תקציר סביר כרך ג' חוברת 34

ע.א. 478/68 - פאולינה קלבר נגד יקבי אליעז בע"מ

*תביעת פיצויים בעקבות תאונת עבודה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רבינוביץ) בת.א. 1714/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
בעלה של המערערת נספה בתאונת עבודה אצל המשיבה. זו הודתה באחריותה לתאונה וטענה כי נזקי המערערת נבלעו עד תומם בתשלומי הביטוח הלאומי שהיא מקבלת ועתידה לקבל. המנוח היה בן 59 בעת פטירתו והמערערת צעירה ממנו בעשר שנים. הסכום הכללי של גמלאות הביטוח הלאומי שתקבל אחרי היוון מסתכם בכ- 38 אלף ל"י, בעוד שהסכום הכללי של התמיכה שהיתה מקבלת מבעלה אלמלא נהרג נקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי בסך 22 אלף ל"י. המערערת טוענת כי ניתן לגשר על פני הפער הגדול שבין שני הסכומים ולהותיר יתרה לטובתה.

החלטה - השופט ברנזון:
א. המערערת טוענת כי ביהמ"ש קבע למנוח גיל פרישה של 65 שנה בעוד שלמעשה היה יכול לעבוד יותר. נכון כי גיל הפרישה של 65 אף שהוא מקובל אינו בהכרח הזמן לפרישה מעבודה של עובד שכיר. יש ומפאת טיב העבודה ותנאיה ומצבו המיוחד של העובד עשויה העבודה להימשך מעבר לגיל זה. אולם כדי להחליט על עבודה מעבר לגיל הפרישה במקרה מסוים, יש צורך בראיות שזהו מקרה יוצא מהכלל, כל עוד שהכלל עצמו לא שונה על סמך תמורה של ממש שנתחוללה בנוהגי הפרישה מעבודה, ראיות כאלה לא הובאו במקרה דנא. ב. צדקה המערערת כי ביהמ"ש דלמטה לא הביא בחשבון עליה מספקת בשכר העבודה של המנוח אילו המשיך לעבוד אצל המשיבה.
ג. צדק ביהמ"ש דלמטה בהביאו בחשבון השתכרות המערערת בעתיד בחישוב נזקיה. אמנם לפי ההלכה על הבעל לזון את אשתו אך כאן אנו עוסקים בשאלת תלותה הממשית של המערערת בבעלה המנוח ולא בשאלה מי צריך לזון את מי. לנוכח עבודתה והכנסותיה של המערערת בתקופת חיי בעלה צדק השופט במדדו את התלות ההדדית של בני הזוג בשים לב לעבודה, בגילם וכו'. שונה המצב כאשר האשה אינה עובדת בחיי בעלה, שאז אין לקחת בחשבון השתכרות של האשה שהחלה לעבוד לאחר מות הבעל, לצורך חישוב הפסדה של האלמנה.
לנוכח כל הנ"ל נראה כי אין לגשר על הפער בין מה שהאשה הפסידה מבחינת אבדן תמיכתה ובין מה שקיבלה מהביטוח הלאומי ויש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. עו"ד ניסים למערערת, עו"ד זייגר למשיבה. 20.5.69).

ע.א. 588/68 - ויזרה בע"מ (בפירוק) נגד פולקסוואגנוורק א. ג. ואח'

*עיכוב דיון על יסוד סעיף שיפוט נכרי בהסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט עציוני) בת.א. 44/67 (המ' 1818/67) - הערעור נתקבל)
העובדות:
בביהמ"ש המחוזי הוגשה תביעה של ויזרה חברה ישראלית בע"מ (להלן ויזרה א') ושל ויזרה חברה לפיתוח והשקעות (להלן ויזרה ב'). ויזרה א' היתה בשנים קודמות משווקת מכוניות המשיבה בישראל ובהסכם סטנדרטי שנחתם מדי שנה בין המערערת למשיבה היה סעיף שיפוט שלפיו כל סכסוך לפי ההסכם יידון בבימ"ש גרמני. עתה ביקשה המשיבה כי ההליכים בתביעת ויזרה א' נגדה יופסקו באשר חל סעיף השיפוט הנכרי על התביעה. ביהמ"ש נעתר לבקשה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. נדונו בבקשה להעמדת הדיון בשל סעיף שיפוט נכרי על ביהמ"ש להפעיל שלושה עקרונות : על המבקש להוכיח סעיף שיפוט נכרי ; על ביהמ"ש לברר אם כל עילות התביעה
נכנסות לגדר החוזה המכיל את סעיף השיפוט ; גם אם חל סעיף השיפוט עדיין בידי ביהמ"ש שיקול דעת לקיים את סמכות השיפוט שלו עצמו אם ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.
ב. התביעה של ויזרה א' כוללת על פניה גם עילות שאינן נתפסות ע"י סעיף השיפוט הנכרי, עילות שיש להן יסוד לכאורה. מכיון שתובעת זו הראתה עילה טובה שעליה סעיף השיפוט הנכרי אינו חל, אין עוד טעם לפצל את הדיון ולהעמידו ביחס לעילה אחרת, אפילו חל סעיף השיפוט על העילה האחרת. מטעם זה צריך היה לדחות את הדרישה להעמדת הדיון.
ג. המערערת העלתה טענה נוספת והיא שמכיון שתביעת ויזרה ב' אינה נחסמת בשל סעיף שיפוט נכרי, שכן עם תובעת זו אין סעיף שיפוט בהסכם, אין זה מן הראוי להעמיד את הדיון גם לגבי ויזרה א'. זו שאלה של נוחיות שכן שתי התביעות שלובות זו בזו ובודאי תחייבנה בעיקרן גבית אותן ראיות, והשאלה היא אם טעמי הנוחיות אינן מחייבות בירור שתי התביעות ביחד בישראל.
אכן אין להרשות לתובע להשתמט משיפוט בימ"ש נכרי ע"י צירוף נתבע נוסף שכלפיו אין לו התחייבות דומה, ועל התובע לשאת באי הנוחות של ניהול שתי תביעות נפרדות אחת בארץ ואחת בחו"ל. שונים הדברים כאשר מצטרפים שני תובעים. אם הצטרפותם באופן עניני ולא לשם תכסיס, יש לאפשר בירור המשפט בארץ כאשר לגבי אחד מהם לא יוכל הנתבע לטעון שיש התחייבות לשיפוט בחו"ל. זאת משום שהנתבע ממילאאינו יכול להתחמק מדיון בישראל עם התובע האחד ולכן יש לברר את כל התביעה של שני התובעים כאן. ברם בענין דנא ויזרה ב' היא חברה בת של ויזרה א' ולכן אין מניעה שיחייבו את ויזרה ב' לשם נוחות הדיון להעביר גם את תביעתו לגרמניה ובכך להשיג את האיחוד הרצוי. לכן יש לקבל את הערעור רק מן הטעם הראשון.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, הלוי. עו"ד לוי למערערת, עו"ד רוטנשטרייך למשיבה הראשונה, עו"ד אמיתי לויזרה ב').

ע.א. 636/68 - פאול מטגה נגד שניאל אביוב

*הדברים שיש לציין במפורש בחוזה אי תחולת הגנת הדייר על בנינים חדשים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בע.א. 27/68 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער השכיר למשיב בבנין שבנייתו הושלמה לאחר יום 1.4.54 (בשנת 1962) ובחוזה נאמר כי בניית הדירה הושלמה בשנת 1962 וכי החוזה "נערך בהתאם לחוק הגנת הדייר (בנינים חדשים) תשט"ו - 1955" וחוקי הגנת הדייר לא יחולו על החוזה.
המערער הגיש תביעת פינוי נגד המשיב ועילת תביעתו היתה שאין המשיב מוגן על פי חוקי הגנת הדייר. המשיב ביקש למחוק את התביעה על הסף באשר לא גילתה אחת העילות לפינוי האמורות בסעיף 36 לחוק הגנת הדייר. בימ"ש השלום החליט שבתוקף חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים) אין המשיב זכאי לתבוע זכות כדייר מוגן וסרב למחוק את התביעה על הסף. ביהמ"ש המחוזי הפך את הקערה על פיה ומחק את תביעת המערער על הסף, ועל כך הערעור.

החלטה - השופט כהן:
א. אין חולקין על כך שהמושכר נמצא בבנין שבנייתו הושלמה לאחר התאריך הקובע לפי החוק לבנינים חדשים ושהושכר לראשונה אחרי תחילת - החוק. הפלוגתה היא אם פורשו הדברים האלה בחוזה השכירות אם לאו.
ב. ברור כי לא די שהצדדים יודעים שהבנין הושלם לאחר היום הקובע והושכר לראשונה אחרי תחילת החוק (3.3.55) אלא צריך שהדברים יפורשו בחוזה וזאת כדי'"להגן על השוכר מפני גניבת דעתו על ידי המשכיר". בענין דנא נאמר בהקדמה של החוזה כי בניית הדירה
הושלמה בשנת 1962 ובגוף החוזה נאמר שחוק הגנת הדייר לא יחול עליו. עצם העובדה המפורשת שהדירה הושלמה רק בשנת 1962 דייה להצביע לא רק שהבנין הושלם לאחר 1.4.54 אלא גם שהדירה לא הושכרה - באשר לא היתה קיימת - לפני יום 3.3.55.
ג. רק כאשר הבנייה הושלמה אחרי יום 1.4.54 ולפני יום 3.3.55 יש לפרש בחוזה גם שהבניין הושלם לאחר התאריך הקובע וגם שהמושכר הושכר בראשונה לאחר תחילת החוק. מה שאין כן כשנאמר בחוזה במפורש שהבניה הושלמה רק אחרי יום 3.3.55 שאז מתמזגים שני התנאים המוקדמים בתנאי אחד והאמירה המפורשת שהבניה הושלמה רק לאחר תחילת החוק דייה לצאת לידי חובת התנאי על שני חלקיו גם יחד.
ד. לטענה שקיימת אפשרות תיאורטית שהדירה הושכרה לפני היום הקובע, ע"י עשיית חוזה אובליגטורי לפני השלמת הבנייה, שבו התחייב המשכיר להשכיר, אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי לא בהסכמים אובליגטורים אנו עוסקים אלא בשכירות של ממש. מדובר במי ששכר והשכיר ולא במי שהתחייב להשכיר.
ה. בעניננו לא רק יצאו ידי חובת החוק ע"י שפרשו שהדירה הושלמה ב- 1962 אלא שאף הוסיפו שחוקי הגנת הדייר לא יחולו על החוזה, למרות שאין חובה לכתוב זאת במפורש בחוזה, ובכך בודאי קיימו את מצות המחוקק אפילו למהדרין. השופט לנדוי:
ברור כי שני התנאים לאי תחולת חוק הגנת הדייר הנ"ל אינם חייבים להיות מפורשים בחוזה על ידי חזרה על מילות הסעיף שבחוק דוקא. די בכך שמתוך החוזה עצמו מתגלים שני התאריכים הדרושים על פי החוק.
אשר לאפשרות התיאורטית שעוד לפני 3.3.55 נערך חוזה להשכרת הדירה לכשתשולם כך שהדירה הושכרה לראשונה לפני התאריך הקובע - אמנם "שכירות לאחר זמן" תופסת וגמורה עוד לפני שהגיעה זמנה, בהתאם למג'לה, ברם אין עלינו להביא בחשבון השערה בלתי מציאותית לחלוטין שדירה בבית משותף בשכון באשקלון הושכרה לראשונה 7 שנים לפני השלמתה. זו אפשרות כל כך רחוקה מהמציאות שאפשר להתעלם ממנה כליל.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, כהן. עו"ד י. כרמל למערער, עו"ד ח. גוטמן למשיב. 21.5.69).

ע.א. 654/68 - שלום דדש נגד צבי דוד

*מתן רשות להתגונן.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדא) בת.א. 420/68 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיב אוחז בשטר החתום ע"י המערער, כעושה, לפקודתו של אחד בשם זרביב. טענתו העיקרית של המערער כנגד חבותו היא שהוא מסר את השטר לשותפו בשם זאדה כדי שזאדה יוסיף את חתימתו כעושה השטר וירשום בו את המשיב בתור נפרע. לטענתו לא מילא זאדה את ההוראות, לא חתם כעושה וכתב את השטר לפקודת זרביב ולא לפקודת המשיב. ביהמ"ש המחוזי לא נתן למערער רשות להתגונן. אשר לטענה שנרשם שמו של נפרע אחר מזה שקבע המערער, הרי המשיב הוא אוחז כשורה ובאין טענה שידע על הוראה זו, זכאי הוא על יסוד סעיף 19 לפקודת השטרות לאכוף את השטר אף אם לא מולא כדין. על כך הערעור.

החלטה - השופט זוסמן:
א. הטענה ששם הנפרע בשטר מולא בניגוד להוראה מפורשת כמוה כטענה שזאדה שהשלים את השטר חרג מגדר סמכותו, ואם כך הדבר, אין לאוכפו אלא אם הוא נאחז כשורה.

ב. כדי לברר אם השטר נאחז כשורה יש לתת רשות להתגונן ולקיים את הבירור בעת המשפט. משהראה הנתבע על פגם בזכות הקניין יצא לכאורה ידי חובתו ויש לאפשר לו להתגונן. רק בשעת הדיון יכול האוחז להוכיח כי אחרי פגימת זכות הקניין ניתן בתום לב ערך בעד השטר ועליו הראיה להוכיח זאת.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. עו"ד מ. מצא למערער, עו"ד מ. וגנר למשיב. 18.5.69).

ע.א. 60/69 - פרג'י אלי נגד קצין התגמולים לפי חוק הנכים

*תאונה שארעה לחייל בחופשה.
(ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער קבל חופשה ליממה אחת ובתעודתו נרשם שרשותו היא לבלותה "בכל הארץ". המערער, המשרת בסביבות באר שבע, הגיע לנתניה, לן בעיר זו ולמחרת המשיך בנסיעתו לכיוון חיפה מתוך כוונה להשיג הארכת החופשה אצל קצין העיר. ברם בדרך לחיפה ארעה לו תאונה. לפי החוק רואים חבלה שנחבל בה חייל בחופשה כחבלה שארעה עקב השרות רק אם נגרמה בדרכו מהמחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו. מחלוקת הצדדים במקרה דנא היא אם יעד החופשה היה "בכל הארץ" כרשום בתעודת החופשה או לאו.

החלטה - השופט כהן:
א. "יעד החופשה" האמור בחוק אינו מונח משפטי בעל משמעות קבועה ועומדת אלא מונח אשר משמעותו צריכה להקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו כקביעה עובדתית. חייל הנוסע לביתו לבילוי חופשתו, ביתו יהיה יעד החופשה למרות שרשומה בתעודת החופשה "כל הארץ" כמחוז חפצו.
ב. במקרה דנא אין העובדות מאפשרות קביעה פשוטה וברורה שכן המערער לא נסע לביתו. אך אפילו נניח שיעד החופשה לא היה נתניה דוקא למרות שלן שם בלילה הראשון, הרי חובת ההוכחה בכגון דא מוטלת על החייל הטוען שהיה בדרכו מן המחנה אל יעד החופשה או מיעד החופשה אל המחנה. בענין דנא לא נראה שהחייל נמצא בדרכו מהמחנה או אל המחנה. נכון שחייל יכול להגיע ליעד חופשתו וממנו בדרכים עקלקלות ולא בנסיעה ישירה אך בכל מקרה יהיה צורך להכריע בשאלה עובדתית מה הוא יעד החופשה של החייל ועליו להוכיח זאת. כאשר החופשה היתה ליממה אחת ולא הוכח יעד אחר רשאי היה המשיב להניח כי המקום בו לן המערער היה יעד חופשתו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, מני. עו"ד ז. ריבלין למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 24.4.69).

ע.א. 726/68 - אגד בע"מ נגד עזבון המנוח פליקס ביטון ואח'

*אחריות אגד בנזיקין כמוביל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קווארט) בת.א. 3604/63 - הערעור נדחה)

העובדות:
ביום 8.12.57 מכרה המערערת למנוח פליקס ביטון כרטיס לנסיעה מרחובות לאשדוד. בין 8- 7 בערב יצא האוטובוס לדרכו אך נעצר כ- 300 מטר לפני נחל לכיש ושם סיים נסיעתו, באשר הנחל עלה על גדותיו מרוב גשמים, הגשר מעליו נהרס ורכב לא יכול היה להגיע לאשדוד. בתוך האוטובוס היה נהג אגד נוסף שעזב אותו יום את אשדוד ועבר על פני הנחל באמצעים אקרובטיים תוך מעבר על פני קרש צר. עתה הוא הזמין אוטובוס מאשדוד שיחכה לו מהצד השני של הנחל ובשעת לילה מאוחרת זו הדריך את הנוסעים לעבור על פני הנחל תוך צעידה על הקרש הצר. כל הנוסעים הצליחו לעבור פרט למנוח שהיה שתום עין. הוא התחלק, נפל לנחל וטבע. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום נזיקין וקבע למנוח תרומת רשלנות של 65 אחוז. המערערת מוכנה לשלם את הסכום שנקצב אך היא מערערת נגד חיובה בדין. ביחס לרשלנות התורמת לא ערערו המשיבים.

החלטה - השופט זוסמן:
א. טענת המערערת כי לא הפרה חובת זהירות כלפי המנוח לא היתה ראויה להישמע. בנסיבות רגילות, ייתכן שחובת הזהירות של מוביל באה לקיצה עת עוזב הנוסע את הרכב, אך לא בענין דנא שבו תנאי ההובלה היו יוצאי דופן.
ב. המערערת מכרה למנוח כרטיס נסיעה מרחובות לאשדוד בלא להזהירו שהאוטובוס לא יוכל לחצות את הנחל. היא ידעה שהמנוח כמו שאר הנוסעים יצטרך לרדת מהאוטובוס לפני נחל בליל חושך וגשם ואם יחפוץ להגיע למחוז חפצו יהא עליו לחצות את הנחל בדרך מסוכנת ביותר. בעצם מכירת הכרטיס תוך ידיעה שהאוטובוס לא יוכל להגיע עד אשדוד כבר היה משום הטעיית המנוח.
ג. יתירה מזו. לא נטען כי האוטובוס שהגיע מרחובות חיכה לנוסעים שיפחדו לחצות את הנחל ויחזרו. כך שלא רק הטעייה בתחילת הנסיעה היתה כאן, אלא הנוסעים הובלו ממש אל תוך מלכודת, ורק בנס לא נגרם אסון גדול יותר.
בנסיבות אלה הפרה המערערת חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליה כלפי המנוח. אין לקבל גם את טענת המערערת שהאסון חרג מגדר הצפיות של אדם סביר, ושהקשר הסיבתי נותק עקב רשלנותו הגסה של המנוח.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, קיסטר. עו"ד לברון למערערת, עו"ד אופנהיים למשיבים. 5.5.69).

ע.א. 580/68 - יצחק יוסף ואח' נגד בית יוסף מושב עובדים ואח'

*טענת חוסר תמורה ופגם במכר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י. כהן) בת.א. 47/67 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
המערערים רכשו מאת המשיבה פרי גפנים והתחייבו לשלם לה סכום של 90 אלף ל"י. הוסכם כי אם כמות הפרי תפחת מ- 240 טון ירד המחיר ב- 500 ל"י לכל טון עד מכסימום הפחתה של 10 אלפים ל"י בעד 20 טון. למעשה נתן הכרם יבול של 135 טון והמערערים ששילמו 70 אלף ל"י נשארו חייבים 10 אלפים ל"י וסירבו לשלם סכום זה. הם העלו שלוש טענות כנגד חיובם : חוסר תמורה, ברירת מום, הפרת תנאי ההסכם מצד המשיבה. ביהמ"ש המחוזי חייבם בתשלום הסכום הנ"ל ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. טענת חוסר התמורה מבוססת על כך שכ- 20 דונם כרם התנוון ולא הניב כל פרי שעה שחלק זה צריך היה לתת יבול של 24 טון. לפיצול זה של התמורה אין כל יסוד. לפי המוסכם היתה התמורה אחת ויחידה בעד הפרי כולו המצוי על הגפנים. התמורה היתה בעד כל כמות שהיא (לאחר הניכוי עבור 20 טון) ותמורה זו ניתנה.
ב. אשר לטענת מום - בהסכם נאמר מפורשות כי הקונים (המערערים) מצהירים שראו את השטח ובחנו הכל בעין של קונה והם מוותרים על ברירה מחמת פגם או מום. לטענתם היה הויתור רק על מום שגילו בפועל או שיכלו לגלות בעת הבדיקה אך כאן היה לטענתם מום שלא ניתן לגילוי. לטענה זו אין יסוד. הויתור בהסכם על ברירה מחמת מום הוא מוחלט וללא סייג ואינו מתיחס רק למום שניתן היה לגלותו. סעיף 345 למג'לה מדבר במקרה של מכר סתם ללא התנאה מיוחדת, שאז על המכר להיות שלם מכל מום. מה שאין כן כאשר הותנה ויתור על ברירה מחמת מום. כאן חלים הסעיפים 342 ו-343 למג'לה שאין ברירת מום ללוקח.
ג. אשר לטענה כי המשיבה לא קיימה את תנאי ההסכם ולא טיפלה כראוי בגפנים - הגנה זו לא הצליחו המערערים להוכיח, שכן לפי העדויות שהובאו טיפלו אנשי המשיבה בגפנים כראוי ובהתאם להסכם.
ד. צודקים המערערים כי שלא בדין לא נפסקו הוצאות לחובת המשיבה השניה (הסוכנות) אע"פ שזו הפסידה את תביעתה נגד המערערים. הסוכנות תבעה על יסוד שיק על סך 10
אלפים ל"י שהוסב ע"י המערערים והמשיבה ולא נפרע. במקרה זה לא היתה העדה והודעת חילול ומשנדחתה בגין כך התביעה צריך היה לפסוק הוצאות לטובת המערערים.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. עו"ד ש. נסים למערערים, עו"ד י. קלאוזנר למשיבים. 20.5.69).

ע.א. 593/68 - מחמוד דיאב נגד מוסה דיאב ואח'

*החלת הסעיף 41 לפקודת הנזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 216/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב נהג קטנוע והמערער נסע עמו. הקטנוע התהפך והמערער נפצע. טענת שניהם היתה כי הקטנוע נתקל בכביש, בשעת לילה, בברזלים השייכים לנתבעת שניה אולם ביהמ"ש דחה את הטענה שכאילו היו מונחים ברזלים על הכביש. עתה תובע המערער מאת המשיב נזקי פגיעה, טענתו היא כי חלה כאן הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, באשר הקטנוע היה בידי המשיב והמערער לא ידע ולא יכול לדעת סיבת התהפכותו, ועובדת התהפכותו מתיישבת יותר עם התרשלות המשיב מאשר עם כל סיבה סבירה אחרת.
החלטה - השופט כהן:
א. אין מקום להחיל כאן את הכלל האמור בסעיף 41 לפקודה. המערער ישב עם המשיב על הקטנוע ושם לב כמוהו לכביש ובנסיבות אלו כששני הצדדים היו עדים למקרה ותארו אותו אין מקום להרחיב את הכלל הנ"ל. עובדה שהמערער העלה גירסה לסיבות התאונה - הברזלים על הכביש - וזה מצביע על כך כי סיבות ההתהפכות יכול והיו ידועות למערער לא פחות מאשר למשיב. ההתהפכות יכולה היתה להגרם על ידי מכשולים שבדרך שאינם קשורים כל עיקר בקטנוע עצמו, ובאשר למכשולים שעל הכביש יכולת ידיעתו של המערער אינה פחותה מזו של המשיב.
ב. צדק ביהמ"ש דלמטה גם בנימוקו השני שאנו עדים לא פעם לתאונות דרכים הנגרמות לאו דוקא על ידי רשלנות נוהג הרכב המעורב בה, ומכל שכן אמורים הדברים בתאונה בשעת לילה במקום לא מואר, ואין התאונה מתיישבת יותר עם התרשלות המשיב מאשר עם כל סיבה סבירה אחרת.

השופט מני:
ביהמ"ש דלמטה קבע כי "העובדות שהובאו בחומר הראיות אינן מחייבות את המסקנה, שהתאונה קרתה בגלל רשלנותו של הנתבע". קביעה זו חוסמת לכן את הדרך בעד תחולתו של הכלל שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עו"ד שי למערער, עו"ד עספור למשיב. 11.5.69).

ע.א. 752/68 - שרה ואברהם לשצ'ינסקי נגד מוניה פרייפלד

*הענקת סעד מן הצדק בתביעת פינוי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים ב. כהן, ארליך, בייסקי) בע.א. 166/68-הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיב הינו דייר בחדר שבתוך דירה השייכת למערערים. מדי פעם בפעם הוא פיגר בתשלום שכר דירה ואף הוגשו נגדו בעבר פעמיים תביעות פינוי בגין כך, אך המערערים נאותו להתפשר אתו לאחר שהבטיח לשלם שכ"ד במועד. עתה פיגר שוב בתשלום והמערערים הגישו נגדו תביעת פינוי. בימ"ש השלום נעתר לבקשה וציוה לפנות את המשיב מבלי להעניק לו סעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב והעניק לו סעד מן הצדק ונתן לכך שני נימוקים : המשיב אינו מחזיק במושכר נפרד אלא בתוך דירה והמערערים אינם גרים במקום ואם יפונה המשיב לא יהיה למערערים מה לעשות בחדר הבודד ; המשיב עובד עבודה קבועה, הוא אדם בודד ומשכורתו מספיקה לכיסוי שכה"ד וביהמ"ש יחפש דרך שענין שכה"ד יהיה מובטח לתקופה סבירה מראש. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. לנימוק הראשון הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי - אין זה ענין לביהמ"ש מה יעשה בעל הבית במושכר הפנוי. אל לו לביהמ"ש לשים עצמו אפוטרופוס על בעל הבית ולדאוג מה יעשה עם המושכר לכשיפונה.
ב. לנימוק השני הנ"ל - רווחתו הכלכלית של המשיב כבר הכזיבה בעבר ולמה יש לנסותה שוב על בשרם של המערערים בתקוה כי הפעם תשא פרי. צריך להיות פעם סוף לניסויים.
ג. סעיף 37 (ב) לחוק הגנת הדייר מסמיך אמנם ביהמ"ש המחוזי בשבתו לערעור לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת צו פינוי ולהתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, אך כח זה יש להשתמש בו "רק בהשפעת נימוקים חזקים ומבוססים" שלא היו במקרה דנא.

מ"מ הנשיא זילברג:
לא הרי הסעד מן היושר לפי דיני ה"אקויטי" כהרי הסעד מן הצדק לפי סעיף 37 הנ"ל, וסעד אחרון זה לא ינתן אלא אם כן "המאזן הסופי של כל השיקולים בעד ונגד מעלה כי הנתבע לפינוי ראוי לסעד זה". צריך שהתנהגותו של השוכר כלפי המשכיר לא תהיה, לפחות לא בעליל, פסולה וחסרת כל הצדקה מוסרית. כאן הדייר "נשתרש בחטא" והוגשו נגדו מספר פעמים תביעות פינוי. אין הוא ראוי לסעד מן הצדק.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, מני. עו"ד י. פרנבך למערערים, עו"ד ח. פולני למשיב. 29.5.79).

ע.א. 439/68 - חברת המלח לישראל בע"מ נגד תלפרי בע"מ ואח'

*פסיקת ביהמ"ש בענין הוצאות בין הצדדים היה סכסוך שהליכיו נפתחו בביהמ"ש והועברו לבוררות. הבוררות סיכמה את כל הנקודות השנויות במחלוקת פרט לשאלות ההוצאות וריבית. אי לכך הסכימו שני הצדדים כי ביהמ"ש יפסוק בשתי שאלות אלו. ביהמ"ש נתן את החלטתו וערעור הצדדים על החלטה זו נדחה. משהסכימו הצדדים שביהמ"ש יפסוק בענין הריבית וההוצאות, ממילא סמכו על אומדנותו של השופט וספק אם עוד יש פתחון פה לצדדים לערער. לגופם של דברים - בענין הוצאות מסור הדבר לשיקול דעת ביהמ"ש ובנימוקי השופט דלמטה לא נתגלה כל פסול שיצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור. לענין רבית עבור השטרות - משלא נתמלא בשטרות מועד פרעון רשאי היה מחזיקם למלא את מועדי הפרעון וחזקה עליו שפעל כדין (סעיף 19 לפקודת השטרות). העובדה שמועדי הפרעון שנרשמו קדמו למסירתם לבעלי הדין ע"י עורך הדין שבידיו היו מופקדים, אינה מוכיחה, כשהיא לעצמה, שהחותמים היו פטורים עד למועד המסירה מחובת התשלום.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד מ. שרף למערערת, עו"ד א. לוין למשיבים. 18.5.69).

ע.א. 82/69 - פלוני נגד פלונית ואח'

*תביעת מזונות המערער חויב בתשלום 800 ל"י לחודש מזונות למשיבים, אשתו ושני ילדיו. המשיבים לא הוכיחו את הכנסותיו של המערער בראיות ברורות, אך הוכיחו כי הוא מחזיק עם שותף בשני בתי קפה בתל אביב, המחזור בהם נע סביב 20 אלף ל"י לחודש, את חלקו בבתי הקפה רכש בלמעלה ממאה אלף ל"י ולפני שנפרד ממשפחתו היה נותן לאשתו 200 ל"י לשבוע מלבד מסי עיריה. אמנם עתה אין הוא אוכל בבית אך לכן די בכך שחויב במתן 800 ל"י לחודש בלבד וחובת המסים חלה על האשה. העובדה שמתוך העסקים הוא נוטל לעצמו,
בהסכם עם שותפו, 500 ל"י לחודש "משכורת" אין בה כדי לשנות את החיוב. משכורת שנוטל שותף אינה משמשת קנה מידה להכנסותיו.

(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עו"ד שחטר למערער, עו"ד חרותי למשיבים. 11.5.69).

ע.א. 635/68 - פקיד השומה למפעלים גדולים נגד כלל, חברה להשקעות.

*זקיפת הוצאות כנגד הכנסות לצורך מס הכנסה המשיבה יש לה הכנסות החייבות במס והכנסות, מדוידנדים, הפטורות ממס. היא ביקשה לזקוף את כל הוצאותיה כנגד ההכנסות החייבות במס, בעוד פקיד השומה סבר כי כנגד ההכנסה החייבת במס יש לזקוף את ההוצאות שהוצאו ליצירת הכנסה זו, ואילו ההוצאות שהוצאו ליצירת ההכנסה הפטורה ממס יש לזקוף כנגד אותה הכנסה שממילא היא פטורה ממס. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הדין הוא עם המשיבה, אולם ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור פקיד השומה וקבע כי צדק בחלוקת ההוצאות לגבי כל סוג הכנסה ובזקיפת כל הוצאה לגבי כל סוג הכנסה בנפרד.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. 13.5.69).

בר"ע 64/69 - אברהם גנון נגד שמעון צפריר

*הגשת תביעה שכנגד למשיב ניתנה רשות להתגונן ותצהירו הפך לכתב הגנה. לאחר מספר חדשים הגיש תביעה שכנגד וביהמ"ש הרשה זאת. הערעור על כך נדחה. נכון שתביעה שכנגד יש להגיש יחד עם כתב ההגנה כגוף אחד עמו ולא חדשים אחדים לאחר מכן בנפרד, וכאשר מדובר בסדר דין מקוצר צריך הנתבע לבקש היתר להגיש כתב הגנה כדי לאפשר לו בדרך זו להגיש תביעה שכנגד. אף על פי כן נדחה הערעור, שהרי השופט רשאי לאחד את הדיון בענינים אחדים התלויים בביהמ"ש ובדרך כלל ינהג כך אם האיחוד אינו גורם אי נוחיות. לכן אין טעם להתיר הגשת ערעור אף שהערעור יתקבל שכן לאחר מכן יוכל השופט לאחד את התיקים ולהחזיר עטרה ליושנה.

(בפני: השופט זוסמן. 15.5.69).

ב"ש 81/69 - מאיר סימון נגד מדינת ישראל

*בקשה להשתחרר בערבות המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירת זיוף מסמכים ונושא העבירה מגיע לסכום כסף גבוה. גזר דינו טרם ניתן שכן ביקש להביא בחשבון עבירות נוספות ולכך יש צורך בהסכמת ממשלת איטליה שהסגירה אותו לישראל. לנוכח העבירה החמורה של זיוף מסמכים כאמור אין צידוק לשחרר את המבקש בערבות.

(בפני: השופט זוסמן. עו"ד הגלר למבקש, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 20.5.69).

ב"ש 88/69 - בן ציון גל עד נגד מדינת ישראל

*הארכת פקודת מעצר נגד המבקש הוצא צו מעצר ל- 15 יום ולאחר מכן הוארך ל- 15 יום נוספים. עם תום תקופת המעצר השניה לא הגישה התביעה בקשה חתומה על ידי היועץ המשפטי להארכת המעצר (כנדרש במקרה של צורך בהארכת מעצר נוספת) אלא התביעה הגישה כתב אישום נגד המבקש וביקשה הארכת מעצרו של המבקש עד לגמר ההליכים. תוך כדי דיון בבקשה זו העלה ב"כ התביעה נימוק להארכת המעצר באמרו כי מתנהלות חקירות נגד המבקש בעבירות חדשות והוא עלול להשפיע על עדים ולהפריע לחקירה. ביהמ"ש לא דן בהארכת המעצר על יסוד הגשת כתב האישום, אלא האריך המעצר ל- 15 יום לסיום החקירות החדשות. על כך מערערים שני הצדדים וביהמ"ש החזיר את התיק לביהמ"ש דלמטה שכן שני הצדדים צודקים. צודקת המדינה שביהמ"ש צריך היה לדון בבקשה להאריך המעצר עד לגמר ההליכים בכתב האישום שהוגש, וצודק המבקש שלא היה מקום לעצרו בגין עבירות אחרות משלא הובאה ראיה לכאורה לצידוק מעצר חדש כנהוג וכמקובל.

(בפני: השופט זוסמן. 20.5.69).

ע.פ. 137/69 - יוסף אברהם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (חבלה חמורה המערער שפך נוזל שורף על פניה של אשתו לשעבר, גרם לה חבלה חמורה ונדון לשלוש שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נדחה למרות נסיבות מקילות שהועלו בבית המשפט.

(בפני השופטים: ויתקון, הלוי, קיסטר. עו"ד הס למערער, עו"ד ברסלע למשיבה. 13.5.69).

ע.פ. 146/69 - אבנר טראב נגד היועץ המשפטי

*חומרת העונש (חבלה חמורה) המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה, כאשר תקף סדרן קולנוע שביקשו להפסיק לעשן. הוא שבר לסדרן את משקפיו וגרם לו קרע בקרנית העין, הוא נדון לשנה אחת מאסר וערעורו נדחה. לנוכח חומרת המעשה ועברו הפלילי של המערער אין להקל בענשו.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, הלוי. המערער לעצמו, עו"ד קירש למשיב. 12.5.69).

ע.פ. 140/69 - מדינת ישראל נגד ברקו קוז'יקרו

*קולת העונש (גניבה ע"י שומר) המשיב שימש כשומר לילה ובתור שכזה היו בידיו מפתחות של בית חרושת לקונפקציה. הוא נהג לגנוב מדי לילה סחורה מביהח"ר וכשנתפס טענו בעלי העסק כי גנב סחורה בשווי של 80 אלף ל"י. הוא טען כי גנב רק ב- 10 אלפים ל"י. בהתחשב בגילו (59 שנה) ועברו הנקי החליט ביהמ"ש המחוזי שלא לשלוח את המשיב למאסר ודן אותו למאסר על תנאי ולקנס כספי בסך חמשת אלפים ל"י. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על קולת העונש והעמיד את הקנס על סכום של 20 אלף ל"י.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד חסיד למערערת, עו"ד אוארבך למשיב. 11.5.69).

ע.פ. 110/69 - יורם לנדסברג ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה וחומרת העונש סמוך לאחר פריצה לבית דירה נעצר המערער יחד עם אחר כשברשותו הרכוש שנגנב מהדירה. בעת מעצרו התנגד לשוטר ותקפו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אותו בעבירת הפריצה ותקיפת שוטר ודן אותו למאסר 9 חדשים על הפריצה ו- 3 חדשים בשל עבירת התקיפה, והורה כי העונש של שנת המאסר יהיה בחלקו חופף עונש אחר שעל המערער לשאתו עקב ביטול רשיון להתהלך חפשי. ערעור המערער על ההרשעה נדחה. לטענתו כי ביהמ"ש לא נעתר לו לדחות המשפט כדי לאפשר לו הבאת שתי עדות - הישיבות נדחו מפעם לפעם והמערער לא הצליח להביא עדותיו. אלה היו חברותיו ואילו רצה יכול היה לאתרן כיון שכך לא היה עוד מקום לדחות את המשפט. אשר למסקנת ביהמ"ש בדבר השתתפות המערער בפריצה - העובדה שהדברים הגנובים נמצאו בידיו שעה קלה לאחר הפריצה די בה כדי למצוא את המערער אשם. תחילה לא נתן כל הסבר לעובדה זו וכשנתן הסבר באיחור לא נתן ביהמ"ש אמון בהסבר זה.
לענין העונש צודקת המדינה כי הוא קל מדי בהתחשב בעברו של המערער, וכן אין לקבוע כי עונש בשל עבירה חדשה יחפוף את שארית העונש שאסיר צריך לשאת עם ביטול הרשיון להלך חפשי. לכן יש להטיל על המערער שנתיים מאסר בגין עבירותיו האחרונות, יש להפעיל שנה אחת מאסר על תנאי ולאחר כל אלה ירצה את שארית ענשו.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, הלוי. עו"ד ליפקין למערער, עו"ד קירש למשיבה. 12.5.69).

ע.פ. 17/69 - עלי מוחמד מרעי נגד מדינת ישראל

*הרשעה במסירת ידיעה כוזבת למשטרה המערער הורשע בעבירה על סעיף 123 (1) לפח"פ בכך שמסר ידיעה כוזבת למשטרה כי אחיו איים עליו ב"סטן" להרגו. עתה הוא טוען כי טעה בסברו שאחיו ממזיק סטן ולא משהו אחר וממילא לא נתקיים בו התנאי שידע שהידיעה היא כוזבת. טענתו נדחתה. לאחר
שביהמ"ש האמין לאחיו של הנאשם כי כלל לא נפגש עם הנאשם בשעה שלדבריו איים עליו, ממילא ידע כי ההודעה היא כוזבת.
אשר לעונש - מאסר של 6 חדשים בפועל ו- 18 חדשים על תנאי אינו עונש חמור.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד מיערי למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה. 12.5.69).

ע.פ. 100/69 - משה סיסו נגד היועץ המשפטי

*הרשעה בפריצה וחומרת העונש המערער הורשע בארבע עבירות פריצה, לאחר שזהותו נתגלתה ע"י שאיבד תמונת חברתו באחד הבתים שפרץ לתוכו. בידי אותה חברה אף נמצאו מספר שמיכות שנגנבו בפריצה. טענתו של המערער כי המעיל שממנו נפלה התמונה לא רק הוא לבש אותו נדחתה בצדק ולו רק מן הטעם שהמערער לא העלה אותה בחקירתו הראשונה במשטרה. כמו כן אין ממש בטענה שהמשטרה לא בדקה די הצורך טביעת אצבעות שנתגלתה בדירה שנפרצה. אפשר היה לברר נקודה זו על ידי חקירת עדי המשטרה וזאת לא נעשה. אשר לעונש של 4 שנות מאסר אין להתערב בו לנוכח עברו הפלילי של המערער.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד פדידה למערער, עו"ד בלטמן למשיב. 5.9.69).

ע.פ. 113/69 - צבי זיגפריד וכלפו חסאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה באינוס וחומרת העונש שני המערערים הורשעו באינוס שתי אחיות ליד שפת הים. עמם היה אדם שלישי שזוכה מחוסר זיהוי מספיק. השלושה תקפו את שתי האחיות ושני גברים שהיו אתם. האדם השלישי אנס את האחות הבכירה ואילו המערער השני אנס את האחות הצעירה כשהמערער הראשון שמר על שני הגברים ואיים עליהם לבל יתערבו. לאחר מכן אנס המערער הראשון גם הוא את האחות הצעירה לפי עדותה וביהמ"ש הרשיע את שני המערערים כאמור באינוס. המערער הראשון טוען כי הוא עשה בצעירה רק מעשה מגונה ולא אנס אותה ולכן הוא מבקש להחליף את סעיף האישום. טענתו נדחתה. אין למצוא דופי באימון שנתנו שופטי ביהמ"ש דלמטה בעדויות שתי האחיות ובזיהוים של המערערים. נוסף לכך אחראים כל השלושה שתקפו למעשה האינוס שהושלם אם כמבצעים בפועל ואם כשותפים מסייעים במקום הפשע.
אשר לעונש של 7 שנות מאסר שהוטל על המערערים אין לקבל את הערעורים על חומרת העונש ועל קולתו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד לויט למערער הראשון, המערער השני לעצמו, עו"ד וולינסקי למשיבה. 20.5.69).

ע.פ. 156/69 - מוחמד כלף נגד היועץ המשפטי

*חומרת העונש (פרסום כרוזי הסתה)

המערער, בן 17, הורשע בחיבור כרוזי הסתה להצטרפות לאל פתח והדבקתם בכפרו ג'יד. הוא נדון לשנתיים מאסר וערעורו על כך נדחה. זו עבירה חמורה שנבעה מתוך כוונה להסית ועל אף הנסיבות המקילות אין להקל בגז"ד שכן העונש המירבי לעבירה זו הוא חמש שנות מאסר.