושהיא רשאית לקבוע לעצמה בענין זה מדיניות המביאה בחשבון, בין השאר, גורמים כלכליים וחברתיים. ברם ביהמ"ש קיבל את טענת העותר כי בפועל לא הדריכה את עצמה המשיבה בשיקולים אלה ואי חידוש הרשיון בנימוק כלכלי כביכול אין לו על מה לסמוך.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד אטינגר לעותר, עו"ד בכורי למשיבה, 5.5.69).

ב.ש. 56/69 - פרידה גליק ואח' נגד יעקב נטר עו"ד מנהל עזבון המנוח נתן גליק

*הארכת מועד המבקשים ביקשו הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתיק המרצה. המועד שיש להגיש את הבקשה לרשות ערעור הוא 15 יום וטענת
ב"כ המבקשים היא שהוא טעה וחשב כי המועד הוא 30 יום. הבקשה להארכת המועד נדחתה. המדובר בטעות מפורשת בחוק ואין זה נימוק המצדיק הארכת מועדים. הסטיות בפסיקה מן הכלל שטעות שבחוק אינה מהוה נימוק להארכת מועדים הן כאשר באותו ענין כבר תלוי ועומד הליך בפני ביהמ"ש מה שאין כן בענין דנא. חשיבות הענין אינה יכולה להועיל כשלעצמה לענין הטעם המיוחד.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד אופנהיים למבקשים, עו"ד נטר למשיב. 13.5.69).

ע.א. 50/69 - בוטו סמיה נגד מקורות חברת מים בע"מ

*רשלנות תורמת בתאונה עבודה המערער, שהוא טפסן, עבד בשירות המשיבה, הוביל מריצה עמוסה בטון על קרש "בלתי מחוזק" שרוחבו כדי 30 ס"מ. המריצה החליקה ונפלה מגובה 60 ס"מ, גרפה עמה את המערער והוא נחבל קשה. ביהמ"ש המחוזי ייחס רשלנות תורמת למערער בשעור 20 אחוז בציינו כי כטפסן מנוסה ומעולה צריך היה לדעת על הסכנה שבהרצת המריצה בקרש צר. הערעור על קביעת הרשלנות התורמת נתקבל.
הלכה פסוקה היא כי המעביד אחראי בעד נזקים הנגרמים לעובד עקב שיטת עבודה לא בטוחה ואין הוא יכול לכפר על עצמו בכך שהפועל שצפה את הסכנה שבשיטה חייב היה בגבול יכלתו לשנות לטובה את שיטת העבודה או לנקוט כנגדה אמצעי מניעה. יתכן אמנם כי אם הסכנה היא ברורה וגלויה והעובד היכול לנקוט כנגדה אמצעי מניעה אינו עושה כן ומחרף נפשו למות, כי אז אולי יהיה המעביד פטור כדי שיעור תרומת הרשלנות, אך לא כך המקרה דנא. כאן לא היתה התוצאה של חבלה קרובה עד כדי כך ששמירה על שלומו של המשיב חייבה אותו לחרוג ממסגרת משמעת העבודה המקובלת עליו ולהמרות פי הממונה עליו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד שגיא למערער, עו"ד גפטר למשיבה. 13.5.69).

ע.א. 661/68 פלונית ואח' נגד פלוני

*גובה מזונות הסכום של 340 ל"י כמזונות חדשיים שנקבעו לאשה ולבתה צנוע מדי גם אם הבסיס להכנסת הבעל כנהג משאית יהיה 1250 ל"י לפני ניכוי מס הכנסה ואמורטיזציה של המשאית. סכום המזונות הועלה ל- 500 ל"י, מזה 300 לאשה ו- 200 לילדה.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד א. טויסטר למערערות, עו"ד ע. רוזובסקי למשיב 14.5.69).

ע.פ. 60/69 -מנשה בטון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ונהיגה ללא רשיון) המערער נדון ל- 4 וחצי שנות מאסר לאחר שהורשע בגניבת ארנק מאשה, נהיגת קטנוע תוך תקופת פסילה מנהיגה, וקבלת רשיון נהיגה בהעלמת הפסילה. שתי העבירות הראשונות נעברו במעשה אחד, כאשר הנאשם נהג קטנוע וחברו שישב עמו חטף מידי אשה שהלכה ברחוב ארנק. ביהמ"ש העליון הקל בעונשו של המערער והעמידו על 3 שנות מאסר.
אין ספק שיש להתיחס בחומרה לעבירותיו של הנאשם מה עוד שלמערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות. בכל זאת נראה כי ביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה. רוב העבירות הקודמות נעברו ע"י המערער בהיותו בן 10- 11 ; כל אחת מהעבירות גוררת עונש מירבי של שלוש שנות מאסר . עד עתה לא ישב המערער, שהוא בן 23, בבית סוהר ותמיד נפטר בעונש של מאסר על תנאי, קנסות ומבחן.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ש. תוסיה - כהן למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה).

בר"ע 35/69 -מדינת ישראל נגד לוי בלבנו

*עיקול מקרקעין שניתן לגביהם צו מכירה לכיסוי חוב למס הכנסה ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המדינה למתן צו מכירה על נכס מקרקעין של המשיב לתשלום חוב מס הכנסה. אעפ"כ סירב לתת צו עיקול הנכסים במשרד רושם הקרקעות. הערעור על כך נתקבל. לפי חוק הוצאה לפועל יש להיעתר לבקשת נושה לעקל נכסי מקרקעין משהחלו פעולות הוצל"פ ובעל חוב מבקש לרדת למקרקעי החייב. אין שוב סיבה מדוע לא לרשום עיקול על מקרקעין שעומדים למכרם לכיסוי חוב של מס הכנסה כאשר גבית החוב באה במסגרת פקודת המסים (גביה) ללא שנתקבל פס"ד של ביהמ"ש ביחס לחוב.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. החלטה - השופט זוסמן. 30.4.69).

ע.א. 135/69 (המ' 291/69) -צבי אברמוביץ' ואח' נגד ברוך רוטברד ואח'

*הארכת מועד להפקדת ערבון בערעור המערערים איחרו 3 ימים בהפקדת ערבון בערעור. המועד שנקבע היה 15 יום. הערעור נרשם לדחיה ואז ביקשו המערערים הארכת המועד להפקדת הערבון. בקשתם נדחתה. נכון כי כדי להצדיק את האיחור אין צורך בטעם מיוחד אך אין גם להאריך המועד כדבר שבשגרה ועל המערערים להראות צידוק או הסבר מתקבל על הדעת ואת זאת הם לא עשו. העובדה שהמערערים הם מוציאים לפועל של צוואה אינה מעניקה להם זכויות מיוחדות. על המגיש ערעור להכין מבעוד מועד סכום שהוא עשוי להדרש להפקיד כערבון, ואם יש מקום להארכת המועד עליו לפנות לביהמ"ש בבקשת ההארכה תוך המועד ולא לאחר מכן.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד א. צרפתי למבקשים, עוה"ד א. גרושקה ומ. פת למשיבים 6.5.69).

ע.א. 589/68 - חיים סלומונוביץ ואח' נגד שמואל אבוטבול ואח'

*הגשת הראיה הטובה ביותר המערערים נתבעו לשלם עודף של הלואה שלוו מהמשיבים, את הסכם ההלואה לא הגישו המשיבים לביהמ"ש אך לעומת כן הגישו שטר משכנתא שנרשמה להבטחת ההלואה וכמו כן קבלות מאת המערערים המאשרות את סכום ההלואה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום יתרת ההלואה והערעור על כך נדחה. משיש בידי התובע יותר מאשר מסמך אחד להוכחת תביעתו, הברירה בידו להגיש איזה מסמך שירצה, וכלל הראיה הטובה ביותר אינו מחייב אותו להשתמש במסמך מסויים דוקא לצרכי הוכחה, כך שאין מקום לטענת המערערים כי בהסתמך על הכלל הנ"ל חובה היה על המשיבים להגיש את הסכם ההלואה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד הרנוי למערערים, עו"ד שרויאר למשיבים. 7.5.69) .

=ע.א. 88/69 - פלוני נגד פלונית
*גובה מזונות

המערער המתגורר בארה"ב ומשתכר שם 400 דולר לחודש חוייב בתשלום מזונות לבתו מנישואיו הקודמים בשעור 300 ל"י לחודש. ביהמ"ש החליט לדחות את ערעורו של האב. כלל גדול הוא שבמקרים מסוג זה אין ביהמ"ש לערעורים מתערב בשיקול דעת הערכאה הראשונה. ביהמ"ש דלמטה שקל כדבעי את מצבם של שני הצדדים את כל הנסיבות הנוגעות לענין והסכום שקצב אינו מופרז לא ביחס לצרכי הבת ולא ביחס לאמצעי האב.